גם אני אוהב דולפינים. אמנם לא כמו הבנות שעושות קעקועים של דולפינים על הכתף, או כמו אלה שנדפקו קצת בהודו וחושבים שהם בעצמם דולפינים, אבל בכל זאת – אוהב אותם כמו הבן אדם הממוצע. נראה לי שהם אחלה.
ובכל זאת, גרינפיס, הארגון שמנסה להציל את העולם מהשמדת דולפינים, דובי קוטב ושאר דברים נוראיים שחברות וממשלות מרושעות מנסות לעשות לעולם שלנו, לא רק שלא הצליחו לגייס אותי למאבק שלהם – הם ממש גרמו לי לשנוא אותם. תנו לי לספר לכם למה.
אני גר כבר 4 שנים בצמוד לסנימטק בתל-אביב. משום מה, חברי גרינפיס בחרו להם את רחבת הסנימטק כמקום הקבוע לנסות ולשכנע אנשים להצטרף למאבק החשוב שלהם. אני לא יודע למה הם דווקא בחרו את הסנימטק, אולי הם חשבו שכל האנשים האמנותיים שרואים סרטים בסנימטק יהיו סימפטיים למטרה שלהם, כך או כך, שם הם נמצאים כמעט כל שבוע. היות וכמעט כל פעם שאני יורד מהבית אני עובר ברחבת הסנימטק, יוצא שאני והם נפגשים הרבה.
בהתחלה ניסתי להיות נחמד: בחורה צעירה ניגשה אלי בצעדים מהירים כשהייתי בדרכי לסופר ושאלה אותי: ״אתה ממהר? אני יכול דקה מהזמן שלך?״, אמרתי לה: ״יאללה דברי״. כמובן שהיא לקחה יותר מדקה מהזמן שלי, וסיפרה לי סיפור ארוך במיוחד שהיה קשור כנראה לנפט או להפשרת קרקעות או משהו כזה. אני לא זוכר את הפרטים המדוייקים, אבל לא דובר שם על דולפינים. הייתי סובלני ובסוף הסיפור היא ביקשה שאצטרף למשהו ואחתום על משהו. אמרתי לה: ״נשמע באמת מעניין וחשוב, ואשמח לעזור לכם, אבל הייתי רוצה ללמוד קצת עוד על הנושא לפני שאני מצטרף למשהו. את יכולה לשלוח לי את הפרטים המלאים למייל ואז אני אקרא מאוחר יותר ואראה אם מתאים לי להצטרף? אני פשוט בדרך לסופר״, היא גירדה את הראש באי נוחות, נראה כאילו היא מעולם לא התמודדה עם מצב שהוא לא כן/לא חד משמעי, ואז היא מילמה שהיא לא ממש יכולה או יודעת או משהו כזה. רציתי לתת לה את המייל שלי, אבל נראה כאילו הדרך היחידה לתת לה את המייל שלי הייתה למלא טופס הצטרפות באורך הגלות, והיות וכבר עברו 15 דקות מאז היא ביקשה ממני דקה, החלטתי לוותר והצעתי לה הסבר קצר ומהיר על תהליך ה-on boarding באינטרנט (הרשמה של משתמשים לשירותים) ואיך הם יכולים לנסות וליישם את התובנות משם כדי לשפר את תהליך הגיוס שלהם של אנשים ברחוב. היא הבטיחה שתציע למנהלת שלהם לנסות ולשפר את התהליך והלכה לנסות ולגזול דקה מזמנו של מישהו אחר.
ניצלתי את זמן הקניות כדי לתהות על התהליך המיושן והלא יעיל בעליל שבהם בוחר האירגון כדי לבזבז את הזמן של המתנבים שלו, ותהיתי כמה אנשים תכלס מצליחה אותה בחורה לגייס ביום עבודה שכזה, והאם מישהו מודד את הנתונים כדי לנסות ולשפר אותם.
בעודי בדרך חזרה מהקניות, סוחב מיליון שקיות (השישיות האלה של 2 ליטר עין גדי, פאקינג כבדות), עברתי שוב בכיכר הסנימטק והפעם רץ לעברי השותף הנחמד של הבחורה: ״אתה ממהר? אני יכול דקה מהזמן שלך?״, התפלאתי שהוא לא מתייחס לעובדה שאני עוד שניה מתמוטט שם עם כל הקניות שלי, ולא חשבתי שזה לעניין להסביר לו שמומלץ שהבשר והגבינות יגיעו למקרר בקרוב אחרת יתקלקלו בחום הישראלי (זה לא נשמע מרשים כמו הפשרת הקרחונים באנטרטיקה) ולכך פשוט אמרתי לו: ״כבר דיברתי עם החברה שלך לפני כמה דקות״. הוא הזעיף פנים והלך לנסות מישהו אחר.
כל זה היה לפני 4 שנים. מאז אני ממשיך לפגוש את חברי גרינפיס לפחות פעם בשבוע כשאני בדרך לפגישות, לרופא, לקניות או חוזר מהעבודה אחרי יום ארוך והם ממשיכים לשאול אותי בכל פעם מחדש האם יש לי דקה בשבילם. בהתחלה עוד הייתי מחייך ואומר להם ״דיברתי עם חברה שלכם לא מזמן״, אבל עכשיו אני כבר פשוט אומר: לא. אין לי זמן. זועף וממשיך לדרכי, לא בלי להרגיש כאילו שאני סוציופט מאנייק שחושב שהפגישה שלו אצל הרופא יותר חשובה מהכחדת דובי הקוטב באשמת חברת לגו.
אז הנה מה שתמיד רציתי להגיד לאנשי גרינפיס:
לא. אתם לא יכולים דקה מהזמן שלי. אני מצטער. ולא בגלל שמה שאתם עושים לא חשוב, פשוט בדרך לפה ניסו לעצור אותי גם הבחור מהועד נגד שחיתות ממשלתית, וגם הבחורה מתנו לחיות לחיות, וגם הבחור שמנסה למכור לי את עיתון הארץ, וגם הילדים שמנסים להתרים עכשיו לסרטן, וגם אלה שמוחים על הכיבוש, וגם הבחור שנראה כמו הומלס ומבקש דקה אבל כנראה בסוף כנראה יבקש ממני כסף (כבר נתתי לו דקה פעמיים וכל פעם הוא באמת ביקש בסוף כסף).
אני מצטער. כולכם חשובים, ואם אני אתן לכולכם את הזמן אני לעולם לא אגיע הבייתה. דרך אגב – בעולם השיווק יש מילה למשווקים שמנסים לדחוף לי את הרעיון שלהם שוב ושוב בלי רשות: ספאם.
אז תפסיקו עם אסטרטגיית הקיבוץ נדבות שלכם, ותתחילו לנסות לעשות משהו מעניין שארצה לתת לו את הזמן שלי מרצוני. אנחנו חיים בשנת 2014, ואם אתם חושבים שמה שקורה בקוטב הצפוני או בשדות הנפט חשוב – תמצאו דרך מעניינת וקראייטיבית לתקשר אותו ולגרום לי לרצות להצטרף. אבל לבקש ממני סתם ככה לתת לכם את הזמן שלי, רק בגלל שאתם נחמדים, ורק כי אתם יודעים שזה מרגיש לא נעים להגיד למישהו לא, זה קיבוץ נדבות ריגשי במובן הנמוך ביותר. ואתם יודעים מה? זה גם דרך עצלנית ומשעממת ביותר לשווק את המותג שלכם.
אפילו הקבצן הזה יותר קראיטייבי מכם וסביר להניח שעושה הרבה יותר כסף מכל מתנדב בודד שלכם: