שלושה שבועות אחרי שהתחלתי לעבוד במקאן, רצו לפטר אותי.

המנהלת של הסטודיו הזמינה אותי למשרד שלה והראתה לי שאני נמצא ב״אזור האדום״. האזור האדום היה החלק הנמוך בטבלת הביצועים של העובדים, מה שאומר שאני לא עושה מספיק עבודה. כלומר עובד לאט.

המוטו של הבוס הגדול: ״מה שלא נמדד לא מנוהל״. אג׳נדה ניהולית נפוצה. אז כל עובד בסטודיו נמדד בכמות הבריפים שהוא מספיק לעשות ביום, וכמה זמן לוקח לו כל אחד מהם. איכות העבודה לא נמדדה, פשוט כי זה קצת קשה למדוד אמנות.

ניסיתי להגיד לה: אבל זה כי אני מנסה לעשות עבודה טובה! כי אני רוצה שזה יצא ממש טוב! כי אני מגדיל ראש!

לא עבד.

בסוף לא פיטרו אותי. אבל עבור עסקים, כסף הוא רוב הזמן השורה התחתונה. אין לי בעיה עם זה בגדול, סך הכל זו המטרה שלהם. הבעיה שלי היא בדרך שבה חלק מהעסקים מנסים לעשות את הכסף – על חשבון האמנות ולרוב גם על חשבון האנשים שעובדים בעסק. יש שני סוגים של עסקים:

1. אלה שמנסים לעשות יותר כסף על ידי מיקסום (כלומר לשלם פחות על עובדים וחומרים, ולקבל יותר תוצרים).

2. אלה שמבינים שכדי לעשות כסף, צריך להשקיע באנשים ובאמנות.

כשאני אומר אמנות, אני מתכוון לדברים שהם לא תמיד רווחים או לא תמיד עובדים, אבל הם ניסיון לעשות משהו מדהים, יפה, מקורי וחדש. עכשיו זה נהיה פופולרי להשתמש במילה: ״חדשנות״. אבל אני חושב שחדש זה רק חלק מהסיפור.

אפליקציית הבישול הטובה ביותר היא בכלל של חנות בגדים

אני רוצה לתת כדוגמא את המותג היפני UNIQLO.

UNIQLO הוא מותג ביגוד יפני שמוכר בגדים ״פשוטים״. בלי קשר לזה שאני חושב שיש להם אחלה בגדים ואחלה עיצוב, אני רוצה להסביר למה אני חושב שהם מותג אדיר.

UNIQLO עושים עבודה מדהימה ומשקיעים גם בדברים לא ריווחים ואמנותיים שלא תורמים ישירות להגדלת מכירות, או מיקסום הרווחים אלה פשוט עושים כיף לאנשים.

הדוגמא האחרונה שגיליתי השבוע היא אפליקציית הבישול שלהם שמשלבת ״אוכל, סטייל ומוסיקה״

זו אחת האפליקציות היפות ביותר שראיתי לבישול, ובתור אחד שמנסה הרבה אפליקציות בישול, זה מבחינתי מפתיע שיש בערך מיליון חברות שזה המוצר המרכזי שלהם ולא מצליחות לעשות משהו מקסים כמו האפליקציה הזו. אם יש לכם אייפון אני מציע לכם להוריד ולשחק עם זה קצת גם אם אתם לא בשלנים.

האפליקציה הזו היא רק אחת מתוך סט של Life Tools שהחברה הוציא בינהם: יומן, שעון מעורר, מדריך תסרוקות ואפליקציית צילום.

UNIQLO כמו נייקי, הבינו שזה לא משנה אם הם מוכרים בגדים, אין סיבה שהם לא יהיו גם חברת טכנולוגיה שמפתחת אפליקציות, אבל בניגוד לנייקי שמייצרים אפליקיות שנוגעות ישירות לתחום העניין שלהם, UNIQLO פשוט רוצים לעשות לך חיים יפים, כיפיים ומלאי סטייל.

האם זה שווה להם את הכסף? האם אפשר למדוד את הערך שמביאות האפליקציות האלה לאנשים והאם זה מגדיל להם מכירות? אני חושב שהם לא ידעו לעולם. אבל זה כנראה לא משנה להם. אמנות לא תמיד צריכה להיות רווחית.

קרמה זה דבר אמיתי

אז האם UNIQLO עושים את האפליקציות שלהם סתם כי בא להם? האם אני מבזבז את הזמן שלי כשאני ממשיך לכתוב בלוג בחינם? האם אמנות היא על חשבון רווחיות?

אני חושב שלא. יש בחור שקוראים לו גרי ווינרצ׳וק. הוא כזה סוג של ״גורו שיווק״ היום, יש אנשים ששונאים אותו ויש כאלה שאוהבים אותו, אבל שווה להכיר אותו. הספר האחרון שלו נקרא: "Jab, Jab, Jab, Right Hook״, ובשורה אחת מה שהוא אומר זה שאתה צריך לתת, לתת, לתת, לתת ורק בסוף, אחרי שנתת ונתת ואנשים אוהבים ומעריכים אותך, אם תבקש מהם משהו, הם יתנו לך.

אני מאמין שזה נכון, וזה הבסיס האמיתי למיתוג.

אז תמשיכו לתת לאחרים, תמשיכו לעשות אמנות, תמשיכו לעשות דברים לא ריווחים, גם אם הבוס חושבת שזה לא רעיון טוב.

בסוף זה יחזור אליכם בגדול.

כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה מסטארטאפ, האינטואיציה שלי הייתה להגיד לא. ההצעה הייתה טובה: חברה מצליחה, יותר כסף משחשבתי שמעצב יכול להרוויח אי פעם ומשימת עיצוב מעניינת. עדיין, היו לי יותר מדי חששות: אני אהיה המעצב היחיד, מוקף בטכנולוגים סופר חכמים יוצאי 8200 (בעגה המקצועית ״גיקים״), לא יהיו יותר בדיחות על פונטים בארוחת הצהריים, לא יהיה עם מי להקפיץ רעיונות במהלך היום, אני אעצב רק לסמארטפונים וכבר לא אעשה פוסטרים, לוגואים ושאר עיצובים שאני אוהב לעשות ואני מפחד שאני אשתעמם די מהר.

למרות כל החששות, עומר (המנכ״ל של Any.do) הוא איש מכירות משכנע למדי ועשה לי את הגרסא שלו לנאום סטיב ג׳ובס: ״האם אתה רוצה רק להמשיך לייעץ לחברות מבחוץ כל החיים או שאתה רוצה לקחת אחריות על העיצוב שלך ולהיות חלק מהצוות״. לקחתי את העבודה וזו אכן הייתה חוויה מדהימה ומשנת חיים. היום אני חושב שלעבוד עם סטארטאפים זה אחד הדברים המרתקים ביותר שמעצב יכול לעשות והמקום שהיכולות שלו וההשפעה שלו באות לידי ביטוי באופן החזק ביותר. בנוסף זה כנראה הסקטור שמשלם הכי טוב למעצבים, והסקטור שיש בו כרגע הכי הרבה דרישה למעצבים.

הביקוש הגבוהה למעצבים בשוק הסטארטאפים לעומת חוסר ההיצע ממשיך להפתיע אותי. בכל שנה ממשיכים לצאת מבתי הספר לעיצוב מאות מעצבים חדשים, הרבה מהם וגם מהחברים שלהם שכבר נמצאים בשוק העבודה מאד היו רוצה לעבוד עם סטארטאפים (בעיקר כי הם שמעו שמשלמים שם טוב) ועדיין – רובם לא מגוייסים לסטארטאפים. במקביל עשרות סטארטאפים ממשיכים לחפש בנרות מעצבים ״טובים״ ואלו שנמצאים כרגע בשוק לא עונים על הצרכים שלהם.

בפוסט הזה אני רוצה להציג את היכולות הדרושות ממעצבים שרוצים לעבוד עם סטארטאפים במטרה לעזור למעצבים לפתח את אותם כלים ולאפשר לעצמם עבודה בשוק המגניב הזה.

להבין בטכנולוגיה ולדעת איך לעבוד עם אנשי טכנולוגיה

הבנה בטכנולוגיה מתחלקת לשניים. הראשון הוא החלק המעשי: איך מעצבים לאייפון, אנדרואיד או לווב, איך מייצאים קבצים ושאר דברים טכניים שצריך ללמוד בדיוק כמו שלמדנו איך סוגרים פי.די.אף לדפוס. זה לא קשה במיוחד ואפשר ללמוד את זה בקלות.

