מה המשותף למעצבים ואלכוהוליסטים?
שניהם לא ששים להודות שיש להם בעיה.

ומה הבעיה של מעצבים? יש המון דברים שאנחנו לא יודעים, אבל לא נודה בזה בחיים. אני למשל אף פעם לא ידעתי לבחור צבעים כל כך טוב או לנהל משא ומתן עם לקוחות, או להיות סובלני, אבל בחיים לא רציתי להודות בזה, אפילו לא לעצמי. אחר כך, חוסר הידע הזה יבוא לידי ביטוי בעיצוב לא טוב, או בבעיות עם הלקוח, או בבכלל לא לקבל את הפרוייקט ואנחנו תמיד נמצא מישהו להאשים, חוץ מאת עצמינו כמובן.

בעצם – תנו לי להרחיב, זו לא רק בעיה של מעצבים. המון סטארטאפים שאני רואה נתקלים בקשיים. כשאתה מקים סטארטאפ אתם צריך לעשות פתאום מלא דברים שבחיים לא עשית, אבל במקום להודות שאין להם מושג איך מנהלים כספים או מנהלים עובדים או עושים עבודת שיווק הם מרגישים שהם יודעים לעשות הכל ״סבבה״ עד שהחרא פוגע במאוור.

זו כנראה בעיה של אנשים לא משנה באיזה מקצוע. קראתי איפשהו שבשנות ה-50 נתנו לנשים עצה: ״כשבעלך נכנס הבייתה, תני לו מחמאה! אין שום דבר שתגידי לו שהוא יותר מחמיא ממה שהוא כבר חושב על עצמו״. הם כנראה ידעו על מה הם מדברים. אם יש משהו שאנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו, זה שאנחנו בורים.

הבעיה היא, ואת זה יגידו לכם בכל מפגש של אלכוהוליסטים אנונימים (לפחות בסרטים שאני ראיתי), שהשלב הראשון בדרך להתקדם ולהשתפר, הוא להודות שיש לכם בעיה. אז בואו נפסיק לשקר לעצמנו, נודה שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, או לא מבינים כל כך טוב, ונלך ללמוד.

איך לחשוב יותר טוב

בניגוד לאלכוהוליסטים שיש להם 12 שלבים לעבור, הדרך לחשיבה יותר טובה מתחילה ב- 5 שלבים. לא המצאתי אותם, לקחתי אותם מספר שקראתי לאחרונה ואהבתי שנקרא  Five Elements Of Effective Thinking.

1. להבין לעומק – כשאנחנו בבית ספר ומקבלים 80 במבחן, זה אומר שעברנו, ואנחנו מתקדמים לשלב הבא. אבל למען האמת, זה אומר שיש בערך 20% שאנחנו לא ממש הבנו, ובכל זאת אנחנו עומדים ללכת וללמוד רעיונות מורכבים יותר שמתבססים על הרעיונות הבסיסיים, שלא ממש הבנו לגמרי. גם בעיצוב זה קורה הרבה: אז מה אם אתם לא שולטים לגמרי בצבע, קומפוזיציה וטיפוגרפיה, אתם כבר בשנה ג׳ ועכשיו מבקשים ממכם לעשות תדמית, או אתר אינטרנט. אנחנו מגיעים מהר מאד לפרוייקטים מורכבים אבל סובלים הרבה פעמים מאי שליטה בכלים הבסיסיים של המקצוע שלנו. השלב הראשון בדרך להיות מעצב טוב יותר, בין שאתם מעצבים אפליקציות או הזמנות לחתונה הוא לחזור לבסיס (גם אם אתם מעצבים כבר 20 שנה), ולנסות לשפר את ההבנה והיכולת של הדברים הבסיסיים. תמיד אפשר להיות יותר טובים. אני לא חשוב שיש מישהו שיודע כל מה שיש לדעת על צבע, קומפוזיציה או פוטושופ. תשאלו את ג׳ירו שעושה סושי כבר 60 שנה ועדיין מנסה לשפר את הבסיס.

2. לעשות טעויות – כתבתי בשבוע שעבר שלעשות טעויות, זו הדרך קדימה. כי טעויות חושפות מה לא בסדר, ומה צריך לשפר. זה נשמע פשוט ״לעשות טעויות״, אבל אנחנו חיים בחברה שמטמיעה בנו מאז שאנחנו ילדים קטנים את הפחד מלעשות טעויות. אחרי הכל – אנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו מפגרים. זה מצריך אומץ להגיד לעצמכם ״סבבה, אני הולך לעשות את זה, ומקסימום אני אטעה, ואלמד מזה״. נניח שהייתם יודעים שכל דבר שתנסו תצליחו בפעם ה-10 שתעשו. טעיתם? יצא לא טוב? מעולה, תלמדו מזה ויש לכם עוד 9 פעמים עד שתצליחו.

3. לשאול שאלות – הדרך לדעת יותר ולהבין יותר, היא לשאול שאלות. הרבה פעמים, לשאול את השאלות הנכונות זה 80% מהעבודה של המעצב. הלקוח בא אלינו, אבל הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה וצריך, הוא אפילו לא מכיר את עצמו ואת המניעים שלו לעומק הרבה פעמים. הדרך לעבודה טובה היא לא לעשות את מה שמבקשים מאיתנו, אלה לשאול שאלות ולהבין את המוטיבציה מאחורי הבקשה – יכול להיות שהבנה מעמיקה תביא למסקנה שבכלל צריך לעשות משהו אחר. גם בנקודה הזאת אנחנו צריכים להתגבר על יצר ה״אני מפחד להראות שאני טיפש״, כי אם אני שואל שאלה, המשמעות היא שאני לא יודע. הרבה פעמים הלקוחות מדברים על איזה מושג או רעיון עסקי שאנחנו לא מבינים לגמרי, ואנחנו מעדיפים לא להראות בורים ושותקים. אבל הדרך ללמוד היא לא להתבייש ולשאול את השאלות הבסיסיות.

4. להמשיך רעיונות קיימים – לכל רעיון, יש אפשרויות להתפתח לרעיון מורכב יותר. כמעט שום רעיון לא מגיע מהאוויר במנותק מרעיונות אחרים. האייפון הוא פיתוח של רעיון הטלפון, והמסך מחשב שלכם מורכב מנורות קטנטנות שהן פיתוח מאוחר מאד של רעיון הנורה הבסיסי. אל תפחדו לקחת רעיונות קיימים ולקדם אותם. שום רעיון הוא לא ״מושלם״ או הגיע לסוף דרכו. אתם חושבים שלא יהיה משהו אחרי האייפון?

5. להמשיך להשתנות – אם לקחתם את הצעד הראשון בלהודות שאתם לא מושלמים ויש לכם עוד המון ללמוד, אז תהיו מחוייבים להמשיך ולהתקדם ולגדול. כמו שרעיון אף פעם לא מגיע לסוף שלו, ככה גם אנחנו יכולים להמשיך וללכת קדימה. מי שמחליט שהוא ״סיים״ ללמוד ולגדול מתחיל להיות לא רלוונטי מאותו הרגע.

השבוע הלכתי לראות את הגשת פרוייקטי הגמר בשנקר. כמה דרמה יש בהגשת פרוייקטי הגמר: 4 שנים מתנקזות לפרוייקט אחד. המאסטרפיס של הסטודנט. המרצים מצפים מהסטודנט לקונספט מקורי, עיצוב גרפי המראה שליטה בכלים שנלמדו, פרזנטציה מהממת ועדיף שתהיה גם איזו אמירה פוליטית או מסר ביקורטי ופרובוקטיבי. גם ברגע הדרמטי הזה המרצים אינם מקלים ומעבירים ביקורות קשות לסטודנטים שלא עמדו בפרמטרים הנ״ל, ואז כמובן הבכי והתסכול של הסטודנטים שעמלו ולא ישנו כבר חודשים ועכשיו נאמר להם שהם לא מספיק טובים.

איזה כיף.

גם כשאני הגשתי את פרוייקט הגמר שלי לפני כמה שנים, הרגשתי שמשהו לא כל כך הגיוני בתהליך (או יותר נכון לא הבנתי למה כולם סובלים מהתהליך), אבל הפעם מפרספקטיבה של כמה שנים וגם מטקסטים שקראתי בתקופה האחרונה, אני חושב שאני מבין מה לא הגיוני בתהליך הזה.

כדי לעשות עבודה טובה צריך לעבוד הרבה זמן. מלקום גלאדוול חושב שצריך 10,000 שעות כדי להיות ממש טובים, ורוברט גרין טוען שאנחנו צריכים לעבור תהליך התלמדות של 7 שנים לפני שאנחנו בכלל מגיעים לשלב הקראייטיבי בחיים שלנו. בספר שלו Mastery (כתבתי עליו גם לפני שבועיים), הוא מנתח את גדולי היוצרים בכל התחומים ומראה שב-7 השנים הראשונות שלהם הם לרוב לא יצרו שום דבר חדש ומשמעותי, ובעיקר היו עסוקים בלמידה תוך כדי עשייה וחקיינות של מאסטרים אחרים. רק בסיום תקופת ההתמחות הארוכה, לאחר שהידע והניסיון הוטמעו באלפי שעות עבודה, המוח שלהם היה מסוגל לעשות חיבורים חדשים ומעניינים ולייצר עבודה מקורית ומעניינת באמת.

יש לי הרגשה שבתי הספר לעיצוב מצפים מסטודנטים שבקושי עיצבו נטו 1,000 שעות, שעוד אפילו לא השתפשפו לעומק ביסודות העיצוב כגון טיפוגרפיה, צבע ולאייאוט לשלוט ברזי העיצוב ולייצר חיבורים מעניינים ומקוריים של קונספט, יכולות גרפיות, אמירה פוליטית ופרזנטציה. כשהסטודנטים לא מצליחים, הם מרגישים תסכול וכשלון. שלא באשמתם אני חושב. אין להם פשוט מספיק ניסיון כדי לעמוד בסטנדרט הזה.

מה המטרה של פרוייקט הגמר?

