על כנסים ופשעים אחרים

רק פעם אחת גנבתי בחיים שלי. ואתם לא תאמינו מה עשיתי עם השלל.

הייתי בן 15. האינטרנט גם הוא היה עוד בצעירותו ואני בדיוק גילית שם ספר מחתרתי שנקרא The Anarchist Cookbook. בספר היו הוראות הכנה לחומרי נפץ, סמים, הונאות טלפוניה ועוד כל מיני דברים מהסוג שהופכים ספר ללא חוקי בכמה מדינות וגורמות לך לחשוב שה-CIA עומד לפרוץ את הדלת של החדר שלך בכל רגע.

באחד הפרקים צוינה שיטה לגלות מספרי כרטיסי אשראי של אנשים: פשוט לאסוף קבלות שאנשים זורקים אחרי שהם משלמים באשראי. מסתבר שבשנות ה-90, לפני שבעיות אבטחה עוד היו עניין, כל קבלה כללה את כל פרטי האשראי שלכם.

יום אחד הייתי בסופר, קונה קרטיב. לתדהמתי ראיתי את האשה שלפני בתור משלמת באשראי ופשוט משאירה את הקבלה אחריה והולכת. מתוך עניין הצצתי בקבלה, ונחשו מה היה שם? נכון. כל הפרטי האשראי היו רשומים שם.

עדיין לא האמתי שהסיפור הזה אמיתי, אבל החלטתי לנסות בכל אופן. מתוך סקרנות אנרכיסטית גרידא.

חזרתי הבייתה ומימשתי את הפנטזיה שהייתה לי כבר כמה חודשים: קניתי קורס תלת מימד באינטרנט.

כן. אתם קוראים נכון.

אני גנבתי $20 כדי ללמוד תלת מימד.

אני לא יודע למה עשיתי את זה. אני בטוח ב-100% שאם הייתי מבקש מההורים שלי לקנות לי את הקורס הם היו מסכימים בשמחה. אבל משום מה היה נראה לי שזו הוצאה לא מוצדקת.

זו בעצם הנקודה שאני רוצה לדבר עליה.

אמנם לא גנבתי שוב בחיים, ואני עדיין מרגיש רע לגבי ה-$20 האלו, אבל הקושי להשקיע כסף כדי ללמוד עדיין קיים אצלי. בטח אם הסכום גדול.

-

לפני כמה שבועות נתקלתי באתר של UX Salon Edge. האירוע היה נראה לי מגניב ורלוונטי: Design Leadership, והדוברים מנוסים מרחבי העולם ומחברות מעניינות: Autodesk, Facebook, Designit. אבל המחיר הרתיע אותי. למעשה המחיר של ללכת לכנס מהסוג הזה הוא כפול: גם הכניסה עולה כסף, וגם מפסידים יום עבודה.

אני מניח שאם אתם שכירים, והבוס משלם לכם ללכת, אז אין לכם יותר מדי התלבטויות: ״יאיי! יום חופש על חשבון הברון!״, אבל בתור עצמאי ההחלטה לוותר על יום עבודה + לשלם ימבה כסף, היא לא החלטה קלה.

במבט ראשון היה לי ברור שאני עומד לוותר על התענוג, אבל משהו המשיך להציק לי: אחרי שאני כותב בבלוג על זה שחייבים להמשיך ללמוד, וחייבים להודות שאתם לא יודעים הכל כדי להתפתח, האם אני מונע מעצמי לגדול בגלל חשיבה על הטווח הקצר?

נזכרתי שרואה החשבון שלי עודד אותי להביא לו הוצאות ושכנס מקצועי הוא בהחלט הוצאה מוכרת והחלטתי לפרגן לעצמי יום חופש מהעבודה השוטפת כדי להקשיב לאנשים חכמים ממני.

היה אחלה אירוע, הנה מה שלמדתי:

Maria Giudice

התחילה לעשות פרילאנס אחרי הלימודים, לאט לאט בנתה סטודיו שאחרי 15 שנה היו בו 100 עובדים. ואז פייסבוק קנו אותם. עכשיו היא עברה ל-Autodesk בתור סמנכ״לית חווית משתמש. היא בגיל של אמא שלי עם וייב של בת 28. אשה מדהימה.

• סיכונים מייצרים קראייטיביות: הרעיונות הכי מקוריים מגיעים כשאין לכם ברירה.

• אנשים לא עוזבים עבודות. הם עוזבים בוסים: אם אני באמת באמת כנה עם עצמי, אני חושב שזו אמירה מאד נכונה ואם אני רוצה להיות בוס מתישהו אני חייב להבין את המשמעויות שלה.

• 6 המילים הכי חשובות למנהל: ״אני לא יודע. מה אתה חושב?״ (ציטוט של ריצ׳ארד ברנסון, Virgin)

• כשאתה מצחיק ונחמד זה מוכר: למריה היה וייב כזה טוב ומצחיק שכל מה שהיא אמרה נשמע ממש אמין. שמתי לב לזה כשפתאום בהרצאה הבאה היה בן אדם שלא כל כך התחברתי לווייב שלו, ושמתי לב שאני לא ממש מאמין לעצות שלו. זו תובנה מעניינת בעייני כי כנראה שככה גם הלקוחות שלנו תופסים אותנו – אם אנחנו באים להם בטוב (בלי קשר לפן המקצועי) אז הם יקשיבו לפן המקצועי, אם אנחנו באים להם רע, הם יתנגדו.

