פעם ראשונה שבכיתי בסרט היה לפני 10 שנים. באופן מפתיע, זה לא היה בסרט במבי, זה היה כשראיתי את הסרט ״שמש ניצחית בראש צלול״.
כשסיימתי לבכות כמו ילדה קטנה, נכנסתי ללחץ – פתאום קלטתי כמה חשובים הזכרונות שלנו ושעלול להגיע היום שבו אהיה זקן ואשכח את כל הדברים החשובים שקרו לי: האהבות הראשונות, מחשבות על העולם וזכרונות מיוחדים.
מיד רצתי הבייתה ופתחתי קובץ שנקרא ״זכרונות״ והתחלתי לכתוב הכל. מההתחלה. בגלל שכתבתי שם דברים שלא רציתי שאף אחד יראה, נעלתי את הקובץ בסיסמא. מאז עברו 10 שנים ואני כבר לגמרי שכחתי את הסיסמא. אני בונה על זה שביום שארצה לפתוח את הקובץ אמצא תוכנת פריצה מספיק טובה.
הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור הזה, היא כדי שתבינו שעבורי לכתוב זה בעצם לשמור זיכרון של רגע מסויים לנצח. בגלל זה אני כותב את הבלוג הזה, כדי לשמור מחשבות שיש לי על עיצוב, על לקוחות ועל העולם.
יש אפקט מוזר לזה שאני כותב את הזיכרונות האלה באופן פומבי – אנשים שלא מכירים אותי יכולים לקרוא אותן. התוצאה היא שאנשים חושבים שאני כותב ממקום של מישהו שיודע הכל. מישהו ש״פיצח״ את השיטה ועכשיו מלמד אחרים איך לעשות את זה.
אבל זה לא נכון. האמת היא שבדיוק כמוכם, גם לי אין מושג. גם אני כל הזמן טועה, וגם אני לא תמיד מצליח ליישם את כל מה שאני כותב כאן. אבל בשביל זה אני כותב את זה כאן – כדי שתהיה לי תזכורת שפעם חשבתי ככה.
לפעמים עובר מספיק זמן ודעתי משתנה. אני חושב שזה מטופש להחליט שיש אמת אחת וזו דעתי בנושא מסויים לנצח. אם מישהו מוכיח לי שטעיתי – אני מנסה ללמוד ולהשתנות.
קראתי פעם איפשהו שהדרך לקרוא ספר היא למצוא את הנקודה האחת שאתם מסכימים איתה, ולזרוק את כל השאר לפח. אני פחות או יותר יכול להתחבר לגישה הזו – יש ספרים או בלוגים שמלאים ב-90% קישקושים ועדיין שווה לקרוא אותם בשביל ה-10% המעניינים והחכמים שבהם.
אז כשאתם קוראים את הפוסטים בבלוג הזה, אל תקחו את כל מה שאני כותב פה כמו תורה מסיני. בגדול, עדיף שלא תקחו שום דבר כמו תורה מסיני, וזה כולל את התורה האמיתית מסיני. עדיף שתמיד תהיו ביקורתיים כלפי מה שאתם קוראים, תחשבו על זה בעצמכם ואז תחליטו.