בעוד שאני מאמין שהדבר ההגיוני היה שפרוייקט הגמר ישרת את הסטודנט, יש לי הרגשה שפרוייקט הגמר נועד למעשה לשרת את בית הספר. אני לא יודע מה איתכם אבל אני לפני שבחרתי את המוסד שבו הלכתי ללמוד, נסעתי כמה שנים לכמה תערוכות גמר והשלכתי למעשה את רמת העבודות בתערוכה על רמת בית הספר, וכך סיננתי והחלטתי מהו בית הספר הנכון עבורי.

אני לא חושב שיש סוד בכך שבתי הספר רואים בתערוכות הגמר את האקט השיווקי הגדול ביותר שלהם ומתחרים אחד בשני ״למי תהיה תערוכה טובה יותר״. ברור שתערוכה טובה יותר, תביא קהל נרשמים גדול ואיכותי יותר.

בין שתחרות כזו היא לגיטימית או לא, אני חושב שהסטודנט נשכח פה והפך להיות פשוט הביצועיסט שבונה את האקט השיווקי הזה ללא התחשבות בצרכיו או רצונותיו.

אז איך פרוייקט גמר יכול לשרת את הסטודנט? הוא יכול לעזור לו לבנות תיק עבודות, הוא יכול לעזור לו למצוא עבודה והוא יכול גם לתרום לו לפיתוח יכולות.

האם הוא לא עושה את כל הדברים האלה גם ככה?

אני מאמין שלא. מהחוויה שלי בתערוכות גמר בשנים האחרונות, על אף ששם המחלקה הוא ״תקשורת חזותית״, למעשה רוב הפרוייקטים הם אמנותיים לחלוטין, ללא שום קשר ויישום מסחרי וללא קשר למה שנקרא ״העולם האמיתי״. בעצם, אני די בטוח ש״העולם האמיתי״ הוא ביטוי גס בבתי הספר. מספרים לסטודנטים שבחוץ יש רק לקוחות גרועיים, שיבקשו מהם דברים מכוערים ו״מסחריים״, והמקום שלהם להתבטא ולהיות אקספרמנטליים הוא בבית ספר.

אני באופן אישי חושב שהגישה הזו היא מוטעית לחלוטין ויותר מזה – עושה נזק לסטודנט שמבין ש״מסחרי״ זה רע ו״אקספרמנטלי״ זה טוב. סטודנט כזה יתקשה להצליח כמעצב בשוק העבודה, יהיה מתוסכל מעבודתו ומהלקוחות שלו וסביר להניח שאחרי כמה שנים יחליט שהמקצוע לא בשבילו.

אל תבינו לא נכון – אין רע בעייני באקספרימנטים, בשבירת גבולות ובפיתוח שפה אישית. אני פשוט חושב שאלה דברים שאתה מסוגל לעשות רק אחרי שכבר עבדת תקופה ארוכה בתוך הגבולות ואתה שולט לגמרי בהבנת הבסיס. אבל לשבור את הגבולות ולפתח שפה אישית לפני שלמדת את הבסיס (וקורס אחד בשנה ג׳ במיתוג לא אומר שאתה יודע לעשות מיתוג), זה נראה לי מתכון לכשלון.

רעיונות לפרוייקטי גמר אלטרנטיביים

לימדו אותי שלא יפה להעביר ביקורת בלי להציע חלופות. אז הנה. אני מציע. אולי הם לא הכי גאוניים בעולם, ואני אשמח אם תציעו בתגובות רעיונות משלכם, אבל המטרה בעייני היא לייצר פרוייקטים שיכינו את הסטודנט לחיים שמחכים לו אחרי הלימודים בצורה הטובה ביותר.

1. בחירת לקוח החלומות ועבודה על פרוייקט אמיתי – אפשר לדמיין ולתת ביטוי לרצונות ועניין של הסטודנט אבל עדיין להשאר בתחום ״העולם האמיתי״. הסטודנט יכול לבחור לעצמו לקוח חלומות, בין שהלקוח הוא להקה, מגזין, חברה או ארגון שהוא תומך במטרות שלו, ולעבוד על פרוייקט אמיתי של אותו הלקוח – אתר, קמפיין, מיתוג וכו׳. היתרון בפרוייקט שכזה הוא שאין צורך להמציא ״קונספט״ דימיוני ואיתו קהל יעד דימיוני, אלה אפשר להתייחס למותג וקהל האמיתיים שכבר קיימים ולהיות יצירתי רק בתחום העיצוב. דוגמא מעולה לסוג פרוייקט כזה הוא הפרוייקט של אדם ביזנסקי שעשה קליפ ללהקת ה-Shins, ופשוט שלח להם את הקליפ שהוא עשה והם אשכרה אהבו אותו!
2. עבודה עם המנחה על פרוייקט אמיתי מעולם התוכן של המנחה – אני חושב שיש ערך רב בהתמחות מעשית כמו שהיה נהוג לפני שנים. מה שנקרא Apprenticeship. אם הסטודנט היה עובד על פרוייקט אמיתי בצמוד למנחה שלו, הוא היה מרוויח פעמיים: פעם אחת למידה עצומה ושונה בתכלית מהלמידה התיאורתית וביקורתית במהלך הלימודים. פעם שניה פרוייקט אמיתי וחווית עבודה מול לקוח בליווי המנחה, דבר אשר היה יכול לתרום לו גם לקורות החיים בנוסף לתיק העבודות.
3. בחירת בריף מובנה מתוך קטגוריות – אחד השלבים המסתכלים ביותר בפרוייקט הגמר הוא יצירת הבריף. בית הספר שרוצה לתת מקום ביטוי משמעותי לרצונות של הסטודנט למעשה נותן לו חופש גמור, דבר שאשר בתכלס מייצר יותר לחץ, בילבול ותסכול מאשר עוזר. הסטונדטים מבלים תקופה משמעותית במחשבה על מה בא להם לעשות, במקום להשקיע זמן בלעשות. יותר מכך – בגלל שהבחירה בידיים שלהם, הם מרשים לעצמם להתחרט ולשנות כיוון במהלך הפרוייקט, דבר שאשר שוב יותר מבזבז מעוזר. אני מציע לייצר בריפים מובנים עם פרוייקטים לפי קטגוריות והסטודנטים יכולים פשוט לבחור בריף מובנה בהתאם להעדפות שלהם. ברגע שהם בחרו ה״קונספט״ לפרוייקט כבר סגור ולמעשה נשאר להם רק להתמודד בהצלחה עם העיצוב. אם תחשבו על זה, זה גם התהליך שאנחנו עוברים כשאנחנו מקבלים עבודה מהלקוח – הבריף נתון, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו פותרים אותו.

לפני שבועיים בהמלצת חבר התחלתי לקרוא את הספר "The 4 Hour Chef״. הספר נכתב על ידי בחור בשם טים פריס, שכבר כתב כמה רבי מכר שנגמרים במילים ״4 שעות״ (The 4 Hour Workweek, The 4 Hour Body). הקטע של הבחור הזה הוא איך ללמוד דברים מהר, נגיד ללמוד יפנית בשבועיים או להיות אלוף העולם בטנגו תוך חצי שנה, דברים כאלה. בהתחלה נמנעתי מלקרוא את הספרים שלו כי חשבתי שהוא עוד שרלטן בנוסח ״הנזיר שמכר את הגבינה שלו״, אבל בגלל שאני מחזיק מהבחור שהמליץ לי על הספר, וגם אני אוהב לבשל, אמרתי ״יאללה, בוא ניתן לו צ׳אנס״.

התוצאה הייתה שקרה משהו יותר מעניין מזה שאלמד לבשל ב-4 שעות (למרות שאני בדרך גם לשם).

הפרק הראשון בספר הוקדש לטכניקת הלמידה המהירה שטים פריס פיתח, בה הוא מסביר למה רוב האנשים שמנסים ללמוד דברים נכשלים, ואיך אפשר להעלות את אחוז ההצלחה בעוד אתה מקצר את זמן הלמידה.

התוצאה הייתה שהתחלתי לחשוב על לימודי העיצוב שלי בשנקר, הבעיתיות שבהם ואיך אולי אפשר לשפר אותם. לפני שאני מתחיל למנות את הבעיות שאני רואה ואיך אפשר לטפל בהן חשוב לי להגיד שבסך הכל כן נהנתי מהלימודים שלי בשנקר, ובטוח שלמדתי המון. אבל האם הלימודים היו יכולים להיות קצרים וטובים יותר? כנראה שכן.

הבעיות הנוכחיות בתואר ראשון בעיצוב

נתחיל באורך הלימודים והמחיר. תואר ראשון בעיצוב לוקח 4 שנים לעשות, ומחיר של מוסד מוכר הוא באיזור ה-11,000 שקל לשנה. על פניו מחיר התואר הוא 44,000 ש״ח (לא כולל חומרים וכאלה). אבל המחיר הלא ישיר הוא העובדה שלימודי עיצוב לא ממש מאפשרים לסטודנטים לעבוד. חלק קטן עושים את זה, אבל משלמים בלילות לבנים ובתפקוד פחות טוב. נניח שסטודנט לא עובד, ונניח שהוא יכל לעבוד בעבודה שתכניס לו 5,000 ש״ח גם בלי התואר, אז העלות של לא לעבוד 4 שנים היא – 240,000 ש״ח. יחד עם דמי הלימוד וחומרים אנחנו מגיעים לעלות של סביבות ה-300,000 ש״ח לתואר בעיצוב.

אז יכול להיות שתואר אקדמאי מחייב X שעות לימוד כדי לתת תואר, אבל אתם חייבים להסכים שעלות כוללת של 300,000 ש״ח ו-4 שנים הן עלות שלא כל אחד במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו. וזו כבר בעיה.

הדבר השני שמטריד אותי: מניסיוני, לא המון אנשים פורשים / נזרקים מהלימודים במהלכם. אין לי נתונים מדוייקים אבל אני מניח שיותר מ-85% אחוז מהאנשים שמתחילים את התואר, גם מסיימים אותו. האינטרס של מוסדות החינוך הוא ברור – אי אפשר להביא סטודנט אחר במקום סטודנט שנה ב׳, ואנחנו צריכים את דמי הלימוד, אז נשאיר את הסטודנט. גם אם הוא לא מתאים, וגם אם כבר הבנו שמעצב לא יצא ממנו.

