הפסדתי 325,000 שקל, לפי חישוב גס שעשיתי עכשיו. אם רק לא הייתי עושה כל כך הרבה עבודה בחינם לארוך השנים, מי יודע, אולי כבר הייתה לי דירה בתל-אביב היום. חשבתי שזה יהיה לי טוב לקריירה, יפתח לי הזדמנויות, יעזור לחברים, למשפחה, יעזור לעשות שינוי פוליטי. כמעט כל אחד שבא אלי עם הסיפור שלו הצליח לשכנע...

ביום הראשון שלי במקאן אריקסון מישהו לחש לי: ״אל תסכים לעשות מצגות, אתה תתיקע עם פאוורפוינט ולא תראה יותר את פוטושופ בחיים שלך״. מסתבר שלעשות מצגות זו עבודה שמעצבים מוצאים כבזוייה ומי שעושה אותה הוא הכבשה השחורה. היה בחור אחד בסטודיו שדווקא כן הסכים לעשות מצגות. קראו לו מעיין פרויינד. הוא היה טוב בלעשות מצגות...

זה קורה להרבה מעצבים. הרגע הזה שנשבר לכם. אתם עובדים קשה בסטודיו או משרד, ואתם עושים עבודה טובה, אבל משום מה משהו לא עובד. אולי הבוס לא מעריך אתכם, או שנמאס לכם ממנהל הקראייטיב, או שאתם לא מרוויחים מספיק, או שאין לאן להתקדם, אולי אתם לא אוהבים את הלקוחות של המשרד, אולי גיליתם כמה המשרד...

אני תמיד חושד באינטואציה שלי. הסיבה נובעת מהסיפור הבא: כשהייתי בצבא, שירת איתי בחור בשם שחר. שחר היה סוג של יחצ״ן מסיבות והעביר את רוב השירות שלו עם רשימות ארוכות של אנשים שהוא מתכוון להזמין למסיבות ביום שישי. יום אחד שחר סיפר לי שהוא מרים אתר חדש יחד עם חברים שלו, והם צריכים שאני ארשם...

אחד הפחדים הגדולים ביותר של מעצבים, הוא שהלקוח שלנו יגלה שיש מישהו אחר שיהיה מוכן לעשות את העבודה במחיר זול יותר. הפחד מיד מתחלף בכעס: ״איך הם לא מתביישים! הם הורסים את השוק״, ובשלב האחרון ניסיון לחנך את הלקוחות שלנו שעבודה של מעצב זול, הודי או פלטפורמה טכנולוגית היא עבודה גרועה שתביא לאובדן וחורבן העסק...

השבוע הלכתי לראות את הגשת פרוייקטי הגמר בשנקר. כמה דרמה יש בהגשת פרוייקטי הגמר: 4 שנים מתנקזות לפרוייקט אחד. המאסטרפיס של הסטודנט. המרצים מצפים מהסטודנט לקונספט מקורי, עיצוב גרפי המראה שליטה בכלים שנלמדו, פרזנטציה מהממת ועדיף שתהיה גם איזו אמירה פוליטית או מסר ביקורטי ופרובוקטיבי. גם ברגע הדרמטי הזה המרצים אינם מקלים ומעבירים ביקורות קשות...

הייתי בדרך לחופש באילת כשליאור התקשר להגיד לי: ״נראה לי שקיבלתי מייל מעורך דין, הלקוחה שלנו עצבנית״. הייתי בשוק. זה עדיין לא קרה לי. ולחשוב שזה פרוייקט שלקחתי בשביל הכיף. איך הגענו לפה? תנו לי להתחיל בהתחלה. לפני כמה חודשים ליאור, שותף שלי, שאל אותי אם אני רוצה לעזור בפרוייקט צדדי שהוא עושה – להרים...

לפני שבועיים בהמלצת חבר התחלתי לקרוא את הספר "The 4 Hour Chef״. הספר נכתב על ידי בחור בשם טים פריס, שכבר כתב כמה רבי מכר שנגמרים במילים ״4 שעות״ (The 4 Hour Workweek, The 4 Hour Body). הקטע של הבחור הזה הוא איך ללמוד דברים מהר, נגיד ללמוד יפנית בשבועיים או להיות אלוף העולם בטנגו...

כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה מסטארטאפ, האינטואיציה שלי הייתה להגיד לא. ההצעה הייתה טובה: חברה מצליחה, יותר כסף משחשבתי שמעצב יכול להרוויח אי פעם ומשימת עיצוב מעניינת. עדיין, היו לי יותר מדי חששות: אני אהיה המעצב היחיד, מוקף בטכנולוגים סופר חכמים יוצאי 8200 (בעגה המקצועית ״גיקים״), לא יהיו יותר בדיחות על פונטים בארוחת הצהריים, לא...

השבוע הייתי במילואים. רצה המזל וזה היה היום שבו החליטו שם ברצועת עזה לירות עלינו מלא טילים תגובה לירי שאנחנו עשינו, מה שחייב אותנו להגיב לירי שלהם, מה שחייב אותם להגיב שוב לירי שלנו. מתוסכלים, דיברנו שוב על המעגל הלא נגמר, ואז על הסכסוך בכלל עד שאמרתי להם שאין מה לדאוג – כשהסינים יגיעו לכבוש...