בואו נדבר על דפני ליף. הבחורה שכולנו אוהבים לשנוא. כולנו חושבים שהיא לא מתאימה להוביל את המאבק החברתי, כולנו חושבים שאין לה מושג מה היא רוצה ואיך להשיג את זה, ועדיין, כולנו יוצאים לרחובות כשהיא מבקשת. למה זה קורה ?

לאחרונה ראיתי הרצאה ב-TED של סימון סינק (תודה למיקי מלניק על ההפניה לסרטון), אפשר לראות אותה בסוף הפוסט. סינק מדבר על ההבדל בין מנהיגים שנותנים השראה ומובילים המונים, לבין רוב האנשים, שאף אחד לא מקשיב להם, גם אם יש להם פתרונות טובים. לפי ההסבר שלו, ההבדל העיקרי בינהם הוא שהמנהיגים לא מדברים על ה"מה", כלומר על הפתרון שלהם ל"מה צריך לעשות" אלה מדברים על ה"למה": “למה אני מאמין שצריך לעשות את זה". לדוגמא: סטיב ג'ובס לא אומר: “בואו תקנו ממני מחשבים עם ביצועים מעולים ועיצוב טוב" אלה הוא אומר: “אני מאמין שכל דבר שעושים, צריך לחשוב אחרת, צריך לערער את הסטטוס קוו, להיות חדשני ופורץ דרך, במקרה אני עושה מחשבים".

קל לנו הרבה יותר להאמין למישהו שמאמין בדברים שאנחנו מאמינים בהם, ולכן אנחנו הולכים אחריו, בין אם הפתרון שלו טוב או לא. הפוליטיקאים מציעים לנו פתרונות שונים, חלקם יותר טובים וחלקם פחות, אבל אנחנו לא מאמינים להם, כי אין להם חזון או אמונה שהיא משותפת לנו. לעומת זאת דפני, שלא יודעת הרבה מהחיים שלה, לא אומרת לנו מה הפתרון אבל אומרת לנו במה היא מאמינה: שיכולה להיות פה מדינה יותר טובה. יותר צודקת. שזה "לא פייר" איך שחלק מהדברים מתנהלים פה, ושאי אפשר להמשיך ככה. ובזה אנחנו מסכימים איתה. אנחנו חולקים את אותה תחושה משותפת של החמצה ושל האפשרות לחיים טובים יותר פה, ואז אנחנו יוצאים לרחוב.

בהקשר למיתוג, אני מקווה שיותר אנשים וחברות יבינו את הגישה הזו, ויביאו איתם לעסק שלהם קצת יותר מפתרונות טכניים ומוצרים. יביאו את ה”למה” שלהם. אני מחכה.

קרדיט תמונות – סטיב ג'ובס, אני לא יודע למי שייך. מצאתי בגוגל. דפני ליף – מהבלוג של הצלם דן חיימוביץ'.