הנה דילמה שאני חושב עליה הרבה:
מצד אחד כדי שאני אוכל להתפרנס כמעצב אני צריך לדעת לעשות משהו שאתם לא יודעים. מצד שני, זה הופך את העיצוב ל"עשירים בלבד". רק מי שיכול לשלם למעצב טוב יקבל עיצוב טוב. והיות ולרוב העולם אין הרבה כסף, אז התוצאה היא שהעולם מלא בעיצוב גרוע. וזה כמובן מצב בלתי נסבל.
כבר כתבתי פוסט על מערכת החינוך, ובו כתבתי שכולם צריכים ללמוד את עקרונות העיצוב. בפוסט הזה אני רוצה ללכת צעד קדימה ולהדגים כמה נקודות שמובילות את המחשבה שלי כמעצב. אני מקווה שזה יוכל להיות שימושי בין אם אתם מעצבים או לא.
לשאול את השאלות הנכונות
עיצוב הוא תמיד תשובה לבעיה. מה הבעיה? זו השאלה.
התפקיד הראשון של כל מעצב הוא קודם כל להבין את הבעיה. זה נשמע פשוט, אבל לפעמים זה ממש לא. לפעמים אפילו הלקוח בעצמו לא בטוח מה הבעיה.
תפקידו של המעצב הוא להטיל ספק. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. מדוע בכלל אנחנו צריכים עיצוב חדש? מה לא עובד בעיצוב הנוכחי? למה זה לא עובד? למה לשנות עכשיו? למה קהל היעד הזה נכון בשבילנו? למה בכלל אתם עושים את המוצר הזה? למה זה טוב? וכו' וכו'.
תהליך שאלת השאלות הזה, בין שיקרה בראיון, סדנא או בשיחה להעברת בריף, הוא אחד הדברים הכי חשובים וקריטיים להצלחת כל פרוייקט. ההבנה של המעצב במטרת העיצוב והערך שהוא נדרש להביא היא מה שינחה אותו בעבודתו.
לפעמים התהליך הזה מוביל להבנה שמה שנדרש הוא לא הדבר הנכון. הלקוח בא לקבל לוגו, ובמקום זה שינה את השם. הלקוח רצה דף נוסף באתר ובמקום זה הבין שהוא צריך לשלוח ללקוחות מייל. תפקידו של המעצב להגיע לשורש הבעיה – גם אם זה לפעמים קשה ולא נוח ללקוח.
-"חלמתי על מותג צעיר ודינאמי"
-"אההמ… ואיך זה גורם לך להרגיש?"
להבין שלא כולם כמוני
כדי לעצב חוויה טובה, מעצב חייב להיות אמפתי.
באמפתי אני מתכוון להבין את הצרכים של אנשים אחרים, שהם לא אני.
הרצון הבסיסי ביותר שלנו הוא לעשות משהו שאנחנו אוהבים. אבל הרבה מאד פעמים, הלקוחות שלנו או הלקוחות של הלקוחות שלנו הם לא אנחנו. הם לא חושבים כמונו, הם לא מתנהגים כמונו והם לא יודעים את הדברים שאנחנו יודעים. לכן כשאנחנו יוצרים משהו בשבילם, אנחנו חייבים להבין מי הם, איך הם תופסים את העולם ולייצר חוויה שתהיה טובה בשבילם.
כמובן שיש מקרים שאתה כן מייצר משהו בשביל אנשים שהם "כמוך", נגיד אם אתה מעצב ואתה מעצב מוצר למעצבים. אבל ברוב המקרים, אתה מעצב ואתה מייצר מוצר לעורכי דין/רופאים/ילדים/אמהות/מסעודה משדרות/ריקי כהן מחדרה וכו'. אתה מעצב לאנשים שלא חושבים ומתנהגים כמוך ואתה צריך להבין אותם.
בהרבה מאד מהמקרים כדי להבין אנשים שהם לא אתה אין ברירה אלה לקום מהכיסא, לצאת מהניאון הנוח שלנו, ולפגוש אנשים אמיתיים. אני לא מדבר על קבוצות מיקוד וכאלה, אלה פשוט ללכת לדבר עם אנשים. לשאול אותם על החיים שלהם, לראות אותם מתנהגים, ואיך הם מגיבים למה שאנחנו עושים. אם אתם מראים את הדברים שאתם עושים לחברים שלכם (שסביר להניח דומים לכם), והם אומרים לכם שהם אוהבים את זה – זה ממש לא מעיד על איכות העבודה והאם היא תצליח עם קהל היעד האמיתי שלה.