מצד שני – כמות האנשים שאחרי שסיימו את התואר, או אחרי שעבדו שנה שנתיים, החליטו שהמקצוע לא בשבילם הוא גדול יותר. שוב, אין לי נתונים מדוייקים, אבל חבר שסיים לפני 10 שנים אמר לי שיותר מ-50% מהחברה שהיו איתו בשכבה הם לא מעצבים היום.

אז נשאלת השאלה – בהנחה ואנחנו יודעים שלא כל מי שהוא ללמוד עיצוב מתאים ורוצה להיות בתחום, איך אפשר למזער את ההשקעה הראשונית שלו, כלומר לחסוך לו 300,000 ש״ח ו-4 שנים עם הרבה לילות לבנים.

הבעיה האחרונה: בגלל צורת הלימוד הנוכחית, סטודנטים לא באמת מבינים מה זה אומר להיות מעצב (כלומר לעצב עם לקוחות), עד שהם מסיימים את התואר. כשזה קורה, הם מתאכזבים ללמוד שיש עוד גורם המעורב בתהליך (הלקוח) והגורם הזה הורס להם את כל הכיף. זו עוד אחת מהסיבות שמעצבים מפסיקים להיות מעצבים, וחבל – עדיף היה להראות להם את ה״אמת״ לגבי מקצוע העיצוב לפני שהם השקיע את כל הזמן והכסף זה.

איך פותרים את בעיית החינוך לעיצוב?

יכול להיות שחלקכם חושבים שאי אפשר ללמד עיצוב בפחות מ-4 שנים. אני חולק עליכם.

יכול להיות שאתם חושבים שצריך את הזמן הזה כדי ״להתנסות״ בכל מיני דברים. אני מסכים שצריך להתנסות, אבל לא צריך 4 שנים בשביל זה, ואסור להפסיק להתנסות אחרי סוף הלימודים גם ככה.

יכול להיות שאתם חושבים שכבר יש אלטנטיבות זולות ומהירות, סטייל ״קורסים מקצועיים״, אבל הם לא מוכיחים את עצמם – אני מסכים. אין היום אלטרנטיבה אמיתית לבתי הספר הגדולים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה.

הנה כמה מחשבות שלי איך אפשר לבנות תוכנית לימודים טובה יותר:

להוריד את כל מה שלא צריך. להוסיף את מה שחסר.
הנה רשימה של דברים שלמדתי ולמרות שזה היה נחמד, זה היה בזבוז זמן מוחלט: תולדות האמנות, כלכלה, רישום, כל שיעורי הבחירה (היסטוריה של אדריכלות, היסטוריה של קולנוע), סמינריונים ובטח יש עוד ששכחתי.

שלא תבינו לא נכון – אני לא חושב שהנושאים האלה לא חשובים או מעניינים, להפך. אבל אין שום קשר בינם לבין היכולות שלי כמעצב. אני מסכים שעדיף להרחיב אופקים כמה שיותר, ואני מסכים שככול שיש למעצב יותר מקורות השראה הוא יהיה מעצב טוב יותר, אבל (וזה אבל חשוב) זה לא הכרחי כדי להיות מעצב, ואני יכול ללמוד את הדברים האלה בזמני הפנוי ולפי העניין הפרטי שלי.

מצד שני, הנה כל הדברים החשובים שלא טרחו ללמד אותי: איך לעבוד עם לקוחות, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להציג מצגות, איך למכור את עצמי, אסטרטגיה, איך להתבדל בשוק העיצוב ואיך להמשיך להתפתח לבד בהמשך הדרך.

הסיבה שאני חושב שצריך להתחיל עם תוכנית בסיסית ולתת אפשרות לתוכניות המשך היא מהסיבה שסטודנטים יוכלו לצאת במהירות לשוק העבודה ולראות האם המקצוע הוא בשבילם. אני מאמין ששנה בשוק העבודה היא שוות ערך ל-3 שנים בלימודים.

להפסיק ללמד בבועה. ללמוד תוך כדי עשייה אמיתית.
יש משהו נחמד בזה שבמשך 4 שנים עובדים בלי לקוחות. אפשר להמציא פרוייקטים, מקבלים הערות רק מקולגות אינטיליגנטים, ואפשר לעסוק רק במה שכיף לך.

אבל הכיף הזה מייצר המון המון תיסכול כשמתברר לך שאת המשך שאירת חייך לא תעשה בבועה הקטנה והנחמדה שלך ותאלץ לעבוד עם אנשים אמיתיים, וכמו שאמר ידידנו סארטר: ״הגיהנום הוא הזולת״.

אני מציע שלימודי העיצוב יעשו בפורמט שנותן תחושה של פרוייקט אמיתי – עבודה מול לקוחת, שמצריכה תקשורת, שמצריכה הקשבה והתפשרות, שמצריכה הצגת העבודה שלך (ואני לא מדבר על להציג אותו לחברים שלך לכיתה שכבר ראו אותו בשבוע שעבר והם נורא נחמדים).

ולגבי אקספרימנטים עיצוביים, פרוייקטים אישיים וכאלה? מעצבים כמו נדב ברקן (וגם סגמייסטר לצורך העניין) מוכיחים לי כל הזמן שגם מעצבים עובדים יכולים לקחת את הזמן כדי לעשות פרוייקטים אישיים, ולהפך – זה הכרחי כדי לשמור על שפיות ולהתפתח כמעצב. אבל אין הכרח אמיתי לבזבז 4 שנים מהחיים שלך על כאלה לפני שאתה יודע אם אתה אוהב את המקצוע שתתפרנס ממנו.

הלימודים אף פעם לא נגמרים. חשוב ללמד איך ממשיכים ללמוד.
שנה לפני שהתחלתי ללמוד, לימודי הפלאש בשנקר היו שיעור בחירה. כשאני הגעתי, החליטה ההנהלה שלימודי הפלאש יהיו חובה, כי מעצבים היום לא יכולים להסתדר בלי זה.

סטיב ג׳ובס בטח מתפקע מצחוק בקבר, ויש לי הרגשה טובה שהסטודנטים שמגיעים היום לשנקר לא יודעים אפילו מה זה פלאש.

מצד שני, מעצבים שלא יודעים היום איך לבנות אתרים, או לעצב אפליקציות נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בשוק, ואלו שני דברים שלא באמת לימדו אותנו (אולי רק את אלה שהיו במגמת ״אינטראקטיב״, כאילו שיש היום משהו שהוא לא אינטראקטיבי בעולם).

הנקודה היא זו – בית ספר אמור לתת לסטודנטים כלים, אבל בגלל שאין לנו מושג איך יראה העולם עוד 5 או 10 שנים, חובה שאחד הכלים הזה יהיה ״איך להמשיך וללמוד דברים גם אחרי הלימודים״. סטודנט שלא יודע להמשיך וללמוד יהפוך למיושן במהירות הבזק.

אז איך מתקדמים מכאן?

התשובה הכנה – אין לי מושג. מאז שהתחלתי לחשוב על הנושא לפני שבועיים, המוח שלי עובד נון-סטופ בניסיון למצוא רעיון לפורמט חדש, כזה שאולי נוכל ליישם ב-nuSchool. אבל האמת היא שעדיין לא הצלחתי למצוא אותו.

אני אשמח אם תכתבו בתגובות את הרעיונות שלכם לגבי מה לא עובד היום בחינוך לעיצוב, ואיך לדעתכם אנחנו יכולים לבנות משהו טוב יותר.

תודה! ובהצלחה לנו.

אני באמת מצטער. זה לא היה בכוונה. הקורא מוטי העיר בפוסט הקודם שיכול להיות שרמזתי ש״אם תהיו חכמים ותתאמצו, שום דבר לא יעצור אתכם״. אז אם עשיתי את זה, סליחה. זה היה שקר.

האמת היא שגם אם תעבדו מאד קשה, וגם אם אתם מוכשרים, אז יש סיכוי טוב שהרבה דברים אחרים יעצרו אתכם. למשל אם אתן נשים, או רוסים, או אתיופיים או ערבים, אז לצערי יש לכם כנראה סיכויים פחות טובים. ואם נגיד אתם סובלים מהפרעות קשב ו-ADHD ואתם לא מסוגלים להתרכז ולקרוא ספר, או אפילו את הפוסט הזה, או שסתם אתם נכים ולא יכולים ללכת, אז יש לכם סיכוי פחות טוב. ואם אתם גרים בפריפריה, ועובדים על מחשב מלפני 12 שנים ומה שמטריד אתכם בלילה זה שאין לכם כסף לניתוח של אמא שלכם, אז כנראה יש לכם סיכוי טוב פחות להצליח.

זאת האמת.

אבל אל תדאגו. אני לא משקר רק לכם. אני משקר גם לעצמי כל הזמן: אני אומר לעצמי שדווקא הסטארטאפ שלי יצליח כשכולם מסביב נכשלים ואני אומר לעצמי שבשנה הבאה יהיה לי כסף לעשות סנובורד ואני אומר לעצמי שיום אחד נצליח לקנות דירה בתל-אביב ולפעמים אני אפילו אומר לעצמי שיום אחד יהיה פה שלום וזו תהיה מדינה הגיונית לחיות בה.

כי אם אני אפסיק לשקר לעצמי, אני אפרוץ בבכי וארצה לתקוע לעצמי כדור בראש. אז למה לעשות זה?

למה אני חייב לשקר לכם ולעצמי

לפני שאני מסביר למה אני משקר לכם, אני רוצה להגיד שאני יודע למה לשקר זה רע, ולמה השקר הספציפי הזה הוא רע. קראתי את הפוסט המעולה ״Why Generation Y Yuppies Are Unhappy״ ואני יודע שהעובדה שכולם מבטיחים לכם שאתם יכולים להיות מצליחנים, יפים עם חיים מושלמים גורמת לכם להיות לא מאושרים מהחיים שיש לכם עכשיו. אתם רואים את כולם בפייסבוק נוסעים לחו״ל, ואתם רואים את כל הדוגמניות הכוסיות בטלוויזיה, ואתם רואים את האוכל הטעים שכולם אוכלים באינסטגרם ואת האקזיטים המשוגעים שיש כל יום בחדשות וכל מה שאתם מתבאסים עליו הוא: ״למה החיים שלי כאלה אפורים ומשעממים? מתי יגיע תורי?״

אז כן. השקר הזה עשה לכם רע. כולם הבטיחו לכם שמגיעים לכם חיים אדירים, כי אתם מיוחדים ומוכשרים ועכשיו גיליתם את האמת – אתם לא מיוחדים. יש סיכוי טוב שלא תצליחו. יש אפילו סיכוי שאתם לא מעל הממוצע כמו שתמיד חשבתם.

