בואו נדבר על פרסום כמיתוג. באופן כללי אם תשאלו אותי מה צריך להיות התפקיד של פרסום בכל חווית המותג, אני אגיד שזהו השלב האחרון, אחרי שכבר המותג קיים ומוגדר, בו מתקשרים עם הקהל הרחב את המסרים שהוגדרו. אבל לפעמים המציאות מוכיחה שאני טועה.
ראיתי לאחרונה את הסרט Art&Copy, סרט דוקומנטרי חמוד על תעשיית הפרסום. מספרים שם את הסיפור של טומי הילפינגר, שהיה מעצב צעיר, אלמוני ובינוני עד שהגיע למשרד הפרסום. במשרד הפרסום יצרו לו מודעה אשר הציבה את השם שלו עם טובי המעצבים בעולם וטענה, הוא פשוט לא מוכר עדיין. הילפינגר היה מזועזע ולא הסכים לאשר את המודעה בהתחלה מתוך הרגשה שזהו שקר גס ויהיר וגם לא הוגן כלפי המעצבים האחרים, שהיו האלילים שלו. בסופו של דבר שוכנע הילפינג, אבל בתנאי אחד מול עצמו: “אני אקרע את התחת ואעבוד קשה כל יום, עד שהאמירה הזו תהיה נכונה".
אפשר להגיד אם כך, שהמותג טומי הילפינג, ואפילו הבן אדם עצמו, עוצבו והוגדרו על ידי משרד הפרסום, ואם לא הם, יתכן והיה נשאר אלמוני ובינוני לעד.
אז מי אמור לבוא קודם? הפרסומת/המיתוג או העסק/החוויה האותנטית? באופן אישי, כמו שאמרתי בהתחלה, אני מאמין שהמותג צריך לשקף באופן אמיתי את העסק. מה שכן, לפעמים עסקים, או יותר נכון האנשים שמנהלים אותם, לא מבינים את הפוטנציאל האמיתי של עצמם/של העסק שלהם. כאן נכנס התפקיד שלנו. אנחנו אמורים לעזור להם לדמיין את העתיד ביחד, ולעזור להם להיות מי שהיו רוצים להיות.
קרדיט מודעה – ג'ורג' לואיס.
קרדיט תמונה - Tommy Hilfiger and Pete Townshend מתוך מאגר LIFE בחסות גוגל.