161-zen

עד לא מזמן חייתי בהזיות.

כמובן שלא ידעתי שאני חי בהזיות. זה כל היופי בהזיות, הן מרגישות ממש אמיתיות.

ההזיות שלי היו בצורת סיפורים שסיפרתי לעצמי והרגשתי שהם אמתיים, כמו: יום יבוא והעבודה כבר לא תהיה כל כך קשה, או אם רק אבחר את הפרוייקטים והלקוחות שלי טוב יותר לא אצטרך להתעצבן או להשתעמם, או אם רק ארוויח יותר כסף אז לא אהיה מוטרד מהעתיד כל כך.

עוד סיבה שלא הבנתי שאני חי בהזיות היא שכולם סביבי חיים בהזיות דומות, אז נראה שזו המציאות.

בשנים האחרונות אני לאט לאט מתעורר ומבין שהן היו הזיות כל הזמן הזה. אבל בניגוד לתפיסה המקובלת שאומרת שאתה מתבגר, לומד על ה״עולם האמיתי״ ואז מתבאס וקובר את כל החלומות שלך, אני דווקא מאושר יותר.

-

לא מזמן גיליתי ממש במקרה את אלאן ווטס. ווטס היה ד״ר לדתות, פילוסוף ובעיקר נהיה מפורסם כמרצה על זן ותרבות המזרח בארצות הברית. הוא נחשב למי שהפך את ה״מזרחנות״ לפופולארית בשנות ה-60 בהרצאות שלו שהיו די משעשעות עד כדי כך שכינו אותו ״פילוסוף סטאנדאפ״.

הקשבתי להרבה מההרצאות שלו ואני חושב שהתיאור מדוייק. אבל חוץ מזה שנהנתי ללמוד על הרעיונות היפים של הזן והבודהיזם, הבנתי כמה משותף בינם ובין החיים שלי כמעצב.

לפי ווטס (וסליחה לבודהיסטים אם אני לא מדייק פה), בוזהיזם היא למעשה לא דת. בודהיזם הרבה יותר קרוב לשיטת טיפול פסיכיאטרית שמנסה לפתור בעיה לאנשים. הבעיה שהיא מנסה לפתור היא שאנשים חיים בהזיות, וזה מה שגורם להם לסבול. הטענה המרכזית של הבודהיזם היא שאנשים מרגישים שהם דבר אחד, ואנשים אחרים והעולם בכלל הוא דבר אחר, חיצוני, מנותק ושונה מהם. הדבר הזה גורם להם להרגיש בדידות וסבל. לטענת הבודהיזם, ההרגשה הזו היא הזייה, כי למעשה כל הדברים בעולם הם דבר אחד.

עד פה נשמע כמו טענה היפית רגילה: ״כולנו אחד!״, אבל זה נהיה מעניין כשוואסט מתחיל להשתמש בדוגמאות מעולם העיצוב כדי להסביר את הטענה:

נניח שיש ריבוע לבן ובתוכו עיגול שחור. אם ישאלו אותנו מה אנחנו רואים, רובנו נגיד: עיגול שחור. למעשה, אומר וואסט וכל מעצב יודע שהוא צודק: אין עיגול שחור בלי הרקע הלבן. הרקע הוא מה שמגדיר את העיגול השחור. החלל הלבן, חשוב בדיוק כמו האלמנט שנמצא בתוך החלל. ללא הרקע אין עיגול.

למעשה, כבר בשנה א׳ בלימודים, ראובן כהן עשה לנו את הטריק הידוע שלו: לקחת פוסטר שעיצב סטודנט, להפוך אותו ולשאול בפליאה: ״לכל פוסטר יש גם צד אחורי, אז למה שלך ריק?״.

הטענה הזו מתפתחת כדי להסביר שאין שום דבר בעולם שמנותק מהרקע שלו. העולם שסביבנו והאנשים האחרים בעולם הם מה שמגדיר אותנו, ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. כל הדברים בעולם תלויים אחד בשני (interdependent).

לא יכול להיות שחור בלי לבן. לא יכול להיות טוב בלי רע. לא יכול להיות יפה בלי מכוער. כי ללא האחד, השני חסר משמעות.

היין ויאנג של החיים כמעצב

יין-ויאנג הם הייצוג של אותו הרעיון בפילוסופיה הסינית. אתם מכירים את הייצוג הגרפי של הרעיון הזה: עיגול שחציו לבן וחציו שחור והם נבלעים אחד בתוך השני. תלויים אחד בשני.

לפי ווטס, הרבה מהסבל שלנו הוא כי אנחנו רוצים רק את ה״יין״ ולא את ה״יאנג״. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לקבל רק חלק אחד, את החלק הטוב, כשלמעשה אי אפשר לקבל רק את הטוב בלי הרע. אם היינו יכולים, אז הוא לא היה טוב, כי הוא היה חסר משמעות.

בשלב הזה התחלתי לחשוב על החיים כמעצב, ועל התלות בין המעצבים ללקוחות שלנו.

הרבה פעמים אנחנו שונאים, או לפחות מתעצבנים קלות על הלקוחות שלנו. יש המון סיבות, לא צריך למנות אותן עכשיו. אתם מכירים אותן.