עכשיו אני אספר לכם את הצד השני.

בספר הזה שהמלצתי עליו בפוסט הקודם יש סיפור נחמד, על מקרה שקרה בארה״ב בשנות ה-70 כשטעות של מחשב גרמה לבלבול בין שתי כיתות והמורה של כיתת מחוננים קיבלה בפרופיל הכיתה הודעה שהם כיתה בעייתית, בעוד שהמורה של כיתה בעייתית קיבלה הודעה שהכיתה מחוננת. ומה קרה אחרי כמה חודשים? הכיתה המחוננת התדרדרה בעוד שהכיתה הבעייתית השתפרה פלאים. ולמה? בגלל היחס של המורה. המורה שחשבה שהכיתה בעייתית התייחסה לילדים המוכשרים כאילו הם מפגרים, וכך גם הם הרגישו. המורה של הילדים הבעייתים לא הבינה למה הם לא מצליחים וחשבה שהבעייה בה, ולכן המציאה שיטות חדשות וניסתה קשה יותר עד שהצליחה לקדם את הילדים שהאמינה שהם מחוננים.

הנקודה היא זו: הדרך שבה אתה מתייחס לאנשים, משפיעה ישירות על הדרך שבה הם תופסים את עצמם, על הביטחון העצמי שלהם, ועל איך שהם יתנהגו.

עוד סיפור: מחקר הראה שאנשים שלובשים נייקי רצים מהר יותר. לא כי הציוד של נייקי טוב יותר, אלה כי האנשים מאמינים שנייקי יגרום להם להיות טובים יותר. גם כאן – שקר של חברת פרסום גרם לאנשים להשתפר. הוא גרם לאנשים להאמין שלא משנה אם הם שמנים, או נכים או סתם גרועים – הם יכולים לעשות את זה. והשקר הזה גרם להם להתאמץ.

אז אפשר להמשיך ולהתייחס לדבר הזה כשקר. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להתייחס אליו כהשראה. או אולי אפילו תקווה.

והשראה זה דבר שגורם לנו לעשות דברים משוגעים. השראה גורמת לאנשים לרוץ מהר יותר, לטפס גבוהה יותר, לנסות דברים חדשים, לשנות את החיים של שלנו ושל אחרים, לצאת מהגטו ולהפוך למיליונרים ולעשות את כל הדברים שאחרים אמרו להם שהם לא יכולים לעשות. וסליחה שאני קיצ׳י כשאני מצטט פה פרסומת של אפל: Because the crazy ones who think they can change the world, are the ones who do.

אז אני מעדיף להמשיך ולהגיד לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם. ואני מאד מקווה שזה מה שתעשו.

ומה לגבי זה שאתם לא מאושרים מהחיים שלכם? אני ממליץ לכם לראות את אחת ההרצאות הכי טובות ב-TED אי פעם: דן גילברט ״המדע המפתיע של האושר״, כדי שתבינו שזה לא משנה אם תזכו במליון דולר או תהפכו לנכים – אתם כנראה תחזרו לאותה רמת אושר תוך חצי שנה, ולכן עדיף שתתחילו להיות מאושרים כבר עכשיו.

דרך אחת לעשות את זה, בעייני, היא פשוט להפסיק לקחת הכל כל כך ברצינות. הקריירה, הכסף, החיים ומה שאחרים חושבים עליכם הוא כנראה הרבה פחות חשוב וקשור לאושר שלכם ממה שאתם חושבים.

So why so serious?

אני רוצה הכל, ואני לא מוכן להתפשר על כלום.

אני רוצה עבודה מעניינת, אבל רוצה לחזור הבייתה בזמן להיות עם אשתי. אני רוצה להרוויח הרבה כסף, אבל רוצה לעשות אותו מעשיית דברים חיוביים ולא על ידי מכירת נשמתי לשטן. אני רוצה להיות הבוס של עצמי, אבל להרשות לעצמי לקחת חופש של חודש בשנה. אני רוצה לחיות טוב עכשיו, אבל גם לחסוך לימי הזיקנה שלי. אני רוצה להיות עצמאי, אבל לדעת שהכסף יכנס גם בחודש הבא. אני רוצה לעבוד קשה, אבל שיהיה לי זמן לקרוא ספרים, כל יום. אה כן, ואני רוצה את זה עכשיו.

כל החיים אמרו לי אנשים, מורים, הורים, בוסים וחברים: אי אפשר הכל. תהיה מציאותי. אל תהיה נאיבי. אל תחיה בסרט. זה המצב. אלו החיים. ככה זה בעולם האמיתי. צריך לעשות פשרות. צריך לבחור.

אז אני רוצה להגיד היום לכולכם: לא רוצה לעשות פשרות. לא רוצה לבחור. אני רוצה הכל, ואני רוצה את זה עכשיו. ולא רק שזה אפשרי. זה גם מה שאני הולך לעשות.

למה עזבתי את העבודה שלי?

עד לפני שבוע הייתה לי מה שהרבה מהאנשים סביבי הגדירו כ״עבודת חלומות״. והם לא היו רחוקים כל כך מהמציאות. עבדתי בסטארטאפ מצליח (Any.do), הרווחתי שכר יפה, עם אנשים חכמים ומוכשרים, עבדתי בשעות סבירות, עם הפסקות קפה בפארק הירקון וארוחות צהריים מול הים בנמל. רוב האנשים סביבי אמרו לי: ״מה רע?״.

אז האמת היא שלא היה לי רע. היה לי ממש נחמד. העבודה הייתה נעימה ומעניינת. רע לא היה.

אז למה עזבתי?

כתבתי בשבוע שעבר, שבשנה האחרונה למדתי המון. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנה שעבר היה השינוי המנטלי למחשבה ש:״אני יכול לעשות את זה. אני לא צריך רשות מאף אחד. אני יכול לייצר לעצמי את החיים והעבודה שאני רוצה״. אז נשאלת השאלה – מה אני בעצם רוצה?

אז הנה כמה מהדברים שאני רוצה ולא יכלתי להשיג במסלול שלי כשכיר:

1. לעבוד על הבעיות שאני חושב שהן משמעותיות.

2. לא להצטרך לקבל אישור מה״בוס״.

3. להפסיק למכור את שעות העבודה שלי ולהתחיל לבנות משהו גדול יותר שאותו אוכל למכור.

4. לראות אופק אקספוננציאלי ליכולות ההשתכרות שלי (הכוונה היא לא להיות יותר זמן שיכור, אלה שהשכר שלי יגדל משמעותית בטווח הזמן הארוך).

5. לבנות חברה עם תרבות אירגונית חדשה ומגניבה.

6. לדעת שכשיהיו לי ילדים, אוכל לנהל את הזמן שלי בצורה שניראת לי נכון כדי להיות איתם יותר, בלי צורך לקבל אישור.

אז לפני שלושה חודשים אחרי שיחות ארוכות עם צוות ההנהלה והחברים החלטתי לצאת לדרך משלי. במשך שלושה חודשים סגרתי פינות, עזרתי למצוא לי מחליף מוכשר, והתחלתי לבנות לעצמי את השלבים הראשונים לחיים כעצמאי, והנה לפני שבוע זה קרה: סיימתי לעבוד ויצאתי לדרך משלי.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להגיד תודה לחברים ב-Any.do: יוני, איתי, עומר ויונתן. וכמובן גם שאר החברים במשרד. למדתי מכם המון, כל אחד בדרכו שלו ואני באמת חושב שלא הייתי היום איפה שאני נמצא אם לא אתם. אז מכל הלב, באמת – תודה על הכל.

מה אני מנסה לעשות?

אחד הנושאים שהכי מעניין אותי וחשוב לי זה נושא החינוך. כבר כתבתי על זה פה בבלוג, וזה גם בא לידי ביטוח בהרבה שיחות שיש לי עם החברים והמשפחה. אני חושב שיש הרבה בעיות בצורה שבא אנחנו מחנכים ילדים היום, אני חושב שיש הרבה בעיות בצורה שבה ההשכלה הגבוהה מתנהלת היום, וזה בא לידי ביטוי בדור שלם של אנשים (הדור שלי), שיוצאים מהאקדמיה מגרדים את הראש, ואין להם מושג מה לעשות עם החיים שלהם.

כמובן שאני לא גיליתי משהו חדש פה, כולם יודעים על זה. לגמרי במקרה השבוע כל יום בחדשות (בערוץ 10 נדמה לי) יש סדרת כתבות על כמה מיושנת מערכת החינוך שלנו וכמה אינטרסים נוגדים יש במערכת שלא רוצה להתקדם. במקביל שר החינוך רוצה לשנות את שיטת בחינות הבגרות והמתנגדים אומרים שגם זה נעשה רק מתוך אינטרסים של העלאת אחוז הבוגרים כדי ששר החינוך ״יצא טוב״ בסוף הקדנציה שלו.

כמו כל דבר, לצערי, אם נשאיר את הבעיה בידיים של המדינה, יקח הרבה זמן עד שמישהו יפתור אותה (אם בכלל), ואין לנו את הזמן הזה.

אז בגדול, בצורה רחבה ומאד ומוקצנת, זו הבעיה שאני ושני השותפים החדשים שלי (ליאור ואיל) מנסים לפתור. ואנחנו נעשה את זה על ידי הקמת סוג חדש של בית ספר. היות והבעיה עצומה כל כך, אנחנו נצטרך להתחיל בפינה מאד מאד קטנה וממנה בתקווה לצמוח ולגדול עד שנשתלט על העולם (זה הזמן לצחוק סטייל ד״ר איוול: ״מווהאהא!״).

