הייתי בדרך לחופש באילת כשליאור התקשר להגיד לי: ״נראה לי שקיבלתי מייל מעורך דין, הלקוחה שלנו עצבנית״. הייתי בשוק. זה עדיין לא קרה לי. ולחשוב שזה פרוייקט שלקחתי בשביל הכיף. איך הגענו לפה?
תנו לי להתחיל בהתחלה.
לפני כמה חודשים ליאור, שותף שלי, שאל אותי אם אני רוצה לעזור בפרוייקט צדדי שהוא עושה – להרים מגזין אופנה אינטרנטי למותג פולני מגניב. האינטואיציה שלי אמר לי להגיד לא. הזמן שלי מלא עם ה-nuSchool והלקוח שאני עובד איתו בקביעות, אני אוהב לנוח בסופי השבוע ואין לי רצון אמיתי לעבוד בלילות.
אבל בכל זאת היה משהו סקסי בפרוייקט הזה – המותג היה מגניב מאד, הפרוייקט היה כזה שעוד לא עשיתי, הלקוחות בחו״ל.. בקיצור – הרצון שלי כמעצב לעשות פה פרוייקט מגניב השתלט עלי, ועניתי ״כן!״.
ההתחלה הייתה נחמדה ומלאת רצון טוב כמו בכל פרוייקט – כולם היו מלאי מוטיבציה לעשות עבודה טובה והציפיות היו גבוהות. עשינו שיחת סקייפ עם הלקוחות, ניסינו להבין את הראש שלהם בצורה הטובה ביותר ויצאנו לדרך. בשבועות הבאים הצגנו להם קונספטים שאנחנו חשבנו שהיו מגניבים מאד, חדשניים ומתאימים בול לפרוייקט, אבל במקביל התחלנו להרגיש קצת את הבעיה הראשונה בתקשורת: להעביר מצגות ללקוח בצד השני של העולם. כדי להעביר את המצגות כמו שרצינו נאלצנו להשתלט להם על המחשבים בעזרת תוכנה אחת ובמקביל לדבר ולנסות לראות את התגובות שלהם דרך תוכנה אחרת. כל העסק היה מאד מתסכל, ובקושי הצלחנו לראות ולהבין מה הם אומרים וחושבים.
השבועות עברו, וכל שיחה כזו סוכמה במייל שתיאר את התחושות שלהם: מה שטוב ברעיונות שהצגנו ומה טעון שיפור. לאחר כמה שבועות כאלה כבר היינו בטוחים שסיימנו לחלוטין את שלב העיצוב: הרעיון היה מוגמר, הרגשנו שענינו על כל הבעיות וטענות שהועלו, והכי חשוב – אהבנו את מה שעשינו.
ואז הגיע המייל המטריד הראשון: ״אולי ננסה משהו 180 מעולה הפוך?״.
לא הבנו מה קרה פה. ניסינו להקשיב הכי טוב שיכלנו, ולעשות עבודה שתענה במדוייק על הבריף. הם כבר ראו ואמרו לנו שהם אוהבים את הרעיון כמה פעמים, או לפחות ככה הבנו, אז מה קורה פה?
לשמחתנו ידענו שאחנו מוגנים בחוזה, וכך גם הגבנו – בקשה לחזור לשלב הקונספט תגרום לדחיה של הדד-ליין ולתוספת תשלום. או אז הגיעו העצבים והמכתב שנראה כאילו עורך דין כתב אותו, בגלל שגם הלקוח הרגיש שהוא מוגן על ידי חוזה ושלפיו הוא בכלל עדיין לא אישר את שלב הקונספט.
התקשורת הלקוייה דרך סקייפים למינהם ואימיילים והעובדה שאנחנו ישראלים ישירים והם אירופיים מנומסים הגיעה לידי פיצוץ. ואני בכלל הייתי בדרך לאילת.
