כשהייתי בן 18 קראתי את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד. יכולתי לנסות ולהיות דרמטי ולהגיד שזה הספר ששינה את חיי, אבל זה יהיה לא מקורי כי בסקר של ספריית הקונגרס האמריקאי נבחר הספר "כיצירה השנייה בחשיבותה בהשפעה על חיי האדם (אחרי התנ"ך)”. אז אני לא אהיה דרמטי. אבל אני אגיד שהספר פתח לי לגמרי את הראש.

עברו 12 שנה, והשבוע עם יום ההולדת ה-30 שלי, קראתי מחדש את הספר. הפעם, כבן אדם בוגר ובעל מקצוע, הספר גרם לי לאפילו יותר מחשבות, ורציתי לחלוק אותם בבלוג.

לאלו מכם שעוד לא קראו את הספר (אני אומר "עוד לא" כי אני ממליץ שתלכו לקנות אותו ברגע שאתם מסיימים לקרוא את זה), אני אנסה להסביר את העלילה באופן כללי:

הספר מספר את סיפורו של רורק, אדריכל שהולך עם האמת שלו עד הסוף. בעוד רוב האנשים בעולם לעולם אינם מייצרים משהו חדש, אלה רק משחזרים רעיונות ישנים או של אנשים אחרים, רורק עושה את ההפך: הוא מייצר משהו חדש.

הוא נתקל בהתנגדות קשה, כי רוב האנשים רוצים לראות משהו שהם מכירים, או משהו שכבר אנשים אחרים אמרו שהוא טוב. הספר מחלק בגסות את העולם לשני סוגי אנשים: האגואיסטים, שעושים דברים רק בשביל עצמם ועל ידי כך מייצרים חדשנות, וה"אנשים המתווכים" שחיים רק דרך חיזוקים של אנשים אחרים, ועושים דברים רק כדי לרצות אחרים. אלה לעולם אינם יוצרים משהו חדש, אלה רק מנסים לשחזר דברים שכבר עבדו בעבר.

עכשיו אחרי כמה שנים של עבודה כמעצב שחי עם הקונפליקט הפנימי של התפשרות על איכות העבודה, ההתמודדות עם "דעת ההמונים" והניסיון ללכת עם אמת פנימית, הספר היה קשה לקריאה. קשה כי ראנד מציבה אידאל שכמעט אין סיכוי להצליח ולעמוד בו. ובכל זאת. הנה כמה מהמחשבות שלי.

חדשנות חדשנות (כמו של אחרים)

תהיתם פעם למה הפאסדה של הבית הלבן נראית כמו מקדש יווני? הרי הבניין נבנה בערך 1000 שנה אחרי שהומצא העיצוב האדריכלי הזה. אין יותר צורך בעמודי שיש או גמלונים. אז למה? למה אנחנו נשענים על המצאות העבר ומפחדים ללכת קדימה?

חושבים שזה לא נכון? הרי בעולם שלנו היום כולם מדברים רק על חדשנות חדשנות, חדשנות כל היום. אותנו מעניין לחדש ולא לשחזר את העבר. אז זהו שלא בדיוק. זה נורא קל להגיד שאנחנו רוצים לחדש. זה יותר קשה לאשר משהו שהוא חדשני.

כשמשהו הוא חדש אנחנו עוד לא יודעים אם הוא טוב. עוד לא מלמדים את זה בבית ספר, עוד לא מציגים את זה כ-case study, עוד לא כתבו על זה בעיתון או ב-quora ועוד אף בלוגר לא קטל או הילל את זה. אז איך נדע שזה טוב? אנחנו לא נדע. אנחנו רק יכולים לעשות מה שאנחנו מאמינים שהוא טוב. הרבה יותר קל להראות חדשני מאשר להיות חדשן – כל מה שזה מצריך זה להעתיק את מה שאנשים חדשניים באמת עשו (נגיד נעשה הכל לבן ונקי כמו אפל, עם השתקפויות יפות ומיד נראה חדשניים).

אם מצאתם "הוכחה" כתובה שהרעיון הזה מוצלח, אם איזה מומחה אמר לכם שמה"ניסיון שלו" זה רעיון טוב – כנראה שהרעיון כבר ישן. כדי להביא רעיון חדש באמת אין לנו על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו. בגלל זה זה כל כך קשה, ובגלל זה כל מי שמביא רעיונות מקוריים באמת חייב להלחם בתחנות הרוח של האנשים שצריכים הוכחה שזה רעיון טוב.

אני לא צריך שתאהבו אותי

כולנו מחפשים כל היום שיאהבו אותנו. בפייסבוק. באינסטגרם. בבלוג. תנו לי לייקים! שתפו! תגיבו! תראו לי שאתם אוהבים אותי, וכך אני אדע שאני שווה משהו. כי אם הרבה אנשים אומרים שאני חכם, אז כנראה אני באמת חכם.

זו גישה הזויה במיוחד, שלא לומר טיפשית להעריך את עצמנו. אנשים אחרים לא באמת קובעים אם אני טוב או לא. אם מדד הפופולריות היה מדד לאיכות אז היינו מגלים שג'סטין ביבר וPSY (גנגם סטייל) הם שני האנשים הכי מוכשרים בעולם. ואנחנו יודעים שזה לא נכון. "כמעיין המתגבר" בעצמו נדחה 12 פעם על ידי מוצאים לאור לפני שראנד הצליחה לפרסם אותו. אז האם הדחייה אומרת שזה ספר גרוע? כנראה שגם עוד 20 שנה ידפיסו את "כמעיין המתגבר" אבל האם ימשיכו להדפיס את "50 גוונים של אפור"? (בהנחה כמובן שעוד ידפיסו ספרים).

אנחנו חייבים להבין ש"דעת ההמונים" או טנדיות ופופולריות של רעיונות הם לא מדד לאיכות שלהם. “דעת ההמונים" זה משהו שמתנה כל הזמן, והיא יכולה לבוא וללכת באותה מהירות, בעוד שרעיון או מוצר איכותי אולי לא יהיה פופולרי בהתחלה אבל יוכיח את עצמו לאורך זמן.

הלוואי והייתי מושלם

בניגוד לרורק, הגיבור המושלם של הספר, אני לא מושלם. רורק מוכן לוותר על העבודה אם הלקוח רוצה שהוא יבצע רעיון בינוני, אני מתפשר כדי לשלם שכר דירה. רורק זונח את מקצוע האדריכלות כשאין לו לקוחות והולך לעבוד במחצבה, אבל אני לא אחזור להיות מלצר, כנראה שאקח כל עבודת עיצוב בזויה לפני כן.

ועדיין, כל יום הוא מלחמה. כל פעם מחדש כשלקוח (או חברי בסטארטאפ) מבקשים ממני לעשות משהו שאני לא מאמין בו אני חייב לצאת למלחמה הזו. מלחמה על האמת שלי. לא תמיד אני מנצח ולפעמים גם אני מתשמש בצידוקים כמו "אבל תראה מה אומרים בבלוג הזה / מה עשו המתחרים!”, אבל אני מנסה כל יום מחדש.

אני עובד קשה כדי שיבוא היום שבוא לא אצטרך להתפשר בכלל. כדי שאוכל ללכת עם האמת שלי עד הסוף.