להיות מעצב זה מקצוע מסוכן. אנשים חושבים שלשבת כל היום מול המחשב בלי לזוז זו סכנה בריאותית, אבל הסכנה הבריאותית האמתית בלהיות מעצב היא לחטוף התקף לב. אף אחד לא מדבר על זה, אבל אני חושב שמעצבים מסתובבים לפחות חצי מהחיים שלהם עם לחץ קשה בחזה בזמן שהם חושבים בפאניקה – ״אין לי רעיון! מה אני עומד לעשות עם הפרויקט הזה!״. אני יודע שלפחות אני חי ככה.
לייצר רעיונות זה מקצוע מסובך. קשה להסביר מאיפה אתה מייצר אותם, ועוד יותר קשה כשהם לא מגיעים לבד. לכל אחד גישה אחרת להתמודדות עם רעיונות, ולהתמודדות עם ״אין-רעיונות״. יש אנשים שחושבים שמספר הרעיונות הוא מוגבל. הם מעלים רעיון ואם הוא נשלל על ידי הלקוח/בוס הם מיד אומרים ״טוב, זה היה הרעיון היחיד שלי, אם זה לא טוב אין לי עוד רעיון״. אני לא מאמין בזה.
למזלי, גיליתי בשלב די מוקדם כלים כדי להתמודדות עם הבעיה. כשהייתי בשנה א׳ בלימודים, חפרתי לי להנאתי באתר של המעצב סטפאן סגמאיסטר בחלק המוקדש באתר שלו לשאלות של סטודנטים. באחת התשובות הוא מממליץ על ספרים, ושם גיליתי את השם אדאוורד דה-בונו. דה-בונו הוא פיסיקאי, ממציא וסופר מלטי, שעיקר העבודה שלו היא בתחום החשיבה היצירתית. גם דה-בונו חשב שזה לוזרי להגיד "אין לי רעיונות", אבל בניגוד אלי הוא הלך וחקר את תהליכי החשיבה במוח. הוא המציא מושג חדש לו הוא קורא "חשיבה רוחבית" (lateral thinking) שמתאר את התהליך של יציאה מהחשיבה הליניארית ה"רגילה" שלנו במטרה להגיע לרעיונות חדשים.
אני מביא פה בקצרה כמה טכניקות להעלאת רעיונות שדה-בונו המציא, אבל אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר Serious Creativity. זה ממש לא משנה באיזה תחום אתם, או מה התפקיד שלכם – כל אחד צריך ויכול להשתמש בחשיבה קריאייטיבית כדי לפתור את הבעיות שהוא נתקל בהן.
פוקוס
רוב הבעיות שאנחנו נתקלים בהן, הן בעיות שעוד המון אנשים מתמודדים איתם: איך לתפוס תשומת לב, איך להוזיל את מחיר הייצור, איך לפתח טכנולוגיה חדשה. בואו נגיד את האמת, רוב הבעיות הקלות כבר נפתרו מזמן, ועכשיו נשארנו עם בעיות מסובכות שמיטב המוחות מנסים לפתור. בעיות כאלה קשה לפתור ללא פריצת דרך קריאייטיבית רצינית. אבל מה אם היינו מתמקדים בבעיה שאף אחד לא חושב עליה? יכול להיות שבסוג כזה של בעיה מספיק רעיון קריאייטיבי די פשוט כדי להוות פריצת דרך חדשה. טכניקת הפוקוס מתמקדת בלמצוא נקודה חדשה לחשוב סביבה במקום הבעיה המוכרת שכולם מתמקדים בה. כולם מנסים לעשות עיצוב ממשק גרפי מדהים לאפליקציות? אולי נתמקד באספקט הסאונד, ולא נשתמש בגרפיקה בכלל? כולם מנסים לייצר מותג שיבלוט ברחוב? אולי נתמקד במותג שאי אפשר לראות אותו? ברגע ששינינו את הבעיה, הפתרון יכול לבוא הרבה יותר בקלות.
