אחד הציטוטים האהובים עלי מהסרט מועדון קרב הוא: "כשאנשים חושבים שאתה הולך למות, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום רק.. לחכות לתורם לדבר". הבעיה היא שרוב הזמן, אני לא הולך למות. וגם אתם לא. לכן סביר מאד להניח שאתם לא באמת מקשיבים לי, וגם אני כנראה לא אקשיב לכם.
רוב הזמן, אנחנו מסרבים להקשיב. עצות, הערות ורעיונות מחברים, הורים, לקוחות, בוסים או סתם אנשים ברחוב נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן השניה. סורי. אתם לא באמת מבינים. אני מעריך את דעתכם אבל אתם לא מבינים בזה / אתם צעירים מדי / זקנים מדי / משוחדים / מתחרים / אינטרנסנטים, בקיצור הבנתם את הרעיון. אתם לא תגידו לי מה לעשות. אולי זה עניין של אגו או שאולי למדתי ממשחקי הכס שאסור לי לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי, אבל היועץ הכי טוב שלי הוא אני.
הבעיה היא, שאנחנו מתנהגים בצורה שפוגעת בעצמנו. אם יש משהו שלמדתי על יצירתיות זה שצירתיות של 2 אנשים תמיד תהיה גדולה יותר משל אדם בודד. ועוד דבר: הרעיונות הכי טובים מגיעים לאו דווקא מאנשים שהמקצוע שלהם הוא להיות יצירתיים. אתם תראו רעיונות מדהימים אצל מוכרי פלאפל, נהגי מוניות, הלקוחות לכם, ההורים שלכם וסתם אנשים ברחוב – אם רק תשמרו על ראש פתוח ותתנהגו כמו ילדים.
מה קורה כשמקשיבים לאחרים
השבוע קרו לי שני מקרים שהמחישו לי כמה חשוב להקשיב לאנשים אחרים, ולא להיות מקובע למה שאתה יודע: במקרה הראשון ניסיתי לעזור לאשתי להמיר פורמט קובץ של סרט. הכנתי את הסרטון בפוטושופ, אבל פוטושופ לא ידע לייצא אותו בפורמט שעבד במחשב שלה. ישבתי יותר משעתיים על המחשב שלי, השעה הייתה כבר חצות, ואני נלחם שוב ושוב בפוטושופ שחוזר וקורס לי דווקא בפורמט שאני צריך ממנו.
לבסוף התייאשתי ואמרתי לאשתי: "מצטער מאמי. זה מה יש. את תצטרכי להסתדר עם זה". היא שאלה בתמימות: "אתה לא יכול לעשות את ההמרה על המחשב שלי?". הייתי עייף וכמעט התפרצתי: "לא! אין לך פושוטופ על המחשב, ואני לא יכול להתקין לך תוכנות המרה בגלל כל המגבלות של מחשב העבודה שלך! אי אפשר!". אבל פתאום קרה משהו אחר: המוח שלי שפתאום קיבל מסגרת חשיבה שונה ניסה לפתור את הבעיה "איך להמיר קובץ מבלי להשתמש בפוטושופ או בתוכנה אחרת" ומצא מיד תשובה אחרת – שירותי המרה און ליין. אחרי 3 דקות הסרטון הומר והיה מוכן, ואני הייתי במיטה תוהה לעצמי "איך לא חשבתי על זה קודם?".
המקרה השני היה דומה אך חמור עוד יותר: בזבזתי יום עבודה שלם כדי לייצר הדמייה בפלאש, רק בשביל לשמוע את שאלה מחבר מתכנת בסוף היום: "לא הייתה דרך יותר פשוטה לעשות את זה בלי פלאש?", כדי להעלות רעיון ביחד איתו לדרך שהייתה לוקחת לי 30 דקות במקום 9 שעות לפתור את אותה הבעיה.
בשני המקרים אנשים ש"לא מבינים בזה" עזרו לי למצוא פתרון יותר טוב, יותר יעיל ויותר יצירתי. ואני הייתי כל כך קרוב ללבטל את ההערות שלהם.
כי לבטל אחרים זה הרבה יותר קל. הנה דוגמא למישהו שביטל אותי השבוע: ישבתי עם חבר לאכול מתחת לבית שלי במקום שמגיש פירות-ים ודגים. אפשר לבחור שם מתוך מגוון די גדול, ואז אפשר לבחור מה לעשות איתם, מתוך מבחר עוד יותר גדול. היות ואין תפריט במקום, אלה רק את הבחור בדוכן, נדרש די הרבה זמן כדי להבין מה בכלל אפשר לאכול שם ותהליך ההזמנה הוא ארוך ומבלבל. הצעתי לבעל הבית – למה שלא תשים פה על הקיר כמה הצעות הגשה, רק בשביל שאנשים יבינו מה אפשרי. "לא!" הוא צעק עלי תכף ומיד. "אני רוצה שאנשים יחליטו לבד! הם יכולים לקחת מה שהם רוצים, אני לא אגביל אותם". "בסדר" אמרתי, "לא צריך להגביל, רק לתת רעיונות. תן לי להכין לך שלט, אם אחרי שבוע לא תראה עלייה במכירות, תעיף אותו לפח". נחשו מה הייתה התשובה שלו? נכון. אין סיכוי. טוב, אני שתיתי את הבירה שלי והלכתי משם. הוא לעולם לא יגלה אם זה היה רעיון טוב או לא.
עצות בחינם שוות פחות?
חבר שלי טען שהסיבה שבעל המסעדה לא הקשיב לי, היא שהעצה ניתנה בחינם. במידה והיה שוכר את שירותי כדי לשפר לו את "חווית המשתמש" בעסק ומשלם לי אלפי שקלים, סביר להניח שהיה מקשיב יותר ואף מיישם את הערותי.
אבל מדוע זה המצב? מדוע אנחנו מקשיבים רק למי שנתפס בעיינינו כ"מומחה", ולא מקשיבים ללקוחות אמיתיים, למשתמשים או לכל אחד שיש לו דעה בעניין?
שלא תבינו לא נכון. אני לא מציע ליישם כל הצעה של כל לקוח. זה רעיון מאד רע כנראה. אבל אני מציע להקשיב, להבין את הכאב ואז לנסות לחשוב על הפתרון. אולי הפתרון שהוצע הוא לא הפתרון הנכון, אבל אולי הוא מצביע על הבעיה שאנחנו צריכים לפתור, אולי אנחנו לא צריכים לחכות ל"מומחה" שיגיד לנו מה לעשות, אלה פשוט להקשיב יותר. אולי אז נבין איך באמת אפשר לעשות דברים יותר טוב.