הרבה מעצבים, מתים להפטר מהלקוחות שלהם. ״אם רק יכלתי להסתדר בלי לקוחות״ הם חושבים. למעשה גם אני כשהחלטתי לפתוח עסק משלי עברה לי בראש המחשבה: ״לא אצטרך יותר להקשיב ללקוחות! אוכל לעשות רק מה שאני רוצה״. אבל זו הזייה. אין עיצוב בלי לקוחות. אין עיצוב בלי משתמשים. הייתי יכול להגיד לכם שעיצוב בלי לקוחות זו אמנות, אבל גם אמנות לא קיימת בלי הצופים.

אוקי, אבל אם אני חייב לעבוד עם לקוחות, אז רק עם לקוחות טובים. כי אני לא רוצה לסבול. אבל זוהי גם הזיה. אם הייתי עובד רק אם לקוחות טובים, לא הייתי יודע שהם לקוחות טובים. אני חייב לעבוד עם לקוחות גרועים כדי להבין ולהינות מלקוחות טובים.

הפרסומאי פול ארדן כתב בספר שלו:

דמיינו עולם שבו כל הלקוחות נפלאים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה ללא הגבלות של תקציב, זמן או קראייטיביות.

מה יקרה אז?

אנחנו נתנגד לזה. אנחנו נגיד: ״מה זה השיעמום הזה?, בואו נעשה את זה ממש גרוע ומכוער, ובזול!״

כי זה הטבע של האדם הקראייטיבי. כל בן אדם קראייטיבי צריך משהו למרוד בו, כי זה מה שמלהיב בחיים שלו, וזה האדם הקראייטיבי שמלהיב את חייו של הלקוח.

לסבול כדי ללמוד

ווטס מסביר את ההבדל בין לימודים במערב ללימודים במזרח:

מורה טוב במערב הוא מורה שמצליח להעביר לך את החומר בקלות. מי שמצליח לקחת נושא מורכב כמו מתימטיקה ו״להאכיל את הסטודנטים בכפית״ כדי שיבינו את הנושא בקלות מירבית, בלי לשבור את הראש.

במזרח, הוא אומר, ההיפך הוא הנכון. מורה טוב הוא לא מורה שמאכיל בכפית, אלה מורה שנותן לך משהו לשבור את הראש עליו, ונותן לך להתמודד איתו לבד.

ווטס נחשב למורה זן נהדר במערב, כי הוא מעביר נושא פילוסופי מורכב בצורה פשוטה ומבדרת. לעומת זאת, מורה זן במזרח יגיד לסטודנט שרוצה ללמוד זן: ״רוצה ללמוד זן? קודם כל תגיד לי מי אתה באמת״. עכשיו הסטודנט ילך ובמשך שנים ינסה למצוא תשובה ראוייה למורה, שלא יסכים לקבל שום תשובה עד שהסטודנט לבדו יבין מה זה זן, ולמורה כבר לא יהיה מה ללמד אותו.

אם חושבים על זה, אז למעשה לימודי העיצוב הרבה יותר קרובים ללימודי הזן במזרח מאשר ללימודי מתמתיקה במערב. במקום לנסות וללמד בצורה טכנית ופשוטה איך עושים קומפוזיציות טובות, איך מעבירים מסר או מה זה בכלל עיצוב טוב, שולחים את הסטודנטים להביא את התשובות בעצמם, ואפילו להעביר ביקורת בעצמם על הרעיונות שלהם.

שנוא עלי מכל היה התרגיל שקיבלתי בלימודים מקובי פרנקו תחת הבריף ״A4״. שעות על גבי שעות שברתי את הראש: ״מה לעזאזל זה אומר?! מה אני אמור לעשות?! למה התרגיל הזה לא ברור יותר?! מה זה בכלל קשור לעיצוב?! ומה אני לומד פה בכלל?!״.

בסוף נשבר לי הזין ופשוט עשיתי את הפוסטר הזה:

161-a4

האוריינטציה שלי היא ללא ספק מערבית. אולי בגלל זה אני כל כך נהנה לשמוע את ההרצאות של ווטס שכוונו לאנשי המערב. כשקניתי ספר על זן שלא נכתב עלי ידי מישהו מערבי, לא הצלחתי לעבור את עמוד 20. אני אוהב ללמוד בקלות, ואני אוהב שמסבירים לי כמו לילד קטן, ואני אוהב להבין.

אני שונא לא להבין. אני שונא להרגיש טיפש. ואני שונא להתאמץ ולהתאמץ ובסוף לא להצליח.

אבל יכול להיות שיש דברים בחיים, ובעיקר בעיצוב, שאי אפשר ללמוד בקלות ובמהירות. צריך להתאמץ, צריך לשבור את הראש, זה לא יהיה כיף ואני אסבול בדרך.

עכשיו, כשהבנתי שלא לסבול זו מטרה הזוייה וחסרת סיכוי כשלעצמה, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. וגם אם לפעמים אני ב״יאנג״ והמצב על הפנים, אני נהנה לחשוב שזה רק הצד השני של המטבע שלפני רגע הייתי בו, ועוד רגע יחזור.

-

אם אתם רוצים להקשיב להרצאות של אלאן ווטס, אפשר לשמוע אותן בלינק הזה.