הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.
האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?
זו לא שאלה פשוטה.
יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.
מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.
בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.
הנה המצב כמו שאני רואה אותו:
יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.
ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.
איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.
בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.
צאו מהבניין
בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.
אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.
במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.
כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.
אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.
כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.
מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.
רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.
מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?
תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב
האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.
זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.
האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?
בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.
במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.
האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר
בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.
תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).
אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.
ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.
שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:
כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.
אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.
האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.
אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.
אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.
האם סטארטאפים הם רעה חולה?
אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:
בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?
אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.
התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.
סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.
אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.
ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.
בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.
לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.
בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.
לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.