מה אנחנו בדיוק מתכוונים לעשות?

הרעיון שלנו הוא לייצר מערכת למידה שמורכבת מתכנים שנמצאים און-ליין (וידאו / טקסטים / מערכות אינטראקטיביות) שמשולבות עם פגישות בעולם האמיתי בהם עובדים ביחד עם חברים ומנטורים כדי להתקדם. המטרה הסופית היא להקנות לסטודנטים יכולות להשתכר (שוב – לא מאלכוהול, אלה מעבודה שמשלמים שכר עבודה), יחד עם כלים ״פילוסופיים״ שיאפשרו לסטודנט להבין מה הוא רוצה מעצמו, איך ללמוד ולהתקדם, ואיך להיות מאושר ממה שהוא עושה בחיים שלו.

הקהל הראשון שנפנה אליו יהיה מעצבים – נבנה קורסים ותכנים כדי לעזור למעצבים לפתח יכולות ששוות כסף, וגם נלמד אותם איך לייצר את הבאלאנס הנכון בחיים שהם מחפשים.

עוד המון פרטים, בקרוב.

איך אני עומד לעשות את זה?

נשאלת השאלה, היות ואני לא בן אדם עשיר, ובעל הבית שלי למרות שמאד שמח לשמוע שאני יוצא להקים יוזמה משלי, עדיין מבקש את שכר הדירה בסוף החודש, איך אני יכול לעשות את זה?

אחד הדברים שהכי הפחידו אותי, והצריכו אומץ כדי להתפטר מעבודת החלומות שהייתה לי הייתה השאלה: ״איך אוכל להמשיך להתקיים בזמן שאני מקים את יוזמת חלומותי?״.

ההחלטה שקיבלתי מול עצמי הייתה למצוא עבודה או פרוייקט שיוכל להעסיק אותי במשך יומיים בשבוע, כדי שאוכל במשך 3 ימים בשבוע לעבוד על הפרוייקט החדש שלנו.

הרבה אנשים סביבי אומרים: ״גם אני הייתי שמח לעבוד רק יומיים בשבוע!״, אבל משום מה, לא הרבה מהאנשים האלה עושים משהו באופן אקטיבי כדי לעשות את זה. אני גיליתי שברגע שזו המטרה שאתה מחפש, זה לא בלתי אפשרי. אפשר לקחת פרוייקט פרילאנס, ולהקציב לו רק יומיים בשבוע, או שאפשר לגשת למשרדים שמחפשים מעצבים במשרה חלקית ולהציע את עצמך. הדבר החשוב ביותר – יכול להיות שאף אחד לא מציע את זה, אבל אם תפנו באופן אקטיבי לאחרים ותציעו את זה, יתכן ותצליחו למכור את זה (בהמשך לדיון על למה מעצבים צריכים לדעת למכור).

לגמרי במקרה במהלך 3 חודשי ההכנה לעצמאות שלי, קיבלתי טלפון מבחור נחמד, אורי שמו, שהוא במקרה מנכ״ל של סטארטאפ בשלבי ההתחלה שלו וחיפש מעצב שיעזור לו. לאחר שנפגשתי איתו והקשבתי למה שהוא צריך, החלטתי לנסות ולמצוא פתרון שיכול לענות על הצרכים של שנינו. המטרות שלו: להעמיד מוצר, מותג ואתר שיראו ויעבדו מעולה בטווח הזמן הקצר ביותר. המטרות שלי: למצוא פרוייקט שאוכל להקדיש לו יומיים בשבוע, יכניס לי כסף, ובתקווה גם יהיה מעניין.

תחת ההבנות האלה ניסחתי הצעה: אני אעבוד יומיים בשבוע ואספק את התוצרים בלו״ז הבא – שבוע 1, שבוע 2, שבוע 3 וכו׳. ברגע שאורי, הבין שיוכל לקבל את התוצאים בלו״ז שנראה לו הגיוני, השאלה האם אני עובד 5 ימים בשבוע או יומיים הפכה ללא רלוונטית, וההסכם היה טוב לשנינו.

בשאר 3 הימים בשבוע שלי – אני מתכוון להשקיע את כל הכח בפרוייקט בית הספר שלנו, ואני מבטיח לכם שבקרוב, מאד בקרוב, אתם תשמעו עליו.

לפעמים אנשים אומרים לי דברים כמו: "אני לעולם לא אוכל להיות עצמאי, כי אני לא יודע לנהל את עצמי" או "אני לא יכול לעבוד מהבית, יש שם יותר מדי פיתויים" או "אין לי מספיק כוח רצון כדי לנהל את עצמי". משום מה יש לי את ההרגשה שאנשים חושבים שכשאתה עצמאי אתה נדרש לכח רצון עילאי בכדי להיות אחראי ואשכרה לגרום לעצמך לעבוד, בעוד שכל חלש אופי יכול ללכת ולהיות שכיר, כי שם הבוס או המחוייבות והלחץ במשרד יגרמו לו לעבוד.

מה שאותם אנשים לא מבינים ככול הנראה הוא שגם בעבודה כשכיר אתה נדרש לנהל את עצמך. אני מכיר אנשים שעובדים כשכירים ועדיין נופלים לפיתויים של לבזבז חצי מהיום בפייסבוק, או לשרוף שעות בהפסקות קפה / סגריות או מה שנקרא באמריקאית "water-cooler-talks" עם עובדים אחרים. אנשים שמתנהגים ככה כשכירים מאלצים את הבוס שלהם לעשות את הדבר שהוא כנראה הכי שונא בעולם: לנהל אותם.

כמובן ששני הצדדים יוצאים מופסדים במקרה כזה: העובד מתבאס על הבוס שיושב לו על הראש כל היום, והבוס מתבאס על העובד שגורם לו לבזבז את כל היום ב-micro management במקום לעשות עבודה ניהולית שתעזור לחברה לגדול בטווח ארוך.

מה שחשוב להבין הוא זה: לא משנה מי אתה, או אם אתה עצמאי או שכיר, אתה נדרש לנהל את עצמך. האלטנטיבה היא מאד פשוטה – אם לא תנהל את עצמך, מישהו אחר ינהל אותך. ואף אחד לא אוהב שמישהו אחר מנהל אותו. אף אחד לא אוהב שהבוס מנהל אותך, שבן/בת הזוג מנהלים אותך, שהילדים שלך מנהלים אותך או כל אחד אחר. כשמישהו אחר מנהל אותך, הוא קודם כל דואג לעצמו, ומשתמש בך כדי לקדם את האינטרסים אלה. לא פלא שבסוף אתם נשארים מבואסים.

נו, יופי. אז עכשיו הבנו שכדאי מאד לנהל את עצמנו. עכשיו נשאלת השאלה איך?
אני לא מתיימר להיות איזה גאון ניהולי, ויש הרבה מומחים שכתבו על זה לפני. כל מה שאני כותב אלה דברים שאני מנסה ליישם בחיים שלי ואני מקווה שיהיו לכם רלוונטים גם.

להיות אקטיבי

כשהייתי בלימודים בשנקר ממש רציתי לעשות התמחות בחו"ל. משנה א' ידעתי שממש בא לי על זה וחיכיתי לסוף שנה ג'. כשהתקרב הזמן הבנתי שמה ששנקר מציעים זה משהו כזה: כל הסטודנטים מכל המחלקות מגישים תיקי עבודות, מגיעה איזה חברה מלונדון, לא מעניינת במיוחד, ובוחרת 1-2 סטודנטים מכל בית הספר. לא אהבתי את הסיכויים שלי שם, אז עשיתי במקום משהו אחר: אספתי לינקים של כל הסטודיואים ברחבי העולם שבהם רציתי לעבוד, ושלחתי לכולם מייל עם תיק העבודות שלי ובקשה להתמחות קיץ אצלם. מתוך 60 מיילים ששלחתי, 2 קיבלו אותי ואז ההחלטה עברה לידיים שלי: התמחות באמסטרדם או במקסיקו ? בחרתי במקסיקו.

מוסר ההשכל הוא כזה: לא חייבים לקבל את האופציות שנותנים לכם. זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים לייצר לעצמכם אופציות חדשות, שאתם מעדיפים יותר ואז הכח הוא בידיים שלכם.

כשאני מתחיל פרוייקט חדש אני יכול לגשת אליו בשתי דרכים: הראשון לשאול את הבוס / הלקוח "מה אתה רוצה שאני אעשה? מאיפה להתחיל? מה יותר חשוב?" והשניה היא לבוא אליהם באופן אקטיבי ולהגיד: "הנה מה שצריך לעשות, ואני חושב שצריך לעשות קודם כל את זה". נחשו באיזה אופציה אתם תהנו יותר? ואיפה יתייחסו אליכם יותר ברצינות?

מטרות

יש משפט שאני אוהב שעובד רק באנגלית:It's hard to score if you don't know where the goal is.

המטרה של לנהל את עצמך היא לא "להספיק לעשות יותר דברים". יש אנשים שחושבים שלהיות פרודוקטיבי זה אומר שבסוף היום יש רשימה ענקית של משימות מחוקות. הם שעושים מלא דברים אבל הם עדיין לא מגיעים לשום מקום, והרבה פעמים לעשות את כל הדברים האלה בכלל לא עושה אותה מאושרים יותר. אז למה בכלל להיות יותר פרודוקטיבי?

יותר חשוב מלהיות פרודוקטיבי, זה להיות אפקטיבי. כלומר לדעת שהדברים שאתה עושה הם הדברים הנכונים, שיש להם השפעה על הפרוייקט או החיים שלך. וכדי לכוון להשפעה הנכונה צריך לדעת מה המטרה שלך.

אחת המטרות שלי למשל, היא לייצר באלאנס נכון בין העבודה לחיים האישיים שלי. אני מאד אוהב לעבוד, אבל חשוב לי מאד גם שיהיה לי זמן לאשתי, לחברים שלי וגם סתם לעשות דברים כמו לקרוא ספרים או לישון מספיק שעות בלילה. המטרה הזו מכתיבה הרבה מההחלטות שאני מקבל. היא גורמת לי לא לקבל פרוייקטים מסויימים, או להגביל את שעות העבודה שלי. לא תמיד זה אפשרי בשבילי לעמוד במטרה הזו, למשל אם יש איזה משבר בעבודה. אבל כשעבדתי בעבודה שבה משבר היה קורה 3 פעמים בשבוע, מחשבה על המטרה הזו גרמה לי להבין שאולי זו לא עבודה שעושה לי טוב.