הדבר השני הוא איך הטכנולוגיה עובדת ואיך לעבוד עם אנשי טכנולוגיה: ישנו הדיון הישן נושן האם מעצבים צריכים לדעת לתכנת או לא. הגישה שלי היא שהם לא צריכים לדעת, אבל זה מאד עוזר. אני למדתי לאורך השנים איך לתכנת לפלאש, וגם קצת HTML/CSS ולמרות שלא הייתי צריך להשתמש בזה בפועל בעבודה שלי, הידע לגבי איך קוד עובד, איך ״יעיל״ יותר לעצב דברים ואיך להבין את הצרכים של המפתחים עזרו לי מאד. לאורך התקופה שעבדתי ב-Any.do החלטתי גם ללמוד Objective C (שפת הפיתוח של אייפון) בכדי לפתח אפליקציה בעצמי, ולאחר שסיימתי ללמוד, העבודה שלי מול המפתחים השתפרה עוד יותר: ידעתי פחות או יותר איך ליישם דברים בעצמי כך שלא יכולו למרוח אותי עם ״זה נורא מסובך לעשות״ ולפעמים אפילו נתתי למפתחים רעיונות איך לפתור בעיות בצורה שהם לא חשבו עליה.

רוצים לשפר את הסיכויים שלכם להתקבל לעבודה טכנולוגית? קחו קורס או תלמדו לבד איך לתכנת. גם אם לא תשתמשו בזה, זה יהיה ייתרון תחרותי משמעותי, ואף אחד עוד לא מת מעוד קצת ידע.

לעבוד מהר

רוב האנשים חושבים שלעבוד מהר זה אומר שנים של ניסיון והכרה של כל הקיצורים. זה נכון, אבל זה לא הדבר המשמעותי שעושה את העבודה שלנו מהירה יותר. הדבר שבאמת לוקח לנו המון זמן הוא לקבל החלטות. אנחנו מגדילים, ואז מקטינים, ואז מגדילים שוב. ואז מתלבטים. ואז מתייעצים. ואז מנסים בכחול, ואז בשחור, ואז בירוק. ואז מחליטים שהגודל לא טוב. אז אנחנו מקטינים שוב.

הבנתם אותי. זה חלק מהתהליך שלנו. אבל מעצבים שיודעים לקבל החלטות מהר, במקום להתלבט במשך שעות ארוכות יכולים לעשות את העבודה הרבה יותר מהר.

האם זה בא על חשבון איכות? אני מקווה שלא, אבל כך או כך, סטארטאפים אלו ארגונים שחיים על זמן שאול (כלומר על כסף של אנשים אחרים שעומד להגמר עוד רגע) ואם לא תתקדמו ותשיקו את המוצר כמה שיותר מהר, ייגמר הכסף ואתם תמשיכו להתלבט אם הכפתור גדול או קטן מדי.

להבין ב״פרודקט״

ככה קוראים לזה בעולם הסטארטאפים. פודקט בעברית זה מוצר, ומה שזה אומר להבין במוצר זה להבין את חווית המשתמש כשהוא משתמש במוצר. מה שזה אומר להבין בחויית משתמש זה בתכלס לנסות ולחשוב דרך העיניים של המשתמש. אפשר ורצוי ללמוד גם את זה, אבל בתור התחלה כל מה שצריך זה קצת שכר ישר (מה שנקרא קומון סנס) ואמפתיה למשתמשים: לנסות לדמיין איך מרגיש מישהו אחר שעושה את הפעולה הזו.

הנקודה החשובה היא זו: בניגוד למעצבים גרפיים שמקבלים איזה שהוא איפיון או סקיצה ותפקידם היא לעשות אותה יפה וסקסית יותר, כשאתם עובדים בסטארטאפ מצופה ממכם שתגידו: ״אני לא עושה את הדבר הזה, כי זה לא נכון ונורא מבלבל. בואו ננסה משהו אחר״ ואז שתציעו פתרון משלכם. הבנה ב״פרודקט״ צריכה להתרגם לאינפוטים שלכם לגבי המוצר ואיך הוא צריך לעבוד (חוץ מאיך שהוא נראה).

אם אתם מחפשים מקום שבו יגידו לכם בדיוק מה לעשות ואתם תהיו הביצועיסטים, אז סטארטאפים זה לא המקום הנכון בשבילכם. אם אתם רוצים לעבוד שם אתם צריכים לפתח את היכולת לעמוד על שלכם ולהילחם על זכותו של המשתמש לקבל מוצר טוב.

להבין בסטארטאפים

כמו בכל דבר, ניסיון הוא דבר חשוב ורצוי, אבל גם אם אין לכם אותו אתם יכולים להתחיל וללמוד לבד. בסטארטאפים אתם תחשפו לשיחות בנוגע להרבה דברים שמעצב רגיל לא קשור אליהם: איך משווקים את המוצר, איך גורמים לו להיות ויראלי, איך מגייסים כסף, מה גרם לסטארטאפים אחרים להצליח ועוד המון מילים ומושגים חדשים שצריכים להכיר. למען האמת מצופה מכם שתהיו טיפה סטארטאפיסטים בעצמכם.

גם כאן – יש היום מלא מלא תכנים סופר טובים באינטרנט וממולץ להתחיל ללמוד אם זה עולם שאתם רוצים להכנס אליו.

הנה כמה לינקים ובלוגים ששווה להתחיל לקרוא:

http://www.nirandfar.com/

http://www.startupmoon.com/

http://littlebigdetails.com/

http://whitneyhess.com/

http://insideintercom.io/

http://www.paulgraham.com/articles.html

http://blakemasters.com/peter-thiels-cs183-startup

אני לא יודע אם הרבה אנשים יכולים להגיד ש-2013 הייתה שנה ״ששינתי לי את החיים״. אני יודע שאני יכול להגיד את זה. לפני שנה לא היה לי מושג שאני אהיה היום במקום שאני נמצא בו היום. למדתי השנה כל כך הרבה דברים והתפיסה שלי כל כך השתנתה, לדעתי יותר מבכל שנה ספציפית עד עכשיו. אני אנסה בתמציתיות לחלוק אתכם חלק מהדברים שלמדתי, וחלק מהדברים שאני מקווה שיקרו ב-2014.

למדתי שאני רוצה להקים עסק

עד לפני שנה וכמה חודשים הייתי מעצב גרפי בסטודיו למיתוג. חייתי כמו שהרבה מעצבים אחרים חיים: ממצגת קראייטיב אחת לשניה, מדיונים על לוגואים מזעזעים שראינו ברחבי העולם וטרנדים טיפוגרפיים ברשת, וכמובן איך לא – הקיטורים הרגילים על הלקוחות המטומטמים שלנו. כשחשבתי על הקריירה העתידית שלי במהלך 2012 דמיינתי אחת מאלה: עובד בסטודיו עיצוב בין-לאומי נחשב (נגיד Sid Lee / Pentagram / Moving Brands), או אולי מעצב עצמאי מוצלח שיכול כבר לבחור רק פרוייקטים שווים ולקוחות עומדים אצלי בתור, או אולי אפילו פתחתי בעצמי סטודיו לעיצוב ואני מנהל סטודיו בחלל מהמם (״ברלינאי״) והמעצבים הכי טובים בארץ רוצים לעבוד בסטודיו שלי. כאלו היו החלומות שלי ב-2012.

אבל אז קרה משהו לא צפוי – קיבלתי הצעה לעבוד בסטארטאפ. ההצעה לא הייתה הדבר הלא צפוי, הדבר הלא צפוי היה שהלכתי על זה. למרות הרבה חששות שהיו לי (שאהיה מוקף רק במתכנתים ולא במעצבים עילאיים ומתנשאים, שאני אשתעמם מלעצב רק למובייל, שאצטרך לעשות דברים בזויים כמו לעצב מיילים בין השאר), החלטתי ללכת על זה, ואני יכול להגיד בפה מלא שזו הייתה החלטה ששינתה לי את החיים.

כשהתחלתי לעבוד עם עומר, יונתן ושאר האנשים במשרד פתאום נחשפתי למנטליות שהייתה ממש לא מוכרת לי: אני לא צריך לחפש עבודה מושלמת. יותר קל להמציא לעצמי עבודה מושלמת. כל האנשים במשרד היו סופר חכמים, יזמיים, לומדים לבד, ולא מחכים שאנשים יגידו להם מה לעשות – הם פשוט עושים. יותר מזה – יש המון המון אנשים עם כסף (נקרא להם משקיעים) שמוכנים לתת לך כסף כדי שתמציא לעצמך את עבודת חלומותיך ותבנה את הדבר המגניב שאתה חולם לבנות. אני חייב להגיד שהמנטליות הזו היא דבר מדבק. יש משפט שאומר: ״תגיד לי מי החברים שלך ואגיד לך מי אתה״. אני למדתי על בשרי שאין דבר יותר נכון מזה, האנשים שאתה נמצא לידם ומבלה איתם זמן משפיעים על הצורה שבה אתה חושב ופועל ובעצם משנים את מי שאתה. אם אתה נמצא בסביבה של אנשים בינוניים, סיכוי טוב שתמשיך להשאר בינוני בעצמך, אבל אם אתה נמצא ליד אנשים מבריקים, אין לך ברירה אלה להתקדם ולנסות להדביק את הקצב שלהם.

