כמו רוב הישראלים, אני חולה במחלה קשה: אני חושב שאני יודע יותר טוב מכולם. זה לא קשור לזה שאני מעצב, או שלמדתי בשנקר, אני די בטוח שלא משנה מי אתם או מה המקצוע שלכם, במודע או לא אתם שותפים לבעיה שיש לי: מנקודת המבט שלכם נראה כאילו אתם צודקים, ורוב האנשים לא יודעים על מה הם מדברים.

זה מאד פשוט: אם אתם יותר מבוגרים ממני, ויש לכם יותר ניסיון – אתם כנראה זקנים מיושנים, ודעתכם כבר לא רלוונטית כי העולם השתנה. אם אתם יותר צעירים ממני, ויש לכם פחות ניסיון – אתם כנראה ילדים שלא מבינים כלום, ועוד לא ראו דבר או שניים בעולם האמיתי. מה שלא יהיה, אני צודק ואתם לא. זה כמובן לא אמפירי, אבל זו דעתי.

רוב הזמן, אפשר לחיות עם המחלה בשקט. סותמים את הפה ברגעים הנכונים, כשאומרים את דעתכם עושים את זה בחיוך ומסיימים בסיוג: “זו כמובן רק דעתי, יכול להיות שאני טועה (למרות שאני לא באמת חושב שאני טועה)". אבל לפעמים זה עלול להיות בעייתי. לפעמים בדיאלוג בין שני אנשים שחולים במחלה ובטוחים שהם צודקים הטונים עלולים לעלות ואז מתחילה הבעיה. עד כה גיליתי רק תרופה אחת למחלה – סטירה מצלצלת לפנים. השבוע קיבלתי סטירה כזאת, ואני חייב להגיד – זה היה מרענן.

בנים לא מבינים כלום באופנה

השבוע יצא לי לעבוד על פרויקט אופנה, בשיתוף עם מעצבת אופנה. הצטרפתי באיחור אפנתי לפרויקט לאחר שהקונספט כבר גובש ועוצב ע"י מעצבת האופנה ולמעשה רק נדרשתי "לשפץ" אותו גרפית, היות ואותה מעצבת איננה מעצבת גרפית. אבל אני כמו שאני, לא יכול לעשות בשקט את מה שמבקשים ממני מבלי להביע את דעתי. ודעתי הייתה שהקונספט טוב, אבל העיצוב לחלוטין אינו מתקשר ולא מייצר מסר קוהרנטי. ישבתי לשיחה עם המעצבת ולאחר חילופי מספר "אני צודק" / “אני צודקת", עברה המעצבת לטקטיקה אחרת ואמרה לי: “שמע, אתה לא קהל היעד, אתה לא בחורה צעירה שמבינה באופנה, ולכן אתה לא תבין את זה".

או אז באמת התחיל לצאת לי עשן דרך האוזניים, כי מה היא בעצם אומרת לי? שאני מסוגל להבין רק מותגים שפונים לגברים ישראלים בגילאי ה-30, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני באיזור המרכז? וכל השאר אני לא אבין כי אני לא "קהל היעד"? מה זה אומר על העבודה שלי? האם אני לא מסוגל לבנות מותגים לאנשים בני 60? מותגים לאמהות? מותגים לילדים? שטויות במיץ. גם הנימוק שלה "הראיתי את זה לחברות שלי והן אהבו את זה מאד" לא תפס מבחינתי היות ואני לא מאמין שאפשר לבדוק עיצוב בקבוצות מיקוד, וגם האמנתי מאד ביכולת שלי לנתח בעצמי את העיצוב.

נשמתי עמוק וניסיתי לסיים את השיחה בטריק הידוע שלי להרגעת הרוחות: “טוב, יכול להיות שאני טועה" (אבל בעצם אני לא חושב שאני טועה ואני אוכיח לך את זה!)

טרי ריצ'רדסון, צלם האופנה הכי חם היום. עלק בנים לא מבינים באופנה

נעים מאד, אני רן וגם אני טועה

יצאתי מהחדר זועם ומיד ביקשתי משתי התקציבאיות במשרד שלנו, וגם מהמזכירה (הן כולם קהל היעד!) להסתכל על העבודה ולאשר את צדקתי: המסר לא ברור. למרבה הפלא, לא רק שהם אמרו שהמסר ברור הם גם אמרו דברים בסגנון: “אווו זה ממש מגניב, אני רוצה כזה". חזרתי הביתה והראיתי את העבודה לנועה זוגתי החכמה שלא רק שהיא חכמה היא גם מבלה שעות באתרי אופנה ובלוגים, אז היא בטח תאשר את דעתי, אבל לא. גם היא חשבה שהעבודה טובה.

גירדתי את הראש בבלבול ונאלצתי להודות מול עצמי: יש מצב שטעיתי. יש מצב שאני מקובע קצת. יש מצב שאני לא באמת יכול להבין את נקודת המבט של בחורות? ואז נזכרתי במשפט מהסרט The Virgin Suicide:

Obviously, Doctor, you've never been a 13-year-old girl

אני חייב להודות, שעד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הרגשתי מעולה! נכון, טעיתי, נכון הייתי צריך לוותר על האגו שלי ולהגיד: “אוקי, נעשה מה שאת חושבת", אבל הרגשתי שלמדתי משהו חדש. הרגשתי שעברתי איזשהו מחסום שהיה לי לגבי מה "עובד" או "לא עובד", איזשהו קיבעון ועכשיו אני פתוח יותר, עכשיו אני אוכל להיות אמיץ יותר ולנסות יותר דברים חדשים. עוד משפט שנזכרתי בו היה של המעצב דיוויד קארסון שאמר: You cannon not communicate. כלומר, אין דבר כזה שהעבודה לא מתקשרת, גם אם היא לא מייצרת מסר קוהרנטי, זה גם מסר, ויכול להיות שזה גם המסר הנכון לפרוייקט.

על אף שאנחנו עובדים בתעשייה שרודפת אחרי "חדשנות", ואנחנו תמיד מנסים להביא רעיון חדש, האמת המרה היא שרובנו מקובעים, ובעיקר חוזרים על דברים שכבר עשינו וראינו שעובדים. אנחנו מתקשים לקבל רעיונות חדשים, כאלה שעוד לא ראינו, אפילו שאנחנו מצפים מהלקוחות שלנו לקבל את הרעיונות החדשים שלנו. לכן שמחתי השבוע לשחרר את הרצון להיות צודק, או להיות בטוח שהעבודה "תעבוד", ופשוט לנסות משהו אחר.