הסיבה שאני אוהב היפ-הופ היא שראפרים טובים יודעים להגיד את הדברים המובנים מאליו שאף אחד אחר לא מדבר עליהם. וגם זה אחלה פורמט לספר סיפורים. אז נכון, ההיפ-הופ שחדר לתרבות הפופ עוסק בעיקר בסיפורים תפלים על כסף, זיונים וסמים, אבל הסיפורים הטובים שהביאו לעליית ההיפ-הופ תמיד נגעו לחיים: עוני, גזענות, התמודדות עם כשלונות והמאבק להצליח. השבוע שמעתי שיר חדש ומעולה שעוסק בנושא מפתיע: מיתוג.
השיר wings של הצמד Macklemore x Ryan Lewis מספר על המקום שתפס המותג נייקי בחייו מקלמור בילדותו – החל מהערצה ועד להבנה שהמותג השתלט על חייו.
אני מציע לכם לקחת 5 דקות ולראות את הקליפ:
--
הצלחה היא לא תמיד הצלחה
מי שקורא את הבלוג כבר כמה זמן יודע שכבר כתבתי פה בעבר כמה פעמים על נייקי. אני מביא אותם כדוגמא למותג שעושה עבודה מעולה, ואכן מקלמור מתאר בשיר איך המותג נכנס לחייו: הוא הרגיש שנעלי נייקי יגרמו לו להיות שחקן טוב יותר (או לכל הפחות להראות מקצוען), להיות הילד המגניב (כי אחרים לא יכולו להרשות לעצמם נייקי), וגם להתקרב לחלום: להיות כמו מייקל ג'ורדן.
מבחינה מותגית מדובר כאן בהצלחה: נייקי הצליחו לתפוס את אותו מקום בראשו של מקלמור הצעיר הנתפס כמקצועני, גורם להצלחה ואף מעלה את הסטטוס החברתי שלך בכיתה. האהבה וההערצה מגיעה לרמת הרצון רק לצחצח את הנעליים ולהשאיר אותן מושלמות במקדש שלהן – הקופסא. זה החלום של כל מותג.
אבל אז מגיע הצד השני של החלום: בשכונה בה הוא גדל, אלה שלא יכלו להרשות לעצמם את הנעליים לא היו חסינים מהרצון להיות מגניבים עם נייקי ולכן פשוט החלו לשדוד ילדים אחרים מהנעליים שלהם – עד אפילו רצח אחד הילדים כדי לקחת לו את הנעליים.
הזעזעו מביא להתפקחות ואף להאשמה אישית של יו”ר נייקי פיל נייט:
They told me to just do it, I listened to what that swoosh said
Look at what that swoosh did
See it consumed my thoughts
Are you stupid, don't crease 'em, just leave 'em in that box
Strangled by these laces, laces I can barely talk
That's my air bubble and I'm lost if it pops
We are what we wear, we wear what we are
But see I look inside the mirror and think Phil Knight tricked us all
Will I stand for change or stay in my box
These Nikes help me define me, but I'm trying to take mine, off
הסיבה שאני חושב שהשיר הזה מעניין, היא כי הוא מראה לנו איך נראית הצלחה טוטאלית של מותג. כולנו רוצים "לחבר ריגשית" את הלקוח שלנו למותג, אבל לפעמים מתעלמים מההשלכות של אותו חיבור רגשי, במיוחד על ילדים.
הסיפור של אפל הוא די דומה: הם התחילו כאנדרדוגים ומיצבו את עצמם כפיראטים שרוצים "לשנות את הסטטוס קוו" ולהלחם ברעים (IBM בזמנו), אבל עכשיו כשהם חווים הצלחה טוטאלית ולמעשה הם קובעים את הססטוס קוו, הם הפכו להיות הרעים בעצמם וסופגים ביקורת על השימוש הכוחני שהם עושים בהצלחה שלהם (צנזור אפליקציות וטכנולוגיות שלא מוצאות חן בעינהם).
נשאלת השאלה מה היא אם כך הצלחה של מותג? אותה הצלחה טוטאלית שעשוייה גם להיות מקור הביקורת והנפילה?
להביא חדשנות להיפ-הופ
הסיפור השני שמעניין פה הוא הסיפור של מקלמור עצמו. מקלמור שגדל בסיאטל החל לפרסם את המוזיקה שלו באופן עצמאי בשנת 2000. מקלמור סירב לעבוד עם לייבלים מוכרים כדי לקדם את המוזיקה שלו (גם את הסיבה לזה הוא מסביר באחד השירים שלו), מתוך סירוב לתת לאותם "אוכלי חינם" רווחים על העבודה שלו, והעדיף לקדם אותה בעצמו באמצעות האינטרנט.
היות ואין מאחוריו מימון גם את הקליפ של wings מימנו המעריצים על ידי תרומות לפרוייקט kickstarter שהוא פתח.
השיר הראשון בדיסק החדש שלו נקרא "10,000 שעות" ובו הוא מזכיר את התיאוריה של מלקום גלאדוול שהסוד להצלחה הוא 10,000 שעות עבודה בדבר שבו היית רוצה להתמקצע.
בעיניי זה מתפתיע ומשמח לראות שגם ראפר (עם בעיות סמים) מצליח להיות מפוקס וחד מספיק כדי לנסות ולפרוץ לתחום באופן חדש ובאמצעות הכלים החדשים שעומדים לרשותינו היום.
כמותג, מקלמור הוא ראפר חדשני שעובד בצורה מעולה בפייסבוק, יו-טיוב, טאמבלר ואינסטגרם – כל המקומות בהם המעריצים שלו נמצאים.