לפעמים אנשים אומרים לי דברים כמו: "אני לעולם לא אוכל להיות עצמאי, כי אני לא יודע לנהל את עצמי" או "אני לא יכול לעבוד מהבית, יש שם יותר מדי פיתויים" או "אין לי מספיק כוח רצון כדי לנהל את עצמי". משום מה יש לי את ההרגשה שאנשים חושבים שכשאתה עצמאי אתה נדרש לכח רצון עילאי בכדי להיות אחראי ואשכרה לגרום לעצמך לעבוד, בעוד שכל חלש אופי יכול ללכת ולהיות שכיר, כי שם הבוס או המחוייבות והלחץ במשרד יגרמו לו לעבוד.
מה שאותם אנשים לא מבינים ככול הנראה הוא שגם בעבודה כשכיר אתה נדרש לנהל את עצמך. אני מכיר אנשים שעובדים כשכירים ועדיין נופלים לפיתויים של לבזבז חצי מהיום בפייסבוק, או לשרוף שעות בהפסקות קפה / סגריות או מה שנקרא באמריקאית "water-cooler-talks" עם עובדים אחרים. אנשים שמתנהגים ככה כשכירים מאלצים את הבוס שלהם לעשות את הדבר שהוא כנראה הכי שונא בעולם: לנהל אותם.
כמובן ששני הצדדים יוצאים מופסדים במקרה כזה: העובד מתבאס על הבוס שיושב לו על הראש כל היום, והבוס מתבאס על העובד שגורם לו לבזבז את כל היום ב-micro management במקום לעשות עבודה ניהולית שתעזור לחברה לגדול בטווח ארוך.
מה שחשוב להבין הוא זה: לא משנה מי אתה, או אם אתה עצמאי או שכיר, אתה נדרש לנהל את עצמך. האלטנטיבה היא מאד פשוטה – אם לא תנהל את עצמך, מישהו אחר ינהל אותך. ואף אחד לא אוהב שמישהו אחר מנהל אותו. אף אחד לא אוהב שהבוס מנהל אותך, שבן/בת הזוג מנהלים אותך, שהילדים שלך מנהלים אותך או כל אחד אחר. כשמישהו אחר מנהל אותך, הוא קודם כל דואג לעצמו, ומשתמש בך כדי לקדם את האינטרסים אלה. לא פלא שבסוף אתם נשארים מבואסים.
נו, יופי. אז עכשיו הבנו שכדאי מאד לנהל את עצמנו. עכשיו נשאלת השאלה איך?
אני לא מתיימר להיות איזה גאון ניהולי, ויש הרבה מומחים שכתבו על זה לפני. כל מה שאני כותב אלה דברים שאני מנסה ליישם בחיים שלי ואני מקווה שיהיו לכם רלוונטים גם.
להיות אקטיבי
כשהייתי בלימודים בשנקר ממש רציתי לעשות התמחות בחו"ל. משנה א' ידעתי שממש בא לי על זה וחיכיתי לסוף שנה ג'. כשהתקרב הזמן הבנתי שמה ששנקר מציעים זה משהו כזה: כל הסטודנטים מכל המחלקות מגישים תיקי עבודות, מגיעה איזה חברה מלונדון, לא מעניינת במיוחד, ובוחרת 1-2 סטודנטים מכל בית הספר. לא אהבתי את הסיכויים שלי שם, אז עשיתי במקום משהו אחר: אספתי לינקים של כל הסטודיואים ברחבי העולם שבהם רציתי לעבוד, ושלחתי לכולם מייל עם תיק העבודות שלי ובקשה להתמחות קיץ אצלם. מתוך 60 מיילים ששלחתי, 2 קיבלו אותי ואז ההחלטה עברה לידיים שלי: התמחות באמסטרדם או במקסיקו ? בחרתי במקסיקו.
מוסר ההשכל הוא כזה: לא חייבים לקבל את האופציות שנותנים לכם. זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים לייצר לעצמכם אופציות חדשות, שאתם מעדיפים יותר ואז הכח הוא בידיים שלכם.
כשאני מתחיל פרוייקט חדש אני יכול לגשת אליו בשתי דרכים: הראשון לשאול את הבוס / הלקוח "מה אתה רוצה שאני אעשה? מאיפה להתחיל? מה יותר חשוב?" והשניה היא לבוא אליהם באופן אקטיבי ולהגיד: "הנה מה שצריך לעשות, ואני חושב שצריך לעשות קודם כל את זה". נחשו באיזה אופציה אתם תהנו יותר? ואיפה יתייחסו אליכם יותר ברצינות?
מטרות
יש משפט שאני אוהב שעובד רק באנגלית:It's hard to score if you don't know where the goal is.
המטרה של לנהל את עצמך היא לא "להספיק לעשות יותר דברים". יש אנשים שחושבים שלהיות פרודוקטיבי זה אומר שבסוף היום יש רשימה ענקית של משימות מחוקות. הם שעושים מלא דברים אבל הם עדיין לא מגיעים לשום מקום, והרבה פעמים לעשות את כל הדברים האלה בכלל לא עושה אותה מאושרים יותר. אז למה בכלל להיות יותר פרודוקטיבי?
