אני זוכר את היום שראיתי את הסרט המטריקס בפעם הראשונה. היינו בתיכון ונסענו להרצליה לקלונוע שכבר לא קיים היום. יצאנו מהסרט המומים והלכנו את הדרך הבייתה לרמת השרון ברגל, מדברים על הסוגיות הפילוסופיות של הסרט והאם יכול להיות שאנחנו באמת ישנים בזמן שהעולם האמיתי מתקיים לו מחוץ למטריקס.
עברו להן 13 שנה, והיום, כמעט חודשיים אחרי שעזבתי את העבודה במשרד מיתוג לטובת עבודה בסטארטאפ, אני מרגיש כאילו שהתעוררתי מהשינה. תנו לי לספר לכם למה.
העולם שבו כולם ישנים
הנה תיאור של העולם שבו גדלתי: לך ללמוד, קבל ציונים טובים, ככה תוכל למצוא עבודה טובה. תמצא משרד שיתן לך עבודה, תתחיל ממשכורת נמוכה, תעבוד שנים, לא נורא אם אתה לא כל כך נהנה, תתקדם ותהיה מנהל, אז תוכל לחיות יותר טוב, תהיה לך משכורת סבירה יותר, תעבוד פחות קשה. חכה שיתנו לך הזדמנות. אל תקח סיכונים. מסוכן שם בחוץ. תראה את העצמאיים – רודפים אחרי כל שקל ולא יכולים לישון מרוב לחץ. לא כל אחד הוא מארק צוקרברג. ההייטק זו בועה. בקרוב היא תתפוצץ. עדיף ללכת על בטוח. אחרי הכל יש לך בקרוב משכנתא לשלם.
נשמע מוכר? זה בסדר. זה מה שמלמדים את כולנו בבית ספר, בצבא, במשרד. איך אומר חבר שלי – מזל שיש אנשים בינוניים, כי אחרת אף אחד לא היה בא לעבוד אצלך. אז האנשים שמנהלים את המטריקס רוצים שתמשיכו לישון, זה רק טבעי.
אם אמרו לכם שזה העולם האמיתי, זה היה שקר גס.
ישנתי, אבל עכשיו אני ער
למזלי קיבלתי בזמן את הסטירה לפנים, ועכשיו אני ער.
אז איך נראה העולם האמיתי? כן, המשכורות הרבה-הרבה יותר טובות, כן, יש תנאים יותר נוחים. אבל זה לא הכל. העניין בעולם האמיתי הוא שאתה חופשי בראש. האנשים שיצאו מהמטריקס הבינו שהם לא צריכים שמישהו יתן להם עבודה. הם ייצרו את העבודה בעצמם. הם יכולים לייצר משהו חדש, משהו שונה. משהו שהם רוצים.
ויש אנשים שהצליחו לצאת מהמטריקס אפילו בלי סטירה ממישהו אחר. עדי בינדר, חבר טוב שלמד איתי, אפילו לא טרח להמשיך למסלול ה"רגיל" אחרי הלימודים של מציאת עבודה. הוא לקח את פרוייקט הגמר שלו וניסה להקים ממנו עסק. זה לא הצליח, אבל על הדרך הוא כבר ראה איך נראה העולם האמיתי. הוא הביא רעיון נוסף, עבד לילה ללא שינה על פוטושופ ויצר סקיצה גסה לרעיון חדש. והפעם זה הצליח. השבוע אחרי חודשים של עבודה קשה הוא השיק את המוצר שלו – Pixplit, ואפילו זכה בתחרות סטארטאפים.
זה העולם האמיתי. עולם שבו אתה יכול לקום ולעשות בעצמך לעצמך את עבודת חלומותיך. וכן. חיים טוב מזה. הרבה יותר טוב מזה.
שלא תבינו לא נכון. אני לא מנסה לייצר פה איזה תמונה ורודה – זה כן קשה, זה כן מפחיד, כן נכשלים, יש תחרות קשה, לא תמיד מנצחים. ואולי זה לא מתאים לבעלי לב חלש. אבל לפחות אנחנו יודעים שאנחנו חופשיים לנסות.
אז אני אסיים בפראפרזה על מונולוג הסיום של מטריקס: “אני יודע שאתם שם. אני יודע שאתם מפחדים. מפחדים משינוי. אני לא יודע את העתיד. לא באתי להגיד לכם איך זה הולך להסתיים. באתי להגיד לכם איך זה הולך להתחיל. להראות לכם עולם ללא גבולות וחוקים. עולם שבו הכל אפשרי".
עכשיו נגנו Rage Against The Machine ולכו לעבוד על הרעיון שישחרר אתכם. זה מה שאני הולך לעשות.