אני מודה שזה הולך להיות פוסט מבולבל. כי אני מבולבל. זו תקופה מאד מבלבלת לחיות בה. מסביבי כולם מדברים על שינוי – לפעמים זה שינוי פוליטי, לפעמים זה שינוי כלכלי, הטכנולוגיה כל הזמן משתנה, סביבת העבודה שלנו כל הזמן משתנה, והדבר היחידי הבטוח שמישהו מסוגל להגיד הוא – אין לנו מושג מה הולך להיות פה בקרוב. לא בעולם, ובטח לא במדינה הזו.
העולם השתנה
אז יש לנו עכשיו אינטרנט, ובזכות זה אנחנו מארגנים הפגנות בפייסבוק, מורידים שירים בלי לקנות אותם, מעלים כל בורקס שאכלנו לאינסטגרם, מטיילים בניו-יורק דרך street view, עוקבים אחרי מותגים שאנחנו אוהבים ומכפישים את אלה שאנחנו שונאים, אנחנו פחות פראיירים אבל עם הרבה פחות סבלנות. והתוצאה? התעשיות הישנות קורסות, מבני הכח משתנים, כל ילד יכול להיות מוזיקאי ולעלות סרטים ליו-טיוב, אנחנו עובדים בממוצע 13 חודשים במקום עבודה לפני שאנחנו משתעממים וממשיכים קדימה. הכל נראה כל כך קל, וכולם חושבים שהם סופרסטארים, כתוצאה מזה הפיד שלי בפייסבוק מלא "אומנים" בינוניים (שלא נדבר על בלוגרים, אני ביניהם), שחושבים שדווקא הם כן עושים משהו מעניין. אבל 99% בינוני. לא נעים.
אם תהיתם למה אינסטאגרם שווה ביליון דולר, זה כי כל בחורה יכולה להעלות תמונה של הציצי שלה. boobstagram
לפני כמה שבועות הלכנו כמה חברים ליריד האומנות "צבע טרי". יצאנו סופר מאוכזבים. כל יום אני רואה בבלוגים עבודות אמנות ועיצוב, אמג'ים ופרוייקטים פי אלף מעניינים מכמעט כל עבודה שהייתה ביריד. האם העבודות היו בינוניות? האם רף העניין שלי עלה כל כך גבוהה ורף השעמום שלי כל כך נמוך? אין ספק שעולם האומנות בבעיה בעקבות העובדה שכל אחד הוא סוג של אמן היום, וזה נכון גם לגבי תעשיית המוזיקה, והסרטים.
העבודה שלך נמצאת ב-fffound?אתה כנראה אמן אמיתי
עבודת המיתוג השתנתה
רק לפני שנה סיימתי את הלימודים, וכבר רוב מה שלמדתי על מיתוג לא רלוונטי. חשבתי שזה יקח לפחות 5 שנים. למדתי איך בוחרים ערכים למותג, מנסים לבדל אותו, איך מעצבים לוגו מייצרים שפה חזותית שתהיה קוהרנטית, סיסטמתית ו"תואמת את ערכי המותג". עכשיו אני עובד בתחום ומנסה ליישם את הדברים האלה ומהר מאד הבנתי שזו גישה מיושנת. למותגים הטובים באמת אין סיסטם, אין מגבלות, ואפילו אין שפה חזותית. לחלקם אפילו אין באמת לוגו. למען האמת, רק הניסיון להגדיר את תחום המיתוג הוא ניסיון שנועד לכישלון בגלל שנקודות המגע של מותגים עם לקוחות כל כך מרובות היום, בכל כך הרבה פלטפורמות, שאין דרך לקבוע האם המיתוג שקיים בראש של אנשים הוא תוצאה של סרטים שהם ראו, מה שהם קראו בפייסבוק, חוויות דיגיטליות שהם חוו בהקשר של המותג או עוד המון המון אינטראקציות שיש לנו כל יום עם מותגים. אז איך אנחנו בכלל ניגשים לפרויקט שנקרא מיתוג? האם שווה להשקיע את המאמצים בלוגו? או בכלל בסרט ויראלי? בעיצוב שקיות או בארכיטקטורה? האם העבודה שלי היא רק גרפית? או בייצירת חוויה? כשאני חושב על גודל המטלה שעומדת לפני, לפעמים אני באמת לא יודע מאיפה להתחיל.