מבחינתי זו הייתה שנת למידה אקספוננצילית בסטארטאפ – למדתי איך מתנהל עסק, איך חושבים על מודלים עסקיים, איך משווקים ומביאים משתמשים, איך מוכרים רעיונות ומוצרים ואיך מודדים הצלחות וכשלונות. הלמידה הזו גרמה לי להבין שהאתגרים הכרוכים בהקמת וניהול חברה מעניינים אותי הרבה יותר מאשר העיצוב הגרפי שנועד לקדם או להוות את החוויה הסופית של הרעיונות האלה. מה שאני רוצה הוא לנסות וליישם את הדברים האלה בעצמי, עם חברה ומוצר משלי.

אז למה אני כותב שאני רוצה להקים עסק ולא להקים סטארטאפ?
ההגדרה של סטארטאפ היא פחות או יותר חברה שעדיין לא גילתה את המודל עסקי שלה, ולכן עדיין פועלת במאמצי חיפוש. כדי לממן את עצמה בתקופה הזו היא מגייסת כסף ממשקיעים, וממשיכה לנסות לחפש את המודל ולגדול. עסק בניגוד להגדרה זו היא חברה שיודעת מי הלקוחות שלה, כמה הם עומדים לשלם לה, כמה עלויות תפעול יש לה ומנסה להיות ריווחית תחת הגדרות אלה. אם פתחתם מסעדה, זה לא סטארטאפ כי אתם יודעים שאנשים יבואו וישלמו (בתקווה), אם הקמתם את אינסטאגראם ויש לכם מיליוני משתמשים ואתם עדיין לא יודעים מאיפה יבוא הכסף, אתם כנראה סטארטאפ. אני באופן אישי מעוניין להקים עסק. אני מקווה לעשות את זה בלי לקחת כסף ממשקיעים, ואני מקווה להרוויח ממנו כסף. (עוד פרטים בנושא בפוסט הבא)

למדתי כמה חשוב להשקיע במערכות יחסים

שנה עברה מאז שהתחתנתי עם נועה אישתי האדירה, ואני חושב שאני מדבר בשם שנינו שזו הייתה השנה הכי מדהימה שלנו ביחד (ולא רק בגלל שטיילנו חודש במזרח). למדנו להכיר אחד את השניה הרבה יותר לעומק, להבין, להתפשר ולאהוב. במקביל ראיתי השנה הרבה חברים שהזוגיות שלהם עברה משבר. הבנתי כמה זה נפוץ ללכת לטיפול זוגי, וכמה ילד ראשון ובכלל שינויים בחיים יכולים להיות אתגר עצום לזוגיות.

ראיתי איך אנשים שהזוגיות שלהם במשבר מאבדים עניין ומוטיבציה ברוב הדברים האחרים בחיים, וכל הדברים שנראו סופר חשובים כשהכל היה בסדר, כבר בכלל לא מעניינים ברגע שהדברים הכי חשובים בחיים נמצאים במשבר.

אז אני לא יכול להבטיח שהזוגיות שלי לא תקלע למשברים, להפך, אני עכשיו מבין שזה חלק מהחיים וסביר להניח שהמשברים יגיעו, אבל כשהם יגיעו חשוב לי שמערכת היחסים שלי עם אשתי תהיה חזקה ובריאה כדי שנצליח להתגבר על הכל ביחד ולעבור את המשברים ביחד כשאנחנו עדיין אוהבים ותומכים אחד בשניה.

למרות שהזוגיות היא המערכת יחסים הכי חשובה כנראה, התובנות האלה תקפות גם למערכות היחסים האחרות בחיים שלי: החברים שלי, ההורים והמשפחה והאנשים שאני עובד איתם. ככל שאשקיע יותר בלהקשיב, להיות שם בשבילם ולהיות חבר טוב כך מערכת היחסים תחזיק יותר זמן.

למדתי להשיק אפליקציה

השנה עיצבתי, תכנתתי והשקתי בעצמי אפליקציה.

במדינה שבה לכל אחד יש ״רעיון גאוני לאפליקציה!!״, למדתי המון על התהליך ועל השוק וגם תהליך זה עזר לגבש את הדעות שלי לגבי הרצון שלי להקים עסק משלי. למדתי המון מהתהליך, אבל היות וכבר פרסמתי בבלוג די בפירוט מה למדתי, אתם מוזמנים לקרוא את התובנות שלי בחלק 1, חלק 2 וחלק 3 של התהליך.

אסכם רק במשפט: לדעת לתכנת זה פלוס עצום היום. אני יודע שיש דיון האם מעצבים צריכים או לא צריכים לדעת לתכנת. אני לא אכנס לזה כי לדעתי אין דבר כזה ״צריך״. אבל מי שיודע יש לו ייתרון עצום. בניגוד למה שרוב האנשים חושבים כשהם חושבים על אפליקציות או סטארטאפים באופן כללי, האתגר הגדול ביותר הוא לא הפיתוח ובטח לא העיצוב אלה בעיקר השיווק, ואת זה למדתי על בשרי.

ומה הייתי רוצה שיקרה ב-2014?

• להצליח להתפרנס מהעסק שלי – עד סוף השנה הייתי רוצה להרוויח את אותה המשכורת שהרווחתי כשכיר, אבל מהעסק שלי. בנוסף הייתי רוצה שהמשכורת שלי לא תהיה תלויה בשעות עבודה שלי.

• להתחיל להבין איך לנהל את הכסף שלנו - השנה למדתי שיעור חשוב בהשקעות כשהשקעתי הרבה מהכסף שלנו במנייה של אפל, שהתרסקה מיד אחרי שקניתי אותה. בהמשך השנה הייתי כל כך מפוחד מהניסיון המר הזה, שהכסף שלנו פשוט ישב בחשבון ולא עשה כלום. עכשיו אני מבין שזו טעות, ואחד הדברים שהייתי רוצה ללמוד השנה הוא איך לנהל את הכסף בצורה שתאפשר לנו יום אחד לקנות דירה, ואולי גם להפסיק לעבוד לפני גיל 67.

• להשקיע במשפחה – לבלות זמן עם אשתי, ההורים והחברים שלי.

• לעשות יותר דברים שלא קשורים לעבודה – באופן מוזר, ברגע שהפכתי את התחביב שלי לעבודה, נשארתי בלי תחביב. הייתי רוצה לפתח אחד חדש כזה.

מה איתכם? אני אשמח לשמוע מה אתם למדתם

מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת:

הפוסט הזה הוא השלישי (וכנראה האחרון) בסדרת הפוסטים שעוקבים אחרי האפליקציה שהשקתי. אם אתם לא מכירים את הסיפור, אני ממליץ לכם לקרוא קודם את פרק 1, ואז את פרק 2.

לפני 3 וחצי חודשים השקתי את האפליקציה שלי. אחרי 4 חודשי פיתוח, חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, ועכשיו רק נשאר לי החלק הכייפי – השיווקי: לספר לאנשים איזה מוצר מדהים עיצבתי, ואחרי שההמונים יורידו ויתלהבו להאפליקציה, לנסות ולהרוויח גם איזה שקל מהצד. אוי, איזה תמים הייתי. בפוסט הזה אני אסקור את מאמצי השיווק והמוניטיזציה (המילה הלועזית ל"איך עושים פה כסף"), שעשיתי בחודשים האחרונים, ומה למדתי מהם.

שיווק (או: "בבקשה בבקשה בבקשה תכתבו על האפליקציה שלי!")

כשהתחלתי את הפרוייקט, החשיבה שלי לגבי שיווק הייתה כזו: רוב מפתחי האפליקציות מנסים לקדם את עצמם בבלוגים טכנולוגיים, או באתרים ספציפיים שכותבים ביקורות על אפליקציות. הוית ויש אלפי אפליקציות שמושקות כל יום, יש לחץ רק על אותם אתרים, והם מקבלים מאות פניות ביום. יהיה קשה להתבלט שם.

