תמיד הצחיקה אותי תחרות התארים שאנשים מעניקים לעצמם.
לפני שנים כשעבדתי במקאן וראיתי את המחלה הזו בפעם הראשונה ביקשתי מכל חברי לסטודיו למנות אותי ל׳סמנכ״ל שדרת מק 5׳. היום אני רואה סטארטאפים עם 3 שותפים שעוד אין להם מוצר אבל יש להם בחברה לפחות 7 סמנכ״לים, סליחה, VP.
כמובן שגם מעצבים נהנים להתפאר בתארים שונים ומשונים וגם עדיף שיהיו באנגלית כדי שנרגיש כאילו אנחנו בחו״ל:
UX/UI Designer, Product Designer, Digital Designer, Full Stack Designer, Lead Designer.
כמו כולם, גם אני חליתי קצת במחלה הזו. כשעברתי מעולם המיתוג לעולם הסטארטאפים אמר לי הבוס החדש שלי: ״אל תכתוב סתם ׳מעצב׳ בתואר שלך בלינקדאין, אנשים יחשבו שאתה סתם עושה באנרים, תכתוב ׳Product Designer׳, זה מה שנחשב היום בסיליקון ואלי״. הוא כמובן צדק, ואני עשיתי את מה שהוא אמר, אבל לא בלי הרגשה קטנה בבטן שאמרה לי: ״למה אתה מגדיר את עצמך רק כמעצב מוצר? זה לא נכון. אתה גם מעצב את המותג, ואת השיווק ואת כל האספקטים האחרים של החברה, אז למה שיחשבו שאתה עושה רק דבר אחד?״.
היום אני קורא לעצמי פשוט מעצב.
אבל רוב האנשים כן משתמשים בכינויים האלו, ולאחרונה הפופולארי ביותר מבינהם הוא הכינוי מעצב UX/UI. אפשר להכנס לדיון פילוסופי מה משמעות המילה Interface במילה User Interface, אבל ב-99% מהמקרים, הכוונה של רוב המעצבים שקוראים לעצמם כך היא לממשק משתמש גרפי. הבעיה בכינוי הזה לדעתי היא שהוא למעשה מגביל את העבודה של המעצבים וגם את החשיבה שלהם רק להתייחסות לממשק הגרפי – המסך.
כשמעצב חושב שהעבודה שלו היא לעצב ממשק גרפי (הלוא הוא הרי מעצב גרפי), אז הפתרונות שהוא יציע, הם פתרונות גרפיים, למרות שלא תמיד זה הפתרון הנכון או האידאלי.
תנו לי לתת לכם דוגמא: כמה חברות מכוניות עיצבו עכשיו אפליקציות שמאפשרות לפתוח את הרכב באמצעות הסמארטפון. על פניו, נשמע שזו ״מכונית חכמה״. אבל שימו לב כמה שהפתרון הזה מטופש – הנה רשימת הצעדים שאתם צריכים לבצע כדי לפתוח את המכונית שלכם:
-
להוציא את הטלפון מהכיס.
-
לפתוח את הנעילה של המכשיר.
-
לצאת מהאפליקציה הקודמת שהייתה פתוחה.
-
לחפש את האייקון הרלוונטי בין עשרות האפליקציות על הטלפון שלכם.
-
להפעיל את האפליקציה.
-
לחכות שהאפליקציה תטען.
-
למצוא את הכפתור שפותח את הדלת.
-
ללחוץ עליו.
-
הרכב נפתח.
נשמע יותר מסובך מהפתרון הקיים היום – מפתח עם כפתור עליו.
אם הייתם צריכים לחשוב על מה העיצוב הטוב ביותר לתהליך פתיחת הרכב שלא כולל ממשק גרפי, כנראה שהייתם אומרים:
-
ניגש לרכב.
-
הרכב יודע לבד שזה אתם.
-
הדלת פתוחה.
למען האמת, כבר בשנת 1999 חברת מרצדס פתחה טכנולוגיה שבה הרכב מזהה כשהמפתח נמצא בקרבת הרכב, ואתם לא צריכים אפילו להוציא אותו מהכיס – פשוט נסו לפתוח את הדלת והיא תפתח (הנה וידאו). אז מה לעזאזל קורה פה? למה אנחנו צריכים אפליקציה וממשק גרפי לכל דבר?
את הדוגמא הזו לקחתי מהספר The Best Interface Is No Interface. עדיין לא סיימתי לקרוא את הספר, אבל הנקודה של הספר ברורה: אנחנו מכורים למסכים ואנחנו מנסים להדביק ממשק גרפי כפתרון לכמעט כל בעיה שאנחנו מזהים. אבל ממשק גרפי הוא לווא דווקא העיצוב הנכון לבעיה.
בעולם שבו אנחנו חיים – עולם שבו אנשים לא מסתכלים בעיניים יותר לאנשים כי הם בתוך הסמארטפון שלהם, עולם שבו אנחנו מותקפים בנוטיפיקציות כל שניה ועולם עם Ubiquitous computing (עולם שבו המחשב נמצא תמיד ובכל מקום), העבודה שלנו כמעצבים היא דווקא לעזור לאנשים לבצע את הפעולה שהם רוצים בצורה המהירה והמיטבית, ואם אפשר לעשות את זה בלי לעבור דרך ממשק גרפי (כלומר להסתכל על איזה מסך) - יותר טוב.
אם סירי הייתה היום במקום שבו היא הייתה מבינה אותי קצת יותר טוב, הייתי מעדיף לא לפתוח את הטלפון בכלל ורק להשתמש בו דרך הממשק הקולי. ואני מאמין שאנחנו בדרך למקום הזה.
אם נחזור לבעיית התארים: אני לא רוצה להגביל את עצמי לעיצוב ממשקים גרפיים. ואני חושב שגם אתם לא צריכים להגביל את עצמכם. היום אנחנו מעצבים למסך, מחר אולי נעצב לסירי ומי יודע למה נעצב מחרתיים (סביר להניח ל-VR). הכלים שיש לנו כמעצבים יעזרו לנו להגיע לפתרונות טובים באמת רק אם לא נגביל את עצמנו לפורמט מסויים – נגיד מסך.
אני יודע שאתם אוהבים פיקסלים, וצבעים ופונטים. גם אני אוהב אותם וגם אני נכנסתי למקצוע הזה מתוך הכיף שבלעשות דברים מגניבים איתם. אבל אם אתם רוצים באמת להיות מעצבים טובים, אם אתם רוצים למצוא את הפתרון הכי טוב לבעיה שבה אתם מטפלים, אז יכול להיות ש-UI הוא לא הפתרון.