כשהייתי בתיכון הייתי תלמיד של-80. עוד "פוטנציאל" לא ממומש. המורים אהבו להגיד לי שאם אני רק אעבוד קשה יותר, אני אוכל להיות תלמיד של 100. אבל אני בכלל לא רציתי להיות תלמיד של 100. הנה העניין: כדי לקבל 100 אני צריך לעבוד קשה, אני צריך להשקיע וללמוד שעות ארוכות. ל-80 אני מגיע במאמץ מינימלי, ואז אני יכול לנצל את הזמן שלי לדברים אחרים, שמעניינים אותי יותר (לדוגמא ללכת לים, או ללמוד פוטושופ).
בזמנו לא ידעתי, אבל האינטואיציה שלי הנחתה אותי לפעול לפי עיקרון שנקרא עיקרון ה-80/20. חוק ה-80/20, שנקרא גם עיקרון פראטו, התגלה על ידי כלכלן איטלקי במאה ה-19, כשהוא הבחין שבמערכות גדולות, 80% מהאפקט מגיע מ-20% מהמשתנים. מה זה אומר?
- 80% מהתנועה בעיר נעשית ב-20% מהכבישים.
- 80% מרווחי חברה נובעים מ-20% מהמוצרים שלה.
- 80% מהחדשנות מגיעה מ-20% מהאנשים.
- 80% מהמשתמשים של מוצר משתמשים רק ב-20% מהפיצ'רים
- 80% מהתוכן בפייסבוק מיוצר על ידי 20% מהמשתמשים.
- 80% מהלייקים לפוסטים בבלוג הזה נעשים על ידי 20% מהקוראים (ודרך אגב, אני יודע מי אתם, ואני אוהב אתכם מאד)
אז אם אני מסוגל להגיע לציון 80 אחרי 20% מאמץ, אתם באמת מצפים ממני להשקיע עוד 80% רק בשביל להעלות את הציון ל-100 ? אל תצחיקו אותי.
“אני פרפקציוניסט"
מכירים את אלה שבראיון העבודה מבקשים מהם להגיד תכונה רעה על עצמם והם אומרים "הבעיה שלי היא שאני פרפקציוניסט"? זה הרי הטריק הידוע איך להגיד משהו טוב על עצמך, כשאתה אמור להגיד משהו רע. אז הנה העניין: אני באמת חושב שזה רע. ולכן אני לא פרפקציוניסט. אני יודע שזה מסוכן להגיד שכמעצב אתה לא פרפקציוניסט, הרי כולם מחפשים מעצב שהוא "pixel-perfect”. אבל לא. להיות פרפקציוניסט זה מסוכן.
הפרפקציוניסט הוא זה שלא יישן כל הלילה כי הוא לא מרוצה מהפרויקט שלו. הפרפקציוניסט הוא זה שידחה את הדד-ליין כי העבודה עדיין לא מושלמת. או הכי גרוע – הוא פשוט לא יגיע. אני לעומת זאת, מאמין שקודם כל צריך להעמיד את ה-80% בזמן ובתקציב שיש לנו, אחר כך לאורך זמן, נשפר את החוויה.
80% אייפון
אולי אתם זוכרים, אבל כשסטיב הציג את האייפון הראשון בשנת 2007, היו בו די הרבה בעיות. הוא לא תמך ב-3G (לעומת רוב הטלפונים באותה תקופה), הוא היה איטי, שלא לדבר על זה שעוד לא היה קיים דבר כמו app-store, ולא היו שום אפליקציות. אתם חושבים שאפל לא ידעו על הבעיות? שהם חשבו שהוא מושלם? שטויות. ברור שהם ידעו. הם פשוט העדיפו להשיק אותו במצב 80% אבל מוקדם, מאשר לחכות עוד 3 שנים, להשיק אותו "מושלם”, ואולי לפספס את המומנטום. בעצם אם חושבים על זה, האייפון לעולם לא יהיה מושלם – התוכנה מתעדכנת כל כמה חודשים, מודלים חדשים למכשיר יוצאים כל כמה שנים, איך אפשר לעצור ולהגיד "זהו, עכשיו זה מושלם”?
סטארטאפיסטים יודעים את זה טוב – קודם כל בואו נשיק. אחר כך נשפר את המוצר. אולי בכלל ה-20% החשובים הם לא מה שאנחנו חושבים. בעייני כל מותג צריך ליישם את עקרון ה-80/20. מצד אחד להשיק מוצרים בשלב ה-80% בלי לחכות יותר מידי (ולהיות פתוחים וקשובים לביקורת שתגיע בכל מקרה). ומצד שני, להבין איפה ה-20% החשובים, ולהתמקד בלשפר את החוויה שם.
ואני? אני הבנתי שלמרות שללמוד פוטושופ זה כיף, זה כנראה לא ב-20% שיעשו אצלי את האימפקט, ועדיף למקד את הפוקוס בהבנה שלי של עיצוב/מותג/אנשים. בגלל זה קניתי את הספר Universal Principles Of Design, ונחשו מה היה הפרק הראשון ? עקרון ה-80/20. מצחיק.