דד-ליינים

לפני איזה 60 שנה, בחור חכם בשם פרקינסון קבע חוק: "העבודה מתרחבת בכדי למלא את הזמן המוקצה להשלמתה". אני חייב להסכים איתו.

אנשים, ובעיקר מעצבים, נוטים לחשוב שככל שיש יותר זמן לפרוייקט, זה יותר טוב והפרוייקט יצא מוצלח יותר. אני חושב שזה לא המצב.

מכירים את הגרף הבא? אני חושב שהוא מתאר את הסיטואציה די בדיוק:

בגלל זה אני מת על דד-ליינים. הם מכריחים אותך להתפקס, ולספק את הסחורה בתאריך מדוייק. הבעיה איתם היא שהם בדרך כלל ארוכים מדי. כן, שמעתם נכון. הבעיה שלכם היא שיש לכם יותר מדי זמן. בגלל זה אתם בפייסבוק חצי יום.

הפתרון שלי במקרה הזה, הוא להתעלם מהדד-ליין של הלקוח, ולייצר אחד לעצמי. בדרך כלל קצר משמעותית.

התוצאה היא שאני מצליח לעבוד על עצמי ולהלחיץ את עצמי: "או לא!! יש לי רק שעתיים כדי לסיים את הפרוייקט הזה!! אני חייב לעבוד מהר!!!".  ונחשו מה התוצאה? אני מסיים בזמן (שהגדרתי לעצמי) והולך לים לקרוא ספר.

כשהייתי בלימודים, הגדרתי לעצמי שאני לא עובד אחרי 22:00. מה שיהיה יהיה. כמובן שאני לא יכול לבוא בידיים ריקות, אז אני אהיה חייב לסיים משהו. גם אם לא זה הדבר הכי טוב בעולם. גם אם זה רק 80 מתוך 100. התוצאה הייתה שלא עשיתי בלימודים לילות לבנים, הספקתי להשקיע זמן ואנרגיה גם בזוגתי ובחברים שלי. ואלה שכן עבדו כל הלילה? הם יכולים עכשיו ללכת לישון עם תעודת ההצטיינות שלהם אחרי שלא ישנו 4 שנים, אבל סביר להניח שחלקם ממשיכים לעשות לילות לבנים בעבודות שלהם גם עכשיו, כי היי, אם הדד-ליין הוא מחר בבוקר, אז יש עוד את כל הלילה.

חשוב לעומת דחוף

זה קונספט שלמדתי ממש לאחרונה. כשלמדתי אותו הבנתי שהייתי מיישם אותו חלקית כבר שנים באופן אינטואיטיבי, אבל זה מאד מגניב להבין איך זה עובד. תסתכלו על הטבלה הבאה:

עכשיו נסו לחשוב מה אתם עושים רוב היום? האם אתם נמצאים בקוביה מס' 1 + 3 רוב היום?

בכדי להיות אפקטיבי, ולהגיע למטרות שלכם, ויותר חשוב – להיות מאושרים, עדיף לנסות ולבלות כמה שיותר זמן בקוביה מס' 2. שם נמצאים הדברים שיגרמו לכם לגדול, לפתח מערכות יחסים, להתמקצע, ולהשיג את הדברים שחשובים לכם. זה לא באמת דחוף שאני אשב לקרוא עכשיו ספר, או שאלך לקולנוע, או שאצא לדייט עם אשתי. אבל זה מאד חשוב. ואם אני לא אעשה את זה, אז בסופו של דבר אני אשלם על זה. אולי הפרוייקט שאתם עובדים עליו עכשיו נראה לכם סופר חשוב, אבל אם בן / בת הזוג שלכם יפרד מכם כי לא השקעתם במערכת היחסים בינכם כבר תקופה ארוכה האם הפרוייקט עדיין יראה כל כך חשוב? אם לא נשקיע בדברים החשובים והלא דחופים, לא נתקדם לשום מקום.

ללמוד לנהל את עצמך זה לא קל. זה עוד אחד מהדברים שלא לימדו אותי בבית הספר, וחבל, כי זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. אז אני מנסה כל הזמן להמשיך ללמוד ולהשתפר, מקווה שגם אתם.

בית הספר זו אשליה.
אתה מרגיש שאתה הולך לשם ללמוד, אבל בעצם בית הספר מרדים אותך. הסאב-טקסט של בית ספר הוא: "כל מה שאתה צריך לדעת, אנחנו נלמד אותך, אין צורך שתלך ותלמד עוד בעצמך". אז אנחנו סומכים על המערכת שלתמד אותנו כמו את כל מה שצריך לדעת, וכשאנחנו מסיימים אנחנו מרגישים מוכנים.

הדברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים לא מפריעים לנו, כי הרי אנחנו לא יודעים עליהם.
אני מוצא שרוב התסכולים בחיים שאחרי הלימודים אפשר לקשר לדברים שלא ידעתי, ולא ידעתי שאני אמור לדעת. אז הנה רשימה של דברים שלא לימדו אותי, אבל אני מוצא שכדאי מאד ללמוד:

איך למכור

מכירות היא מילה גסה עבור רוב האנשים. היא גורמת לאנשים לדמיין איזה סוכן סליזי שעובר עם המזוודה שלו מדלת לדלת ומציק לאנשים. לא הרבה אנשים שאני מכיר רוצים לעבוד מכירות, אבל כל האנשים שאני מכיר מנסים למכור דברים כל הזמן: הם מנסים למכור את עצמם למעסיקים, הם מנסים למכור את הרעיון שלהם למשקיעים, הם מנסים למכור ללקוח שלהם עיצובים חדשניים, הם מנסים למכור את הסטודיו שלהם ללקוח פוטנציאלי ובואו לא נשכח שכולם מנסים למכור לנו את האג'נדות שלהם בפייסבוק או את הדירות שלהם ביד 2. נראה לי קצת מוזר שבתור אנשים שכל היום עסוקים במכירות אין לרובינו שום ידע במכירות: הפסיכולגיה של שכנוע, איך כותבים אימיילים שאנשים מגיבים להם, איך גורמים לאנשים לשלם יותר ואני בכלל לא מדבר על זה שגם העבודה שאנחנו עושים עבור הלקוחות שלנו מטרתה במקרים רבים היא לגרום ללקוח של הלקוח שלנו לקנות את המוצר שלו. אם לנו אין ידע במכירות איך נכתוב דף נחיתה שמוביל למכירה? איך נעצב אריזה שתמכור בסופר?

הנה 2 ספרים שאני מתכוון לקרוא:

Pitch Anything: An Innovative Method for Presenting, Persuading, and Winning the Deal
(יש וידאו של שעה וחצי של הסופר שמסביר את הרעיונות שלו לצלמים, רלוונטי גם למעצבים)

Influence: The Psychology of Persuasion

איך לעבוד מול לקוחות

חלק גדול מהמעצבים שאני מכיר מתייחס ללקוחות שלהם כמו לאוייב. הלקוח הוא טיפש, הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא לא מבין בעיצוב, הוא משנה את דעתו, הוא קמצן ובאופן כללי זה סבל לעבוד מולו. הגישה העילאיית הזו היא תולדה של לימודים שלא מלמדים אותך שעבודת המעצב היא לתת שירות. שעבודה טובה יותר נעשה כשהיא נעשית בשיתוף עם הלקוח, ולא כנגדו, שהלקוח מכיר את העסק שלו ואת הלקוחות שלו יותר טוב מאשר המעצב שלומד על השוק הזה פעם ראשונה אתמול.

עבודה מול לקוחות גם שונה בהתאם לשוק בו אתה עובד, ויש לפתח מודל עבודה שונה אם אתה מעצב בסטודיו גדול, אם אתה מעצב עצמאי או שאתה חלק מצוות עיצוב בחברה.

ברגע שאנחנו מבינים שעבודת העיצוב שלנו היא מוצר שיש לבנות אותו עבור לקוח ספציפי, שיש להקשיב לו ולספק את הצרכים שלו, שני הצדדים יוצאים מרוצים.

ספר שאני מתכוון לקרוא:

The Four Steps to the Epiphany

(הספר נכתב בקונוטציה של סטארטאפים, אבל גם סטודיו לעיצוב הוא סטארטאפ)

איך לנהל זמנים

אני בטוח שאתם אומרים לעצמכם שניהול הזמן שלכם הוא יכולת בסיסית שנולדתם איתה ופיתחתם לאורך השנים, אבל עדיין כשאני מסתכל סביבי אני רואה סטודנטים שעובדים לילות לבנים, סטודיואים שעושים מצגות לתוך הלילה ואנשים שקופצים למשרד בסופ"ש רק כדי לסגור פינה קטנה.

אני חושב שהסיבה שזה קורה נובעת משני דברים: 1. מיתוס של החברה שבה אנחנו חיים שמי שעובד יותר שעות, לתוך הלילה ובסופ"שים, עובד קשה יותר ולפיכך הוא עובד טוב יותר. (קישקוש מוחלט לדעתי) 2. ניהול זמנים גרוע.

אני באופן אישי מאמין שכדי לעשות עבודה קראייטיבית וטובה אני צריך לישון לפחות 7 שעות בלילה, אני צריך מספיק זמן פנוי כדי להשקיע בחיי המשפחה/חברים, וגם זמן כדי לקרוא/לראות סרטים/לצאת לבלות כי משם מגיעים הרעיונות הקראייטיבים. בלימודים לא עשיתי לילה לבן אחד.

אז איך עושים זמן לכל זה? מנהלים נכון את הזמן. יש כל מיני שיטות לעשות את זה, חלקן פיתחתי לעצמי ועל חלקן קראתי ולמדתי. לכל אחד מתאימה שיטה אחרת אבל העקרונות זהים: להגביל משימות בזמנים ברורים, לייצר בלוקים של זמן ללא הפרעה, לקבץ משימות קטנות ולעשות אותן ביחד, כל דבר שאפשר לעשות בפחות מ-3 דקות – לעשות עכשיו ולא לדחות.