אלטרנטיבות
תכלס, כל תהליך קריאייטיבי הוא מציאת אלטרנטיבה לפתרון שכבר קיים. לפעמים אנחנו צריכים לבחור אלטרנטיבה מתוך היצע קיים: לבחור מנה בתפריט של מסעדה. לבחור ג'ינס בארון. לבחור בין הפונטים שיש לנו על המחשב. אבל האם בהכרך אלה כל האלטרנטיבות שיש לנו? אנחנו כישראלים טובים מאד בלראות מעבר לאלטרנטיבות המוצעות: “אפשר את הסלט הזה אבל בלי אבוקדו ועם הרוטב בצד?”. זוהי אלטרנטיבה נוספת, אפילו שהיא לא הופיע בתפריט. השאלה היא מה אנחנו עושים כשהחלטנו שהאלטרנטיבות הקיימות או אלה שהצלחנו לחשוב עליהן לא מספיק טובות. איך מייצרים עוד אלטרנטיבות? גם בטכניקה הזו, אנחנו צריכים למצוא נקודה קבועה מסביבה אנחנו מייצרים עוד אלטרנטיבות. לדוגמא:
מטרה: אנחנו מחפשים אלטרנטיבות להגה ברכב. האלטרנטיבה לא יכולה להיות ספגטי. למה? כי ספגטי לא ממלא את היעוד שהגה ממלא. אם נגדיר את המטרה כ"אלטרנטיבה לניווט האוטו" או "אלטרנטיבה להעברת המסר מהיד למערת הניווט" נוכל להעלות אלטרנטיבות רלוונטיות.
קבוצה: כשאנחנו מחפשים אלטרנטיבה לתפוז מיד אנחנו חושבים על קלמנטינה, אשכולית או אפילו תפוח. למה? כי יצרנו לעצמנו קבוצת "פירות" אשר בה אנחנו מחפשים אלטרנטיבות. לפעמים ההבנה שהגבלנו את עצמנו לקבוצה ספציפית מונעת מאיתנו להגיע לאלטרנטיבות חדשות ואנחנו צריכים לשנות את הגדרת הקבוצה.
דמיון פיסי: איזה עוד ציירים מציירים בסגנון כזה? איזה עוד עלים נראים כמו העלים האלה? דמיון פיסי יכול גם הוא להיות נקודת מיקוד סביבה מחפשים אלטרנטיבות.
למען האמת, כמעט כל קונספט להגדרת קבוצה יכול להוות נקודת מיקוד שתקל עליכם למצוא רעיונות חדשים.
מניפת הרעיונות
זו אחת הטכניקות האהובות עלי. נניח שאנחנו רוצים לחבר משהו לתקרה. הפתרון פשוט: נביא סולם. אבל מה אם אין לנו סולם? פשוט נוותר ונגיד שאין איך לעשות את זה? אין מצב. סולם הוא רק דרך אחת "להרים אותי מהרצפה". כלומר, “להרים אותי מהרצפה" הפך להיות נקודה קבועה (בדיוק כמו בטכניקה הקודמת), לה אנחנו יכולים לייצר אלטרנטיבות, כמו למשל: לעמוד על שולחן. או שמישהו ירים אותי. אבל אם תחשבו על זה, גם "להרים אותי מהרצפה" הוא רק קונספט אחד לבעיה של "לצמצם את המרווח בין האובייקט לתקרה". כלומר עכשיו יש לנו נקודה קבועה חדשה, שכל אלטרנטיבה שלה היא בעצם קונספט. קוספט נוסף יכול להיות "להאריך את היד שלי", שלו אנחנו יכולים למצוא כל מיני אלטרנטיבות בסגנון להשתמש במקל מטאטא. קונספט נוסף יכול להיות "שהאובייקט יגיע לתקרה בעצמו", פתרון לקונספט הזה יכול להיות להדביק אותו לכדור ולזרוק את הכדור לתקרה. בקיצור, ברגע שמתחילים עם מניפת הרעיונות, אין לזה סוף. אפשר די בקלות לייצר המון המון קונספטים ופתרונות חדשים – ויש שיגידו שזה אפילו כיף.
לסיכום
זה היה סיכום סופר מתומצת. רק בספר שאני קראתי יש למעלה מ-17 טכניקות, וכל אחת מהן מוסברת לעומק. חוץ מזה דה-בונו כתב בסביבות ה-50 ספרים, אז אני מניח שגם אני מכיר רק חלקיק מהרעיונות שלו. אבל אני מקווה שזה יעניין אתכם מספיק כדי לפתוח ספר. לי זה שינה את החיים.