אין לי זמן. אני מניח שזו התוצאה הטבעית של ילד חדש בחיים שלך.

לפני כמה שבועות עומר, חבר שלי, ביקש ממני לעזור לו בפרוייקט שהוא מרים ולהרצות מול סטודנטים בבצלאל בשבוע סדנא בגוגל. מיד חשבתי לעצמי: אין לי זמן לזה. אתם גם יודעים שבגדול אני נגד לעשות דברים בחינם, אבל נו, זה עומר. אם תכירו אותו תבינו שאי אפשר באמת להגיד לו לא.

אוקי. אז אין לי זמן לזה, ובקושי אני מוצא זמן לכתוב את הבלוג הזה.

אז איך אעשה את זה? אה. כמובן, אעשה הרצאה ואז אכתוב על זה פוסט.

ועל מה ארצה? הנושא של הסדנא הוא ״Storytelling״. למי יש זמן לזה. אה. אכתוב על זה שלאף אחד אין זמן לשמוע את הסיפור החצי מעניין שלכם. יופי. פתור.

החודש התפרסמה כתבה ב-Time שטוענת ש-55% אחוז מהמבקרים באתרים עוזבים אותם תוך 15 שניות. מזעזע. אני כנראה לא היחידי שמשתעמם בקלות באינטרנט. ובכל זאת – אנחנו מעצבים. משקיעים חודשים בלעשות אתר מדהים, לכתוב טקסטים מעולים, להוסיף אינטראקציות, אנימציות, פרלקסים, וכל זה בשביל מה? בשביל שמישהו יסתכל על הדף 7 שניות, יגיד: ״מממממ״, יסגור אותו ויחזור לפייסבוק? דיכאון המחץ.

לא מאמין. חשבתי לעצמי. אין סיכוי שזה נכון.

מיד פתחתי את Google Analytics והסתכלתי על נתוני השימוש של הבלוג הזה.

79% מהאנשים שמגיעים לפה עוזבים בתוך 0-10 שניות.

שיט.

הרגע בדקתי כמה זמן לוקח לקרוא את הפוסט הזה עד השורה הזאת: 36 שניות.

טוב. כנראה שכבר איבדתי יותר מ-80% מכם. אם אתם עדיין קוראים את השורה הזו, דעו לכם שאתם ב-20% המיוחדים. תודה לכם.

בקיצור. לאנשים אין סובלנות.

אם הפוסט הזה יהיה ארוך מאד, אני בטח אאבד גם אתכם, אז בואו נהיה זריזים (אני גם שומע את טומי מתחיל לבכות ברקע ככה שהזמן שלי פה מוגבל).

יש לנו 0-10 שניות כדי לשכנע אנשים שמה שיש באתר שלנו הוא כל כך שווה שהם ישארו. בואו נדבר על איך עושים את זה.

איך מספרים את הסיפור שלכם מהר

כמו כל דבר בחיים, התשובה היא פשוטה אבל לא קלה ליישום.

אתם צריכים לענות על שלושת השאלות הבאות בצורה כל כך ברורה ומהירה שבן אדם יבין את התשובות ב-10 שניות:

1. מי אתם?

2. מה אתם עושים?

3. למה זה מעניין אותי?

זהו. אם תצליחו לעשות את זה ולענות במהירות על השאלות האלה אני מבטיח לכם שלא יהיו לכם בעיות בחיים, ותוכלו לגבות ערימות של כסף על העבודה שלכם. למה? כי כמו שאתם מבינים, רוב האנשים לא מצליחים לעשות את זה, ובגלל זה אנשים עוזבים את האתרים שלהם.

בואו נראה איך אפשר לנסות.

מי אתם?

אוקי, זו השאלה הכי קלה, אבל עדיין מאד חשובה. אם מישהו מגיע לאתר שלכם – דבר ראשון הוא רוצה לדעת לאן הוא הגיע. למי המקום הזה שייך?

הדרך לענות על השאלה הזו היא ברורה – פשוט שימו לוגו / את השם שלכם, במקום ברור ובולט.

בינגו. סיימנו. זה היה קל. קדימה לשאלות הקשות יותר.

מה אתם עושים?

פעם, לפני שאנחנו נולדנו, אולי בעידן של הסבתות שלנו, היה מספיק להגיד דברים כמו: ״אנחנו מייצרים מכונות כביסה!״ או ״אנחנו מוכרים נעלים!״. היום העניינים קצת מסובכים יותר.

גם אם אתם מוכרים נעלים, זה כבר לא מספיק להגיד את זה כי יש עוד אלף חברות שמייצרות נעלים ואתם צריכים למצוא דרך לתקשר את הדבר המיוחד שאתם עושים ואף אחד אחר לא עושה. נגיד Nike אומרים שמה שהם עושים זה ״מביאים השראה וחדשנות לכל אתלט בעולם״.

הסיבה השניה שזה לא פשוט, היא שיכול להיות שמה שהחברה או הלקוח שלכם עושה הוא לא כל כך פשוט כמו למכור נעליים. יכול להיות שמדובר בפלטפורמת B2B שמספקת כל מיני שירותים מורכבים ואלוהים יודע איך אפשר להסביר בקלות ובפשטות מה הם עושים.

זו הסיבה שכדי להגדיר את ה-Mission Statement (שזה בתכלס ״מה אתם עושים?״), חברות משקיעות המון זמן, אנרגיה ומשאבים כדי לנסות ולמצוא את המילים המדוייקות והיחודיות שלהן שיספרו את הסיפור שלהן מהר ובבירור.

אחד החלקים הכי מאתגרים (אבל גם כייפים) בכל תהליך מיתוג הוא הסדנא שבא יושב צוות הקראייטיב עם צוות הלקוח ועושים בריינסטורם כדי למצוא את המילים האלו ולהגדיר את משימת החברה. בחיים לא ראיתי את זה קורה בקלות, זה תמיד תהליך שצריך להזיע בו – וגם אז, אין ערובה שתמצאו משהו פשוט וברור.

התפקיד שלנו כמעצבים בסיפור הזה הוא לנסות ולתמצת רעיונות מורכבים ומופשטים לכמה מילים.

למה זה מעניין אותי?

חשבתם שהשאלה הקודמת הייתה המסובכת?

עכשיו הגעתם לשלב הבאמת מתקדם.

רוב האנשים בעולם חושבים רק על עצמם. אני אני אני.

הבעיה היא שגם רוב החברות והלקוחות חושבים רק על עצמם ובונים את האתר שלכם, כאילו הם אלו שעומדים להכנס אליו. הם לא טורחים לחשוב על הלקוחות והמשתמשים שלהם. מה חשוב ומעניין אותם.