חשבתי לעצמי, שהיות שאני מעצב, ואין הרבה מעצבים שפיתחו אפליקציה, אנסה לקדם את עצמי דווקא דרך אתרים של מעצבים ולווא דווקא דרך אתרים טכנולוגיים. יש לי סיפור נחמד: "מעצב שלמד לתכנת וכתב בעצמו אפליקציה", וחשבתי שהרבה בלוגים לעיצוב ישמחו לכתוב על הרעיון הזה כדי לעודד מעצבים אחרים להתחיל פרוייקטים משלהם. אז השלב הראשון עבורי, היה לייצר את ה"תוכן" שאותו התכוונתי לתת לבלוגים. בעזרת חבר טוב שצילם, ואחי שעשה מוזיקה עשינו סרטון קצת שמדבר על התהליך של יצירת האפליקציה:

ברגע שהסרט היה מוכן, יצאתי לדרך. היה לי מוצר וסיפור לספר. עשיתי רשימה של כל האתרי העיצוב שהיו נראים לי רלוונטיים והתחלתי לשלוח מיילים. ההתחלה הייתה טובה: בלוגרית שאני מאד אוהב כתבה לי חזרה שהיא מתה על האפקליקציה וכתבה עליה, וגם ב-Creative Review התפרסם איטם קטן על האפליקציה. אבל אלו היו פחות או יותר נקודות האור היחידות. עשרות מיילים ששלחתי נותרו ללא מענה וכשסיימתי את כל הבלוגים הגדולים, ואחריהם גם את הקטנים, התייאשתי וכתבתי גם לאותם אתרי סיקור אפליקציות שניסיתי להמנע מהם בהתחלה, אבל גם הם לא ענו.

בנוסף למאמץ היח"ץ, ניסיתי טקטיקה נוספת: לחפש את כל הבלוגים והאתרים שעוסקים בציטוטים ולהגיב בתגובות שלהם עם קישור לאפליקציה שלי. לפעמים זה היה תגובה די פרסומית בסגנון: "כדאי לכם לנסות את האפליקציה שלי", ופעמים הייתה תגובה רלוונטית לנושא כגון מהו הציטוט האהוב עלי, רק עם לינק בסוף. הטקטיקה הזו עבדה פחות או יותר, ואנשים לחצו על הלינקים והגיע לאתר, חלקן כנראה גם הורידו את האפליקציה, אבל לא באלפיהם כמו שפינטזתי.

כאחד שעובד בתחום האפקליציות אני יודע שבתכלס הדבר השכי משנה את כמות ההורדות הוא המיקום שלך בחנות. והיות אם מחפשים את המילה quotes יש למעלה מ-3000 תוצאות, אם אתה לא בין הראשונים, גורלך נחרץ ככל הנראה. אני הייתי ממוקם בחנות האמריקאית באיזור מקום 300 ובחנות הישראלית במקום מספר 7. הסיבה להבדל הוא שהרבה מהחברים ומהמכרים בארץ השאירו תגובה ודירוג בחנות, מה שמאד מקדם את האפליקציה בחנות. חבר מפתח המליץ לי לקנות ביקורות מזוייפות לחנות האמריקאית כדי לקדם את המיקום שלי שם. "זה נכון שזו טכניקה די באיזור האפור, אבל היי, כולם עושים את זה" הוא אמר לי.

טוב, משאיר את המוסריות מאחור כדי לקדם את המוצר שלי הלכתי לאתר fiverr (אתר שבוא אפשר לקנות המון שירותים ב-5 דולר), וקניתי 20 ביקורות חיוביות בחנות האמריקאית. לתקופה קצרה אני חושב שזה באמת עזר, וכמות ההורדות עלתה קצת, אבל בערך חודש מאוחר יותר קיבלתי מייל זועם מאפל: "אתה רמאי שקרן ועברת על חוקי החנות שלנו, מחקנו את כל הביקורות שלך, ובפעם הבאה שתעצבן אותנו, אנחנו נשלול לך את רשיון המפתח". זה היה הסוף לניסיונות שלי בצד האפל של השיווק.

מה למדתי?  

הדבר העיקרי שלמדתי הוא, ששיווק מתחיל הרבה הרבה לפני היום שבו אתה באמת צריך לשווק. אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזו ב-Smashing magazine, שמספרת איך המפתח הצליח להביא את האפליקציה שלו ל-Top 10, אבל המסקנה היא שכדי להצליח היום בשיווק בעולם האפקליקציות אתה צריך להכיר המון המון אנשים, אתה צריך קשרים וגם כסף יעזור. כל יום אנשים מסביבי מספרים לי את הרעיון הגאוני שלהם לאפליקציה וחשוב שזה יהיה ברור לכולם: זה אולי נראה קל, אבל זה רחוק מאד להיות פשוט. למען האמת, אם אתה עושה את זה לבד, זה על גבול הבלתי אפשרי.

איפה הכסף?

אמנם לא עשיתי את הפרוייקט הזה כדי להתעשר, אבל חשבתי שיהיה נחמד לקבל קצת דמי כיס מהצד. הרעיון המקורי שלי היה כזה: לקדם את האפקליקציה החינמית, לייצר מצב שיש מאות או אלפי הורדות ביום ואז "לנעול" את האפליקציה אחרי 10 ימי שימוש. אנשים שאהבו אותה ורוצים להמשיך יצטרכו לשלם. הרעיון היה נחמד, אבל לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון: לייצר מאות ואלפי הורדות ביום. נתקעתי בשלב של עשרות הורדות ביום (מספרים מדוייקים בהמשך הפוסט) ובשלב הזה לא היה שווה לנסות ולגבות כסף אחרי 10 ימים. ממספרים שאני מכיר מהשוק, מספר יחסית טוב להמרה ללקוח משלם הוא 5%. אז גם אם הייתי מצליח להמיר 5% מנניח 30 הורדות ביום, היה מדובר על בין 1-2 לקוחות משלמים ביום. מה שאומר משהו בסביבות ה-240 שקל בחודש עבורי. חבל על הזמן שיקח לי לפתח את כל מנגנון הגבייה הזה.

אחרי שראיתי שאני לא מצליח להרים את כמות ההורדות, החלטתי לשנות אסטרטגיה. במקום לתת את האפליקציה בחינם, פשוט אהפוך אותה לאפקליציה בתשלום. אם אגבה 3 דולר, אני מקבל 2 דולר (אחרי שאפל לוקחים את החלק שלהם) על כל קניה. זה פותח פתח לשיווק מסוג אחר: אם אצליח למצוא סוג פרסום (גוגל, באנרים וכו') שבוא אוכל לגרום ללקוח להוריד את האפקליקציה והעלות תהיה פחות מ-2 דולר, אני ארוויח את השארית (מה שנקרא "ארביטראז'" בעולם של אנשים שמבינים בכסף), אז אוכל פשוט להתחיל לזרוק כסף על פרסום ולעשות רווחים על ההשקעה שלי.

למשך כמה ימים הייתי תחת הרושם שגיליתי משהו שאף אחד לא חשב עליו עדיין. ידעתי שזה לא יכול להיות, אבל החישובים שעשיתי על הנייר היו משוגעים. בשירות הפרסום של אפל (iAD), השקעתי 200 דולר, והמחשבון שלהם הראה לי חישוב לפיו אפל מאמינים שבתקציב הזה אקבל 600 הורדות. כמו שאמרתי קודם – אם הרווח שלי הוא 2 דולר להורדה, זה בעצם אומר שעל ה-200 דולר שלי אקבל החזר של 1200 דולר. הייתי בעננים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי או איפה אחביא את כמויות הכסף שאני עומד לעשות. ישבתי מול המחשב ולחצתי refresh כול 20 שניות מחכה לראות את הכסף נכנס.

גם במקרה הזה, התבדתי די מהר. ההורדה הראשונה דרך הפרסום של אפל עלתי לי 36 דולר (כלומר אני מפסיד 34 דולר להורדה), וביטלתי את הקמפיין מיד לפני שהפסדתי את כל הכסף. ניסיתי לפרסם בעוד כמה מקומות (פייסבוק, גוגל), אבל התוצאה הייתה דומה: אנשים לא קונים אפליקציות דרך באנרים, ואם כן זה כי אתה משקיע המון כסף בפרסום כי אתה מרוויח המון מכל משתמש שמוריד (נגיד אם אתה אפליקציית הימורים).

מה למדתי?

אם זה היה קל, כנראה שכולם היו עושים את זה, אבל עדיין, כל אחד מאיתנו חושב שהוא כנראה קצת חכם יותר מכל השאר. אבל זה עדיין קשה. שוק הפרסום נשלט על ידי ענקיים שיש להם המון כסף, והם מרוויחים המון כסף מכל הורדה, אני שמרוויח 2 דולר מהורדה, לא באמת יכול להתחרות איתם. נכון לעכשיו הפסקתי את כל מאמצי הפרסום, והשארתי את האפליקציה בתשלום, ובין 1-2 מורידים ביום, מה שבאמת מייצר לי בסוף החודש משהו כמו 240 שקל.

