לפני שבועיים בהמלצת חבר התחלתי לקרוא את הספר "The 4 Hour Chef״. הספר נכתב על ידי בחור בשם טים פריס, שכבר כתב כמה רבי מכר שנגמרים במילים ״4 שעות״ (The 4 Hour Workweek, The 4 Hour Body). הקטע של הבחור הזה הוא איך ללמוד דברים מהר, נגיד ללמוד יפנית בשבועיים או להיות אלוף העולם בטנגו תוך חצי שנה, דברים כאלה. בהתחלה נמנעתי מלקרוא את הספרים שלו כי חשבתי שהוא עוד שרלטן בנוסח ״הנזיר שמכר את הגבינה שלו״, אבל בגלל שאני מחזיק מהבחור שהמליץ לי על הספר, וגם אני אוהב לבשל, אמרתי ״יאללה, בוא ניתן לו צ׳אנס״.
התוצאה הייתה שקרה משהו יותר מעניין מזה שאלמד לבשל ב-4 שעות (למרות שאני בדרך גם לשם).
הפרק הראשון בספר הוקדש לטכניקת הלמידה המהירה שטים פריס פיתח, בה הוא מסביר למה רוב האנשים שמנסים ללמוד דברים נכשלים, ואיך אפשר להעלות את אחוז ההצלחה בעוד אתה מקצר את זמן הלמידה.
התוצאה הייתה שהתחלתי לחשוב על לימודי העיצוב שלי בשנקר, הבעיתיות שבהם ואיך אולי אפשר לשפר אותם. לפני שאני מתחיל למנות את הבעיות שאני רואה ואיך אפשר לטפל בהן חשוב לי להגיד שבסך הכל כן נהנתי מהלימודים שלי בשנקר, ובטוח שלמדתי המון. אבל האם הלימודים היו יכולים להיות קצרים וטובים יותר? כנראה שכן.
הבעיות הנוכחיות בתואר ראשון בעיצוב
נתחיל באורך הלימודים והמחיר. תואר ראשון בעיצוב לוקח 4 שנים לעשות, ומחיר של מוסד מוכר הוא באיזור ה-11,000 שקל לשנה. על פניו מחיר התואר הוא 44,000 ש״ח (לא כולל חומרים וכאלה). אבל המחיר הלא ישיר הוא העובדה שלימודי עיצוב לא ממש מאפשרים לסטודנטים לעבוד. חלק קטן עושים את זה, אבל משלמים בלילות לבנים ובתפקוד פחות טוב. נניח שסטודנט לא עובד, ונניח שהוא יכל לעבוד בעבודה שתכניס לו 5,000 ש״ח גם בלי התואר, אז העלות של לא לעבוד 4 שנים היא – 240,000 ש״ח. יחד עם דמי הלימוד וחומרים אנחנו מגיעים לעלות של סביבות ה-300,000 ש״ח לתואר בעיצוב.
אז יכול להיות שתואר אקדמאי מחייב X שעות לימוד כדי לתת תואר, אבל אתם חייבים להסכים שעלות כוללת של 300,000 ש״ח ו-4 שנים הן עלות שלא כל אחד במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו. וזו כבר בעיה.
הדבר השני שמטריד אותי: מניסיוני, לא המון אנשים פורשים / נזרקים מהלימודים במהלכם. אין לי נתונים מדוייקים אבל אני מניח שיותר מ-85% אחוז מהאנשים שמתחילים את התואר, גם מסיימים אותו. האינטרס של מוסדות החינוך הוא ברור – אי אפשר להביא סטודנט אחר במקום סטודנט שנה ב׳, ואנחנו צריכים את דמי הלימוד, אז נשאיר את הסטודנט. גם אם הוא לא מתאים, וגם אם כבר הבנו שמעצב לא יצא ממנו.
מצד שני – כמות האנשים שאחרי שסיימו את התואר, או אחרי שעבדו שנה שנתיים, החליטו שהמקצוע לא בשבילם הוא גדול יותר. שוב, אין לי נתונים מדוייקים, אבל חבר שסיים לפני 10 שנים אמר לי שיותר מ-50% מהחברה שהיו איתו בשכבה הם לא מעצבים היום.
אז נשאלת השאלה – בהנחה ואנחנו יודעים שלא כל מי שהוא ללמוד עיצוב מתאים ורוצה להיות בתחום, איך אפשר למזער את ההשקעה הראשונית שלו, כלומר לחסוך לו 300,000 ש״ח ו-4 שנים עם הרבה לילות לבנים.
הבעיה האחרונה: בגלל צורת הלימוד הנוכחית, סטודנטים לא באמת מבינים מה זה אומר להיות מעצב (כלומר לעצב עם לקוחות), עד שהם מסיימים את התואר. כשזה קורה, הם מתאכזבים ללמוד שיש עוד גורם המעורב בתהליך (הלקוח) והגורם הזה הורס להם את כל הכיף. זו עוד אחת מהסיבות שמעצבים מפסיקים להיות מעצבים, וחבל – עדיף היה להראות להם את ה״אמת״ לגבי מקצוע העיצוב לפני שהם השקיע את כל הזמן והכסף זה.
איך פותרים את בעיית החינוך לעיצוב?
יכול להיות שחלקכם חושבים שאי אפשר ללמד עיצוב בפחות מ-4 שנים. אני חולק עליכם.
יכול להיות שאתם חושבים שצריך את הזמן הזה כדי ״להתנסות״ בכל מיני דברים. אני מסכים שצריך להתנסות, אבל לא צריך 4 שנים בשביל זה, ואסור להפסיק להתנסות אחרי סוף הלימודים גם ככה.