ספר שאני מתכוון לקרוא:

The 7 Habits of Highly Effective People

עוד קונספט מעניין - שיטת פומודורו

איך לעשות כסף

בגדול, מערכת החינוך נועדה לחנך אותנו להיות עובדים שקטים במפעלים, ככה שהרעיון של ללמד אותנו איך לעשות כסף הוא נגד הקונספט של מערכת החינוך, כי הרי עובדים שקטים במפעלים לא עושים כסף. גם בביתי הספר לעיצוב אני מרגיש שיש איזשהו דיסונאנס, היות ורוב המרצים הינם בעלי משרדים שמתכוונים לשכור את בוגרי המחלקה כשיסיימו את הלימודים, והיות והם עומדים לשלם להם את הספקטרום הנמוך של שכר המעצבים, אין להם אינטרס לגרום לעובדים העתידיים שלהם לדרוש הרבה כסף, ייתכן שמכאן גם נובע הבוז לכסף שדיברתי עליו בפוסט הקודם.

אז איך כן עושים כסף?

הלוואי וזו הייתה תשובה קלה, אבל לדעתי התשובה היא: עובדים קשה + עובדים נכון.

עובדים קשה: לא, הכוונה היא לא עובדים מסביב לשעון. הכוונה היא שמנסים לעשות את העבודה הכי טובה שוב פעם ושוב פעם, ובנוסף ממשיכים ללמוד.

עובדים נכון: אחרי שמבינים את השוק אפשר להתחיל לראות לאיזה כיוון רוצים ללכת בהתאם לעניין האישי – נכון לעכשיו בתחום הדיגיטאל מרווחים יותר מבתחום הפרינט, ובסטארטאפים מרווחים יותר מאשר במשרדי דיגיטל. ואם תחום הפרינט מעניין יותר – במשרדים גדולים יש יותר מקום לגדול (כי צריך הנהלה), ובעבודות בוטיק יותר כסף מבעבודות "רגילות". וכמובן – כעצמאי אפשר גם להקים משרד, סטארטאפ או לפתוח עסק למכירת העיצובים שלך שם הגבול לכסף הוא איפה שאתה רוצה שיהיה.

(*הערה: עושים כסף זה מושג שמשתנה אצל כל אחד, בהתאם למה שכל אחד מחפש)

איך להבין את הנישה שלי

אולי את זה צריך ללמוד אפילו לפני "איך לעשות כסף" כדי להבין איפה יהיה יותר כיף ונכון לעבוד. תחום העיצוב הוא כל כך רחב שאפילו הלימודים על מגמותיהם לא מצליחות לתת לנו להתנסות בכל הקיים ולהבין איפה יהיה לנו הכי טוב. הרבה פעמים הנישה שאנחנו מוצאים לעצמנו נובעת מתחומי עניין אישי שלווא דווקא קשורים לעיצוב. עבורי למשל, תמיד היה עניין גדול בטכנולוגיה, למען האמת, במקור כשהייתי בתיכון התחלתי ללמוד פוטושופ רק כי ניסיתי לבנות אתר והייתי צריך גרפיקה לאתר. ולכן אחרי עבודה במשרד פרסום גדול, בסטודיו בוטיק קטן ובמשרד מיתוג בינוני מצאתי את הנישה שלי בסטארטאפ טכנולוגי, בו העניין שלי בטכנולוגיה נותן לי עדיפות על מעצבים אחרים ששונאים או פוחדים מטכנולוגיה. אני מניח שזה לוקח זמן והתנסויות למצוא את הנישה שכייפית ומעניינת אתכם (ובעדיפות אפשר גם להתפרנס יפה ממנה), אז נצלו את השנים הראשונות כמעצבים כדי לעשות כמה שיותר פרוייקטים מעולמות שונים עבור לקוחות שונים.

אחד הציטוטים האהובים עלי מהסרט מועדון קרב הוא: "כשאנשים חושבים שאתה הולך למות, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום רק.. לחכות לתורם לדבר". הבעיה היא שרוב הזמן, אני לא הולך למות. וגם אתם לא. לכן סביר מאד להניח שאתם לא באמת מקשיבים לי, וגם אני כנראה לא אקשיב לכם.

רוב הזמן, אנחנו מסרבים להקשיב. עצות, הערות ורעיונות מחברים, הורים, לקוחות, בוסים או סתם אנשים ברחוב נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן השניה. סורי. אתם לא באמת מבינים. אני מעריך את דעתכם אבל אתם לא מבינים בזה / אתם צעירים מדי / זקנים מדי / משוחדים / מתחרים / אינטרנסנטים, בקיצור הבנתם את הרעיון. אתם לא תגידו לי מה לעשות. אולי זה עניין של אגו או שאולי למדתי ממשחקי הכס שאסור לי לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי, אבל היועץ הכי טוב שלי הוא אני.

הבעיה היא, שאנחנו מתנהגים בצורה שפוגעת בעצמנו. אם יש משהו שלמדתי על יצירתיות זה שצירתיות של 2 אנשים תמיד תהיה גדולה יותר משל אדם בודד. ועוד דבר: הרעיונות הכי טובים מגיעים לאו דווקא מאנשים שהמקצוע שלהם הוא להיות יצירתיים. אתם תראו רעיונות מדהימים אצל מוכרי פלאפל, נהגי מוניות, הלקוחות לכם, ההורים שלכם וסתם אנשים ברחוב – אם רק תשמרו על ראש פתוח ותתנהגו כמו ילדים.

מה קורה כשמקשיבים לאחרים

השבוע קרו לי שני מקרים שהמחישו לי כמה חשוב להקשיב לאנשים אחרים, ולא להיות מקובע למה שאתה יודע: במקרה הראשון ניסיתי לעזור לאשתי להמיר פורמט קובץ של סרט. הכנתי את הסרטון בפוטושופ, אבל פוטושופ לא ידע לייצא אותו בפורמט שעבד במחשב שלה. ישבתי יותר משעתיים על המחשב שלי, השעה הייתה כבר חצות, ואני נלחם שוב ושוב בפוטושופ שחוזר וקורס לי דווקא בפורמט שאני צריך ממנו.

לבסוף התייאשתי ואמרתי לאשתי: "מצטער מאמי. זה מה יש. את תצטרכי להסתדר עם זה". היא שאלה בתמימות: "אתה לא יכול לעשות את ההמרה על המחשב שלי?". הייתי עייף וכמעט התפרצתי: "לא! אין לך פושוטופ על המחשב, ואני לא יכול להתקין לך תוכנות המרה בגלל כל המגבלות של מחשב העבודה שלך! אי אפשר!". אבל פתאום קרה משהו אחר: המוח שלי שפתאום קיבל מסגרת חשיבה שונה ניסה לפתור את הבעיה "איך להמיר קובץ מבלי להשתמש בפוטושופ או בתוכנה אחרת" ומצא מיד תשובה אחרת – שירותי המרה און ליין. אחרי 3 דקות הסרטון הומר והיה מוכן, ואני הייתי במיטה תוהה לעצמי "איך לא חשבתי על זה קודם?".

המקרה השני היה דומה אך חמור עוד יותר: בזבזתי יום עבודה שלם כדי לייצר הדמייה בפלאש, רק בשביל לשמוע את שאלה מחבר מתכנת בסוף היום: "לא הייתה דרך יותר פשוטה לעשות את זה בלי פלאש?", כדי להעלות רעיון ביחד איתו לדרך שהייתה לוקחת לי 30 דקות במקום 9 שעות לפתור את אותה הבעיה.

בשני המקרים אנשים ש"לא מבינים בזה" עזרו לי למצוא פתרון יותר טוב, יותר יעיל ויותר יצירתי. ואני הייתי כל כך קרוב ללבטל את ההערות שלהם.

כי לבטל אחרים זה הרבה יותר קל. הנה דוגמא למישהו שביטל אותי השבוע: ישבתי עם חבר לאכול מתחת לבית שלי במקום שמגיש פירות-ים ודגים. אפשר לבחור שם מתוך מגוון די גדול, ואז אפשר לבחור מה לעשות איתם, מתוך מבחר עוד יותר גדול. היות ואין תפריט במקום, אלה רק את הבחור בדוכן, נדרש די הרבה זמן כדי להבין מה בכלל אפשר לאכול שם ותהליך ההזמנה הוא ארוך ומבלבל. הצעתי לבעל הבית – למה שלא תשים פה על הקיר כמה הצעות הגשה, רק בשביל שאנשים יבינו מה אפשרי. "לא!" הוא צעק עלי תכף ומיד. "אני רוצה שאנשים יחליטו לבד! הם יכולים לקחת מה שהם רוצים, אני לא אגביל אותם". "בסדר" אמרתי, "לא צריך להגביל, רק לתת רעיונות. תן לי להכין לך שלט, אם אחרי שבוע לא תראה עלייה במכירות, תעיף אותו לפח". נחשו מה הייתה התשובה שלו? נכון. אין סיכוי. טוב, אני שתיתי את הבירה שלי והלכתי משם. הוא לעולם לא יגלה אם זה היה רעיון טוב או לא.

עצות בחינם שוות פחות?

חבר שלי טען שהסיבה שבעל המסעדה לא הקשיב לי, היא שהעצה ניתנה בחינם. במידה והיה שוכר את שירותי כדי לשפר לו את "חווית המשתמש" בעסק ומשלם לי אלפי שקלים, סביר להניח שהיה מקשיב יותר ואף מיישם את הערותי.

אבל מדוע זה המצב? מדוע אנחנו מקשיבים רק למי שנתפס בעיינינו כ"מומחה", ולא מקשיבים ללקוחות אמיתיים, למשתמשים או לכל אחד שיש לו דעה בעניין?

שלא תבינו לא נכון. אני לא מציע ליישם כל הצעה של כל לקוח. זה רעיון מאד רע כנראה. אבל אני מציע להקשיב, להבין את הכאב ואז לנסות לחשוב על הפתרון. אולי הפתרון שהוצע הוא לא הפתרון הנכון, אבל אולי הוא מצביע על הבעיה שאנחנו צריכים לפתור, אולי אנחנו לא צריכים לחכות ל"מומחה" שיגיד לנו מה לעשות, אלה פשוט להקשיב יותר. אולי אז נבין איך באמת אפשר לעשות דברים יותר טוב.