קצת מספרים

היות ולא הרבה אנשים מפרסים בפומבי את ה"מספרים" שלהם, אני חושב שזה די מסקרן לראות מבפנים את הגרפים של מותגים אחרים, אז אני מצרף פה כמה מהגרפים שלי (מהתקופה שהאפקליקציה הייתה בחינם)

משתמשים אקטיביים: (תתעלמו מהירידה בסוף, זה בגלל שעדיין אין נתונים לגבי אותו שבוע)

הורדות מה-iTunes

שימור לקוחות (מה שנקרא retention או "אחרי כמה זמן המשתמש נוטש")

לסיכום

ההצלחות שלי: קודם כל – הצלחתי להשיק. הצלחתי להתחיל, ולסיים פרוייקט וזה חשוב והרגשה מעולה. היום שבו לחצתי על הכפתור השיחררתי את האפקליקציה לחנות היה יום נהדר והרגשת סיפוק אדירה. הצלחתי גם לייצר מוצר שאנשים אוהבים, משתמשים בו יחסית לאורך זמן, משתפים ונהנים. בכל יום אני נכנס ל-twitter ומחפש מי שיתף ציטוטים וכל יום יש די הרבה (למרבה ההפתעה האפליקציה פופולרית בעיקר אצל נשים). למדתי המון, בטח בפן הטכני אבל גם בפן של איך לנהל פרוייקט, איך עושים או לא עושים שיווק מה עובד ומה לא.

הכשלונות שלי: על אף כל הכתוב למעלה, כמובן שקיוותי ליותר. קיוותי שהאפקליציה "תתפוצץ" והיו עשרות אלפי הורדות, קיוויתי שכולם ירצו לכתוב על הסיפור הזה, והתבדתי. נכשלתי גם בפן השיווקי וגם בפן הכספי, אבל למרבה המזל, לא היה פה הימור קשה מדי: לא ויתרתי על העבודה שלי, ולא השקעתי המון כסף ולכן הכשלון לא צורב יותר מדי, ובטח לא יעצור אותי מלעשות את הפרוייקט הבא.

בשלב הזה, אני מפסיק להשקיע בפרוייקט. הרבה אנשים כותבים לי שהם מתבאסים שנגמרים הציטוטים אחרי חודשיים, ומבקשים שאני אעשה עוד, אבל זה הרבה עבודה ואני מעדיף להשקיע את עצמי בפרוייקטים אחרים. זה היה אחלה ניסוי והתנסות והיה לי ממש כיף (למרות שלפעמים היה קשה לקום מוקדם בבוקר לפני העבודה לעבוד על זה), ואני בטח ממליץ לכולם להתחיל איזשהו פרוייקט כזה או אחר. העובדה שזה קשה לא אמורה להרתיע אף אחד. היא בטח לא מרתיע אותי.

או – "למה אני שונא את Google Glass אבל אני אהיה הראשון לעצב להם"

לא כל מה שחדש בהכרח יותר טוב. כל דור מסתכל הדור שאחריו ומתרפק: "בזמני הכל היה פשוט יותר, וטוב יותר, אני גדלתי בלי אייפון / טלויזיה / מכונית / חשמל, ועדיין היינו מאושרים". אבל זה כמובן לא מונע מאיתנו להמשיך ולרוץ קדימה מבלי לשאול את השאלה האם זה טוב יותר.

בספר "קיצור תולדות האנושות", מסביר הררי שאפילו המצאת החקלאות לא בהכרח הייתה לטובת האנושות, היות ועכשיו אנחנו משועבדים לשדות שלנו, עובדים יותר קשה, בעבודה שהגוף שלנו לא נבנה כדי לעשות, אבל אחרי שאימצנו את ההמצאה, כבר אי אפשר לחזור לאחור. כך גם עם החשמל / מכוניות / טלויזיה ואייפון.

עכשיו גוגל ממציאים משקפיים חדשים, ורוצים שאני אהיה מחובר 24/7, ואפילו לא אוכל להחביא את המכשיר בכיס. בתור אחד שראה את הסדרה "מראה שחורה" (מומלץ!), אני בכלל לא בטוח שזו המצאה שטובה לאנושות. להקליט כל רגע בחיים שלי? לקבל עוד אינפורמציה בכל רגע נתון? לא לעשות טעויות בכלל? לי באופן אישי זה נשמע כמו סיוט.

אם אני שונא את זה , זה כנראה יצליח

גיליתי שיש לי ברומטר פנימי חשוב: אם אני שונא רעיון כלשהו מאד, ואני חושב שהוא מטופש ואף אחד לא ירצה אותו, בדרך כלל הרעיון מצליח מאד ואני מגלה שאני לא מבין כלום בכלום.

לדוגמא: כשהייתי בצבא, בחור אחד ששירת איתנו, שמו שחר, בא וסיפר לי על פרוייקט חדש שהוא עובד עליו. זו "רשת חברתית" שאתה יכול ליצור קשרים עם חברים שלך, ולפי תיאוריה מסויימת, אתה מקושר לכל בן אדם בעולם דרך 6 אנשים. הוא ביקש ממני להצטרף כי הרשת הייתה חדשה ועוד לא היו משתמשים. התחברתי וחשבתי לעצמי "מי צריך את השטות הזו?". הם קראו לה "מקושרים", והיא הושקה באותו זמן בערך שמארק השיק את "פייסבוק" באוניברסיטה שלו. לימים הם מכרו את מקושרים לואללה בכמה מיליונים, פייסבוק התפוצץ בכל העולם, ואני גיליתי שיצאתי דביל.

למה להיות הראשון לעצב לזה?

אוקי, עכשיו כשאנחנו יודעים שאני לא אוהב את הרעיון, וגם שהעובדה שאני לא אוהב אותו מעידה שככל הנראה הוא עומד להצליח, נשאלת השאלה – למה לעצב אפליקציות ל-Google Glass? למה לשתף פעולה עם משהו שאני לא אוהב?

הנה איך שאני רואה את זה:

1. כי אף אחד אחר לא רוצה לעצב לזה: באופן מוזר, רוב המעצבים אוהבים להמשיך ולעשות את מה שהם עושים עכשיו ולא להתחיל לעשות דברים חדשים. רובם עדיין אוהבים לעצב לתחום הניירות ומקבלים חלחלה כשהם מקבלים פרוייקט דיגיטאלי כמו אתר או אפליקציה. עכשיו לאט לאט הם מתחילים לזלוג לתחום הדיגיטלי (לדעתי יותר בכלל הכסף מאשר בגלל עניין בתחום). מה אני מסיק מזה? שכשתצא פלטפורמה חדשה כמו Google Glass, אף אחד לא יקפוץ על המשימה לעצב לה. אם אני אעשה את זה, יהיה לי יתרון יחסי עצום.

2. כדי לייצר סטנדרטים טובים: אם אנשים עומדים להשתמש במוצר הזה, עדיף לפחות שיתשמשו במשהו טוב. עדיף שלפחות מעצבים ילחמו כדי לייצר מוצר עם סטנדרטיים גבוהיים, לא פולשני, לא מבלבל, שלא מסיט את תשומת הלב. בקיצור, עדיף שזה יהיה פחות נורא ממה שזה.

3. כדי לא להשאר מאחור: מי שנלחם בקידמה, סופו להשאר מאוחר. זה עצוב אבל זה המצב. כמו שאמרתי בסעיף הראשון – גם אלה שהעדיפו להמשיך לעצב כרטיסי ביקור ונייר מכתבים מתמודדים עכשיו עם המציאות שבה אף אחד לא באמת צריך כרטיס ביקור וניירת, ואין להם ברירה אלה להגרר לתחום הדיגיטל. אבל מעצם העובדה שהם נגררים לשם משתמע שהם מגיעים לשם אחרונים. סביר להניח שעד שהם יגיעו, הדבר הבא כבר יהיה בדרכו.

4. כי אפשר לחדש: אם אתה ראשון בתחום חדש, שעוד אף אחד לא עשה בו כלום, כמעט כל דבר שתעשה יהיה חדש. זה כיף! בטח בעולם שבו "כבר עשו הכל", להיות הראשון לעשות משהו הוא תחושה אדירה, ואחרי הכל, באנו להינות, לא?

אחד שממש לא רוצה להשאר מאוחר

אז אתם יכולים לצחוק עכשיו על המטומטמים שהולכים עכשיו עם הדבר הזה על הפרצוף (בסיליקון ואלי קוראים להם Glass-holes, על משקל Ass-holes), אבל אם יום אחד לא תוכלו לחיות בלי אפליקציית משקפיים זו או אחרת, יש סיכוי טוב שזו תהיה עבודה שלי.

