השבוע הלכתי לראות את הגשת פרוייקטי הגמר בשנקר. כמה דרמה יש בהגשת פרוייקטי הגמר: 4 שנים מתנקזות לפרוייקט אחד. המאסטרפיס של הסטודנט. המרצים מצפים מהסטודנט לקונספט מקורי, עיצוב גרפי המראה שליטה בכלים שנלמדו, פרזנטציה מהממת ועדיף שתהיה גם איזו אמירה פוליטית או מסר ביקורטי ופרובוקטיבי. גם ברגע הדרמטי הזה המרצים אינם מקלים ומעבירים ביקורות קשות לסטודנטים שלא עמדו בפרמטרים הנ״ל, ואז כמובן הבכי והתסכול של הסטודנטים שעמלו ולא ישנו כבר חודשים ועכשיו נאמר להם שהם לא מספיק טובים.
איזה כיף.
גם כשאני הגשתי את פרוייקט הגמר שלי לפני כמה שנים, הרגשתי שמשהו לא כל כך הגיוני בתהליך (או יותר נכון לא הבנתי למה כולם סובלים מהתהליך), אבל הפעם מפרספקטיבה של כמה שנים וגם מטקסטים שקראתי בתקופה האחרונה, אני חושב שאני מבין מה לא הגיוני בתהליך הזה.
כדי לעשות עבודה טובה צריך לעבוד הרבה זמן. מלקום גלאדוול חושב שצריך 10,000 שעות כדי להיות ממש טובים, ורוברט גרין טוען שאנחנו צריכים לעבור תהליך התלמדות של 7 שנים לפני שאנחנו בכלל מגיעים לשלב הקראייטיבי בחיים שלנו. בספר שלו Mastery (כתבתי עליו גם לפני שבועיים), הוא מנתח את גדולי היוצרים בכל התחומים ומראה שב-7 השנים הראשונות שלהם הם לרוב לא יצרו שום דבר חדש ומשמעותי, ובעיקר היו עסוקים בלמידה תוך כדי עשייה וחקיינות של מאסטרים אחרים. רק בסיום תקופת ההתמחות הארוכה, לאחר שהידע והניסיון הוטמעו באלפי שעות עבודה, המוח שלהם היה מסוגל לעשות חיבורים חדשים ומעניינים ולייצר עבודה מקורית ומעניינת באמת.
יש לי הרגשה שבתי הספר לעיצוב מצפים מסטודנטים שבקושי עיצבו נטו 1,000 שעות, שעוד אפילו לא השתפשפו לעומק ביסודות העיצוב כגון טיפוגרפיה, צבע ולאייאוט לשלוט ברזי העיצוב ולייצר חיבורים מעניינים ומקוריים של קונספט, יכולות גרפיות, אמירה פוליטית ופרזנטציה. כשהסטודנטים לא מצליחים, הם מרגישים תסכול וכשלון. שלא באשמתם אני חושב. אין להם פשוט מספיק ניסיון כדי לעמוד בסטנדרט הזה.
מה המטרה של פרוייקט הגמר?
בעוד שאני מאמין שהדבר ההגיוני היה שפרוייקט הגמר ישרת את הסטודנט, יש לי הרגשה שפרוייקט הגמר נועד למעשה לשרת את בית הספר. אני לא יודע מה איתכם אבל אני לפני שבחרתי את המוסד שבו הלכתי ללמוד, נסעתי כמה שנים לכמה תערוכות גמר והשלכתי למעשה את רמת העבודות בתערוכה על רמת בית הספר, וכך סיננתי והחלטתי מהו בית הספר הנכון עבורי.
אני לא חושב שיש סוד בכך שבתי הספר רואים בתערוכות הגמר את האקט השיווקי הגדול ביותר שלהם ומתחרים אחד בשני ״למי תהיה תערוכה טובה יותר״. ברור שתערוכה טובה יותר, תביא קהל נרשמים גדול ואיכותי יותר.
בין שתחרות כזו היא לגיטימית או לא, אני חושב שהסטודנט נשכח פה והפך להיות פשוט הביצועיסט שבונה את האקט השיווקי הזה ללא התחשבות בצרכיו או רצונותיו.
אז איך פרוייקט גמר יכול לשרת את הסטודנט? הוא יכול לעזור לו לבנות תיק עבודות, הוא יכול לעזור לו למצוא עבודה והוא יכול גם לתרום לו לפיתוח יכולות.
האם הוא לא עושה את כל הדברים האלה גם ככה?
אני מאמין שלא. מהחוויה שלי בתערוכות גמר בשנים האחרונות, על אף ששם המחלקה הוא ״תקשורת חזותית״, למעשה רוב הפרוייקטים הם אמנותיים לחלוטין, ללא שום קשר ויישום מסחרי וללא קשר למה שנקרא ״העולם האמיתי״. בעצם, אני די בטוח ש״העולם האמיתי״ הוא ביטוי גס בבתי הספר. מספרים לסטודנטים שבחוץ יש רק לקוחות גרועיים, שיבקשו מהם דברים מכוערים ו״מסחריים״, והמקום שלהם להתבטא ולהיות אקספרמנטליים הוא בבית ספר.
