לפני יומיים ראיתי עם תומר ידידי סרטון פרסומת לאפליקציה חדשה: כשאתה ניגש למק שלך והוא נעול עם סיסמא, במקום להקיש את הסיסמא אתה פשוט נותן מכה קטנה על האייפון בכיס שלך, והמחשב נפתח בעצמו! ממש כמו קסם! בלי להקיש סיסמא!
מיד תומר ואני פתחנו בהתלהבות בדיון על הטכונולוגיה המדהימה שמאפשרת את הקסם הזה (low powered bluetooth), אבל אחרי בערך 2 דקות של התלהבות פתאום אמרתי: "באמת?! לכאן הגענו? הבעיה הגדולה ביותר לדעתכם היא שלאנשים אין כוח להקיש את הסיסמא שלהם במחשב?".
אמן הגרפיטי בנקסי אמר לפני כמה שנים שהסיבה שהוא שונא פרסום כל כך היא שהתחום מצליח למשוך אליו את כל האנשים המבריקים והמוכשרים מה שמשאיר לתחום האמנות רק את האיטיים והמגלומניים. "מעולם לא היה תחום כמו אמנות מודרנית שבו כל כך הרבה אנשים אמרו כל כך מעט".
ואיפה אנחנו היום? דור שלם של האנשים המוכשרים ביותר בעולם יושב בסיליקון ואלי ומנסה לפתור את בעיית שיתוף התמונות. עוד בעיות קריטיות שהחברים המוכשרים שלנו פותרים: "יש לי יותר מדי רשתות חברתיות", "אני צריך שיבדרו אותי, אבל ללחוץ על כפתור זה מסובך מדי", "להתשמש במפתח כדי לפתוח את הדלת זה מעייף מדי". רשימה ארוכה יותר באתר הזה.
כדי לתת לכם פרופורציה על הבעיות שלכם, חברה שפותרת את בעיית זמינות המים הנקיים באפריקה עשה את הפרסומת הבאה "First world problems read by 3rd world people"
לעצב משהו טוב
אני חושב שאחת הסיבות שמונעת ממעצבים לעבוד עבור פרוייקטים חברתיים כאלה או אחרים, היא שיש איזושהי קונספציה שאין בזה כסף. זוהי כמובן רק קונספציה, ולדעתי ההיפך הוא הנכון: היות ולא הרבה מעצבים טובים הולכים בכיוון הזה, אלו שהולכים יכולים להתפרנס דווקא יפה מאד.
הדוגמא האהובה עלי היא של המעצב טיבור קלמן, שהיה לו משרד עיצוב מפורסם בניו-יורק והוא סגר אותו כדי לפתוח את המגזין Colors. המגזין הוקם על ידי קלמן בשנות התשעים במימון של חברת הביגוד Benetton ומטרתו הייתה לעסוק ב"שאר העולם". הוא יוצא פעם ברבעון כל פעם ב-2 שפות שונות ועוסק בנושאים חברתיים מסביב לעולם בעודו מעוצב להפליא וכולל צילומים מדהימים. קלמן הוכיח שאפשר להגשים חלום בלי לוותר על פרנסה, או על איכות העיצוב.
השבוע גם נחשפתי לסטודיו לעיצוב משיקגו שמנוהל על ידי זוג נחמד, ונקרא Greater good studio. בני הזוג שעבדו בעבר בסטודיואים גדולים ומוצלחים כמו IDEO, הרגישו מוזר לעזור לחברות גדולות כמו קולה למכור יותר שתיה ובאותו הזמן לעזור לחברה שמפתחת טיפול לסכרת, הנגרמת בחלקה מצריכת סוכר מוגברת. אז הם החליטו להתפטר ולהקים חברה שתעזור רק ללקוחות "טובים". אפשר לשמוע את הסיפור שלהם בהרצאה הזו.
דבר נוסף שעשו בני הזוג הוא לפתוח בפינטרסט לוח עם כל ה"מתחרים" שלהם, רק שבניגוד לחברות רגילות שפוחדות מתחרות, הם דווקא שמחים שיש עוד ועוד סטודואים שהוקמו במטרה לעזור לפרוייקטים חברתיים/אורבניים/אקולוגיים ופתחו את הלוח במטרה לעודד אחרים לפתוח גם הם משרדים כאלו.
האחריות שלנו כמעצבים
כבר כתבתי פה פוסט לא מזמן על מוסריות ועיצוב, וטענתי ש"מוסריות זה עניין לאנשים שבעים". לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להתפטר מהעבודה שלו כי לא מוצא חן בעיניו ההתנהלות של הלקוח, או המוצר שהוא עובד עליו. אבל הצד השני של אותה הטענה היא שזוהי האחריות שלנו כמעצבים.
בסופו של דבר, יש לנו רק זמן מוגבל לעבוד בו בחיים האלה, ומה שאנחנו בוחרים לעבוד עליו הוא מה שנשאיר מאחורינו – גם בתיק העבודות שלנו, וגם בעולם הזה. אז זה כן חשוב לחשוב טוב טוב האם הדבר שאנחנו עומדים ללכת ולעבוד עליו היום שווה את זה. שווה להתקיים בעולם הזה, ושווה שיהיה טוב יותר כי אנחנו נעצב אותו כמו שצריך.
עוד הרצאה מעולה שראיתי השבוע, ואני ממליץ לכולכם לראות אותה (גם אם אתם לא מעצבים במקצועכם), נקראת Why Designers Ruined The World. הבחור שמדבר בלהט שם, מסביר למה אנחנו המעצבים בעצם נמצאים בעמדת "שומרי הסף", וכל דבר עובר דרכנו בדרכו החוצה לעולם ולכן עלינו האחריות לעצור את החרא בדרכו לעולם.