הרבה אנשים שואלים אותי למה אני כותב את הבלוג הזה. אז עכשיו, אחרי 10 חודשים שבהם כתבתי כל שבוע, ובהמשך לשינוי שאני עובר, הגיע הזמן לספר קצת על החוויה הזו. למה התחלתי? איך הולך? ואיך ממשיכים מפה?
למה לכתוב עוד בלוג?
לפני שפתחתי את הבלוג הזה, היו לי התנסויות קצרות בכתיבת בלוגים: בלוג אחד פתחתי עם חברים ללימודים (“הסלון הספרותי"), זה היה אמור להיות בלוג קבוצתי, אבל יצא שרק אני כתבתי, ויצא שנמאס לי די מהר. הבלוג השני שלי היה כשנסעתי לעשות התמחות במקסיקו ל-4 חודשים, וכתבתי משם כל שבוע. אלו היו התנסויות חמודות, וקיבלתי תגובות מעודדות על הכתיבה, אבל בשלב ההוא לא חשבתי על פתיחת בלוג קבוע משלי.
את הדחיפה הרצינית ששכנעה אותי לנסות ולכתוב בלוג קבוע קיבלתי משני בלוגרים אחרים שאני קורא: הראשון סת' גודין, שכתבתי עליו כאן כבר כמה פעמים. לסת' יש מנטרה קבועה שהוא חוזר עליה הרבה והיא שכל אחד צריך לכתוב בלוג על הדבר שחשוב לו באמת. זו דרך מעולה לייצר קהילה, להראות שאתה בן אדם רציני ומקצוען, וזה שיווק עצמי מעולה.
השני הוא ג'יימס אלצ'ר, יזם/סופר כושל שכותב בלוג מעולה לדעתי ובשונה מסת' שכותב בלוג מקצועי נטו, אלצ'ר מצליח לכתוב בלוג אישי שמספר בין השאר על חוויות מקצועיות. לאצ'ר יש פוסט שנקרא "10 חוקים על בלוגינג", ואחרי שקראתי אותו, החלטתי לנסות בעצמי.
היו כל מיני סיבות שבגללן רציתי לנסות ולכתוב באופן קבוע: על חלקן כתבתי בפוסט הראשון בבלוג "המניפסט של הבלוג", וחלקן היו סיבות יותר אישיות כגון – לשפר את איכות הכתיבה שלי (כבר כתבתי פה שאני חושב שזה חובה שמעצב ידע לכתוב), לנסות ולעשות משהו קבוע לאורך זמן, והאחרונה אבל אולי הכי חשובה: לראות אם אני מצליח ליישם דברים שאני מאמין בהם ב"עולם האמיתי". בסופו של דבר אני בן אדם שמתעסק גם בשיווק ופרסום ואם אני לא אצליח לשווק את עצמי (מוצר שאני מאמין בו), איך אצליח לשווק מוצרים עבור אנשים אחרים?
שלום, את מעוניינת לקרוא את הפוסט החדש שלי?
בואו נדבר על מספרים
תנו לי לשתף אתכם קצת במאחורי הקלעים של הבלוג ומה למדתי ממנו.
בעשרת החודשים מאז שהקמתי את הבלוג ביקרו בו 5,200 אנשים שונים, שקראו בממוצע 2 פוסטים כל אחד, ושהו באתר 2 דקות. 35% אחוז מהם חזרו שוב. רובם הגדול מגיע מפייסבוק (זה המקום היחידי שאני מעלה אליו פוסטים חדשים), קצת מגיעים דרך ויקיפדיה (הוספתי לינק לבלוג תחת הערך "מותג" באיזור "לקריאה נוספת"), וקצת דרך לינקד-אין. בתחילת הדרך הוספתי אפשרות להרשם ל-RSS, ככה אני קורא בלוגים, אבל כשראיתי שאין היענות שיניתי את זה לאפשרות להרשם לעדכונים במייל (newsletter), ולזה דווקא אנשים נרשמים. כרגע רשומים שם 50 איש, אבל הרשימה גדלה בקצב יפה. גם הקבוצה בפייסבוק שמונה 300 איש גדלה משבוע לשבוע, אמנם לאט, אבל באופן קבוע. אחד הדברים שתרם מאד לויראליות של פוסטים זה פשוט להוסיף כפתור לייק לכל פוסט. כמה שזה נשמע פשוט, לחיצה על הכפתור מפרסמת את הפוסט על הקיר של אותו בן אדם, וזה מקפיץ בהמון את החשיפה לבלוג.
אז מה למדתי מלכתוב את הבלוג הזה?
קודם כל והכי חשוב הוא: לאף אחד לא אכפת. כלומר לא ממש לאף אחד, אבל לאחוז מאד מאד גבוהה מהאנשים לא אכפת ממך, או ממה שיש לך להגיד. אם אתם קוראים את זה אז אתם כנראה מהאחוזים הבודדים שכן אכפת להם, אבל לרוב העולם יש דברים טובים יותר לעשות כנראה. זו אמת קשה שמאד חשוב להבין מההתחלה כי היא נכונה לכל ניסיון שיווקי, לא רק לבלוג, והיא מעוררת למחשבה את התהייה: “אוקי. מה אני יכול לעשות כדי לעניין אנשים מספיק כדי לעורר אכפתיות" (ובשלב השני קריאה/קניה וכו'). אני לא יודע אם הצלחתי לפתור את השאלה הזו, אבל אני מנסה בכל שבוע מחדש.
