בואו נדבר על החיים האמיתיים. כשהייתי סטודנט, כולם הזהירו אותי מהחיים האמיתיים. אמרו לי – “סטודנט זה התקופה הכי טובה בחיים, רק פה אפשר לעשות מה שבאמת רוצים" או "חכה לחיים האמתיים, שהלקוחות יהרגו לך את החלומות" או "זה לא פרקטי בחיים האמיתיים, אף אחד לא ישלם על זה", ועוד כל מיני עידודים מהסוג הזה שנועדו להרוס לי את החלומות כמה שיותר מהר, כדי שאני לא אפתח ציפיות ואפגע שם בחוץ. אז עכשיו כשאני חי את ה"חיים האמיתיים" בעצמי, אני יכול להגיד לכם בשמחה: זה הכל קשקושים.
אין דבר כזה חיים אמיתיים
כשאנשים אומרים "החיים האמיתיים" זה נשמע כאילו יש רק סוג אחד של משרד, עם התנהלות אחת, וסוג לקוחות אחד, וזה משרד מבאס. אבל זה רחוק מאד מלהיות המציאות. יש משרדים קטנים ויש גדולים. יש אנשים שלא עובדים במשרד בכלל, או עובדים רק בשותפות עם חבר. יש כאלה שעושים עבודה מסחרית, ויש כאלה שעושים עבודה תרבותית ואמנותית. יש לקוחות טיפשים, ויש לקוחות הרבה יותר חכמים ממני. יש אנשים פחדנים ויש אנשים שפורצים גבולות על בסיס יומי. יצא לי לראות כאלה וכאלה ככה שאני יודע שהעולם הוא לא חד-מימדי.
חיי כסטודנט
הבעיה עם להיות סטודנט, היא שרק החברים הסטודנטים שלך, המרצים שלך והמשפחה שלך רואים את העבודות שלך, והם כולם נחמדים מידי. ב"עולם האמיתי" לאף אחד פשוט לא אכפת ממך. כשאתה מגיע ל"חיים האמיתיים", אתה מגלה שמה שבאמת קשה, הוא לא לשכנע לקוחות לעשות דברים מגניבים, אלה שהעבודות שלך בכלל יזיזו למישהו. במהלך הלימודים עשיתי רק פרוייקט אחד שיצא מגבולות הלימודים – זה היה בקורס חופשי עם אסף קרבס, ועשיתי קמפיין נגד כפייה דתית. הצפתי את תל-אביב בפשקווילים דתיים וסגרתי רחובות לנסיעה בשבת, תיעדתי הכל ועשיתי מזה קליפ. הייתי בטוח שזה עומד לזעזע אנשים, שהקליפ יהיה ויראלי ומהפכה תתחיל בארץ. התגובה הייתה מדהימה בעיני – זה לא הזיז לאף אחד.
היכולת To make people care, היא בסופו של דבר כח העל של המעצב. אם חושבים על זה, אז הבן-אדם היחיד שדיבר איתי על זה במהלך הלימודים היה רוני אדרי (וגם להב הלוי), שאולי לא במקרה הצליח לגרום לאחרונה להרבה לאנשים אכפתיות כלפי הנושא האיראני.
איך התמודדתי עם המעבר בסיום הלימודים
למען האמת, עבדתי ב"עולם האמיתי" לפני ובמהלך הלימודים. ולא סתם – עבדתי במשרד פרסום, וכידוע בבית הספר לעיצוב אין דבר מתועב יותר ממשרד פרסום, אשר נחשב המקום בו עובדים המעצבים אשר מכרו את נשמתם לשטן. זה די אירוני ששנקר אשר מתגאה ב"חיבור לתעשייה", עושה מאמצים רבים כדי לגרום לסטודנטים לשנוא את התעשייה, אבל אני סוטה מהנושא. העבודה לפני ובמהלך הלימודים לימדו אותי כמה דברים נמצאו מאד שימושיים במהלך הלימודים, לדוגמא:
- אתה יכול לעבוד על פרוייקט לנצח, אבל אם יגידו לך שיש לך שעתיים, העבודה תהיה מוכנה תוך שעתיים. (כמובן שלא כל עבודה אפשר לעשות בשעתיים, אבל ההבנה שחשוב להגביל את זמן העבודה מנעה ממני להישאר ער לילות שלמים במהלך הלימודים).
- גם אם נראה לי שחיי הסטודנט קשים ולחוצים, אי אפשר להשוות לשבת עם חברים לשתות קפה בשמש ב-10 בבוקר לעומת לשבת במשרד עם נאונים כל היום.
- בסוף יש לקוח. בלימודים זה לא מעניין אף אחד, אבל בעבודה אתה לא עושה את הפרויקט רק בשביל עצמך.
כשסיימתי את הלימודים כבר ידעתי מה הנושא שבא לי לעסוק בו – מיתוג. אז התפטרתי ממשרד הפרסום שלא ראיתי בו עתיד, ועברתי לעבוד במשרד שמתמחה במיתוג.
עבורי להתחיל לעבוד מול לקוחות אמיתיים – לשבת עם הלקוחות, להקשיב ולנסות לפתור את הבעיות שלהם, זה היה התענוג הכי גדול במעבר מהלימודים. לא עוד לפתור בריף ערטילאי ולדבר עליו אינטלקטואלית באוויר במשך שעות – לשבת ולהתמודד עם האתגרים של פרויקט אמיתי שבאמת עומד לקרות ולקחת אחריות על העובדה שאני עומד לבקש מהלקוח להשקיע כסף וזמן על הרעיונות שלי. אז נכון, כמו שאמרתי בהתחלה – יש לקוחות כאלה ויש כאלה, לא הכל מושלם. אבל אני לא משלה את עצמי שיש רק סוג אחד של לקוחות או סוג אחד של "חיים אמיתיים". השאלה היא רק איזה אתה בוחר לעצמך.