הטירונות של sid lee. מודל חדש לסטודיו יצירתי
אני משתנה
פעם היה קורה שכל כמה שנים הייתי מגלה שאני רוצה להיות משהו אחר כשאני אהיה גדול. עכשיו זה קורה לי לפחות פעמיים בשבוע. בתחילת השבוע אני רוצה לעבוד בסטודיו למיתוג, אחרי יומיים אני מחליט שבעצם אני צריך להיות יזם, ולהקים סטארטאפ משלי. יום אחרי זה, בעצם כל מה שבא לי הוא לערוך סרטים, אבל כדי לשים אותם באתר כמו שאני רוצה, אין לי ברירה אלה ללמוד להיות מתכנת. יום אחרי זה אני מגיע לעבודה, ומגלה שהעובדה שאני לא יודע תכונות תלת-מימד מגבילה אותי, ובעצם עדיף שאני אשקיע את הזמן שלי בלימוד תלת מימד, וגם כדאי שאני אלמד אפטר, כי העתיד הרי בוידאו. בנוסף אני מנסה את כוחי בכתיבה, ואולי הגיע הזמן שאני אנסה גם ללמד. זה נשמע כיף. אני יכול להמשיך ולתאר לכם את הדברים שבא לי לעשות, אבל לצערי יש לי רק 24 שעות ביממה, ואני לא יכול להשקיע את כולן ברשימה הזו.
אז מה אני אהיה כשאני אהיה גדול? מי יודע. יכול להיות שעד שאני אהיה גדול כבר לא נצטרך לענות על שאלות בסגנון "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול". אני לא חושב שיש מישהו שיכול להציע לי את העבודה המושלמת. אני כנראה אצטרך לייצר אותה לעצמי.
קריאה / צפייה ממולצת
רוצים להתבלבל גם אתם? או אולי לנסות לעשות סדר בכל הבלאגן הזה שנראה ה"העולם החדש"? הנה כמה לינקים שיעזרו לכם:
Futuretainment – ספר מגניב שגנבתי ממיקי לפני שהספיק לקרוא אותו בעצמו. הכותרת שהיא השילוב של המילים "עתיד" ו"בידור" רומזת על הנושא שבו עוסק הספר – מה יהיה בידור בעתיד שבו כולנו מורידים סרטים מהאינטרנט ומדברים עליהם בפייסבוק. הספר מעוצב מגניב מאד, וגם קליל לקריאה, והאמת היא שאם הייתי קורא אותו בשנה שהוא יצא (2009) יכול להיות שהוא היה מספק לי הצצה לעתיד. אבל בינתיים התגשמו כל התחזיות ולכן אתם בעיקר יכולים לקבל שם סקירה על המצב של תעשיית הבידור היום.
Press Pause Play – סרט דוקומנטרי שאפשר להוריד בחינם, מצולם ועשוי ממש טוב ועוסק בתעשיית המוזיקה / סרטים / אמנות בעולם שבו כל אחד יכול ליצור ללא מגבלות טכנולוגיות. מדברים שם אנשים כמו מובי וסת' גודין, ולמרות שאין מסקנה חד משמעית לסרט, מוצגות שם תחזיות קודרות לצד אופטימיות לגבי העתיד התרבותי שלנו.
This Is Generation Flux – כתבה מעניינת מהמגזין Fast Co. שנתן לי סער לקרוא. היא עוסקת באיך מתמודד הצד העסקי עם השנוי שקורה בעולם, ואיך חברות ומותגים יכולים לאמץ את היכולת להשתנות יחד עם העולם כדי לשרוד את השינוי.