והתוצאה היא שבן אדם נכנס לאתר – אף אחד שם לא מדבר אליו, או אומר משהו שחשוב לו ולחיים שלו, והוא עוזב באכזבה.

האתגר הגדול ביותר בעיצוב אתר הוא לנסות ולדמיין את הלקוח שלכם נכנס לאתר, מבין לאן הוא הגיע ומה עושים שם, ואז שואל את עצמו: what's in it for me?

יש כל מיני דרכים לענות על השאלה הזו:

1. לגרום לבן אדם להרגיש טוב עם עצמו

2. להצחיק או לרגש אותו

3. לתת לו איזשהו ערך מוחשי כגון הנחה או מתנה

4. להבהיר לו שיש פה ערך שהוא יכול להרוויח ממנו

זו בדרך כלל השאלה שרוב האתרים בכלל לא טורחים לנסות ולענות עליה, בין שהם לא חושבים על זה, או שפשוט הם לא הצליחו למצוא תשובה טובה ולהביא מספיק ערך.

רוצים לראות דוגמאות רעות וטובות?

תראו את המצגת -

אתם עדיין פה? אין כמוכם. אתם באמת ב-1% של החמודים בעולם.

פעם ראשונה שבכיתי בסרט היה לפני 10 שנים. באופן מפתיע, זה לא היה בסרט במבי, זה היה כשראיתי את הסרט ״שמש ניצחית בראש צלול״.

כשסיימתי לבכות כמו ילדה קטנה, נכנסתי ללחץ – פתאום קלטתי כמה חשובים הזכרונות שלנו ושעלול להגיע היום שבו אהיה זקן ואשכח את כל הדברים החשובים שקרו לי: האהבות הראשונות, מחשבות על העולם וזכרונות מיוחדים.

מיד רצתי הבייתה ופתחתי קובץ שנקרא ״זכרונות״ והתחלתי לכתוב הכל. מההתחלה. בגלל שכתבתי שם דברים שלא רציתי שאף אחד יראה, נעלתי את הקובץ בסיסמא. מאז עברו 10 שנים ואני כבר לגמרי שכחתי את הסיסמא. אני בונה על זה שביום שארצה לפתוח את הקובץ אמצא תוכנת פריצה מספיק טובה.

הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור הזה, היא כדי שתבינו שעבורי לכתוב זה בעצם לשמור זיכרון של רגע מסויים לנצח. בגלל זה אני כותב את הבלוג הזה, כדי לשמור מחשבות שיש לי על עיצוב, על לקוחות ועל העולם.

יש אפקט מוזר לזה שאני כותב את הזיכרונות האלה באופן פומבי – אנשים שלא מכירים אותי יכולים לקרוא אותן. התוצאה היא שאנשים חושבים שאני כותב ממקום של מישהו שיודע הכל. מישהו ש״פיצח״ את השיטה ועכשיו מלמד אחרים איך לעשות את זה.

אבל זה לא נכון. האמת היא שבדיוק כמוכם, גם לי אין מושג. גם אני כל הזמן טועה, וגם אני לא תמיד מצליח ליישם את כל מה שאני כותב כאן. אבל בשביל זה אני כותב את זה כאן – כדי שתהיה לי תזכורת שפעם חשבתי ככה.

לפעמים עובר מספיק זמן ודעתי משתנה. אני חושב שזה מטופש להחליט שיש אמת אחת וזו דעתי בנושא מסויים לנצח. אם מישהו מוכיח לי שטעיתי – אני מנסה ללמוד ולהשתנות.

קראתי פעם איפשהו שהדרך לקרוא ספר היא למצוא את הנקודה האחת שאתם מסכימים איתה, ולזרוק את כל השאר לפח. אני פחות או יותר יכול להתחבר לגישה הזו – יש ספרים או בלוגים שמלאים ב-90% קישקושים ועדיין שווה לקרוא אותם בשביל ה-10% המעניינים והחכמים שבהם.

אז כשאתם קוראים את הפוסטים בבלוג הזה, אל תקחו את כל מה שאני כותב פה כמו תורה מסיני. בגדול, עדיף שלא תקחו שום דבר כמו תורה מסיני, וזה כולל את התורה האמיתית מסיני. עדיף שתמיד תהיו ביקורתיים כלפי מה שאתם קוראים, תחשבו על זה בעצמכם ואז תחליטו.

]]> http://blog.ransegall.com/?feed=rss2&p=1597 4 http://blog.ransegall.com/?p=1522 http://blog.ransegall.com/?p=1522#comments Fri, 17 Oct 2014 05:26:27 +0000 http://blog.ransegall.com/?p=1522

הלב שלי דופק. פתאום לסדר את הבית נראה כמו מטלה נחמדה ומהנה. אולי אוריד גם את הזבל?
הכל כדי לא להתיישב מול המחשב ולהתמודד עם העובדה – שאין לי מושג מה לעשות.

לא משנה כמה שנים אני כבר עושה את זה, ולא משנה כמה פעמים כבר הרגשתי את ההרגשה הזו ולא משנה שאני יודע שבסוף יהיה בסדר. זה תמיד מפחיד מחדש – מה אם הפעם לא אצליח להביא רעיון? אני עצמאי אז אין לי בחדר מישהו שאפשר לבקש ממנו עזרה או בוס שיקח את האחריות אם הכל יתחרבש. זה קצת מלחיץ אותי. אולי הפעם תחשף האמת שאני לא כזה מוכשר.

קראייטיביות זה סוג של קסם. לא ממש ברור מאיפה זה מגיע. המדענים ואנשי הקריאייטיב המנוסים מסכימים בינהם על דבר אחד: תזינו את עצמכם בהרבה מידע, התת-מודע שלכם יבשל את זה, ורעיון קראייטיבי יצוץ מתישהו, סביר להניח במקלחת. לא סגורים על מתי, אבל אנחנו מקווים שזה יקרה לפני הדד-ליין.

כשזה קורה לי אני מסתכל על הקיר מעל המחשב שלי ומדמיין שעל הקיר מודפס בענק: Trust The Process בטיפוגרפיה ידנית מהממת. אני אומר לעצמי שיום אחד אני באמת אדפיס לי את הכתובת הזה על הקיר, אבל אני אף פעם לא מגיע לזה.

קסם או לא קסם, בסופו של דבר אני איש מקצוע שהלקוח משלם לו ואני לא חושב שלהגיד לו: ״שמע, באמת ניסיתי אבל הרעיון לא הגיע״ זה דבר לגיטימי. אז אני צריך לבנות תהליך ללא קסם שבסופו תהיה לי תוצאה כלשהי ולקוות שהקסם יואיל בטובו להגיע לפני הדד-ליין כדי לשפר את המצב.

לעשות משהו גרוע

כשאנחנו אומרים ״אין לי רעיון״, האמת היא שזה לא ממש מדוייק. מה שאנחנו באמת מתכוונים להגיד הוא: ״אין לי רעיון טוב״. וזו הבעיה. בגלל שאנחנו מעצבים שרוצים לעשות עבודה מהממת, ובגלל שאנחנו תופסים את עצמנו מקצוענים, אנחנו כבר מסננים בראש את הרעיונות שלנו וקובעים שהם לא טובים, ואז אנחנו נתקעים.

אם במקום זה היינו אומרים לעצמנו: ״בואו נעשה משהו גרוע״, אז החיים שלנו היו הרבה יותר קלים. כל אחד יכול לעשות עבודה גרועה. רוצים לוגו גרוע? תנו לי 2 דקות. רוצים שם גרוע לחברה שלכם? 20 שניות מספיקות.

כשאנחנו עושים עבודה גרועה שני דברים נהדרים קורים:

1. כבר יש לנו משהו ראשוני. אם במקרה הגרוע ביותר בעולם לא נצליח להביא רעיון טוב, לפחות אנחנו יכולים להביא משהו גרוע שזה פי אלף טוב מלא להביא כלום.

2. ברגע ששמנו את הרעיון על הנייר, אנחנו יכולים להתחיל לנתח למה הרעיון הזה לא טוב. ברגע שאנחנו מסבירים לעצמנו ואפילו רושמים את הבעיות עם הרעיון הנוכחי, אנחנו יכולים לבחור בעיה אחת ולנסות לפתור רק אותה. זה יביא לנו רעיון קצת פחות גרוע, שגם אותו ננתח, וכך הלאה והלאה עד שהרעיון הטוב יגיע.

זה הרי מיתוס מטופש שכל האנשים הגאונים שאנחנו קוראים עליהם הגיעו לרעיונות הגאוניים שלהם בניסיון הראשון. האמת היא שהם הגיעו אליהם אחרי מלא נסיונות גרועים, פשוט אנחנו בדרך כלל לא רואים אותם. אדיסון שהמציא את הנורה אחרי שנכשל 10,000 פעם אמר: ״לא נכשלתי, המצאתי 10,000 נורות שלא עבדו״.

איך לבנות תהליך

בשנות ה-60 כמה ענקים בתחום הפרסום כתבו ספר קצר עם השם: ״A Technique for Producing Ideas". התמצית שלו הולכת בערך ככה: תלמדו את הנושא שלכם ממש טוב: תקראו, תחקרו, תדברו עם אנשים. בקיצור תמלאו  את המוח שלכם בידע. אז תנסו לחשוב על רעיונות. כל מה שיצא לכם יהיה גרוע. ואז: שכחו מהפרוייקט. לכו ותעשו דברים אחרים. או תתקלחו. אחרי כמה ימים הרעיון יגיע אליכם.

האמת שאני קצת התבאסתי כשקראתי את זה, כי שאלתי את עצמי: ומה אם הם לא יגיעו?

מה שאני עושה בדרך כלל נראה ככה:

1. מחקר – להפרות את המוח כמה שאפשר, לחקור וללמוד.

2. לפרק את הפרוייקט – לחתיכות הכי קטנות שאפשר, ככה אפשר להתמודד איתם יותר בקלות וזה פחות מפחיד.

3. לעשות משהו גרוע – כדי להתחיל ולא לעמוד במקום.

4. לשפר ולשפר ולשפר – במעגלים. לעשות משהו, להבין למה הוא לא טוב ולנסות שוב. ככל שיש יותר זמן, אני אספיק לשפר יותר פעמים, התוצאה כמובן בהתאם.

לפעמים הרעיון הגדול, רגע ה״יוריקה!״ מגיע, ולפעמים הוא לא מגיע. אמונה זה חלק מהעניין. אני מאמין שהוא יגיע, ויודע מנסיון שאם מנסים מספיק בסוף הוא בדרך כלל מגיע.

אז נועה הצליחה לשכנע אותי סוף סוף לקנות משקפיים חדשים. כבר חודשים שהיא מנסה ואני מתנגד: ״לא אפול לסטייל ההיפסטרי עם מסגרות עבות מפלסטיק! לא אהיה כמו כולם״. בסוף מצאנו משהו שהוא לא בדיוק כמו של כולם והסכמתי (כלומר אני מרגיש שזה לא כמו של כולם, כל השאר חושבים שזה בול כמו של כולם).

הבעיה היא כמובן שלי: אני מרגיש שאני חייב להיות מקורי.

מאז ומעולם כולם סיפרו לי שצריך להיות מקורי. צריך לחשוב מחוץ לקופסא. אסור ללכת אחרי העדר. זה לא מגניב להיות מיין-סטרים. ואם במקרה שאתם גם עובדים בתחום העיצוב / קראייטיב הלחץ גדול יותר: אסור שיראו שלקחתי השראה ממישהו, אחרת חס וחלילה יחשבו שאני מעתיקן. הרמה הגבוהה ביותר של המקצועיות היא להביא רעיון מקורי, לעשות משהו חדש – פורץ גבולות, שלא ראו אף פעם.

ומה עם המשפט המפורסם של פיקאסו: ״Good artists copy. Great artists steal״?. באמת חוכמה גדולה להגיד אותו אחרי שהמצאת ז׳אנר שלם בציור. ובכלל את המשפט הזה הוא גנב מטי.אס. אליוט, ככה שאי אפשר להתייחס אליו ברצינות.

אף אחד לא באמת מקורי פה

הגיע זמן לשיעור קצר בהיסטוריה כדי להכנס קצת לפרופורציה בנוגע למקוריות: סטיב ג׳ובס גנב את האייפד, האייפון ואת כל הממשק משתמש שזירוקס המציאו, בוב דילן גנב המון מהשירים הטובים שלו מזמרי פולק זקנים יותר, סגמייסטר וכנראה כל מעצב גרפי על הפלנטה גונב רעיונות על ימין ועל שמאל ואפילו לאונורדו דה וינצ׳י גנב כל מיני רעיונות מציירים הולנדים ובלגים וקיבל עליהם קרדיט באיטליה.

הנה כמה תמונות להמחשה:

אז מה הנקודה פה? שכולם גונבים מכולם? שהגבול בין השראה להעתקה הוא דק?

בעיניי הנקודה היא שמקוריות היא בכלל לא העיקר. ואין קשר בין מקוריות ליצירתיות. להפך – אי אפשר להיות יצירתי אם אין לך ממי לגנוב.

מה זה בכלל יצירתיות?