יכול להיות שאתם חושבים שכבר יש אלטנטיבות זולות ומהירות, סטייל ״קורסים מקצועיים״, אבל הם לא מוכיחים את עצמם – אני מסכים. אין היום אלטרנטיבה אמיתית לבתי הספר הגדולים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה.
הנה כמה מחשבות שלי איך אפשר לבנות תוכנית לימודים טובה יותר:
להוריד את כל מה שלא צריך. להוסיף את מה שחסר.
הנה רשימה של דברים שלמדתי ולמרות שזה היה נחמד, זה היה בזבוז זמן מוחלט: תולדות האמנות, כלכלה, רישום, כל שיעורי הבחירה (היסטוריה של אדריכלות, היסטוריה של קולנוע), סמינריונים ובטח יש עוד ששכחתי.
שלא תבינו לא נכון – אני לא חושב שהנושאים האלה לא חשובים או מעניינים, להפך. אבל אין שום קשר בינם לבין היכולות שלי כמעצב. אני מסכים שעדיף להרחיב אופקים כמה שיותר, ואני מסכים שככול שיש למעצב יותר מקורות השראה הוא יהיה מעצב טוב יותר, אבל (וזה אבל חשוב) זה לא הכרחי כדי להיות מעצב, ואני יכול ללמוד את הדברים האלה בזמני הפנוי ולפי העניין הפרטי שלי.
מצד שני, הנה כל הדברים החשובים שלא טרחו ללמד אותי: איך לעבוד עם לקוחות, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להציג מצגות, איך למכור את עצמי, אסטרטגיה, איך להתבדל בשוק העיצוב ואיך להמשיך להתפתח לבד בהמשך הדרך.
הסיבה שאני חושב שצריך להתחיל עם תוכנית בסיסית ולתת אפשרות לתוכניות המשך היא מהסיבה שסטודנטים יוכלו לצאת במהירות לשוק העבודה ולראות האם המקצוע הוא בשבילם. אני מאמין ששנה בשוק העבודה היא שוות ערך ל-3 שנים בלימודים.
להפסיק ללמד בבועה. ללמוד תוך כדי עשייה אמיתית.
יש משהו נחמד בזה שבמשך 4 שנים עובדים בלי לקוחות. אפשר להמציא פרוייקטים, מקבלים הערות רק מקולגות אינטיליגנטים, ואפשר לעסוק רק במה שכיף לך.
אבל הכיף הזה מייצר המון המון תיסכול כשמתברר לך שאת המשך שאירת חייך לא תעשה בבועה הקטנה והנחמדה שלך ותאלץ לעבוד עם אנשים אמיתיים, וכמו שאמר ידידנו סארטר: ״הגיהנום הוא הזולת״.
אני מציע שלימודי העיצוב יעשו בפורמט שנותן תחושה של פרוייקט אמיתי – עבודה מול לקוחת, שמצריכה תקשורת, שמצריכה הקשבה והתפשרות, שמצריכה הצגת העבודה שלך (ואני לא מדבר על להציג אותו לחברים שלך לכיתה שכבר ראו אותו בשבוע שעבר והם נורא נחמדים).
ולגבי אקספרימנטים עיצוביים, פרוייקטים אישיים וכאלה? מעצבים כמו נדב ברקן (וגם סגמייסטר לצורך העניין) מוכיחים לי כל הזמן שגם מעצבים עובדים יכולים לקחת את הזמן כדי לעשות פרוייקטים אישיים, ולהפך – זה הכרחי כדי לשמור על שפיות ולהתפתח כמעצב. אבל אין הכרח אמיתי לבזבז 4 שנים מהחיים שלך על כאלה לפני שאתה יודע אם אתה אוהב את המקצוע שתתפרנס ממנו.
הלימודים אף פעם לא נגמרים. חשוב ללמד איך ממשיכים ללמוד.
שנה לפני שהתחלתי ללמוד, לימודי הפלאש בשנקר היו שיעור בחירה. כשאני הגעתי, החליטה ההנהלה שלימודי הפלאש יהיו חובה, כי מעצבים היום לא יכולים להסתדר בלי זה.
סטיב ג׳ובס בטח מתפקע מצחוק בקבר, ויש לי הרגשה טובה שהסטודנטים שמגיעים היום לשנקר לא יודעים אפילו מה זה פלאש.
מצד שני, מעצבים שלא יודעים היום איך לבנות אתרים, או לעצב אפליקציות נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בשוק, ואלו שני דברים שלא באמת לימדו אותנו (אולי רק את אלה שהיו במגמת ״אינטראקטיב״, כאילו שיש היום משהו שהוא לא אינטראקטיבי בעולם).
הנקודה היא זו – בית ספר אמור לתת לסטודנטים כלים, אבל בגלל שאין לנו מושג איך יראה העולם עוד 5 או 10 שנים, חובה שאחד הכלים הזה יהיה ״איך להמשיך וללמוד דברים גם אחרי הלימודים״. סטודנט שלא יודע להמשיך וללמוד יהפוך למיושן במהירות הבזק.
אז איך מתקדמים מכאן?
התשובה הכנה – אין לי מושג. מאז שהתחלתי לחשוב על הנושא לפני שבועיים, המוח שלי עובד נון-סטופ בניסיון למצוא רעיון לפורמט חדש, כזה שאולי נוכל ליישם ב-nuSchool. אבל האמת היא שעדיין לא הצלחתי למצוא אותו.
אני אשמח אם תכתבו בתגובות את הרעיונות שלכם לגבי מה לא עובד היום בחינוך לעיצוב, ואיך לדעתכם אנחנו יכולים לבנות משהו טוב יותר.
תודה! ובהצלחה לנו.