לכתוב בלוג זה לא פשוט. כלומר, בהתחלה זה נורא כיף – יש המון רעיונות וזה בא בקלות. אבל אחרי כמה זמן, חצי שנה בשבילי, זה כבר נהיה קשה. כבר לא תמיד יש רעיון, לפעמים צריך לשבת ולעבוד בזה, והדבר הכי קשה הוא – איך אני מביא ערך למישהו? כלומר נכון, חלקכם קוראים את הבלוג הזה כי אתם חברים שלי, או ההורים שלי ולא נעים לכם ממני, אבל לגבי כל השאר – אם אתם פה כנראה שהבלוג הזה מביא לכם איזשהו ערך. וערך, זה דבר שקשה להביא.

בעלי מותגים, כמו בעלי בלוגים או כמו כמעט כל אחד בעצם עסוקים בלהביא ערך. מי שלא מביא ערך כמותג לא נקנה אותו, מי שלא מביא ערך ככותב לא נקרא אותו, ומי שלא מביא ערך כשכיר לא נעסיק אותו. אז בין אם אתם מנהלים מותג או רק את עצמכם השאלה "איך אני אהיה מועיל למישהו" עדיין צריכה להטריד אתכם.

הנה כמה דרכים שאני מנסה בעצמי:

ללמד

מישהו פעם אמר "כל יום שלומדים בו משהו, הוא לא יום מבוזבז". הרצון ללמוד דברים חדשים, להתפתח, להרגיש חכם, לדעת משהו שאחרים לא יודעים הוא דחף אנושי בסיסי ולכן אם אתם יכולים ללמד משהו את הלקוחות שלכם, זה יביא להם ערך. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא שקיות הסוכר שנמצאות בבית קפה מסוימים עם דמויות מההיסטוריה הישראלית. מישהו זיהה את הדקה הזו שבה אתם יושבים לבד בבית קפה, אולי מחכים למישהו שיצטרף, ומשחקים עם שקית הסוכר והשתמש בה כדי לתת לנו שיעור היסטוריה קצר. איזה תענוג להרגיש חכם יותר אחרי השקעה של 10 שניות.

האפשרויות שיש למותגים כמחנכים הם אינסופיות. לצערי רוב הזמן המותגים מלמדים אותנו דברים שנועדו לגרום לנו לקנות יותר: חדייק ה-X שאם לא תשתמשו במוצר שלנו יהרוס לכם את החיים, או נוסחאות ph למיניהם שמלמדות אותנו למה המוצר הזה יותר טוב מהמתחרים. אבל הייתי רוצה להאמין שמותגים גם יכולים ללמד אותנו דברים ערכיים שייצרו חברה טובה יותר. הדוגמא הקלאסית לזה היא TED מותג שבבסיסו עומד המשפט: “ideas worth spreading”, כלומר ככל שיותר אנשים לומדים מהרעיונות שמוצגים שם, כך המותג מגשים את יעודו (ודרך אגב, גם עושה די הרבה כסף בדרך).

לבדר

לדעתי, בעתיד הכל יהיה מבדר. אולי בעצם לא רק בעתיד, אולי אנחנו כבר שם. אם התוכן שאתם מציעים לי לא מבדר אותי – הוא כנראה משעמם אותי. זה נכון לגבי הטלוויזיה שלנו, זה נכון לגבי המותגים שאנחנו קונים וזה נכון גם למערכת החינוך. האם אנחנו מצפים מהילדים שלנו לשבת בבית הספר מול מורה משעממת שלא יודעת להרצות וכותבת על לוח (אנלוגי) בעוד בכיס שלנו אפשר לראות כל סרטון יו-טיוב הכי מצחיק בעולם, ולהתרכז בדיבורים של המורה? אם לא נדע להפוך את מערכת החינוך למבדרת ומתחרה רצינית ליו-טיוב או TED, גורלה נחרץ. משרדי הפרסום הבינו את זה מזמן – אנשים אוהבים שמבדרים אותם, ולכן רוב הפרסומות שאנחנו רואים בטלוויזיה הן מבדרות. אבל משום מה בעלי המותגים לא הפנימו את התובנה הזו – לא רק הפרסומת צריכה להיות מבדרת, גם השימוש במוצר עצמו יכול להיות מבדר. מותג קלאסי שכן הבין את זה הוא בזוקה ג'ו, שמשלב גם בידור ולפעמים גם חינוך על ידי צירוף בדיחה + הידעת לכל מסטיק.

לעשות משהו יפה

כשאתה סטודנט לעיצוב, ישנה ההרגשה ש"לעשות משהו יפה" זה חטא. כלומר אם לעבודה אין מסר (עדיף שמלאני), והיא סתם יפה, היא כנראה רדודה. טוב, זו גם גישה, אם כי לדעתי היא לא תמיד נכונה. הערך של אסתטיות כשלעצמה הוא מסר, ואין מה לעשות, אנשים אוהבים דברים יפים. אם אני מתלבט בין שני מוצרים שעושים ועולים אותו הדבר, כמובן שאני אבחר את היפה יותר, למען האמת, אולי אני אהיה מוכן גם לשלם יותר כסף בשביל היפה יותר. אמנם אנחנו לא הולכים למוזיאון כמו שהיינו הולכים פעם, אבל זה לא אומר שלראות יצירת אומנות לא מרגש אותנו, ולכן אם יוצא לי לראות משהו מדהים, בין אם על המדף, במחשב או בטלוויזיה זה מיד מייצר אצלי רגש חיובי כלפי המותג. קליפר, מותג המצתים, הבינו כנראה שהעובדה שהמצית שלהם בטיחותי יותר, חסכוני יותר ועוד כאלה וכאלה לא עוזר להם למכור יותר מצתים אז הם פשוט התחילו לעשות אותם יפים יותר. מאז הם מייצרים עוד ועוד סדרות, נותנים במה למאיירים ואמנים והצליחו להפוך מצית ב-5 שקלים למותג לאספנים.

לסיכום

זו כמובן רשימה חלקית מאד, וכל אחד מוצא את הדרך שלו להביא ערך בהתאם למה שהוא עושה, אבל הנקודה היא שכולנו נדרשים להביא ערך מוסף לשולחן. זה לא מספיק לשים סתם מוצר על המדף כמו שזה לא מספיק פשוט לבוא לעבודה ו"לעשות את העבודה וללכת". העובדה הזו נמצאת אצלי כל הזמן בראש, ואני מקווה שגם אצלכם.