96-invisible

בואו נדבר על חוסר ביטחון עצמי.

בעולם שמציף לנו כל הזמן את האנשים הכי רזים, הכי יפים, הכי מוכשרים, הכי חכמים והכי עשירים – אנחנו תמיד מרגישים לא מספיק טוב עם עצמנו. זו דרך אגב המטרה, כי אז אפשר למכור לנו הרבה מוצרים כמו: דיאטות, ניתוחים, קורסים וסדנאות שימדו אותנו להיות מוצלחים ועשירים.

אבל מה שאנחנו לא מרבים לדבר עליו היא תחושת הסירוס שאנחנו מרגישים כשאנחנו עושים משהו ומרגישים שהוא לא מספיק טוב. למען האמת, לעשות משהו בינוני זו כבר התקדמות – המון אנשים מעדיפים לא לעשות כלום ולהשאר בצל כדי לא לחשוף את מה שהם מרגישים שהוא לא מספיק טוב.

Better Done Than Perfect

זו האמרה המפורסמת שהומצאה על ידי מארק צוקרברג, או אם לא הומצאה לפחות הוא עשה אותה מאד פופולרית ומילא את המשרדים של פייסבוק עם פוסטרים נחמדים שלה. אני מאד מתחבר לאמרה הזו, אבל אני חושב שמארק היה די אופטימי: הוא הניח שעדיף משהו חצי אפוי על משהו מושלם. אני חושב שלרוב האנשים סביבנו זו לא ההתלבטות. ההתלבטות היא: משהו חצי אפוי או כלום.

רובנו לא מסוגלים לעשות משהו מושלם. זו אמת קשה, אבל לדעתי היא כנראה נכונה. "מושלם" זה אולי משהו שאפשר לעשות כשיש לך שנים של ניסיון, צוות מעולה, המון כסף וזמן. אנחנו, האנשים הרגילים, נתחיל כנראה עם משהו פחות ממושלם. אנחנו נעבוד קשה, ולאט לאט נשתפר, ואולי בתקווה, אם נתמיד ונעבוד קשה, המשהו הזה יהיה מושלם עוד 10 שנים. רוב הדברים המושלמים לדעתי הם דברים שיש מאחוריהם 10 שנים של עבודה.

הנקודה היא, שרובינו לא עושים כלום בגלל הסיבות שהזכרתי קודם. ובניגוד למשהו חצי אפוי שאפשר לשפר לאורך זמן, כלום אי אפשר לשפר לכלום.

"שלום, אני רן ואני מפחד להראות כמו כישלון"

להיות מעצב זה להכשל באופן יום יומי. אתה עושה 10 סקיצות כושלות לפני שאתה מגיע לעיצוב שאתה שמח איתו. אתה נכשל כל יום 5 פעמים בניסיון לשכנע את הבוס שלך שזה הכיוון הנכון ואתה נכשל כל יום 7 פעמים בניסיון להסביר ללקוח שלך למה העיצוב הזה יציל את העסק שלו.

אנחנו רגילים להכשל, ואפילו אם אנחנו שונאים את זה, אנחנו מקבלים את זה כחלק מהחיים. אז איך זה שעדיין רובינו מפחדים להכשל מול החברים, המשפחה והמעגל המקצועי שלנו?

אנשים שאני מכיר מתחלקים לשלוש קבוצות: אלה שעושים דברים, אלה שיש להם רעיון לעשות משהו אבל מפחדים להיכשל, ואלה שלא מספרים אפילו על הרעיון שיש להם מרוב שהם מפחדים להכשל. לאיזה קבוצה אתם שייכים?

כשהתחלתי את הבלוג הזה, מאד פחדתי. זה נשמע מטופש לא? מה יש לפחד? זה כולה בלוג, מקסימום ואפילו סביר להניח – אף אחד לא יקרא אותו. אבל בכל זאת, זה מפחיד. מפחיד "להתפדח". אתה תכתוב משהו מפגר, בצורה די עילגת, תפרסם את זה בפייסבוק ושני האנשים שכן יחליטו לקרוא את זה יחשבו שאתה אידיוט ויצחקו עליך. וככה זה באמת היה כנראה, אבל התחלתי בכל זאת. כתבתי פוסטים קצרים מאד, כנראה עילגים ולא הרבה אנשים קראו אותם, אבל המשכתי ולאט לאט אני משתפר. אני עוד לא אריק איינשטיין, אבל זה בגלל שאני כותב את הבלוג רק שנתיים. חכו מה יהיה פה עוד 8 שנים.

אז אתם יודעים מה תהיה שורת המחץ נכון? אני אפילו מרגיש שאין צורך לכתוב את זה אבל בכל זאת – תכתבו בלוג, תצלמו סרט, תעלו את הפורפוליו שלכם ותשלחו אותו לפנטגראם, תפתחו עסק, תעשו כבר משהו, אפילו בינוני, רק תעשו.

-

תוספת קטנה: לירון משולם כתבה לי שגם היא מרגישה ככה והיא אפילו כתבה על זה שיר, אז תיהנו ממנו גם אתם וקחו דוגמא גם ממנה