אני רוצה לחלוק אתכם את פיצול האישיות שלי. כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד, גם בי חיים שני אנשים שהם צדדים שונים של אותו המטבע. הראשון שבהם רוצה לכבוש את העולם: הוא מלא מוטיבציה ללמוד, להתקדם, לעשות קריירה וכסף ולהיות הכי טוב בעולם במה שהוא עושה. השני: מאושר כמו שהוא, לא רוצה להיות עבד לקריירה ויודע שיהיה שמח גם להיות מגדל עגבניות. הוא רוצה זמן איכות בבית עם האישה, לקרוא ספרים טובים ולקום מאוחר. שניהם אמתיים וקיימים, רק שלא בטוח שהעיר הזו גדולה מספיק בשביל שניהם.

לפני כמה שנים קראתי את אחד הספרים שאני ממליץ עליהם הכי הרבה לאנשים: It's Not How Good You Are, It's How Good You Want To Be. הספר, קצר ומבריק נכתב על ידי פול ארדן, מנהל פרסום גדול, שלא להגיד גורו פרסום אנגלי. כמו שאפשר להבין מהכותרת, פול חושב שבלי להציב לעצמך יעדים (באנגלית goal), קצת קשה לקלוע (באנגלית score). באנגלית זה יותר מצחיק, כמובן. בכל אופן, הוא מציב את השאלה הבאה:

אז האם אתם רוצים להיות: די טובים, טובים, מאד טובים, הכי טובים בתחום או הכי טובים בעולם ?

להפתעתי הרבה, אני מגלה שרוב האנשים סבבי בכלל לא שואלים את עצמם את השאלה הזו. אלו שכן שואלים, או ששואלים אותם, יגידו רובם שהם רוצים להיות מאד טובים. מתוך אלו שיגידו שהם רוצים להיות הכי טובים בתחום/בעולם, אני מעריך שחלקם הגדול אומר את זה כדי להרגיש טוב עם עצמו (“כן! יש לי שאיפות גדולות!”), אבל בתכלס, לא יהיו מוכנים לעשות את מה שזה דורש (לקרוע את התחת במשך המון המון זמן, להפסיד דברים אחרים בחיים, להתמודד עם העובדה שיהיו אנשים שלא יאהבו אותך וכן הלאה). ואני? כמו שאמרתי, בינתיים אני מנסה לרקוד על כל החתונות, אבל אני לא יודע אם זה עובד.

באתי, ראיתי, כבשתי

אז למה בכלל להתאמץ ולהיות הכי טוב בעולם?

סטיב ג'ובס ניסח את זה די טוב: To make a dent in the universe. הרעיון להשתמש בכישורים שלי כדי לעשות שינוי אמיתי בחיים של אנשים במובן הרחב ביותר של המילה, קוסם לי. אולי זה כי שטפו לי את המוח בטלווזיה על "מה זו הצלחה", ואולי זו הדרך האתאיסטית להרגיש שיש ערך לחיים שלי, כך או כך: הייתי רוצה להיות הכי טוב בעולם. כשאני רואה את הסרטונים של נייקי אני מתחבר למסר: אמנם אני לא ספורטאי, אבל החתירה לניצחון היא הרגשה דומה.

זו גם הסיבה שאני מתחבר למותגים שהחזון שלהם גדול מספיק כדי לכבוש ולשנות את העולם: facebook, google, apple, nike. המותגים האלה, שמנוהלים כמובן על ידי אנשים עם חזון, שאפו שאיפה דומה ואכן עשו שינוי – כולנו חייבים להם על הדרך שבה הם עשו לנו את העולם יותר נוח, נגיש וכיף.

כמובן, זה לא כל כך קל. בניגוד למה שמראים לנו בטלוויזיה (“איך להצליח ב-20 שניות"), אני מבין שזה כרוך בהמון עבודה קשה, וכמו שכבר הבנתי, הדבר הכי קשה בעבודה קשה: זה בכלל לא קל. זה נשמע מצחיק, אבל זה אמיתי: כשאנחנו הולכים לראיון עבודה ואומרים לנו: “זו עבודה אינטנסיבית וקשה", אנחנו אומרים כן! אין שום בעיה. אבל אחר כך כשקשה לנו, אנחנו אומרים: “בעצם לא כל כך בא לי לעבוד קשה". כי מי רוצה לעבוד קשה?

לא מזמן ראיתי את הציטוט הבא מתוך פסטיבל קאן:

"אין דבר כזה – איזון בין עבודה לחיים. כל דבר ששווה להלחם עליו מפר את האיזון בחיים.“

וזה נכון, אני מאמין בזה. אבל פה בדיוק מתחילה הבעיה. כי אני אוהב את החיים שלי.

להצליח בלי להצליח

לאחרונה קראתי עוד ספר מעולה: Rework. הספר נכתב על ידי שני יזמים של חברה בשם 37signals, שהיא חברת תוכנה, או סטארטאפ, תלוי איך מסתכלים עליה, מאד מצליחה. התפיסה שלהם מאד שונה מאיך שחברות אחרות, בעיקר סטארטאפים אבל גם חברות גדולות חושבות על עצמן. בניגוד לחברות שרוצות לכבוש את העולם, הם חברה של 12 איש, שמרוויחה יפה, ואין להם שום רצון לגדול. בשביל מה? כולם מרוויחים טוב, כולם נהנים מהעבודה, הלקוחות נהנים מהמוצרים, העובדים הולכים ב-5 הבייתה אז בשביל מה לנסות לכבוש את העולם?

התפיסה הקפיטליסטית שחברה במצב טוב רק אם היא מראה "צמיחה", היא מצחיקה בעייני. כי אם החברה במצב מעולה, ואחרי שנה היא עדיין במצב מעולה אבל לא גדלה והרוויחה יותר זה אומר שהיא במצב רע? זו חמדנות לשמה ואין בה הגיון (אלה אם אתה משקיע בשוק ההון, וכל מה שמעניין אותך זה לראות יותר רווח לעצמך, אבל זה לא קשור לחברה עצמה).

לכן בחלק מהימים אני תופס את עצמי ואומר: די. לא צריך לשנות את כל העולם. מספיק לעשות שינוי קטן ולהיות מאושר וליהנות מהחיים. זה גם די והותר.