לאהוב את המגבלות
מעצב תמיד עובד בתוך מגבלות.
תמיד יש תקציב, תמיד יש דד-ליין. תמיד יש המון המון מגבלות ודברים שאנחנו לא יכולים לעשות. מהות העבודה של מעצב היא לעבוד בתוך המגבלות האלה.
הרעיונות הקראייטיבים הטובים ביותר מגיעים מהמגבלות של הפרוייקט. כשאנחנו עם הגב לקיר אנחנו חושבים על משהו חדש – משהו שאף אחד עוד לא עשה. המגבלות הייחודיות של כל פרוייקט הם מה שמגדיר אותו. אין דבר כזה פרוייקט מושלם – כזה שיש בו מספיק זמן, והמון המון כסף, והלקוח נותן לך להשתגע עם כל רעיון שרק תביא. למען האמת, זה אפילו לא נשמע כיף, כי זה נשמע כמו פרוייקט שימרח לאין סוף. כדי להיות מעצב טוב, אתה חייב לאהוב את המגבלות שיש לך ופשוט להאמין ש"זה מה יש, ועם זה ננצח".
נשאלת השאלה – איפה עובר הגבול?
האם הלקוח יבוא ויגדיר שיש לו רק 200 שקל ושעתיים לעשות מיתוג, האם זו מגבלה שאפשר לעבוד איתה? כנראה שלא. כל אחד צריך להגדיר את הגבול במקום שמתאים לו, אבל להבין שמגבלות תמיד יהיו, ולבכות על המגבלות זו לא הגישה שתביא עיצוב טוב.
הדירה המדהימה של גארי צ'אנג: 24 חדרים בדירת 30 מטר. המגבלה דחפה אותו ליצירתיות מדהימה. (תלחצו כדי לקרוא עוד)
ניסוי וטעיה
כל פרוייקט עיצובי הוא סוג של ניסוי. תהליך העבודה של מעצב מחייב לנסות דברים שלא יעבדו בדרך לפתרון הנכון. למעצב שחושב להצליח בניסיון הראשון מחכים חיים קשים של אכזבה. כל פרוייקט עיצובי הוא סט של כשלונות.
כתוצאה של זה, ככל שהמעצב מנסה יותר דברים, יש יותר סיכוי להגיע לפתרון חדש ומעניין. תהליך העיצוב הוא תהליך של "פתיחה – סגירה". הכוונה היא שפותחים המון רעיונות ואז בוחרים רעיון אחד להמשיך איתו. בשלב הבא אנחנו לוקחים את הרעיון הנבחר ואז שוב פותחים אותו – עושים לו המון וריאציות שמתוכן אנחנו שוב בוחרים אחד. כך התהליך ממשיך כמה פעמים עד שאנחנו מגיעים לתוצאה מוגמרת.
גם אחרי שסיימנו את תהליך העיצוב, והשקנו מוצר או מותג לשוק, תהליך הניסוי לא הסתיים. בהמשך לשיטת ה-Lean שדיברתי עליה בפוסט הקודם, גם לאחר שכביכול סיימנו את תהליך העיצוב, הניסוי ממשיך, וזה באחריותינו לבדוק שבאמת הוא מצליח כמו שחשבנו. אם לא, צריך להביא "תיזה" חדשה ולעשות ניסוי חדש.
לסיכום
אני לא חושב שאתם באמת חייבים להיות מעצבים כדי לחשוב כמו מעצבים, ואני חושב שהעקרונות האלה יכולים לשפר לכם את העבודה גם אם אתם לא מעצבים. אז בפעם הבאה שהבוס שלכם נותן לכם מטלה, או לקוח מבקש בקשה – תשאלו את השאלות הנכונות, תהיו אמפתיים, תאמצו את המגבלות ותנסו דברים חדשים – גם במחיר טעויות. לדעתי תרוויחו מזה.