105-lies

אני באמת מצטער. זה לא היה בכוונה. הקורא מוטי העיר בפוסט הקודם שיכול להיות שרמזתי ש״אם תהיו חכמים ותתאמצו, שום דבר לא יעצור אתכם״. אז אם עשיתי את זה, סליחה. זה היה שקר.

האמת היא שגם אם תעבדו מאד קשה, וגם אם אתם מוכשרים, אז יש סיכוי טוב שהרבה דברים אחרים יעצרו אתכם. למשל אם אתן נשים, או רוסים, או אתיופיים או ערבים, אז לצערי יש לכם כנראה סיכויים פחות טובים. ואם נגיד אתם סובלים מהפרעות קשב ו-ADHD ואתם לא מסוגלים להתרכז ולקרוא ספר, או אפילו את הפוסט הזה, או שסתם אתם נכים ולא יכולים ללכת, אז יש לכם סיכוי פחות טוב. ואם אתם גרים בפריפריה, ועובדים על מחשב מלפני 12 שנים ומה שמטריד אתכם בלילה זה שאין לכם כסף לניתוח של אמא שלכם, אז כנראה יש לכם סיכוי טוב פחות להצליח.

זאת האמת.

אבל אל תדאגו. אני לא משקר רק לכם. אני משקר גם לעצמי כל הזמן: אני אומר לעצמי שדווקא הסטארטאפ שלי יצליח כשכולם מסביב נכשלים ואני אומר לעצמי שבשנה הבאה יהיה לי כסף לעשות סנובורד ואני אומר לעצמי שיום אחד נצליח לקנות דירה בתל-אביב ולפעמים אני אפילו אומר לעצמי שיום אחד יהיה פה שלום וזו תהיה מדינה הגיונית לחיות בה.

כי אם אני אפסיק לשקר לעצמי, אני אפרוץ בבכי וארצה לתקוע לעצמי כדור בראש. אז למה לעשות זה?

למה אני חייב לשקר לכם ולעצמי

לפני שאני מסביר למה אני משקר לכם, אני רוצה להגיד שאני יודע למה לשקר זה רע, ולמה השקר הספציפי הזה הוא רע. קראתי את הפוסט המעולה ״Why Generation Y Yuppies Are Unhappy״ ואני יודע שהעובדה שכולם מבטיחים לכם שאתם יכולים להיות מצליחנים, יפים עם חיים מושלמים גורמת לכם להיות לא מאושרים מהחיים שיש לכם עכשיו. אתם רואים את כולם בפייסבוק נוסעים לחו״ל, ואתם רואים את כל הדוגמניות הכוסיות בטלוויזיה, ואתם רואים את האוכל הטעים שכולם אוכלים באינסטגרם ואת האקזיטים המשוגעים שיש כל יום בחדשות וכל מה שאתם מתבאסים עליו הוא: ״למה החיים שלי כאלה אפורים ומשעממים? מתי יגיע תורי?״

אז כן. השקר הזה עשה לכם רע. כולם הבטיחו לכם שמגיעים לכם חיים אדירים, כי אתם מיוחדים ומוכשרים ועכשיו גיליתם את האמת – אתם לא מיוחדים. יש סיכוי טוב שלא תצליחו. יש אפילו סיכוי שאתם לא מעל הממוצע כמו שתמיד חשבתם.

עכשיו אני אספר לכם את הצד השני.

בספר הזה שהמלצתי עליו בפוסט הקודם יש סיפור נחמד, על מקרה שקרה בארה״ב בשנות ה-70 כשטעות של מחשב גרמה לבלבול בין שתי כיתות והמורה של כיתת מחוננים קיבלה בפרופיל הכיתה הודעה שהם כיתה בעייתית, בעוד שהמורה של כיתה בעייתית קיבלה הודעה שהכיתה מחוננת. ומה קרה אחרי כמה חודשים? הכיתה המחוננת התדרדרה בעוד שהכיתה הבעייתית השתפרה פלאים. ולמה? בגלל היחס של המורה. המורה שחשבה שהכיתה בעייתית התייחסה לילדים המוכשרים כאילו הם מפגרים, וכך גם הם הרגישו. המורה של הילדים הבעייתים לא הבינה למה הם לא מצליחים וחשבה שהבעייה בה, ולכן המציאה שיטות חדשות וניסתה קשה יותר עד שהצליחה לקדם את הילדים שהאמינה שהם מחוננים.

הנקודה היא זו: הדרך שבה אתה מתייחס לאנשים, משפיעה ישירות על הדרך שבה הם תופסים את עצמם, על הביטחון העצמי שלהם, ועל איך שהם יתנהגו.

עוד סיפור: מחקר הראה שאנשים שלובשים נייקי רצים מהר יותר. לא כי הציוד של נייקי טוב יותר, אלה כי האנשים מאמינים שנייקי יגרום להם להיות טובים יותר. גם כאן – שקר של חברת פרסום גרם לאנשים להשתפר. הוא גרם לאנשים להאמין שלא משנה אם הם שמנים, או נכים או סתם גרועים – הם יכולים לעשות את זה. והשקר הזה גרם להם להתאמץ.

אז אפשר להמשיך ולהתייחס לדבר הזה כשקר. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להתייחס אליו כהשראה. או אולי אפילו תקווה.

והשראה זה דבר שגורם לנו לעשות דברים משוגעים. השראה גורמת לאנשים לרוץ מהר יותר, לטפס גבוהה יותר, לנסות דברים חדשים, לשנות את החיים של שלנו ושל אחרים, לצאת מהגטו ולהפוך למיליונרים ולעשות את כל הדברים שאחרים אמרו להם שהם לא יכולים לעשות. וסליחה שאני קיצ׳י כשאני מצטט פה פרסומת של אפל: Because the crazy ones who think they can change the world, are the ones who do.

אז אני מעדיף להמשיך ולהגיד לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם. ואני מאד מקווה שזה מה שתעשו.

ומה לגבי זה שאתם לא מאושרים מהחיים שלכם? אני ממליץ לכם לראות את אחת ההרצאות הכי טובות ב-TED אי פעם: דן גילברט ״המדע המפתיע של האושר״, כדי שתבינו שזה לא משנה אם תזכו במליון דולר או תהפכו לנכים – אתם כנראה תחזרו לאותה רמת אושר תוך חצי שנה, ולכן עדיף שתתחילו להיות מאושרים כבר עכשיו.

דרך אחת לעשות את זה, בעייני, היא פשוט להפסיק לקחת הכל כל כך ברצינות. הקריירה, הכסף, החיים ומה שאחרים חושבים עליכם הוא כנראה הרבה פחות חשוב וקשור לאושר שלכם ממה שאתם חושבים.

So why so serious?