בואו נדבר על משרדי פרסום. הקונספט של משרד פרסום הומצא בתקופה שבה פתאום היו המון מוצרים חדשים, והיצרנים חיפשו דרך לספר לכמה שיותר אנשים על המוצר החדש. בתקופה שלאחר מכן, נוצרה סיטואציה בה למי שהיה הכי הרבה כסף, ודחף מספיק פרסומות, יכל לקדם את המוצר שלו, בלי קשר אמיתי לכמה טוב היה המוצר שלו. תקשורת ההמונים המרכזית הייתה הטלוויזיה, וגם אם לא הייתי מרוצה במיוחד מהמוצר, הכי הרבה שיכולתי לעשות היה לספר למעגל הקרוב לי, שכלל בודדים בלבד – משפחה וחברים קרובים.
אני מקווה שזה לא חדש לכם כשאני אומר: חברים. אנחנו כבר לא בתקופה הזו יותר. אנחנו חיים בעידן האינטרנט, בה כולנו מחוברים בפייסבוק למאות אנשים, שמחוברים למאות אחרים, אנחנו קוראים ביקורות של גולשים אחרים, ורעיונות ודעות מופצות במהירות אסטרונומית. יכול להיות שחברה מסויימת הוציאה מיליונים כדי להפיק פרסומת מדהימה ולשדר לי אותה בטלוויזיה, אבל מספיק סטטוס אחד בפייסבוק שאומר "ניסיתי, וזה חרא", כדי לדאוג שמאות אנשים לא ינסו, וגם ימליצו לחברים שלהם לא לנסות. כי בניגוד לפרסומות, לחברים שלנו אנחנו מאמינים.
אז האם יש עתיד בפרסומות שלא מאמינים בהם? או האם משרד הפרסום העתידי יראה אחרת ויעשה דברים אחרים מפרסומות / קמפיינים / העלאת מודעות? נכון לעכשיו, אני לא רואה מאמץ אמיתי לעשות שינוי. וזה גם די ברור למה – משרדי הפרסום בנויים על מודל עסקי שמרוויח ממכירת מדיה. הם רוצים להמשיך למכור מדיה, גם כשהמדיה היא עכשיו בחינם. הם אומרים "עכשיו אנחנו דיגיטליים"ֿ, אבל בעצם הם שמים באנרים שממשיכים את אותו שיעמום שאנחנו לא מאמינים בו בטלוויזיה.
כמובן שאני מכליל. יש מדי פעם הבלחות טובות, ויש משרדים שיצליחו לעשות את השינוי, ולתת ערך אמיתי ללקוח לו הם מנסים לעזור. אבל בינתיים, אני רואה שחבורה של דינוזאורים שתקועים בעבר מכלים את כספי הלקוחות שלהם בבולמוס אחרון של קניית מדיה, כאילו שזה מה שיציל אותם מחרם הצרכנים הבא.
קרדיט תמונה - A sign advertising homes with no down payment for war veterans. מתוך מאגר LIFE בחסות גוגל.