איך העלמתי את כל המתחרים

יש רק שני סוגים של אנשים בעולם.

זו כמובן עובדה מדעית מוכחת: יש לפחות 200 סרטים הולייודים שאמרו את זה, ויש גם טמבלר.

עכשיו כשביססנו את אמינות הטענה שלי, בואו נדבר של 2 הסוגים: אופטימים ופסימיים. אפשר גם לנסח את זה אחרת – אנשים עם מנטליות של מחסור וצמצום, ואנשים עם מנטליות של שפע. אם זה נשמע אבסטרקטי מדי, תכף תבינו איך זה קשור לעבודה שלכם כמעצבים, אבל קודם, סיפור.

כשהייתי בתיכון, קראתי ספר שנקרא ״כשהתאגידים ישלטו בעולם״. זה ספר אנטי-גלובליזציה קלאסי שבתור פאנקיסט ששונא את מקדונלדס ונייקי קראתי בשקיקה והרגשתי אינטלקטואל גדול כשיכלתי להסביר בדיוק למה החברות האלו מחרבנות את העולם. השורה התחתונה של הספר: אנחנו צורכים יותר מדי משאבים מכדור הארץ, אם לא נעשה שינוי דרמטי בכלכלת העולם סופנו מגיע בערך תוך 20 שנה. קראתי את הספר בשנת 1995. עברו בול 20 שנה. ואנחנו עדיין כאן. מה קורה כאן?

מה שקורה הוא שמי שכתב את הספר הזה, וגם הרבה מנביאי הזעם שצועקים היום, הם אנשים פסימיים שבטוחים שאנחנו חיים בעולם של מחסור. הם בטוחים שאין מספיק דלק, אוכל ומקום כדי שכולנו נחיה פה בסבבה.

רובנו פסימיים בגלל החדשות שאנחנו רואים כל היום: יש התחממות גלובלית, לאיראן תהיה פצצת אטום, דאע״ש ישתלטו על אירופה, רובוטים עומדים להחליף אותנו בעבודה ואז בטח להרוג אותנו, לא תהיה לנו פנסיה וכמובן איך לא: מחירי הדירות ימשיכו לעלות.

הדבר שאנשים פסימיים שוכחים ממנו הוא הכח האדיר של אנשים אופטימיים ויצירתיים להמציא, ליצור ולפתור בעיות. בגלל זה, בניגוד למה שאתם חושבים אם ראיתם חדשות אי פעם, העולם דווקא רק הולך ומשתפר: פחות אנשים רעבים, פחות ילדים מתים בלידה, פחות מלחמות ואלימות, כמעט כולם יודעים לקרוא ולכתוב, ול-80% מהעולם אפילו יש טלפון נייד עם נגישות למידע וחינוך בחינם.

אנשים אופטימיים עם מנטליות של שפע יודעים שהחיים הם לא עוגה שאם אתה אוכל פרוסה ממנה נשאר פחות לחברים שלך (מה שנקרא במתמטית Zero-Sum-Game), אלה הפוך – יש מספיק מהכל בשביל שכולם יחיו בסבבה: מספיק לקוחות, מספיק כסף, מספיק עבודה ומספיק הזדמנויות בשביל כולם. פשוט צריך למצוא או להמציא אותם.

אני מנסה להיות בצד האופטימי תמיד.

המעצב הרעב והמעצב השבע

אני קצת עצוב כשאני רואה מעצבים מתחרים אחד בשני. נלחמים על לקוחות בהורדת מחירים כאילו שאנחנו על אי בודד והלקוח הוא הקוקוס האחרון. לא מפרגנים אחד לשני, או אפילו מלכלכים אחד על השני. שומרים בסוד את הפרוייקטים והלקוחות שלהם כדי שאף אחד לא יגלה וינסה לגנוב אותם.

ישנה איזו תפיסה שאנחנו מדינה קטנה, יש פה רק מבחר מצומצם של לקוחות טובים ואם תפסידו אותם תשארו רעבים ללחם או עובדים בשביל לקוחות מזעזעים.

אני רואה את הדברים די הפוך: יש פה אין סוף לקוחות. האינטרנט נתן לנו גישה לעוד אין סוף של לקוחות. כל יום יותר ויותר אנשים נכנסים למעגל הלקוחות כשהם פתאום מגלים שיש להם צריכים עיצוביים שהם לא ידעו עליהם, ויש מספיק עבודה לכל המעצבים שנשפכים מבתי הספר לעיצוב כל שנה.

כשאני אומר שאין לי מתחרים מה שאני באמת מתכוון הוא שאני בחיים לא מסתכל על מעצב אחר כמתחרה.

הנה כמה מהדברים שאני עושה כי אני אופטימי ובטוח שבחיים לא תהיה חסרה לי עבודה כמעצב:

• מפרגן פומבית למעצבים אחרים: אנשים פסימיים חושבים שאם הם יפרגנו למישהו אחר, הוא עלול לקבל עבודה טובה במקומם. אני לא מפחד שלקוחות פוטנציאליים ילכו לעבוד עם מישהו אחר. להפך, אני שמח לנסות ולהביא עבודה לחברים המעצבים שלי.

• משתף כל מה שאני יודע: אנשים פסימיים נוטים לשמור את מה שהם למדו לעצמם, כדי שיהיה להם ״ייתרון״. אבל אני מגלה שכשאני משתף כל מה שאני יודע, גם מעצבים וגם לקוחות נהנים ולומדים מזה, וזה נהיה הייתרון שלי.

• אומר ״לא״ להרבה עבודות: אנשים פסימיים נוטים לקחת כל עבודה כי הם לא בטוחים אם יגיע עוד לקוח ואיך הם ישלמו חשבונות. אני די בטוח שפרוייקט מעניין יותר יגיע, ואני מעדיף לחכות לו.

קחו רבע שעה כדי לראות את ה-TED הזה ותרגישו הרבה יותר אופטימיים הבוקר: