מסתבר שגם בגיל 31 עדיין אפשר ללמוד על עצמך דברים חדשים. הנה, למשל השבוע למדתי על עצמי שאני אוהב לסבול. דווקא חשבתי שאני בן אדם שלא אוהב לסבול, תמיד מנסה לעשות את מה שטוב לו ולא להתלונן. אבל כנראה שטעיתי.
להארה הזו הגעתי בעודי קורא ספר שקיבלתי לפני כמה שבועות מסער, ספר שנקרא Mastery, ומתאר את החיים של דמויות היסטוריות מוצלחות במיוחד בתחומי המוזיקה, אמנות, יזמות וכו׳, ואיך הם הגיעו להיות כל כך מוצלחים וטובים בדבר שהם עושים.
אחת האבחנות המעניינות שהספר עושה, הוא לתאר את התהליך שלוקח לבן אדם כדי להיות ממש מעולה בעבודה שלו ולהפוך ל״מאסטר״. התהליך הוא תהליך ארוך, מייגע, מלא תסכול וסבל: צריך ללמוד ולעבוד המון שנים, לנסות שוב ושוב, ולהכשל שוב ושוב עד שאתה מצליח, להלחם בכל אלה שיגידו לך שלא תצליח ובעיקר בעצמך – בספקות, בפחדים ובקשיים שממלאים אותך. זה לא כל כך נעים.
האבחנה השניה שעושה הספר היא שבניגוד לתקופות אחרות לאורך ההיסטוריה שבהן עבודה קשה וסבל היו מעלות חיוביות שאנשים רצו להתברך בהן, היום הערכים הנפוצים בחברה שלנו מעודדים אותנו לא לעבוד קשה ובטח לא לסבול.
תחשבו על זה: מוזיקאים – אין טעם שתבלו שנים ארוכות ומתסכלות בלנגן במועדונים ריקים ופיתוח יכולות כתיבה וניגון, פשוט בואו לתוכנית ריאליטי ונעשה לכם את החיים קלים וקצרים. רוצים להיות שפים? כנ״ל. רוצים להרזות? נסו את ״דיאטת הפלא – תרזו מהר ובקלות בלי להפסיק לאכול את הדברים שאתם אוהבים״, רוצים להרוויח כסף? הפיס יסדר לכם את החיים.
אנחנו חיים בחברה שבה האמת היא לא סקסית כל כך ולא נוטים להגיד אותה: הצלחה בכל תחום שהוא היא עבודה ממש קשה, היא לוקחת זמן וצריך לעבור חוויות לא נעימות במיוחד בדרך. יותר מזה – החוויות הלא נעימות הן קריטיות להתפתחות שלנו – הצורה שבה אנחנו מתמודדים או פורצים את הגבולות האלה היא מה שעושה אותנו מוצלחים.
ואז ניסיתי לחשוב על עצמי: כבר כתבתי פה בעבר שאני מאמין שעבודה טובה לוקחת זמן, אז את זה אני כבר יודע, אבל האם אני הייתי מוכן לסבול כדי להיות טוב יותר במה שאני עושה? ואז זה הפתיע אותי – פתאום הבנתי שכן. לא שמתי לב אבל לאורך הזמן פיתחתי לעצמי הרגלים לא נעימים במיוחד, שאני ממשיך לעשות אותם כי אני רוצה להיות טוב יותר.
הנה כמה דוגמאות לא כל כך נעימות:
לקום מוקדם כל שבת בבוקר כדי לכתוב את הבלוג
אני חושב שכבר שנתיים, מאז שפתחתי את הבלוג הזה, לא ישנתי מאוחר ביום שבת. ואל תתבלבלו, אני לא מהאנשים האלה שמתעוררים ״טבעית״ מוקדם בבוקר. אני אוהב לישון. מאד. ובכל זאת, כבר שנתיים שאני מכוון שעון מעורר ל-8 בבוקר בכל יום שבת, וקם לכתוב.
זה לא כיף. לפעמים אני אפילו לא יודע על מה אני עומד לכתוב, ואז חוץ מהעובדה שהייתי צריך לקום מוקדם בבוקר, אני גם בפאניקה והלב שלי דופק: ״על מה אני עומד לכתוב לעזאזל?״.
מיותר להגיד שאני לא חייב לעשות את זה. למען האמת אם לא אעשה את זה כלום לא יקרה. ובכל זאת – אני עושה את זה, וכשאני מסיים לעשות את זה ולוחץ Publish, אני שמח שעשיתי את זה. וביום ראשון כשהפוסט מתפרסם אני אפילו יותר שמח. לפעמים אפילו אנשים אומרים לי שהם נהנו לקרוא את הפוסט, אז זו כבר נהיית תחושה אדירה.
ואין ספק שיש הבדל עצום ביכולות הכתיבה שלי עכשיו משהיו כשפתחתי את הבלוג לפני שנתיים, וכשאני חושב מה יהיו יכולות הכתיבה שלי אם אמשיך לעשות את זה עוד 5 או 10 שנים, אני יודע שזה יהיה שווה את זה.
לקום כל יום שעה מוקדם יותר כדי לקרוא או להתאמן
כן. גם במהלך השבוע אני קם יותר מוקדם ממה שאני צריך, וגם זה לא כל כך נעים, וגם את זה אני לא באמת חייב לעשות. אז למה לסבול? כי שעה של קריאה ביום (של ספרות מקצועית), שווה איזה 300 שעות קריאה בשנה, שזה די הרבה ספרים, וכמו איזה קורס, או תואר או משהו כזה – אני ממשיך ללמוד ולהתקדם כל יום.
להקים עסק
לנסות ולהקים עסק זה אחד הדברים הפחות נעימים שעשיתי. אל תבינו לא נכון – יש בזה גם המון דברים חיוביים, אחרת כמובן לא הייתי עושה את זה, אבל יש בזה גם המון פחד, חששות ותסכול ברמות שאין בשום צורה כשאתה שכיר. אצלנו במשפחה יש אמרה: ״השכיר לא אוכל טוב, אבל ישן טוב. העצמאי אוכל טוב, אבל לא ישן טוב״. כשאתה מקים עסק אתה במצב תמידי של חרדה – מה אם זה לא יצליח? מה אם אנשים לא יבואו? אם אף אחד לא יקנה? מה יקרה אם אשאר עם כלום ביד?
אבל אין דרך אחרת לעשות אם זה מלבד להתמודד עם החרדות, ולהמשיך להתקדם גם אם אין לך מושג איך זה עומד להגמר.
לכו תסבלו קצת
״הדרך ארוכה ומפותלת״ אמרו שבק ס׳ כשהיינו קטנים. אני מקווה שיהיה לי את הכח להמשיך להתקדם ולנסות להשתפר ואולי עוד איזה 20-30 שנה אני אהיה ממש טוב במה שאני עושה. מאסטר. אולי. בינתיים, אל תשכחו שזה לא כל כך נורא לסבול בשביל להשתפר. Trust the process – כקשה לכם זה אומר שהשרירים שלכם עובדים.