• העבודה שלכם זה לעשות אנשים אחרים שמחים: בין שהם העובדים שלכם, או הלקוחות שלכם. הדרך לעשות את זה, היא להתייחס אליהם כאילו הם שווים ולא להתנשא.

Robert Stulle

ראש מחלקת מוצרים דיגיטלים ב-Edenspiekermann (הסטודיו של אריק ספיקרמן).

• מודל ה״מפל״ מת. סטודיואים חייבים לאמץ את מודל ה״אג׳ייל״: עד לפני כמה שנים המודל בו חברות תוכנה ומוצר היו עובדות היה נקרא מודל המפל. בקצרה הרעיון הוא שהפרוייקט זורם כמו מפל מ״למעלה – למטה״ – החל ממנהל הפרוייקט, למעצב, למפתח ואז לשיווק. בתור מעצבים אנחנו יודעים כמה המודל הזה גרוע: אנחנו מעצבים משהו מדהים, המפתחים הורסים אותו, ועד שהוא מגיע לשוק הוא כבר לא קרוב למה שעיצבנו ואנחנו מתביישים להראות לאמא את הפרוייקט. גם חברות הבינו שהמודל הזה רע והיום הם עובדים במודל של מעגלים קצרים שנקרא ״אג׳ייל״. הדיאגרמה הזו מסבירה את זה באופן קצת ברור יותר:

• רוב הסטודיואים היום לא בנויים לתת מענה לצורת העבודה החדשה הזו כי הם עובדים לפי פרוייקטים. אם הם לא יאמצו דרך חדשה לעבוד בה, בקרוב לא תשאר להם עבודה. אני באופן אישי מאד מאמין בזה, ולכן עובד עם לקוחות רק לאורך זמן כדי להיות חלק מהתהליך הזה באופן שוטף.

• הלקוחות שלכם רוצים לקחת חלק ב״קסם״: יש לנו נטייה למדר את הלקוחות שלנו מהחלק הקראייטיבי של העבודה. אנחנו רוצים שייתנו לנו לעבוד בשקט ואנחנו נראה להם את המוצר המוגמר. הגישה הזו בעייתית משתי סיבות: הראשונה, העבודה שלנו תהיה טובה יותר אם נקבל עליה יותר פידבק מהלקוח. השניה היא שהלקוח ממש רוצה לראות איך ה״קסם״ הזה של הקרייאיטיב קורה מאחורי הקלעים. למעשה חלק מהשירות שאנחנו נותנים ללקוח הוא לחשוף אותו לקסם הזה. לקוח שמעורב בפרוייקט הוא לקוח שמרגיש חלק מהקריאייטיב ולא שדחפו לו קריאייטיב שהוא לא אוהב.

Mikal Hallstrup

מייסד Designit. אני אוהב את החברה הזו, יש להם משרדים גם בארץ. פעם כמעט הלכתי לעבוד שם.

• אם אתם לא גדלים, אתם לא יכולים לפתור את הבעיות הגדולות באמת: נקודה מעניינת. מצד אחד בא לי להשאר עצמאי ולא בורג קטן במערכת עצומה (או לחלופין לנהל מאות עובדים), אבל אם אני רוצה להשתמש בכישורי העיצוב שלי כדי לעבוד על פרוייקטים בסדר גודל עולמי, אני לא יכול להשאר one man show.

• יש עוד כל כך הרבה דברים חדשים לעצב בעתיד: וואו זה מטורף. תחשבו רגע על המכונית בלי נהג של גוגל, שקיבלה עכשיו אישורים לנסוע בקליפורניה. בואו נניח שיקח להם עוד כמה שנים עד שזו תהיה טכנולוגיה מקובלת בכל העולם, אבל אין ספק שלשם העולם הולך. אז עכשיו כשאתם לא נוהגים, התפנתה לכם בין שעה לשעתיים נוספות ביום שאתם מבלים ברכב אבל פנויים לעשות משהו אחר. מה אתם עומדים לעשות בשעה הזו? האם תהיה חנות אפליקציות לרכב של גוגל? יש פה עכשיו חלל ופורמט חדש לגמרי לעיצוב.

• האנשים שיצליחו בעולם החדש הם אנשי X: לא אקס מן כמו וולברין, אלה אנשים שיש להם הצטלבות של 2 או יותר כישורים. מעצב שלמד פילוסופיה. מפתח שלמד משפטים. השילוב בין דיציפלינות יוצר אנשים מקוריים וחזקים יותר.

מילה לגבי מה שקוראים ״נטוורקינג״ באירועים מהסוג הזה.

יש אנשים שמגיעים לאירועים כאלו כדי לעשות שמוזינג עם המרצים או להכיר אנשים חדשים. אלו האנשים שניגשים אליך ושואלים: ״אז…. מה אתה עושה?״. אני לא מהאנשים האלו. אולי אני ביישן, אולי אני סתם לא אוהב לספר לאנשים מה אני עושה (אירוני בהתחשב בזה שאני כותב על זה בבלוג), אבל כך או כך הלכתי מתוך כוונה לשמוע את ההרצאות ולא הייתה לי בעיה גם אם לא אדבר עם בן אדם אחד.

למעשה, ההפך קרה: פגשתי חברים מכל עבודה שעשיתי מאז גיל 18, והיה לי ממש כיף לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. בשבילי ה״נטווריקנג״ לא קשור לכרטיסי ביקור או לא ״מה אתה עושה״, אלה לשבת עם חברים על קפה ולשמוע מה קורה איתם.

לסיכום, היה גם מפרה וגם כיף. נראה לי שאלך שוב.