יש לאנשים נטייה לקשר יצירתיות עם לדעת לצייר. כלומר אם אתה יודע לצייר אתה כנראה יצירתי ואם אתה עורך דין ולא מצייר למחייתך אז כנראה אתה לא יצירתי. זו טעות. אנשים יכולים וצריכים להיות יצירתיים לא משנה מה העיסוק שלהם, בין שהם עורכי דין, רופאים או אנשי הקרייאיב (המילה קראייטיב מטעה כי היא מרמזת שמי שעובד בה הוא יצירתי, לעומת השאר).

הטעות השניה היא לחשוב שיצירתיות זו איזו מן תכונה שנולדים איתה, כמו שיער בלונדיני: ״יש לך מזל שנולדת יצירתי!״. זו גם טעות. אף אחד לא נולד שחקן NBA, וגם אם אנשים מסויימים נולדים גבוהיים יותר, עדיין הם צריכים שנים של אימון. רוב הציירים הגדולים של הרנסאנס לא נהיו ציירים כי הם נולדו מוכשרים, אלה כי אבא שלהם בחר לשים אותם כשולייה של ציירים בגיל 5.

אוקי. עכשיו כשהבנו מה זה לא. אז מה זה כן?

תשובה טובה תהיה לספר בדיחה:

"מי שחושב שהטכנולוגיה תחליף את הנייר, מן הסתם לא ניסה לנגב את התחת עם אייפד״

בואו שניה ננסה לנתח את הבדיחה הזו. אני יודע שזה לא נהוג ״להסביר״ בדיחות, אבל מאחורי כל בדיחה עומד רעיון קראיטיבי שהוא בבסיסו דומה לכל רעיון קראייטיבי לא משנה באיזה תחום.

החצי הראשון של המשפט, נועד להטוות כיוון חשיבה. מיד הוא מעלה למודע שלנו את הדיונים הרלוונטים לגבי הנושאים הללו: טכנולוגיה מול עיתונות מודפסת ובצורך שלנו להדפיס פחות ופחות בגלל השימוש באימיילים והאינטרנט.

החצי השני של המשפט נועד להסיט אותנו מהמסלול בו הלכנו ולהפגיש אותנו עם רעיון שלא היה במודע שלנו: גם נייר טואלט הוא סוג של נייר, ולא נראה שהוא עומד להעלם בקרוב בגלל הטכנולוגיה. התמונה שצויירה לנו בראש של עתיד שבו האייפד החליף את הנייר גם בשירותים היא מצחיקה כי היא לא צפוייה ואבסורדית.

טכנולוגיה וההשפעה שלה על עולם הדפוס היא לא נושא חדש.
גם העובדה שנייר טואלט הוא נייר היא עובדה מאד לא חדשה.
מה כן חדש (ויצירתי) הוא המפגש בין שני הרעיונות האלה: טכנולוגיה + נייר טואלט.

הנוסחא הזו של רעיון מוכר + רעיון מוכר = רעיון לא צפוי, היא למעשה המתכון לקראייטיביות לא משנה באיזה תחום אתם עוסקים.

אז איך להיות יצירתי?

עכשיו כשאנחנו מבינים מה זה בכל אומר להיות יצירתי, נשאלת השאלה – איך אנחנו יכולים להיות יותר טובים בזה, ולהביא יותר רעיונות, יותר קראייטיבים אשר בסופו של דבר יתנו אפקט של רעיון חדש ומקורי?

התשובה מתחלקת ל-2:

1. תרחיבו אופקים
עכשיו כשאנחנו יודעים שיצירתיות זה חיבור של שני רעיונות, נשאלת השאלה – איזה רעיונות אנחנו מחברים?

ככל יהיו לנו יותר רעיונות לחבר, ככה נוכל לעשות יותר חיבורים. ככל שאנחנו מרחיבים אופקים על ידי לימוד והכרה של נושאים חדשים גדל הסיכוי שנוכל לעשות חיבור מעניין. זו גם הסיבה שביתי הספר לעיצוב מלמדים אותנו תולדות האמנות: כדי שנכיר אותם ונוכל לגנוב מהם (או בשפה העילאיית: ״לרפרר אליהם״).

אבל לא רק מההיסטוריה של האמנות אפשר לגנוב רעיונות, למעשה אין נושא שלא שווה ללמוד – היסטוריה, כלכלה, ביולוגיה, קולנוע, פיסיקה, תרבויות ודתות שונות ומשונות וכו׳. מהכל אפשר לגנוב רעיונות, גם ממשחקי הכס.

ככל שתכירו נושאים יותר מגוונים, כך הרעיונות שלכם יהיו ״מקוריים״ יותר. לא סתם קראו לאנשי הרנסאנס ״אנשי אשכולות״ – הם טרחו ללמוד המון נושאים שונים כדי לעשות חיבורים מעניינים בינהם.

כשכולם מסתכלים על אותם אתרים באינטרנט וגונבים את אותם הרעיונות, התוצאה היא רעיונות לא מפתיעים (או מה שאנחנו קוראים לו ״קלישאה״). ככל שיהיו לכם מקורות יותר מיוחדים שמעניינים אתכם – יהיו לכם רעיונות שאין לאף אחד אחר.

2. תעשו חיבורים
כשאנחנו לוקחים רעיון אחד לאחד ולא מוסיפים לו כלום זו הופכת להיות העתקה. כדי לעשות עבודה יצירתית אנחנו צריכים להוסיף משהו משלנו וזהו האקט הקראייטיבי – חיבור לא צפוי. אז אין בעיה, אל תרגישו רע לקחת דברים מאחרים – פשוט אל תשכחו לחבר להם משהו אחר וליצור משהו חדש. הבחירה שלכם עם מה לחבר את הרעיון, היא המקום שבו אתם באים לידי ביטוי כאנשי קראייטיב – חיבור שרק אתם הייתם יכולים לעשות.

צפייה וקריאה מומלצת:

Everything Is A Remix

RIP: A Remix Manifesto

Design Anatomy

יש אנשים שאתה פשוט רוצה להרוג אותם. עמדתי לפני איזה שבוע בתחנת האוטובוס בפינת אבן גבירול ושאול המלך והתעצבנתי. זו הפינה שבה נמצאים קולור טאץ, קפה ארומה וגם סופר פארם. אוסף ההזדמנויות הנדיר בפינה הזו גורמת להמון אנשים פשוט לעצור את הרכב שלהם בתחנת האוטובוס, להשאיר אורות מהבהבים, ופשוט להשאיר את האוטו, ״רק דקה״, ״רק ממש שניה״, בזמן שהם הולכים להביא את הקפה או המרשם שלהם. היות והכביש הוא דו-נתיבי, האוטובוס צריך לעמוד בנתיב הרחוק מהכביש, ולחסום את כל הכביש בזמן שהאנשים חוצים את הכביש כדי להגיע לאוטובוס. הפפק כבר חוסם את צומת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך, כולם מתעצבנים ומתחילים לצפור ולקלל, בזמן שאותו אדם מתלבט אם לשים סוכר לבן או חום בקפה שלו.