יותר חשוב מלהיות פרודוקטיבי, זה להיות אפקטיבי. כלומר לדעת שהדברים שאתה עושה הם הדברים הנכונים, שיש להם השפעה על הפרוייקט או החיים שלך. וכדי לכוון להשפעה הנכונה צריך לדעת מה המטרה שלך.
אחת המטרות שלי למשל, היא לייצר באלאנס נכון בין העבודה לחיים האישיים שלי. אני מאד אוהב לעבוד, אבל חשוב לי מאד גם שיהיה לי זמן לאשתי, לחברים שלי וגם סתם לעשות דברים כמו לקרוא ספרים או לישון מספיק שעות בלילה. המטרה הזו מכתיבה הרבה מההחלטות שאני מקבל. היא גורמת לי לא לקבל פרוייקטים מסויימים, או להגביל את שעות העבודה שלי. לא תמיד זה אפשרי בשבילי לעמוד במטרה הזו, למשל אם יש איזה משבר בעבודה. אבל כשעבדתי בעבודה שבה משבר היה קורה 3 פעמים בשבוע, מחשבה על המטרה הזו גרמה לי להבין שאולי זו לא עבודה שעושה לי טוב.
דד-ליינים
לפני איזה 60 שנה, בחור חכם בשם פרקינסון קבע חוק: "העבודה מתרחבת בכדי למלא את הזמן המוקצה להשלמתה". אני חייב להסכים איתו.
אנשים, ובעיקר מעצבים, נוטים לחשוב שככל שיש יותר זמן לפרוייקט, זה יותר טוב והפרוייקט יצא מוצלח יותר. אני חושב שזה לא המצב.
מכירים את הגרף הבא? אני חושב שהוא מתאר את הסיטואציה די בדיוק:
בגלל זה אני מת על דד-ליינים. הם מכריחים אותך להתפקס, ולספק את הסחורה בתאריך מדוייק. הבעיה איתם היא שהם בדרך כלל ארוכים מדי. כן, שמעתם נכון. הבעיה שלכם היא שיש לכם יותר מדי זמן. בגלל זה אתם בפייסבוק חצי יום.
הפתרון שלי במקרה הזה, הוא להתעלם מהדד-ליין של הלקוח, ולייצר אחד לעצמי. בדרך כלל קצר משמעותית.
התוצאה היא שאני מצליח לעבוד על עצמי ולהלחיץ את עצמי: "או לא!! יש לי רק שעתיים כדי לסיים את הפרוייקט הזה!! אני חייב לעבוד מהר!!!". ונחשו מה התוצאה? אני מסיים בזמן (שהגדרתי לעצמי) והולך לים לקרוא ספר.
כשהייתי בלימודים, הגדרתי לעצמי שאני לא עובד אחרי 22:00. מה שיהיה יהיה. כמובן שאני לא יכול לבוא בידיים ריקות, אז אני אהיה חייב לסיים משהו. גם אם לא זה הדבר הכי טוב בעולם. גם אם זה רק 80 מתוך 100. התוצאה הייתה שלא עשיתי בלימודים לילות לבנים, הספקתי להשקיע זמן ואנרגיה גם בזוגתי ובחברים שלי. ואלה שכן עבדו כל הלילה? הם יכולים עכשיו ללכת לישון עם תעודת ההצטיינות שלהם אחרי שלא ישנו 4 שנים, אבל סביר להניח שחלקם ממשיכים לעשות לילות לבנים בעבודות שלהם גם עכשיו, כי היי, אם הדד-ליין הוא מחר בבוקר, אז יש עוד את כל הלילה.
חשוב לעומת דחוף
זה קונספט שלמדתי ממש לאחרונה. כשלמדתי אותו הבנתי שהייתי מיישם אותו חלקית כבר שנים באופן אינטואיטיבי, אבל זה מאד מגניב להבין איך זה עובד. תסתכלו על הטבלה הבאה:
עכשיו נסו לחשוב מה אתם עושים רוב היום? האם אתם נמצאים בקוביה מס' 1 + 3 רוב היום?
בכדי להיות אפקטיבי, ולהגיע למטרות שלכם, ויותר חשוב – להיות מאושרים, עדיף לנסות ולבלות כמה שיותר זמן בקוביה מס' 2. שם נמצאים הדברים שיגרמו לכם לגדול, לפתח מערכות יחסים, להתמקצע, ולהשיג את הדברים שחשובים לכם. זה לא באמת דחוף שאני אשב לקרוא עכשיו ספר, או שאלך לקולנוע, או שאצא לדייט עם אשתי. אבל זה מאד חשוב. ואם אני לא אעשה את זה, אז בסופו של דבר אני אשלם על זה. אולי הפרוייקט שאתם עובדים עליו עכשיו נראה לכם סופר חשוב, אבל אם בן / בת הזוג שלכם יפרד מכם כי לא השקעתם במערכת היחסים בינכם כבר תקופה ארוכה האם הפרוייקט עדיין יראה כל כך חשוב? אם לא נשקיע בדברים החשובים והלא דחופים, לא נתקדם לשום מקום.
ללמוד לנהל את עצמך זה לא קל. זה עוד אחד מהדברים שלא לימדו אותי בבית הספר, וחבל, כי זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. אז אני מנסה כל הזמן להמשיך ללמוד ולהשתפר, מקווה שגם אתם.