לפני כמה זמן פגשתי מישהו שכותב ל"ישראל היום". תמיד תהיתי מי הם אותם אנשים שעובדים בביטאון של ביבי, ולכן הייתי ממש מופתע לפגוש מישהו שנראה רחוק מאד מהסטיראוטיפ שהיה לי בראש. למען האמת, האיש נראה די שמלאני.

"תגיד", אמרתי לו, "זה לא נראה לך לא מוסרי למכור את הכישורים שלך עבור הזבלים האלה?". ואז הוא אמר לי משהו שנשאר איתי מאז. הוא אמר לי: "שמע, ברור שהייתי מעדיף לכתוב לגלריה, אבל מצב שוק העבודה של עיתונאים הוא על הפנים. ובין ללכת למצלר (משהו שאני לא סובל), ובין לכתוב (משהו שאני אוהב) לישראל היום, אני מעדיף ללא ספק להתפרנס מכתיבה".

זה עזר לי להבין משהו חשוב: מוסריות זה עניין לאנשים שבעים. באידיליה כולנו רוצים להיות, או להציג את עצמנו כמוסריים, אבל כשאתה רעב, מוסריות הופך להיות דבר די משני.

ואז חשבתי על הסיפור שלי. כשסיימתי את הצבא, קיבלתי הצעת עבודה מדהימה: ללכת להיות מעצב בחברת אינטרנט גדולה, לקבל משכורת ותנאים של גדולים, וזה בלי שהלכתי ללימודים או תיק עבודות אמיתי. זו הייתה עבודת חיי, וכל כך שמחתי לקבל אותה. מה עשתה אותה חברת אינטרנט גדולה? אה, כן. הם עשו הימורים באינטרנט. אבל למי אכפת? אני קיבלתי לשחק בפוטושופ כל היום, ועוד שילמו לי עבור זה!

אחרי שנה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. הימורים זה עסק רע מאד לנשמה וראיתי בחברה הזו הרבה דברים שלא רציתי להיות שותף להם. אחרי שחזרתי מהטיול שלי לדרום אמריקה הם הציעו לי לחזור לעבוד אצלם במשכורת אפילו גבוהה יותר, ועמדתי לעשות את זה אבל אז קיבלתי הצעה חדשה: משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל הציע לי עבודה. ההתלבטות לא הייתה קשה: אין ספק שעדיף לעבוד במשרד פרסום מאשר לתרום לתעשיית ההימורים. אז הלכתי לעבוד שם, אפילו שהמשכורת הייתה קצת נמוכה יותר.

עבדתי בתעשיית הפרסום פחות או יותר 5 שנים, רוב הזמן בחצי משרה בזמן שהייתי בלימודים בשנקר. העובדה שהייתי שם רק בחצי משרה עזרה מאד, כי אחרי שנה במשרה מלאה הבנתי שגם משרד פרסום זה לא מקום שעובדים בו רק מלאכים, וגם לדחוף פרסומות לאנשים זה לא שיא המוסריות. אבל היי – הם שילמו לי לעשות את הדבר שאהבתי לעשות, וזה היה מאד נוח בתור סטודנט.

כשסיימתי את הלימודים ידעתי כבר שני דברים: הימורים – לא. פירסום – לא. אז חשבתי לעצמי שהתחום הבא שבטח יהיה טוב יותר יהיה מיתוג. אז עברתי לעבוד במשרד מיתוג, והתחלתי לעשות מיתוג לחברות. מה כבר יכול להיות לא מוסרי בזה? אז נכון, אין פה משהו לא מוסרי, אבל אחרי כמה פרוייקטי נדל"ן וכמה לקוחות לא סימפטיים במיוחד חשבתי לעצמי: אז זהו? לפה הגעתי? לעזור לאנשים האלה לקדם את העסקיים שלהם?

ואז קיבלתי הצעה להצרף לסטארטאפ.. טוב, עכשיו אני כבר די קרוב לפסגה חשבתי לעצמי: לא דוחף אנשים להמר, לא מוכר להם חרא שהם לא צריכים וגם הם חבר'ה טובים שבגדול רק רוצים לעשות טוב. אז לקחתי אז זה.

למה אני מספר לכם את זה?

אני לא חושב שאני מיוחד. ואני חושב שהתהליך שקורה לי, קורה בכלל בעולם הצרכנות.

לדוגמא: אם פעם נעליים היו דבר מאד יקר ולא יכלתי להרשות לעצמי אותן, אז הייתי קונה רק את הנעליים הזולות שיכולתי להרשות לעצמי, בלי קשר לאיך ומי ייצר אותן. העיקר שיהיו לי נעליים. אבל עכשיו, רובינו יכולים לקנות את רוב סוגי הנעליים, ואז אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו: איזה נעליים נקנה? כולן במחיר סביר, כולן באיכות סבירה. ואז, אם כל שאר הצרכים שלנו סופקו אנחנו נגיע לשאלה: איזה נעל מוסרית יותר? כלומר, אם אני יכול לבחור, אז למה לי לקחת את הנעל שמזהמת או שסבלו כדי להכין אותה?

הנקודה היא, שבעולם המערבי שלנו, שהולך ונהיה שבע יותר ויותר, השאלה המוסרית הופכת להיות גורם מבדל וסקסי. הנה כמה שאלות שאנשים מתחילים לשאול יותר ויותר כשהם קונים מוצרים או שירותים:

  • מי אתה? האם אתה חברת ענק שהעובדים שלה מנוצלים, או שאתה עסק קטן שמשלם טוב לעובדים שלו. מה הרקע שלך? גנבת, שיקרת או תקפת מינית פעם?

  • איך אתה עושה את מה שאתה עושה? האם זה על חשבון אנשים אחרים? האם אתה הורס את הסביבה?

  • למה אתה עושה את מה שאתה עושה? האם כל מה שחשוב לך הוא כסף כסף כסף? האם אתה תורם חזרה לחברה? האם יש לך חלום גדול יותר?

בין אם אתם חברות, עצמאיים או נותנים שירות, אם יש לכם תשובות טובות לשאלות האלה, יש לכם ייתרון על המתחרים שלכם, כי לא רחוק היום שבו כולם יצטרכו להתלבש בשחור מוסרי.