עמדתי שם בערך רבע שעה, ובזמן הזה לפחות 4 או 5 רכבים עצרו והחנו בתחנת האוטובוס. הייתי כל כך עצבני. ״איזה אנשים חצופים!״ אמרתי לעצמי ״רק בישראל זה יכול לקרות!״, ״ולוואי והייתה פה קבוע ניידת שנותנת לכולם דוחות!״. הסתכלתי עליהם – אבא שמביא שוקו לילדה שלו, מישהו שהוא אולי בעל שמביא תרופה לאשתו החולה, או סתם בחור שמאחר לאנשהו. הם סך הכל כנראה אנשים נחמדים ורגילים, איך יכול להיות שהם כאלה עבריינים מעצבנים?!

כשעליתי סוף סוף על האוטובוס שלי, התחלתי קצת להרגע ולנסות ולחשוב על העניין בהגיון. לנסות ולהעניש את כולם, זה לא רק לא ישים כי אין לנו מספיק שוטרים, אלה פשוט בגלל שאני לא חושב שענישה והפחדה יפתרו את הבעיה באמת. אחרי הכל, גם אנחנו לפעמים חונים באדום לבן אחרי שעות של חיפוש חניה חוקית. אז מי אני להחליט שעברות התנועה שלי טובות מעברות התנועה שלהם?

חוקים לא יכולים למנוע מאנשים לעשות את מה שהם רוצים לעשות. הם יכולים לנסות לעודד אותם נגד, אבל זה בגדר המלצה. אנשים ימשיכו לצרוך סמים, להמר, ללכת לזונות, להוריד מוזיקה וסרטים מהאינטרנט, לעצור בתחנות אוטובוס כדי לקנות קפה, לחלק דירות, לעבור באור אדום, לנסוע מעל 120 קמ״ש, להעסיק עובדים זרים, לכתוב SMSים בזמן הנהיגה וכו׳. אף אחד לא רוצה במודע לעבור על החוק. אבל כשאתה רוצה משהו מספיק, אתה לוקח את הצ׳אנס ועושה את זה.

הפתרון אם כך פשוט מאד. צריך לתת לאנשים לעשות את מה שהם רוצים, אבל בדרך חוקית. האלטרנטיבות: להפחיד אותם עם חוקים, או לנסות לשטוף להם את המוח כדי שלא ירצו לעשות את זה, לא הוכיחו את עצמן. (קמפיין נגד סמים או נהיגה ושתייה מישהו?)

עיצוב פתרון חוקי

אני רוצה לספר לכם איך Spotify עיצבו פתרון שהפך אותי מפושע בין לאומי שנרדף על ידי ה-RIAA, ללקוח משלם ומאושר.

כשהייתי ילד, הייתי קונה דיסקים. עוד לא היה אינטרנט, ולא באמת הייתה אלטרנטיבה. אז הייתי צרכן שומר חוק. אבל מרגע שהאינטרנט נכנס, וגיליתי את עולם המוזיקה באינטרנט, הייתי מוריד כמו משוגע. זה לא שלא רציתי לתמוך בלהקות, להפך רציתי. אבל שמעתי מוזיקת Punk שאף חנות לא טרחה להביא לארץ, ועלות הזמנה באינטרנט כולל משלוח עלתה ימבה כסף. בכל זאת היינו מזמינים דיסקים ומתרגשים כשהם היו מגיעים לדואר, אבל בכל זאת – 3 דיסקים בחודשיים? עם כל המוזיקה שקיימת בעולם? אין מצב שלא נוריד עוד 15 דיסקים בחודש.

ככל שעברו השנים, קניתי פחות ופחות דיסקים והורדתי יותר ויותר. זה אפילו לא היה בגלל הכסף, זו הייתה הדילמה של ״אני רוצה לשמוע את הדיסק הזה עכשיו!״ ואני לא רוצה לחכות 3 שבועות למשלוח. הורדה הייתה הדרך היחידה שלי לקבל מה שאני רוצה ועכשיו.

ואז הגיע Spotify.

Spotify מאפשרים לי את כל המוזיקה בעולם, זמינה לי, תמיד. להוריד מוזיקה הפך להיות מאמץ מיותר. לחפש, להוריד, להתקין. במקום זה, הייתה לי כבר ספרייה זמינה ופשוט הייתי צריך לכתוב מה אני רוצה לשמוע. מדהים!

למרות שיש אלטרנטיבות חינמיות, אני בוחר לשלם ל-Spotify עשרה דולר בחודש עבור התענוג לשמוע את כל המוזיקה בעולם, תמיד, גם בנייד, ולדעת שהמוזיקאים מקבלים את החלק שלהם (גם אם הוא קטן).

בסופו של דבר, מה ש-Spotify עשו זה לייצר פתרון שאני ארצה יותר מאשר הפתרון הנוכחי שהשתמשתי בו. במקרה הפתרון הזה הוא גם חוקי, אז מה טוב.

אם כך, אם נחזור למקרה שתואר בתחילת הפוסט, כל מעצב יכול בקלות להגדיר את הבעיה: נהגים בתל-אביב רוצים קפה, אבל אין להם חניה חוקית, לא יקרה, וזמינה ליד בית הקפה החביב עליהם, ולכן הם נאלצים לעמוד בתחנת אוטובוס.

תחת הגדרת בעיה כזו, אפשר בקלות לעצב שלל פתרונות שיכולים לא רק לפתור את בעיית העבירה על החוק, אלה אפילו להיות רווחיים, לדוגמא:

• דוכן Coffee-To-Go שבו נהגים יכולים לקחת קפה מבלי לצאת מהאוטו, ממוקם בפינה שבה אפשר לעצור לרגע.

• אפליקצייה להזמנת קפה מהרשת החביבה עליך כשמלצר מביא לך את הקפה לאוטו.

• משלוחי קפה הבייתה או למשרד.

• שירות קפה שמחכה לך חם בשעה שנקבת ליד הרכב שלך.

ועוד ועוד.

בכל סיטואציה שבה אנשים רוצים משהו כל כך עד שהם מוכנים לעבור על החוק, ישנו פתרון מחכה שמישהו יעצב אותו.

**הערה: באופן אירוני, אני גם עובר על החוק כדי להשתמש ולשלם ל-Spotify בגלל שהם עדיין לא פועלים בישראל. וגם במקרה הזה, עוצבו פתרונות עבור אנשים שרוצים להשתמש בשירותים שעדיין לא קיימים במדינה שלהם.

מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת:

התמונה: Jill Greenberg

המבקר הכי גדול שלי הוא אני. לפעמים אני עושה לעצמי כל כך רע שאני כמעט פורץ בבכי: "מה? זהו? זה הכי טוב שאתה יכול? זה בינוני!". אני ניגש לעבודה מלא מוטיבציה לעשות משהו מדהים ופורץ גבולות, ובסופו של דבר, יוצא משהו בסדר. סתם בסדר. זה לא נורא, זה עובר, זה בסדר. אבל אף אחד גם לא יגיד על זה "ואוו!".

בשלב הזה תמיד טוב שיהיה לידך חבר טוב שיחבק אותך ויגיד לך: "זה בסדר רן, אי אפשר לתת בראש כל פעם, לכולם יש ימים כאלה". זה כמובן גם מאד חשוב להיות שם בשבילו כשבהמשך השבוע המשבר יהיה אצלו והוא יהיה על סף דמעות.

כי לא משנה מי אתם, או כמה ניסיון יש לכם, לפעמים זה קורה. לפעמים עושים עבודה בינונית. הסיבה שעכשיו יותר מתמיד זה מתסכל נורא, היא שזה ממש קל לראות עבודות מדהימות אחרות שאנשים אחרים עושים.

האינטרנט מציף לנו את המיטב שבמעצבי ומותגי העולם, ככה שנוצרת אצלינו התחושה המוטעית שכולם חוץ מאיתנו ממש מוכשרים ורק אנחנו בינוניים (פחות או יותר אותו האפקט שנוצר כשבחורות רואות דוגמניות בפרסומות).

האמת מאחורי האשלייה היא שהרבה מעבודות המהממות שאנחנו רואים נעשות:

• לא ע"י מעצב בודד אלה ע"י צוות שלם של אנשים מוכשרים
• ע"י אנשים שגם עושים עבודות בינוניות, אבל פשוט לא מראים לכם אותן
• ע"י אנשים שלפעמים באמת יש להם הרבה יותר ניסיון מאיתנו
• כשיפור הדרגתי לעבודה שכבר הייתה לא רעה

שלא תבינו לא נכון. אני לא מחפש פה תירוצים. כמו שכבר אמרתי – אני מאד קשה עם עצמי, ומבחינתי אין כפרה על עבודה בינונית. אבל אני מנסה להסביר לעצמי רציונלית שזה בסדר. וזה רק שלב בדרך לשיפור שיגיע.

אין דיאטת פלא, רק אורח חיים בריא

היות ואשתי היפה ואני טסים למזרח בספטמבר (יש!), נכנסתי השבוע לאתר Airbnb כדי לראות האם אוכל לסבלט את הדירה שלנו דרך האתר. תוך בערך דקה שכחתי מהסיבה לשמה נכנסתי לאתר ופשוט נהנתי במשך יותר מחצי שעה מהמותג המדהים הזה.

Airbnb עושים פשוט עבודה מדהימה, וחוץ מזה שהרעיון שלהם מגניב, הביצוע פשוט מהמם: הם מאפשרים לך לחוות ערים, שכונות, דירות ומקומות בעזרת תמונות גדולות ויפות, וידאואים יפים והיפסטריים – בקיצור חוויה אדירה.

ממש במקרה יום אחרי זה הופיע הלינק הזה בפיד שלי בפייסבוק: "איך חשיבה עיצובית הפכה את Airbnb מסטארטאפ כושל, לעסק של ביליון דולר". בכתבה (באנגלית אבל מומלץ), מספר אחד היזמים על התובנה שלהם להשקיע בתמונות מקצועיות במקום תמונות של משתמשים כדי לייצר חוויה ברמה הרבה יותר גבוהה, על אף שזה עלה להם המון כסף כחברה.

זה גרם לי ללכת אחורנית בזמן, בעזרת מכונת הזמן של האינטנט, ולראות איך נראה המותג מהיום השקתו (ב-2008) ועד היום. הנה מה שמצאתי:

ככה הושק המותג Airbnb ב-2008

עוצב מחדש בשנת 2010

העיצוב האחרון משנת 2012

התוצאות שימחו אותי מאד וחיזקו את הטענה שטענתי פה לפני שבועיים, שמותג טוב ועיצוב טוב אלו דברים שנבנים לאורך זמן. אני נכנסתי חוויתי את המותג היום, אחרי המון המון עבודה, המון המון עיצובים והשקעה והייתי בתחושה שהנה "יש פה עבודה מדהימה!", אבל העבודה הזו נבנתה על המון עבודה פחות טובה שנעשתה לאורך השנים אשר ממנה למדו בכל פעם, והשתפרו פעם אחר פעם.

המסקנה שלי?
גם אם הפרוייקט הנוכחי לא יצא מדהים כמו שציפיתם, זה בסדר. לפחות ניסיתם ולמדתם. תנשמו עמוק, ותעשו יותר טוב בפעם הבאה.

]]> http://blog.ransegall.com/?feed=rss2&p=1069 5 http://blog.ransegall.com/?p=1055 http://blog.ransegall.com/?p=1055#comments Sat, 22 Jun 2013 14:00:54 +0000 http://blog.ransegall.com/?p=1055

אחד הציטוטים האהובים עלי מהסרט מועדון קרב הוא: "כשאנשים חושבים שאתה הולך למות, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום רק.. לחכות לתורם לדבר". הבעיה היא שרוב הזמן, אני לא הולך למות. וגם אתם לא. לכן סביר מאד להניח שאתם לא באמת מקשיבים לי, וגם אני כנראה לא אקשיב לכם.

רוב הזמן, אנחנו מסרבים להקשיב. עצות, הערות ורעיונות מחברים, הורים, לקוחות, בוסים או סתם אנשים ברחוב נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן השניה. סורי. אתם לא באמת מבינים. אני מעריך את דעתכם אבל אתם לא מבינים בזה / אתם צעירים מדי / זקנים מדי / משוחדים / מתחרים / אינטרנסנטים, בקיצור הבנתם את הרעיון. אתם לא תגידו לי מה לעשות. אולי זה עניין של אגו או שאולי למדתי ממשחקי הכס שאסור לי לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי, אבל היועץ הכי טוב שלי הוא אני.

הבעיה היא, שאנחנו מתנהגים בצורה שפוגעת בעצמנו. אם יש משהו שלמדתי על יצירתיות זה שצירתיות של 2 אנשים תמיד תהיה גדולה יותר משל אדם בודד. ועוד דבר: הרעיונות הכי טובים מגיעים לאו דווקא מאנשים שהמקצוע שלהם הוא להיות יצירתיים. אתם תראו רעיונות מדהימים אצל מוכרי פלאפל, נהגי מוניות, הלקוחות לכם, ההורים שלכם וסתם אנשים ברחוב – אם רק תשמרו על ראש פתוח ותתנהגו כמו ילדים.