אני באופן אישי חושב שהגישה הזו היא מוטעית לחלוטין ויותר מזה – עושה נזק לסטודנט שמבין ש״מסחרי״ זה רע ו״אקספרמנטלי״ זה טוב. סטודנט כזה יתקשה להצליח כמעצב בשוק העבודה, יהיה מתוסכל מעבודתו ומהלקוחות שלו וסביר להניח שאחרי כמה שנים יחליט שהמקצוע לא בשבילו.
אל תבינו לא נכון – אין רע בעייני באקספרימנטים, בשבירת גבולות ובפיתוח שפה אישית. אני פשוט חושב שאלה דברים שאתה מסוגל לעשות רק אחרי שכבר עבדת תקופה ארוכה בתוך הגבולות ואתה שולט לגמרי בהבנת הבסיס. אבל לשבור את הגבולות ולפתח שפה אישית לפני שלמדת את הבסיס (וקורס אחד בשנה ג׳ במיתוג לא אומר שאתה יודע לעשות מיתוג), זה נראה לי מתכון לכשלון.
רעיונות לפרוייקטי גמר אלטרנטיביים
לימדו אותי שלא יפה להעביר ביקורת בלי להציע חלופות. אז הנה. אני מציע. אולי הם לא הכי גאוניים בעולם, ואני אשמח אם תציעו בתגובות רעיונות משלכם, אבל המטרה בעייני היא לייצר פרוייקטים שיכינו את הסטודנט לחיים שמחכים לו אחרי הלימודים בצורה הטובה ביותר.
- בחירת לקוח החלומות ועבודה על פרוייקט אמיתי – אפשר לדמיין ולתת ביטוי לרצונות ועניין של הסטודנט אבל עדיין להשאר בתחום ״העולם האמיתי״. הסטודנט יכול לבחור לעצמו לקוח חלומות, בין שהלקוח הוא להקה, מגזין, חברה או ארגון שהוא תומך במטרות שלו, ולעבוד על פרוייקט אמיתי של אותו הלקוח – אתר, קמפיין, מיתוג וכו׳. היתרון בפרוייקט שכזה הוא שאין צורך להמציא ״קונספט״ דימיוני ואיתו קהל יעד דימיוני, אלה אפשר להתייחס למותג וקהל האמיתיים שכבר קיימים ולהיות יצירתי רק בתחום העיצוב. דוגמא מעולה לסוג פרוייקט כזה הוא הפרוייקט של אדם ביזנסקי שעשה קליפ ללהקת ה-Shins, ופשוט שלח להם את הקליפ שהוא עשה והם אשכרה אהבו אותו!
- עבודה עם המנחה על פרוייקט אמיתי מעולם התוכן של המנחה – אני חושב שיש ערך רב בהתמחות מעשית כמו שהיה נהוג לפני שנים. מה שנקרא Apprenticeship. אם הסטודנט היה עובד על פרוייקט אמיתי בצמוד למנחה שלו, הוא היה מרוויח פעמיים: פעם אחת למידה עצומה ושונה בתכלית מהלמידה התיאורתית וביקורתית במהלך הלימודים. פעם שניה פרוייקט אמיתי וחווית עבודה מול לקוח בליווי המנחה, דבר אשר היה יכול לתרום לו גם לקורות החיים בנוסף לתיק העבודות.
- בחירת בריף מובנה מתוך קטגוריות – אחד השלבים המסתכלים ביותר בפרוייקט הגמר הוא יצירת הבריף. בית הספר שרוצה לתת מקום ביטוי משמעותי לרצונות של הסטודנט למעשה נותן לו חופש גמור, דבר שאשר בתכלס מייצר יותר לחץ, בילבול ותסכול מאשר עוזר. הסטונדטים מבלים תקופה משמעותית במחשבה על מה בא להם לעשות, במקום להשקיע זמן בלעשות. יותר מכך – בגלל שהבחירה בידיים שלהם, הם מרשים לעצמם להתחרט ולשנות כיוון במהלך הפרוייקט, דבר שאשר שוב יותר מבזבז מעוזר. אני מציע לייצר בריפים מובנים עם פרוייקטים לפי קטגוריות והסטודנטים יכולים פשוט לבחור בריף מובנה בהתאם להעדפות שלהם. ברגע שהם בחרו ה״קונספט״ לפרוייקט כבר סגור ולמעשה נשאר להם רק להתמודד בהצלחה עם העיצוב. אם תחשבו על זה, זה גם התהליך שאנחנו עוברים כשאנחנו מקבלים עבודה מהלקוח – הבריף נתון, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו פותרים אותו.