תגידו לי אם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי:

הלכתם לבית קפה ביום שבת בבוקר. שתיתם קפה הפוך ואכלתם ארוחת בוקר ישראלית במחיר מופקע. נחמד מאד. כעבור יומיים אתם מקבלים אס.אמ.אס מבית הקפה: “היי [שם פרטי]!, כבר יומיים לא היית בבית הקפה שלנו! אנחנו מתגעגעים, בבקשה תבוא/י שוב!”. אתם מתעלמים בנונשלאנט אבל למחרת שוב: “היי [שם פרטי]!, רק רצינו להגיד לכם ש[שם של חבר מהפייסבוק] היה אצלנו בבית קפה ומאד נהנה! כדאי לך לבוא שוב!”. טוב עכשיו אתם כבר מתחילים להתעצבן, אבל מוחקים את ההודעה וממשיכים עם היום שלכם. אבל נחשו מה קורה למחרת? נכון! עוד הודעה: “היי [שם פרטי]!, ראינו שבביקורך האחרון אכלת [ארוחת בוקר ישראלית], מצאנו שאנשים שנהנו מ[ארוחת בוקר ישראלית] גם אהבו לאכול [סנדוויץ' גבינת עזים]! אם תגיע/י בשבוע הקרוב תקבל/י 5% הנחה! בוא/י כבר!”.

נשמע לכם רחוק? בקרוב בטלפון הנייד שלכם או בתיבת המייל שלכם.

למען האמת, לא צריך אפילו לחכות ל"בקרוב". מותגים דיגיטליים כמו אפליקציות או אתרי אינטרנט שנרשמנו אליהם מרשים לעצמם להתנהג כמו חברה משוגעת רק בגלל שיש להם גישה לכתובת המייל שלנו או יותר נורא – אפשרות לשלוח לנו נוטיפיקציות ישר לתוך הטלפון הנייד.

כל בוקר אני מתעורר לתיבת מייל שמלאה בלפחות 10-20 מיילים ממותגים שמתישהו במהלך החיים נרשמתי או ביקרתי אצלם וחשבו שיש להם משהו נורא חשוב לספר לי. מילא זה, אבל במהלך היום הסמארטפון שלי מתריע לי בסביבות כל 20 שניות עם עוד אפליקציה שמודיעה לי שמאד כדאי שאני אפתח אותה אחרת אני חי בסיכון גבוהה מאד שמשהו מעניין קרה אבל אני לא יודע עליו.

אם חייתם תחת הרושם שאין מה לעשות, אלו הם החיים המודרניים וזו התוצאה של טכנולוגיה מתקדמת – אז שיקרו לכם. זוהי אך ורק תוצאה של מותגים שרוצים עוד ועוד מתשומת הלב שלכם ובוחרים להיות אגרסיביים מאד בקשר לזה.

בתווך הקצר המותגים כנראה יקבלו את שלהם: אתם תפתחו את האפליקציה, או תשלמו עוד דולר. אבל בתווך הארוך מותגים שמתנהגים ככה ייצרו שנאה והרגשת גועל כלפיהם. אף אחד לא אוהב את החברה האובססיבית שמחכה לו מתחת לבית ב-2 בלילה וצורחת שהיא אוהבת אותו ורק רוצה להיות ביחד.

המהפכה בדרך

כבר כתבתי פה בבלוג פעמיים על אפליקציית המייל האהובה עלי: Mailbox. אני עדיין חושב שהיא אפליקציה מעולה, אבל משהו קרה בשבועות האחרונים: קלטתי שהפכתי מכור לקריאה וניקיון תיבת הדואר שלי. האפליקציה עוצבה בצורה טובה כל כך שהיא פשוט גרמה לי להתמכרות. כל פעם שפתחתי את הטלפון שלי וראיתי את המספר המציין את מספר המיילים החדשים שיש לי בתיבה מיד נכנסתי וניקיתי את התיבה. 20 אולי 30 פעם ביום. כשאני קם בבוקר. כשאני בעבודה. כשאני באוטובוס. כשאני עם אשתי. כשאני יוצא מהמקלחת. כשאני במיטה.

כשקלטתי מה קורה החלטתי לשים לעצמי גבולות: ביטלתי את ה-Badge (המספר שיושב על האייקון של האפליקציה ומראה כמה מיילים חדשים יש). בנוסף ביטלתי את כל הנוטיפיקציות בטלפון שלי- לא עוד פייסבוק, אינסטגרם, ושאר ירקות יכולים לדחוף את המסרים שלהם לתוך הנייד שלי. אם זה לא שיחה או אס.אמ.אס, זה כנראה לא כל כך חשוב.

ואז גיליתי שאני לא לבד. פגשתי חבר לפני כמה שבועות, ליאור פרנקל, שסיפר לי שהוא מתמודד עם אותה הבעיה, הוא מכור לסמארטפון שלו. ליאור שהגיע מה"צד השני" כיזם שמפתח אפליקציה ומנסה לגרום לאנשים להתמכר אליה, החליט לערוק מהצד של המותגים לצד של האנשים ולעזור לאנשים להתחיל בדיאטה דיגיטלית. אם לא ראיתם הקמפיין שלו Undigitize.me רץ עכשיו חזק בפייסבוק.

כשיש סמים ממכרים יש לבעיה שני צדדים שצריך לטפל בהם: המכורים לסמים, וייצרני הסמים. ליאור מנסה לעזור למכורים, אני מנסה להגיד לייצרני הסמים: תרגיעו חבר'ה, לפני שהסמים שלכם הולכים לחזור לכם בפנים.

To spam? or not to spam? That is the question

אני עובד בחברת סטארטאפ שמפתחת אפליקציה. אז אני מתמודד עם מה שנקרא "החיים האמיתיים" כל יום. בחיים האמיתיים יש המון לחצים. אחד האתגרים הכי גדולים בעולם האפליקציות הוא – Retention, מה שנקרא בעברית "שימור לקוחות". בעולם האפליקציות יש אחוזי נטישה גבוהים מאד. אנשים מורידים אפליקציה, משחקים איתה קצת, ואז לעולם לא חוזרים. או שבמקרה הטוב – הם משחקים איתה שבוע או שניים, ואחרי זה לא חוזרים.

ונגיד שהלקוחות לא נוטשים אותך. אבל הם נכנסים לאתר שלך וקונים משהו פעם בחודש. במקרה הזה, מטרתך כעסק היא להגביר את ה-Engagement. כלומר את כמות הזמן, והתדירות שלקוח מבקר באתר שלך.

שתי הדרכים ה"קלות" ביותר להתמודדות עם הבעיות האלה, הן פשוט להזכיר ללקוח שאתה קיים, או לתת לו איזשהו דרבון קל לחזור אליך. ואז איך נזכיר לו? נכון. נשלח לו מיילים, או שאם אנחנו מותקנים על הסמארטפון שלו, נשלח לו נוטיפיקציה.

אז נכון, הסטארטאפ שלנו הוא לא בין יצרני הסמים הכבדים, אבל זה יהיה שקר להגיד שאני לא שולח מיילים ונוטיפיקציות ללקוחות שלנו. מצד שני, אני גם לא חי באשליות – אני יודע שאני חייב למצוא דרך טובה יותר לגרום ללקוחות לאהוב אותי מאשר לעמוד מתחת לבית שלהם ב-2 בלילה ולצעוק להם שאנחנו צריכים להיות ביחד.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בשוק. באתי חף מציפיות, ו-86 דקות אחר כך הייתי עם הלסת ברצפה אומר לעצמי: “מה היה הדבר הזה? איך זה יכול להיות? זה פשוט לא ייאמן..”. אם לא ראיתם עדיין את "מחפשים את שוגרמן", אז מומלץ לכם תכף ומיד לראות את הסרט זוכה האוסקר הזה (כלומר – הסרט שניצח את הסרטים "שלנו" באוסקר השנה).

בין אם ראיתם את הסרט או לא (אני לא אהרוס לכם), אני רוצה להתייחס לנקודה הזו: איך יכול להיות שיש אמן אדיר, אמן שלא נופל מבוב דילן ברמת היצירה שלו, ואף אחד לא מכיר אותו?

בסיום הסרט שאלתי את עצמי כמה שאלות:

1. למה כולם מכירים את בוב דילן, אבל לאף אחד אין מושג מי זה רודריגז?
2. האם יכל להיות מצב שגם בוב דילן היה "נופל בין הכיסאות" ולא היינו יודעים מי הוא עד היום?
3. כמה אמנים גאונים נהדרים עוד קיימים בעולם כמו רודריגז או בוב דילן, אבל אין לנו מושג עליהם?

הטענה שאני רוצה לטעון היא: הכל עניין של שיווק.

כמעצב חונכתי לחשוב ש"שיווק" ו"פרסום" אלו מילים גסות. הפרסום הוא הרי השטן, ומטרתו למכור לאנשים חרא שהם לא באמת רוצים. אם אתה גאון אמיתי אין לך צורך בפרסום. הרעיון הטוב שלך יתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולא תאלץ לבזות את עצמך בפרסום מודעות ובאנרים שאף אחד לא רוצה לראות.

כולנו רוצים להאמין שאנחנו חיים בעולם שבו אם המוזיקה באמת טובה, אז האמן יצליח. אם הציור באמת מדהים, הצייר יציג במוזיאון חשוב. אם המוצר שלכם נהדר ואנשים אוהבים אותו, אז המכירות יעלו. אבל האמת היא, שהעולם פשוט לא עובד ככה.