מה קורה כשמקשיבים לאחרים

השבוע קרו לי שני מקרים שהמחישו לי כמה חשוב להקשיב לאנשים אחרים, ולא להיות מקובע למה שאתה יודע: במקרה הראשון ניסיתי לעזור לאשתי להמיר פורמט קובץ של סרט. הכנתי את הסרטון בפוטושופ, אבל פוטושופ לא ידע לייצא אותו בפורמט שעבד במחשב שלה. ישבתי יותר משעתיים על המחשב שלי, השעה הייתה כבר חצות, ואני נלחם שוב ושוב בפוטושופ שחוזר וקורס לי דווקא בפורמט שאני צריך ממנו.

לבסוף התייאשתי ואמרתי לאשתי: "מצטער מאמי. זה מה יש. את תצטרכי להסתדר עם זה". היא שאלה בתמימות: "אתה לא יכול לעשות את ההמרה על המחשב שלי?". הייתי עייף וכמעט התפרצתי: "לא! אין לך פושוטופ על המחשב, ואני לא יכול להתקין לך תוכנות המרה בגלל כל המגבלות של מחשב העבודה שלך! אי אפשר!". אבל פתאום קרה משהו אחר: המוח שלי שפתאום קיבל מסגרת חשיבה שונה ניסה לפתור את הבעיה "איך להמיר קובץ מבלי להשתמש בפוטושופ או בתוכנה אחרת" ומצא מיד תשובה אחרת – שירותי המרה און ליין. אחרי 3 דקות הסרטון הומר והיה מוכן, ואני הייתי במיטה תוהה לעצמי "איך לא חשבתי על זה קודם?".

המקרה השני היה דומה אך חמור עוד יותר: בזבזתי יום עבודה שלם כדי לייצר הדמייה בפלאש, רק בשביל לשמוע את שאלה מחבר מתכנת בסוף היום: "לא הייתה דרך יותר פשוטה לעשות את זה בלי פלאש?", כדי להעלות רעיון ביחד איתו לדרך שהייתה לוקחת לי 30 דקות במקום 9 שעות לפתור את אותה הבעיה.

בשני המקרים אנשים ש"לא מבינים בזה" עזרו לי למצוא פתרון יותר טוב, יותר יעיל ויותר יצירתי. ואני הייתי כל כך קרוב ללבטל את ההערות שלהם.

כי לבטל אחרים זה הרבה יותר קל. הנה דוגמא למישהו שביטל אותי השבוע: ישבתי עם חבר לאכול מתחת לבית שלי במקום שמגיש פירות-ים ודגים. אפשר לבחור שם מתוך מגוון די גדול, ואז אפשר לבחור מה לעשות איתם, מתוך מבחר עוד יותר גדול. היות ואין תפריט במקום, אלה רק את הבחור בדוכן, נדרש די הרבה זמן כדי להבין מה בכלל אפשר לאכול שם ותהליך ההזמנה הוא ארוך ומבלבל. הצעתי לבעל הבית – למה שלא תשים פה על הקיר כמה הצעות הגשה, רק בשביל שאנשים יבינו מה אפשרי. "לא!" הוא צעק עלי תכף ומיד. "אני רוצה שאנשים יחליטו לבד! הם יכולים לקחת מה שהם רוצים, אני לא אגביל אותם". "בסדר" אמרתי, "לא צריך להגביל, רק לתת רעיונות. תן לי להכין לך שלט, אם אחרי שבוע לא תראה עלייה במכירות, תעיף אותו לפח". נחשו מה הייתה התשובה שלו? נכון. אין סיכוי. טוב, אני שתיתי את הבירה שלי והלכתי משם. הוא לעולם לא יגלה אם זה היה רעיון טוב או לא.

עצות בחינם שוות פחות?

חבר שלי טען שהסיבה שבעל המסעדה לא הקשיב לי, היא שהעצה ניתנה בחינם. במידה והיה שוכר את שירותי כדי לשפר לו את "חווית המשתמש" בעסק ומשלם לי אלפי שקלים, סביר להניח שהיה מקשיב יותר ואף מיישם את הערותי.

אבל מדוע זה המצב? מדוע אנחנו מקשיבים רק למי שנתפס בעיינינו כ"מומחה", ולא מקשיבים ללקוחות אמיתיים, למשתמשים או לכל אחד שיש לו דעה בעניין?

שלא תבינו לא נכון. אני לא מציע ליישם כל הצעה של כל לקוח. זה רעיון מאד רע כנראה. אבל אני מציע להקשיב, להבין את הכאב ואז לנסות לחשוב על הפתרון. אולי הפתרון שהוצע הוא לא הפתרון הנכון, אבל אולי הוא מצביע על הבעיה שאנחנו צריכים לפתור, אולי אנחנו לא צריכים לחכות ל"מומחה" שיגיד לנו מה לעשות, אלה פשוט להקשיב יותר. אולי אז נבין איך באמת אפשר לעשות דברים יותר טוב.

הנה דילמה שאני חושב עליה הרבה:
מצד אחד כדי שאני אוכל להתפרנס כמעצב אני צריך לדעת לעשות משהו שאתם לא יודעים. מצד שני, זה הופך את העיצוב ל"עשירים בלבד". רק מי שיכול לשלם למעצב טוב יקבל עיצוב טוב. והיות ולרוב העולם אין הרבה כסף, אז התוצאה היא שהעולם מלא בעיצוב גרוע. וזה כמובן מצב בלתי נסבל.

כבר כתבתי פוסט על מערכת החינוך, ובו כתבתי שכולם צריכים ללמוד את עקרונות העיצוב. בפוסט הזה אני רוצה ללכת צעד קדימה ולהדגים כמה נקודות שמובילות את המחשבה שלי כמעצב. אני מקווה שזה יוכל להיות שימושי בין אם אתם מעצבים או לא.

לשאול את השאלות הנכונות 

עיצוב הוא תמיד תשובה לבעיה. מה הבעיה? זו השאלה.
התפקיד הראשון של כל מעצב הוא קודם כל להבין את הבעיה. זה נשמע פשוט, אבל לפעמים זה ממש לא. לפעמים אפילו הלקוח בעצמו לא בטוח מה הבעיה.

תפקידו של המעצב הוא להטיל ספק. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. מדוע בכלל אנחנו צריכים עיצוב חדש? מה לא עובד בעיצוב הנוכחי? למה זה לא עובד? למה לשנות עכשיו? למה קהל היעד הזה נכון בשבילנו? למה בכלל אתם עושים את המוצר הזה? למה זה טוב? וכו' וכו'.