אוי כמה שאהבתי את בית ספר. לא כי למדתי שם משהו, אבל היה לי המון זמן לצייר בזמן השיעורים, או לצאת מהכיתה בטענה של "שלפוחית רגיזה" ואז לשחק טאקי עם החברים במסדרון. וזה היה עוד בימים שלא הלכנו לים בזמן הלימודים. אין ספק שמערכת החינוך עשתה עלי עבודה טובה: הנה, תראו איזה מוצלח יצאתי.

אז זהו שלא. ההצלחה שלי בחיים לא תהיה בזכות מערכת החינוך, היא תהיה על אף מערכת החינוך. חושבים שאני זוכר משהו משיעורי התנ"ך? או לפתור בעיות בטריגונומטריה? מילא זה, אבל המאמץ הגדול ביותר של בית הספר היה לנסות וללמד אותי לשבת בשקט, לא לחלוק על דברי המורה, ולעשות מה שאומרים לי.

אבל רגע. עצרו שניה. מה זה קשור אלי? אני בכלל מעצב, בונה מוצרים, מייצר מותגים, איך אני קשור למערכת החינוך?

התשובה היא בדיוק זו: בגלל שאני מעצב.

ארנסטו היה הראשון שבשיעור מיתוג בזמן הלימודים בשנקר הכניס לי לראש את המחשבה שאחד הערכים הגדולים ביותר שעיצוב טוב יכול להעביר הוא חינוך. אנחנו יכולים להשתמש בכוח ובכלים שלנו כמעצבים כדי ללמד, להעשיר ולחנך את המשתמשים במוצר. הצד שני של אותה המחשבה, מגיע דווקא מהעבודה שלי כמעצב מוצר בסטארטאפ: מערכת החינוך היא מוצר. מוצר גרוע ומיושן נכון לעכשיו (ולא, להכניס מחשבים או אייפדים לכיתה זה לא נקרא חדשנות), אבל כמו כל מוצר, אני יכול לעצב את המוצר הזה טוב יותר.

אז הנה ההצעה שלי להצלת מערכת החינוך, היא מתחלקת ל-2:

1. צריך לחנך את כולם לחשיבה עיצובית.
2. צריך לעצב מחדש את מערכת החינוך.

חינוך לעיצוב

נתחיל בבעיה במערכת החינוך הקיימת. מערכת החינוך הוקמה לפני 100-200 שנה במטרה בסיסית אחת: לחנך אנשים לעבוד במפעלים. כלומר, להיות צייטנים, לעשות מה שהבוס אומר, ולא לחשוב מחוץ לקופסא. פעם, זה מה שהחברה שלנו הייתה צריכה מאנשים. עכשיו כמובן, אנחנו צריכים בדיוק ההפך.

האמת היא שאני לא המצאתי את הרעיון הזה, אלה שמעתי אותו מסת' גודין. הוא כתב ספר (שאפשר להוריד בחינם) שנקרא "תפסיקו לגנוב חלומות" שבו הוא מדבר בדיוק על הבעיה הזו.

הוא גם דיבר על זה בטד, ככה שאתם יכולים לקבל את התקציר של הספר בוידאו הבא:

אז עכשיו כשאנחנו מבינים מה הבעיה, למה אני מתכוון כשאני אומר חינוך לעיצוב? אני לא מתכוון שכולם יהיו מעצבים (זה נשמע כמו עתיד מזעזע במקצת), אלה שכולם ילמדו בבית הספר את הכלים של חשיבה עיצובית:

• יצירתיות – משום מה אנשים מקשרים יצירתיות עם לצייר ציורים. ולכן רוב האנשים אומרים לי "אני לא בן אדם יצירתי". זה כבר נזק שנעשה ע"י מערכת החינוך. יצירתיות, או חשיבה יצירתית היא דבר שאפשר לעשות בכל תחום: יכול להיות עורך דין יצירתי, או רופא יצירתי וברור שיכול להיות שף יצירתי. ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, ש"נולדים יצירתיים", אפשר ללמוד ולפתח חשיבה יצירתית. אני ממליץ לכם לקרוא את אדווארד דה-בונו (כבר הזכרתי  אותו בבלוג), הוא כותב ספרים מעולים עם טכניקות איך לשפר את היצירתיות, והוא מלמד מנהלים איך להיות יצירתיים.
• פתרון בעיות – אחד הכלים הבסיסיים ביותר שמעצב עובד איתם, הוא היכולת "להגדיר את הבעיה". כל פרוייקט הוא בעצם סט של בעיות, שלהם יש להביא פתרונות יצירתיים. זה עוד כלי סופר חשוב שכל ילד צריך ללמוד לדעתי, והוא ירוויח ממנו בכל תחום שאליו הוא יתפתח מאוחר יותר.
• חשיבה ביקורתית – אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בבית הספר לעיצוב הוא לתת ביקורת. ואני לא מתכוון ביקורת מהסוג של "איכס זה חרא! / זה ממש יפה!”, אלה ללמוד לנתח עבודות (שהם בעצם פתרונות לבעיות), בצורה ביקורתית ולהחליט האם הם פתרונות טובים או לא. נכון לעכשיו בית הספר מלמד אותנו לקבל את מה שאומר המורה. זה כמובן הבסיס לרוב החולות בעולם (לדוגמא דת: “תאמין לי שכך נוצר העולם"), וחשיבה ביקורתית היא הבסיס להתפתחות בכל התחומים.

אם אתם רוצים ללמוד עוד על חשיבה עיצובית, יצא עכשיו סרט שנראה לי מעניין מאד, על אף שעוד לא יצא לי לראות אותו: Design & Thinking

עיצוב החינוך

אחרי שסיכמנו מה צריך ללמד, בוא נדבר על איך צריך ללמוד.

נועה, אשתי המקסימה, התחילה לאחרונה ללמוד תואר שני במנהל עסקים. באופן אולי לא מפתיע במיוחד, הלימודים שלה מתנהלים כמו שהתנהלו לימודים אקדמאים לפני 100 שנה: היא הולכת, יושבת בחדר עם עוד 100 איש ושומעת הרצאה. אחר כך, היא באה הבייתה ויושבת עם חבר ושוברת את הראש על התרגילים בהצלחה חלקית כי מה לעשות, בזמן השיעור הם גלשו בפייסבוק (“זה לא אשמתי שהמרצה משעמם!”).

והיא צודקת. המרצה הבינוני במכללה צריך להתחרות בעניין שמצייר התוכן האדיר שקיים באינטרנט (במקרה הזה- פייסבוק, אינסטגרם וסרטוני חתולים ביו-טיוב).

השיטה הזו לא עובדת.

שיטה חדשה ומעניינת מאד היא השיטה של קאהן אקדמי. אם לא שמעתם על זה, תנו לי לספר את הסיפור בקצרה:

סלמן קאהן הוא הודי-אמריקאי עם כמה תארים אקדמאים. ב-2004 הוא התחיל לעזור לבת דודה שלו ללמוד מתמטיקה בעזרת סרטונים שייצר לה ושלח לה באינטרנט. הסרטונים הפכו לפופולריים ביותר בין החברים שלה, וסלמן החליט להעביר את הסרטונים ליו-טיוב כדי שכל העולם יוכל להינות מהם. בשלב הזה הפרוייקט פשוט התפוצץ. אחרי מליוני צפיות סלמן קיבל תרומות משמעותיות מביל גייטס ומגוגל ועזב את העבודה שלו בתחום הפיננסים כדי להקדיש את כל זמנו לפרוייקט שעכשיו נקרא קאהן-אקדמי.

נכון להיום יש באתר 3,600 מיני הרצאות בכל תחומי הלימוד, מספר הצפיות חצה את ה-200 מליון וההרצאות מתורגמות להמון שפות (עברית ביניהן).

אבל זה לא החלק הכי מעניין של הסיפור.

השלב הבא שסלמן מציע, הוא המצאה מחדש של מערכת החינוך, בעזרת המערכת הזו.

הרעיון הוא כזה: למה שתלמידים ישבו ביחד בכיתה, ינסו להיות בשקט ולהתרכז ויקשיבו לאותה הרצאה כשהם יכולים לשבת בבית, בשקט ובנוחות שלהם, ובזמנם הפנוי לראות את ההרצאות.

לבית הספר הם יגיעו כדי לשבת ביחד ולפתור תרגילים, בשלב הזה הם יוכלו להעזר אחד בשני, וגם במורה כדי לפתור את הבעיות שכל אחד נתקל בהן.

אני מאד ממליץ לכם לשמוע את ההרצאה שלו בטד:

עוד פרוייקט מעניין מאד שאהבתי נקרא Duolingo. הרעיון מאחוריו הוא לתת בחינם אפליקציה ללימוד שפות, שבמהלך הלימוד התלמיד בעצם מתרגם חלקים מהאינטרנט מהשפה שהוא מכיר לשפה שהוא לומד, וכך האינטרנט יהיה מתורגם ונגיש יותר לעוד ועוד אנשים בעולם. חוץ מזה שזה רעיון מדהים כשלעצמו האפליקציה עשוייה כל כך טוב שהיא פשוט ממכרת. היא משתמשת בעיצוב ככלי להפוך את הלימוד לחוויה כייפית ומשחקית ובעצם גורמת לי לרצות לבלות זמן בלימוד. זוהי גישה שאפשר וצריך ליישם בכל תחום החינוך.

לסיכום, חינוך הוא תחום מרתק בעייני. המותג "מורה" נמצא היום במקום מזעזע בעקבות שנים של יחס מזלזל ומיושן כלפי מערכת החינוך. אני לא בטוח שהדרך לשינוי היא דווקא דרך הממשלה – נראה כאילו יזמות ורעיונות חיצוניים הם אלה שדוחפים את החינוך קדימה.

כולנו צריכים לנסות ולהביא רעיונות חדשים בתחום הזה, אני יודע שאני אנסה.