רוב האנשים אומרים שהם לא אוהבים ללכת לרופא. אבל למה? רופא תמיד דואג להרגיע אותנו: הוא יודע מה הבעיה, והוא יודע איך לפתור אותה. אנחנו סומכים עליו. תארו לכם שהייתם חולים ובמקום זה הייתם הולכים למדען, שהיה רק מעלה תזות על מה יש לכם, ועושה בכם ניסויים כדי לראות אם הוא צדק. עכשיו, זה היה מפחיד.
הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לעיצוב כאל "פתרון בעיות", מה שהופך את זה למפתה מאד לחשוב שאנחנו המעצבים הם אלה שיודעים מה הבעיה ואיך לפתור אותה. אנחנו ממש כמו רופאים. בית הספר לעיצוב מחזק בנו את התחושה הזו: אנחנו מקבלים שם ביקורת (לגבי מה נכון ולא נכון), ואנחנו יוצאים משם ואומרים ללקוחות: “שמע, אני למדתי 4 שנים, ועבדתי כך וכך שנים בשביל לקוח זה וזה, ככה שתקשיב לי: אני ממומחה, ואני יודע מה עושים".
אבל אם נהיה רגע ממש כנים עם עצמנו, אז האמת היא שאין לנו מושג.
נראה לנו שככה זה צריך להיות, יש לנו אינטואיציה, או שראינו שזה עבד במקום אחר, אבל האם אנחנו בטוחים? ב-100%? לא. אין רעיון חדש או מקורי שהוא בטוח. האמת היא שאנחנו הרבה יותר קרובים למדענים מאשר לרופאים.
נכון עד שיוכח אחרת
תהליך העבודה שלנו כמעצבים מצריך ניסוי וטעייה. בדיוק כמו של מדענים.
אנחנו מתבססים על כלים שאנחנו מכירים ויודעים איך הם עובדים: טיפוגרפיה, צבע, לייאוט ומסר כמו שמדען מכיר את החומרים הכימיים. אבל העובדה שאנחנו מכירים את הכלים לא אומרת שאנחנו יודעים מה תהיה התוצאה.
הרבה מהניסויים שלנו אנחנו עושים עם עצמנו, מנסים צבעים שונים, קומפוזיציות שונות, רעיונות שונים. אנחנו מקווים למצוא את הרעיון ה"נכון" ואותו לתת ללקוח. לפעמים אנחנו אפילו מציגים לו כמה רעיונות והוא בוחר (כך בעצם העברנו את האחריות אליו, וזה לא אשמתנו אם הוא בחר את הפתרון הפחות טוב).
לפעמים אנחנו עושים ניסויים עם קבוצות מיקוד, או סקרים ומנסים לקבוע האם הפתרון נכון לפני שאנחנו משיקים אותו. אבל בסופו של דבר, גם אחרי שעשינו הרבה ניסויים, וניסינו לאשש שהם אכן מה שרצינו, גם אז אנחנו לא באמת בטוחים. אבל אתם יודעים מה? זה בסדר גמור.
עיצוב הוא כמו כל החלטה עסקית בניהול עסק: אין דרך לדעת שזה הדבר הנכון, אבל המנהל מקבל את ההחלטה ולוקח עליה את האחריות. לפעמים הוא גם טועה, וגם זה בסדר. כל עסק טועה לפעמים. אם קראתם את הפוסט לפני כמה שבועות על ה"סטארטאפ הרזה" אז הבנתם שבכלל לנהל עסק משמעותו לנהל ניסוי אחד גדול. אין דרך לדעת אם זה יעבוד או לא, צריך לבדוק.
אין ניסוי ללא תוצאה
כל ניסוי מסתיים בבדיקה של תוצאות הניסוי. ופה אני נוגע בנקודה שמאד מציקה לי לגבי עולם העיצוב: אנחנו כמעט ואף פעם לא טורחים לבדוק האם מה שעשינו, הצליח או לא.
רוב המעצבים מסיימים פרויקט, אולי מיתוג, עיצוב אתר או אפליקציה. והולכים הביתה. הלאה. לפרויקט הבא. מבחינתם, הפרויקט הסתיים ואפשר להמשיך הלאה.
מה שנקרא: “איחלתי ללקוח בהצלחה".
בעייני: ניסוי שתוצאתו לא נבדקת, כאילו לא קרה. או יותר נכון – כאילו לא מודע לעובדה שיש סיכוי שהניסוי לא צלח.
יותר ויותר, בעיקר בעולם הדיגיטלי, חברות הופכות מודעות לכוח של מדידות (Analytics), ומתחילות למדוד כל דבר: השפעה של צבעוניות שונה, של לייאוטים שונים, של טקסטים שונים. חברות מאמצות את רוח הניסוי ומנסות דברים שונים, כשהם מודעים מראש שחלק מהדברים לא יצליחו.
מצד שני, את העולם הלא דיגיטלי, ובטח את עבודות המיתוג, הרבה יותר קשה למדוד. לפעמים המדידות הן תהליך של שנים כדי להבין אם משהו עבד או לא עבד. אבל בין שזה מסובך או לא – חייבים לעשות את זה, וזה משהו שלא קורה הרבה.
אחריות המעצב
נשאלת השאלה של אחריות המעצב. אחרי הכל, אם אנחנו מדענים, ומודעים לעובדה שאנחנו עלולים לטעות, איך נשכנע את הלקוח לקבל את עמדתנו ? ואיך ניקח אחריות על העבודה שעשינו?
אני חושב שהפתרון מתחלק ל-2:
- לנמק באופן ברור ביותר איך הגענו לתוצאה. להראות את התהליך, לחלוק את הניסויים שעשינו עם עצמנו. להזכיר שוב מה היו המטרות שעמדו לפנינו ואיך הפתרון שאנחנו מציעים פותר אותן. יחד עם זאת: להיות צנועים. להגיד באופן כנה שאנחנו לא יכולים להבטיח הצלחה, ושזהו הפתרון הטוב ביותר שהיה ניתן להשיג בתנאי הניסוי הנוכחים (עם כל המידע שקיים כרגע, התקציב והזמן שהוקצא לניסוי).
- להסביר ללקוח את חשיבות מדידת תוצאות הניסוי, ובאם אפשר להמשיך וללוות אותו. להיפגש אחרי תקופה כדי לראות את התוצאות ולהחליט מה הצליח ומה לא, ולעשות תיקונים בהתאם לתוצאות.
בעייני, הניסוי הוא הכיף שבעבודה שלנו. אם היינו יודעים הכל מראש, זה היה משעמם. ההתרגשות של לראות פרויקט שלך יוצא לאוויר העולם והציפייה לראות אם הוא יצליח או לא, זה מה שהופך את מקצוע העיצוב למרגש.
הרעיון לפוסט עלה בשיחה עם המעצב שי שפרנק.