תהליך שאלת השאלות הזה, בין שיקרה בראיון, סדנא או בשיחה להעברת בריף, הוא אחד הדברים הכי חשובים וקריטיים להצלחת כל פרוייקט. ההבנה של המעצב במטרת העיצוב והערך שהוא נדרש להביא היא מה שינחה אותו בעבודתו.

לפעמים התהליך הזה מוביל להבנה שמה שנדרש הוא לא הדבר הנכון. הלקוח בא לקבל לוגו, ובמקום זה שינה את השם. הלקוח רצה דף נוסף באתר ובמקום זה הבין שהוא צריך לשלוח ללקוחות מייל. תפקידו של המעצב להגיע לשורש הבעיה – גם אם זה לפעמים קשה ולא נוח ללקוח.

-"חלמתי על מותג צעיר ודינאמי"
-"אההמ… ואיך זה גורם לך להרגיש?"

להבין שלא כולם כמוני 

כדי לעצב חוויה טובה, מעצב חייב להיות אמפתי.
באמפתי אני מתכוון להבין את הצרכים של אנשים אחרים, שהם לא אני.

הרצון הבסיסי ביותר שלנו הוא לעשות משהו שאנחנו אוהבים. אבל הרבה מאד פעמים, הלקוחות שלנו או הלקוחות של הלקוחות שלנו הם לא אנחנו. הם לא חושבים כמונו, הם לא מתנהגים כמונו והם לא יודעים את הדברים שאנחנו יודעים. לכן כשאנחנו יוצרים משהו בשבילם, אנחנו חייבים להבין מי הם, איך הם תופסים את העולם ולייצר חוויה שתהיה טובה בשבילם.

כמובן שיש מקרים שאתה כן מייצר משהו בשביל אנשים שהם "כמוך", נגיד אם אתה מעצב ואתה מעצב מוצר למעצבים. אבל ברוב המקרים, אתה מעצב ואתה מייצר מוצר לעורכי דין/רופאים/ילדים/אמהות/מסעודה משדרות/ריקי כהן מחדרה וכו'. אתה מעצב לאנשים שלא חושבים ומתנהגים כמוך ואתה צריך להבין אותם.

בהרבה מאד מהמקרים כדי להבין אנשים שהם לא אתה אין ברירה אלה לקום מהכיסא, לצאת מהניאון הנוח שלנו, ולפגוש אנשים אמיתיים. אני לא מדבר על קבוצות מיקוד וכאלה, אלה פשוט ללכת לדבר עם אנשים. לשאול אותם על החיים שלהם, לראות אותם מתנהגים, ואיך הם מגיבים למה שאנחנו עושים. אם אתם מראים את הדברים שאתם עושים לחברים שלכם (שסביר להניח דומים לכם), והם אומרים לכם שהם אוהבים את זה – זה ממש לא מעיד על איכות העבודה והאם היא תצליח עם קהל היעד האמיתי שלה.

לאהוב את המגבלות

מעצב תמיד עובד בתוך מגבלות.
תמיד יש תקציב, תמיד יש דד-ליין. תמיד יש המון המון מגבלות ודברים שאנחנו לא יכולים לעשות. מהות העבודה של מעצב היא לעבוד בתוך המגבלות האלה.

הרעיונות הקראייטיבים הטובים ביותר מגיעים מהמגבלות של הפרוייקט. כשאנחנו עם הגב לקיר אנחנו חושבים על משהו חדש – משהו שאף אחד עוד לא עשה. המגבלות הייחודיות של כל פרוייקט הם מה שמגדיר אותו. אין דבר כזה פרוייקט מושלם – כזה שיש בו מספיק זמן, והמון המון כסף, והלקוח נותן לך להשתגע עם כל רעיון שרק תביא. למען האמת, זה אפילו לא נשמע כיף, כי זה נשמע כמו פרוייקט שימרח לאין סוף. כדי להיות מעצב טוב, אתה חייב לאהוב את המגבלות שיש לך ופשוט להאמין ש"זה מה יש, ועם זה ננצח".

נשאלת השאלה – איפה עובר הגבול?
האם הלקוח יבוא ויגדיר שיש לו רק 200 שקל ושעתיים לעשות מיתוג, האם זו מגבלה שאפשר לעבוד איתה? כנראה שלא. כל אחד צריך להגדיר את הגבול במקום שמתאים לו, אבל להבין שמגבלות תמיד יהיו, ולבכות על המגבלות זו לא הגישה שתביא עיצוב טוב.

הדירה המדהימה של גארי צ'אנג: 24 חדרים בדירת 30 מטר. המגבלה דחפה אותו ליצירתיות מדהימה. (תלחצו כדי לקרוא עוד)

ניסוי וטעיה

כל פרוייקט עיצובי הוא סוג של ניסוי. תהליך העבודה של מעצב מחייב לנסות דברים שלא יעבדו בדרך לפתרון הנכון. למעצב שחושב להצליח בניסיון הראשון מחכים חיים קשים של אכזבה. כל פרוייקט עיצובי הוא סט של כשלונות.

כתוצאה של זה, ככל שהמעצב מנסה יותר דברים, יש יותר סיכוי להגיע לפתרון חדש ומעניין. תהליך העיצוב הוא תהליך של "פתיחה – סגירה". הכוונה היא שפותחים המון רעיונות ואז בוחרים רעיון אחד להמשיך איתו. בשלב הבא אנחנו לוקחים את הרעיון הנבחר ואז שוב פותחים אותו – עושים לו המון וריאציות שמתוכן אנחנו שוב בוחרים אחד. כך התהליך ממשיך כמה פעמים עד שאנחנו מגיעים לתוצאה מוגמרת.

גם אחרי שסיימנו את תהליך העיצוב, והשקנו מוצר או מותג לשוק, תהליך הניסוי לא הסתיים. בהמשך לשיטת ה-Lean שדיברתי עליה בפוסט הקודם, גם לאחר שכביכול סיימנו את תהליך העיצוב, הניסוי ממשיך, וזה באחריותינו לבדוק שבאמת הוא מצליח כמו שחשבנו. אם לא, צריך להביא "תיזה" חדשה ולעשות ניסוי חדש.

לסיכום 

אני לא חושב שאתם באמת חייבים להיות מעצבים כדי לחשוב כמו מעצבים, ואני חושב שהעקרונות האלה יכולים לשפר לכם את העבודה גם אם אתם לא מעצבים. אז בפעם הבאה שהבוס שלכם נותן לכם מטלה, או לקוח מבקש בקשה – תשאלו את השאלות הנכונות, תהיו אמפתיים, תאמצו את המגבלות ותנסו דברים חדשים – גם במחיר טעויות. לדעתי תרוויחו מזה.

]]> http://blog.ransegall.com/?feed=rss2&p=949 2