כולנו מכירים את הסיפור על ואן-גוך, שחי כעני עלוב ולא מוצלח והוכר כגאון רק לאחר מותו. אבל יש לכם מושג כמה סטארטאפים מעולים נסגרו, כמו מוצרים כשלו וכמה רעיונות טובים מתו מאותה הסיבה בדיוק? אף אחד לא שמע עליהם בזמן.

הסיפור המוזר על האפליקציה שיצאה מאוחר, לא עשתה שום דבר חדש, ונמכרה ב-100 מיליון דולר

לפני חודש וחצי כתבתי על מותגי השנה שלי. בינהם היה המותג Mailbox. מיילבוקס זו אפליקציה מעולה לניהול מיילים, אני לא אחזור ואספר כמה אני אוהב אותם ואיך הם שינו לי את החיים, אתם מוזמנים קרוא את הפוסט. הסיפור המעניין הוא שלפני בערך שבועיים ישבתי לאכול פיצה עם עומר ויונתן, וכבדרך אגב עומר סיפר לנו שיש אפליקציה שנראית בול כמו מיילבוקס, עושה בדיוק את אותו הדבר, אבל הושקה לפני מיילבוקס. ואף אחד לא יודע על זה.

על פניו זה נשמע הזוי. מיילבוקס היא אחת האפליקציות הכי מדוברות בחודשים האחרונים בעולם הסטארטאפים. כתבו עליה בכל בלוג אפשרי, עשרות אלפי אנשים חיכו בתור כדי לקבל כניסה לאפליקציה, והיא נמכרה לדרופבוקס חודש אחרי שהושקה ב-100 מיליון דולר.

איך זה יכול להיות?

כלומר, אם הרעיון של דרופבוקס, שכולם כל כך מתלהבים ממנו (הרעיון הוא להתייחס למיילים כמו רשימת מטלות), לא היה חדש בכלל, אז איך לא שמענו עליו קודם? איך לא היה באז כשהושקה האפליקציה הראשונה (שנקראת Taskbox)? אפילו הבאז על ממשק המשתמש החדשני של מיילבוקס לא היה כל כך חדשני, אלה ממש דומה לממשק של טאסקבוקס.

כמובן שאין תשובה אחת, וכמובן שהצלחה היא פקטור של המון גורמים, אבל במקרה הזה אני חושב שאפשר להגיד בביטחה: מיילבוקס פשוט שיווקו את עצמם טוב יותר. הם יצרו מותג הרבה יותר אנושי, יצרו סרטון חמוד ואמוציונלי, פעלו כדי לייצר קהילה של אנשים שהנושא נוגע להם ונרשמו חודשים מראש לרשימת המתנה, ופעלו במרץ כדי שיכתבו עליהם בכל מקום.

עם מי צריך לשכב פה בבקשה?

עכשיו לרגע של וידוי אישי. חוץ מהסיפור המדהים של רודריגז, אני לומד עכשיו על בשרי את חשיבות השיווק. לפני כחודש השקתי אפליקציה משלי (אפשר לקרוא על התהליך בחלק 1, ובחלק 2), ועכשיו אני צריך לשווק אותה. למען האמת, זה היה החלק שחיכיתי לו מההתחלה. במהלך חודשי הפיתוח כל הזמן אמרתי לעצמי: “יאללה, נמאס כבר לתכנת, שזה יהיה מוכן כבר ואני אוכל לנסות ולשווק את זה". עכשיו אני מגלה שזה עסק ממש לא קל.

בלי לפרגן יותר מדי לעצמי, נראה כאילו שהאפליקציה שלי מצליחה לא רע בכלל בקרב אלה שהורידו אותה. אני לא מדבר על הפירגון של אמא והחברים, אני מדבר על זה שכבר יש מאות משתמשים, ונתוני השימוש שלהם מראים שהם משתמשים באפליקציה על בסיס יומי, ולאורך זמן. הצלחה גדולה.

הצד המבאס בסיפור הוא – שאף אחד לא יודע על האפליקציה. ההורדות זורמות להן בזרזיף דק של עשרות הורדות בודדות ביום, ובקצב הזה יעברו שנים לפני שאראה כמות הורדות שאפשר להחשיב אותה להצלחה. אז אני נותן את כל כולי במאמצי השיווק: כותב מיילים, מציע לכתוב כתבות, מפרסם פה ושם, אבל האמת היא – שזה ממש לא קל.

מכירים את השאלה המפורסמת על העץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע על זה? האם הוא באמת עושה רעש? אז תנו לי לנסח אותה מחדש: אם רודריגז מנגן שיר גאוני במועדון ריק, האם מישהו ישמע אותו? אם אתם משיקים אפליקציה ביער עמוס אפקליקציות ולא מצליחים להגיע לרשימת ה-Top 20 app, האם מישהו יודע על האפליקציה שלכם?

אז הנה מה שרודריגז לימד אותי: זה לא מספיק להיות גאון. צריך גם לדעת למכור. אם תחכו שהכשרון שלכם יביא אתכם להצלחה בעצמו, ייתכן שמחכה לכם המתנה ארוכה מאד.

זה לא ספרינט, זה מרתון

אני טוב בריצה למרחקים קצרים. אני ננעל על רעיון ואז כשאני מלא מוטיבציה אני רץ ומפרק אותו. הבעיה שלי היא עם פרויקטים ארוכים – אחרי שהבאז הראשוני של הרעיון עובר, אני משתעמם די בקלות ונמאס לי. לכן מראש ידעתי שפרויקט מהסוג שלקחתי על העצמי, על אף שהוא פשוט (אפליקציה ששולחת כל בוקר ציטוט מעוצב), יהיה אתגר מהסוג למרחקים ארוכים. רק שלא היה לי מושג כמה ארוך המרתון.

אם הייתם שואלים אותי לפני 4 חודשים מה יהיה הדבר הכי קשה בפרויקט, סביר להניח שהייתי אומר או משהו טכני (“אני לא אצליח לתכנת את זה"), או בעיית מוטיבציה (“אין לי כוח לעבוד בסופ"ש"). ולמרות ששניהם לפעמים כמעט שברו אותי, הבעיה העיקרית שנתקלתי בה היא בעיית ניהול.

איזה ניהול אתם שואלים? סך הכל מדובר פה במפעל של בן אדם אחד. אז זהו, שעדיין צריך לנהל את הפרויקט. במשך החודשיים האחרונים שלי כל מי ששאל אותי איך מתקדם הרעיון קיבל תשובה בסגנון "נראה לי שעוד שבועיים אני מסיים". הסיבה היא שכל הזמן נזכרתי שיש עוד דברים שצריך לעשות, וכל הזמן קיבלתי רעיונות נוספים וטובים לדברים שאפשר להוסיף או לשנות ולכן בכל שבוע של התקדמות, קו הסיום התרחק בשבועיים.

חלק מהמשימות. חלק קטן.

הקטע בלנהל פרויקט, הוא להחליט בעיקר מה לא לעשות. אם אני אנסה לעשות הכל אני בחיים לא אסיים. אם אני רוצה לקבוע תאריך יעד לסיום, זה אומר שאני לא אוכל לעשות הכל. למען האמת, אני לא אוכל לעשות את הרוב, ואז נשאלת השאלה – מה יותר חשוב ? על מה מוותרים? מה לעשות קודם?

בסופו של דבר תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי שחייבים לחתוך. זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות, כי הנטייה שלנו היא לרצות שדברים יהיו מושלמים (בעיקר כמעצבים). אבל כמו שאומר צוקרברג: better done then perfect. הם הייתי מכוון למושלמות, אין סיכוי שהייתי משיק את האפקליציה הזו בחיים. ולכן, זין על מושלמות. כן, יש בעיות. יש עדיין באגים, העיצוב לא מושלם, אבל היי – לפתוח השקתי.

אני חייב להגיד שההרגשה הזו, של "להשיק". אשכרה ללחוץ על הכפתור ולדעת שזהו – עכשיו הדבר הזה הוא בעולם, זה לא רק דיבורים – היא הרגשה מדהימה. בין אם זה יצליח או לא, זה היה שווה את זה.

אם לא תבקש לא תקבל 

הנה אנקדוטה קטנה ונחמדה מהדרך.

האפליקציה שלי מתבססת על תמונה של בן אדם, עם ציטוט טיפוגרפי עליו. זה מעלה את שאלת החוקיות של השימוש בתמונה (כמו ששאל מישהו בתגובות בפוסט הקודם). זו בעיה שנתקלתי בה יחסית מהר בתחילת הפרויקט וכמעט הרגה את הפרויקט.