כשחזרתי דיברתי עם ליאור וניסינו לחשוב איך לצאת מהברוך אליו נקלענו. היה חשוב לנו לנסות ולא לפוצץ את הפרוייקט, אלה לנסות לסיים אותו בצורה מקצועית ואם אפשר גם בצורה ידידותית. שנינו היינו די מבואסים וכבר יצא לנו החשק והמוטיבציה שהיו כל כך גבוהיים בתחילת הפרוייקט. ליאור אמר לי: ״אנחנו חייבים למצוא דרך להחזיר את הכיף לפרוייקט הזה, אחרת אנחנו לא נצלח אותו״. בהליכה בדרך הבייתה, שם באים לי כל הרעיונות הטובים, ניסיתי לחשוב מה באמת יהפוך את הפרוייקט לכייפי שוב. התשובה הייתה ברורה פתאום: נסיעה לחו״ל לעיר שבה עוד לא הייתי אף פעם תהיה כייפית. הצעתי לליאור את הרעיון בדמות: ״בוא נעשה מרתון של 3 ימים בורשה, יחד איתם ונסיים את הפרוייקט ב-3 ימים״. התגובה שלו הייתה: ״אתה משוגע. אני אוהב את זה.״
וכך בדיוק היה. כשהגעתי הבייתה כתבתי ב-10 דקות הצעה ללו״ז של 3 ימים שמתאר את המרתון בוא נעבוד הצוות שלנו יחד עם הצוות שלהם כדי לפצח את הקונספט והעיצוב של האתר. מכרנו להם את הרעיון, קנינו כרטיסים ונסענו לורשה.
אני לא אשקר – היו שם רגעים מלחיצים שבם חשבנו שלא נצליח לעשות את זה, לא נגיע להסכמה ונצא משם אחרי 3 ימים עם כלום ביד. אבל כשכולם נרתמו למשימה, כולל הלקוח ועבדנו ביחד בכיף – לא רק שהגענו לפתרון מגניב מאד ביחד, אלה פשוט נהנינו בטירוף.
אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם (את האתר אי אפשר להראות עד שלא יושק רשמית):
A Risky Website Hackathon from Ran Segall on Vimeo.
אז מה למדתי מהסיפור הזה?
תמיד יש עוד פתרון
גם כשהכל נראה אבוד וכל האפשרויות העומדות לפניכם נראות מבאסות, יכול להיות שיש עוד פתרון. אבל אל תחכו שהפתרון הזה יגיע מהלקוח או ממישהו אחר. אם אתם מבואסים / לא מרוצים זו האחריות שלכם למצוא פתרון חדש, כזה שאתם תאהבו. ברגע שלא תהיו מקובעים על הפתרונות הסטנדרטים ותתחילו לחפש פתרונות יצירתיים, תראו שגם ממקרה מבאס יכול לצאת משהו אדיר. אם תשאלו אותי היום, אני שמח שדברים קרו כמו שהם קרו, אחרת לא הייתי מגיע לורשה ולא הייתי פוגש אנשים אדירים (שלא היה לי מושג באמת מי הם כל עוד דיברנו בסקייפ).
יותר אנשים = יותר יצירתיות
בתור מעצבים, אין דבר שיותר מעצבן אותנו מזה שמתערבים לנו בעבודה. מבחינתינו עדיף להיות נעול בחדר לבד ולעשות את מה שאנחנו רוצים (אפשר להתעייץ עם חבר מעצב, אבל לא רוצה לשמוע הערות מהלקוח). מה שגיליתי במהלך המרתון הזה שהיו מעורבים בו בסביבות העשרה אנשים הוא שככל שיש יותר אנשים, וככל שכולם פתוחים והאגו לא משחק תפקיד, אפשר להגיע לרעיונות אדירים ואפשר להתקדם במהירות הבזק. פרוייקט שהיה יכול לקחת חודשים עם פגישה שבועית או חודשית נעשה בפחות משבוע ברגע שכולנו היינו באותו החדר עם מטרה ורצון לעבוד ביחד.
הכי חשוב מערכות יחסים
מכירים את הקלישאה הזו בסרטים אמריקאים או במד-מן כשמשרד הפרסום לוקח את הלקוחות שלו למועדון חשפנות? אז זו לא סתם קלישאה. אני לא טוען שצריך ללכת למועדוני חשפנות, אבל נסו פעם לצאת לארוחת צהריים או בירה חברית בערב עם הלקוחות שלכם, ותראו איך נוצרת מערכת יחסים שמאפשרת דיאלוג הרבה יותר פתוח וכנה וכתוצאה מכך הפרוייקט יזרום בצורה הרבה יותר טובה. אני מבטיח לכם שאחרי שתלכו למסיבה ותרקדו כל הלילה עם הלקוח שלכם, הסיכוי שלכם לריב איתו ירד משמעותית.