דבר שני שלמתי, על אף שהוא היה צפוי: קשה להתמיד. זה קל ונחמד כשאתה מתחיל ומלא מוטיבציה ורעיונות, אבל לאורך זמן זה קשה. במקור חשבתי שאני אקדיש 3 בקרים בשבוע, לפני שאני הולך לעבודה לכתיבה. הנחתי שיקח לי חצי שעה לכתוב פוסט, ואני אוכל לכתוב 3 בשבוע. אה! ממש!
גיליתי שלוקח לי לכתוב בסביבות השעה וחצי לפוסט, אבל החלק הבאמת קשה הוא מה קורה לפני שאני יושב לכתוב. כשאני מתיישב לכתוב אני צריך שכבר יהיה לי פחות או יותר בראש גם הנושא, וגם המבנה של הפוסט (התחלה-אמצע-סוף), אם אין לי את זה בראש, אני פשוט יושב ובוהה במסך. אז עכשיו רוב השבוע אני פשוט כל הזמן מוטרד (“מממ.. אני עוד לא יודע מה אני אכתוב בבלוג"), וביום שבת בבוקר אני מתיישב על המחשב וכותב. אני חייב לשבת, כי אני רוצה לפרסם את הבלוג ביום ראשון, ולא נשארו לי ימים לדחות את זה.
ככה אני נראה ביום שבת אם אין לי רעיון לפוסט
לאן הולכים מכאן
כשפתחתי את הבלוג קהל היעד שדמיינתי לעצמי היה לקוחות של מיתוג: מנהלי שיווק, מנהלי מותג ואנשים שרוצים כלים כדי להבין מה זה מיתוג ואיך הם יכולים לעשות אותו יותר טוב. רציתי לעשות סוג של "חינוך שוק", כדי להסביר ללקוחות שמיתוג זה לא רק לעשות לוגו וצבעים נחמדים, אלה נושא הרבה יותר מורכב ורחב. יצא שזה בכלל לא מה שקרה. רוב הקוראים שלי מגיעים מעולם העיצוב, ועל אף שיש אנשי שיווק בקהל, הם לא הקוראים הדומיננטיים. דבר נוסף ששמתי לב אליו, הוא שהפוסטים שהכי מצליחים, הם דווקא לא הפוסטים ה"מקצועיים" אלה דווקא יותר האישיים בהם אני מספר על חוויות אישיות שעוברות עלי. שתי התובנות האלה גורמות לי לחשוב אולי הבלוג צריך לשנות כיוון.
בפן המקצועי, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, עברתי השבוע תחום מתחום המיתוג לתחום אחר לגמרי שאמנם יכלול גם עיסוק במיתוג אבל בקונטקסט הרבה יותר רחב, כאשר רוב הפוקוס מוקדש לעיצוב המוצר אותו אנחנו מפתחים. בהקשר של הבלוג השינוי הזה גורם לי לתהות האם אני אוכל להמשיך ולכתוב בלוג שמוקדש למיתוג כאשר אני כבר לא חי את העולם הזה ביום יום. הרבה מההשראה לפוסטים בשנה האחרונה הגיעו מחוויות במשרד בו עבדתי. סוג החוויות שאחווה עכשיו הם שונות, ולכן אולי התכנים בבלוג יהיו שונים.
בפן האישי, אני מבין שיכול להיות שאני לא צריך להגביל את הבלוג הזה תחת הכותרת המקצועית של "בלוג על מיתוג/עיצוב" אלה פשוט להפוך את זה לבלוג אישי שלי, שגם יכלול חוויות מהעולם המקצועי. כמו בכל סטארטאפ טוב, יכול להיות שהגיע הזמן לעשות pivot ולשנות טיפה את המודל שבו עבדתי עד עכשיו.
מחשבה נוספת שעוברת לי בראש היא לכתוב באנגלית. היות ואני עובד עכשיו בחברה בין-לאומית ומסתכל קדימה לעולם הגדול, יכול להיות שהדבר ה"נכון" מקצועית יהיה לכתוב את הבלוג לקהל העולמי. על אף שרציונלית המעבר הזה נראה לי נכון, אמוציונלית זה מרגיש לי קצת כמו נטישה של קהל הקוראים הישראלי שקורא את הבלוג עכשיו (אין לי ספק ש-90% מהקוראים של הבלוג הזה לא יקראו אותו באנגלית), וזה מהלך שקשה לי לעשות.
מילה עליכם/אליכם
כשאתה כותב בלוג אין לך מושג מי קורא אותו. כלומר, לפעמים אתה יכול לראות מי עשה לייק או שיתף, לפעמים מישהו משאיר תגובה, אבל זה אחוז קטן מאד מהקוראים ככה שאין לך מושג מי באמת קרא. יוצא לי לפגוש אנשים שאני מכיר לפעמים והם פתאום אומרים לי "אנחנו מאד אוהבים את הבלוג שלך!” וזה תמיד מפתיע ומשמח אותי מחדש. אז אני רוצה לסיים את הפוסט הזה במילה אליכם הקוראים – תודה שאתם קוראים, ואני יודע רובכם הגדול לא אוהב להגיב אבל אני אשמח אם רק בפוסט הזה תשאירו איזה תגובה ותגידו מה אתם חושבים – להמשיך לכתוב? מקצועית? אישית? עברית? אנגלית? אני אשמח לשמוע גם אתכם הפעם.