כמעצבים, בעיקר במהלך הלימודים ובפרויקטים שאנחנו עושים בשביל הכיף, אנחנו משתמשים בתמונות מגוגל ומקומות אחרים ללא הבחנה. מצאתי תמונה יפה – אחלה. אבל ברגע שאני יוצא עם פרויקט שעל הנייר הוא פרויקט מסחרי (אפילו שעדיין לא הרווחתי ממנו שקל), העסק הזה נהיה בעייתי. חבר שהתייעצתי איתו סיפר לי שכבר קיבל מכתב באיום תביעה על שימוש לא חוקי בתמונה (בנוסח: שלם לנו $5000 דולר עכשיו או שניקח אותך לבית משפט), ועדיף בכלל לא להגיע לסיטואציה הזו.

זה השאיר אותי עם ויקיפדיה. לויקיפדיה יש מאגר עצום של תמונות, שברובן אפשר להשתמש, ובמקרה הצורך להוסיף שורה של קרדיט לצלם. אבל העניין הוא שלא הכל יש בויקיפדיה, ויש אנשים שהתמונה שלהם בויקיפדיה היא ממש מבאסת. לדוגמה – בוקובסקי.

בוקובסקי הוא אחד המשוררים האהובים עלי, ולא היה סיכוי לעשות את הפרויקט בלי להשתמש בציטוט שלו. רק שהבעיה היא שהתמונות החוקיות היחידות שהיו שלו בויקיפדיה, היו תמונות סופר מבאסות שלו זקן ומגעיל, ולא רציתי להשתמש בהן. רציתי תמונה שבאמת תעביר את האישיות שלו – תמונה שלו שותה או מעשן, משהו שיראה מגניב.

יש המון תמונות מעולות של בוקובסקי – הבעיה היא שהן לא חופשיות לשימוש. התמונה שרציתי עלתה $500 דולר לשימוש. אין סיכוי.

אז עשיתי את מה שאני אוהב לעשות – כתבתי מייל.

מצאתי את שם הצלם (צלם סופרים מכובד מנורווגיה שגר בצרפת), וכתבתי לו מייל שמספר לו את הסיפור שלי, את הרעיון של הפרויקט, ומבקש רשות להשתמש בתמונה ללא תשלום. נחשו מה? הוא הסכים.

העבודה מתחילה עכשיו

אז השקתי את האפליקציה, התרגשתי מאד, פרסמתי בפייסבוק, כמה חברים הורידו ואז…זהו. לא קרה כלום. כמובן שלא קרה כלום. למה שיקרה משהו?

עכשיו מתחילה העבודה האמתית השנייה – לשווק את המוצר, לספר עליו לאנשים שאני חושב שזה יעניין אותם ולנסות לייצר מאסה של הורדות.

אני אנסה לשווק את המוצר לקהל של מעצבים. אני חושב שזה קהל שיהנה ממוצר כזה ולכן אני רוצה לדבר עם בלוגרים חזקים בסצנת העיצוב העולמית כדי שיכתבו עלי. העניין הוא שזה לא כזה קל – כל מי שיש לו בלוג עם אלפי קוראים ביום מקבל כמויות מיילים עצומות של אנשים שהיו רוצים לקבל חשיפה בבלוג הזה.

כדי להתבלט ו"למכור" את הסיפור שלי, אני צריך לייצר סיפור שיעניין גם את הבלוגר, אבל יותר חשוב את הקוראים שלו. הרעיון שלי, הוא לנסות ולייצר סרט, סוג של מיני-דוקומנטרי של 2 דקות שמספר את הסיפור שלי – מעצב שלא יודע לתכנת שיוצא לדרך לנסות ולבנות אפקליציה. סוג של מאחורי הקלעים של הסיפור. בתכלס – כמו הבלוג הזה רק בוידאו ובאנגלית כדי שאנשים מכל העולם יוכלו להתחבר לזה.

האם זה יעבוד? אין לי מושג. נשאר רק לעשות ולברר.

בפרק הבא

בפוסט הבא בנושא שאכתוב עוד כמה חודשים, אספר על תוצאות מהלך השיווקי שאני מנסה, אחשוף סטטיסטיקות הורדות ושימוש באפליקציה ובכלל – אספר לכם מה קורה.

stay tuned.

(במידה ולא עשיתם את זה כבר, תורידו את האפליקציה)

]]> http://blog.ransegall.com/?feed=rss2&p=898 12 http://blog.ransegall.com/?p=885 http://blog.ransegall.com/?p=885#comments Sat, 16 Mar 2013 09:52:52 +0000 http://blog.ransegall.com/?p=885

אמצע מרץ זה תמיד הזמן לסיכומים. למה? כי אף אחד אחר לא עושה סיכומים. כולם מחכים לסוף/תחילת שנה, ואז זה לא מפתיע. חוץ מזה, זה הבלוג שלי, וזה מה שבא לי לכתוב היום.

אז בלי הרבה קשקושים, הנה 5 המותגים שהכי אהבתי בחודשים האחרונים:

1. Spotify

גיליתי את המותג הזה רק לפני חצי שנה, אפילו שהוא היה קיים גם קודם, והסיבה היא שהוא עדיין לא זמין בישראל. אבל אחרי שאחי הסביר לי איך בקלות אפשר לקבל גישה אליו, עשיתי את זה ואני יכול להגיד בפה מלא – המותג הזה שינה את חיי.

למי שלא מכיר, ספוטיפיי זה כמו חנות המוזיקה של itunes, רק שאתה יכול להקשיב להכל. במקום להוריד את השירים אתה שומע אותם ב-streaming, ויש לך בעצם גישה לכל המוזיקה בעולם. יש שתי אפשרויות לעבוד עם השירות הזה: הראשונה בחינם, ואז מדי פעם יש לך פרסומות כמו ברדיו. השנייה היא לשלם 10 דולר בחודש, ולהקשיב כמה שאתה רוצה.

למה זה מותג מדהים?

כי ספוטיפיי מבינים שכדי להיות מותג אמיתי צריך הרבה יותר מלתת מוצר טוב. יש המון מוצרים בתחום המוזיקה ברשת (goorveshark, pandora ויש עוד הרבה..), וכי לבלוט מעל התחרות צריך לבנות מותג חזק. איך הם עושים את זה?

• מזמינים להקות לעשות הופעות/ראיונות שישמעו בלעדית בספוטופיי
• שולחים לי מייל דו שבועי עם המלצות מוזיקליות חדשות (וקולעים לא רע)
• משכנעים אמנים רציניים לפתוח חשבון ספוטיפיי משלהם כדי שהמעריצים יוכלו לראות את הפלייליסטים של האמנים שהם אוהבים
• עושים עבודה אמוציונלית מדהימה עם המסר: “Music for every moment”

כנסו לראות את אתר הוידאו שלהם, הוא פשוט מהמם:

2. Nespresso

לנספרסו נחשפתי בפעם הראשונה כשדודים שלי הביאו לנו ערכת קפה שלמה לחתונה. נכון תמיד מתבאסים על אנשים שמביאים מתנות לחתונה? אז זהו, שזו אחת המתנות הכייפיות ביותר שקיבלתי בחיים והסיבה היא שזה כנראה משהו שלא הייתי הולך לקנות בעצמי, אבל נורא נורא שמחתי לקבל.

אני אומר שנחשפתי לראשונה למותג, אפילו שכמובן שראיתי את הפרסומות של קלוני בטלוויזיה, וגם את שילוט החוצות שלהם לפני. אז למה פעם ראשונה? כי הפרסומות ושילוט החוצות פשוט לא הזיזו לי. הם היו "עוד פרסומת" שלא ממש מעניינת אותי, ולא הניעו אותי להתעניין במותג. מצד שני ברגע שכבר היה ברשותי המכשיר, נחשפתי לדברים שבאמת עושים אותו למותג טוב.

למה זה מותג מדהים?

בעייני התיאור הכי טוב של נספרסו זה: “זה האפל זה הקפה". למה? כי הם הבינו את השילוש הקדוש שעושה את אפל למותג מדהים: מוצר / שירות / retail (חנות)

• מוצר: לקבל את ערכת הקפה (מכונה/מקציף/קפסולות/כלים), ולפתוח את האריזה, זה חוויה מאד דומה ללפתוח מוצר חדש של אפל. האריזות מעוצבות לעילה, החומריות שלהם, והתהליך הטקסי של הפתיחה הוא חוויה ממש מרגשת. המוצר מעוצב מעולה (עם דגש על פשטות, זה אולי נשמע בנאלי אבל במכונת האספרסו במשרד עוד לא הבנתי איך משתמשים). למען האמת, המקציף שלהם ממש נראה כמו אייפוד – יש לו רק כפתור אחד עגול.
• שירות: יחד עם המכונה הגיעה מעין "חוזה" מודפס על נייר סופר איכותי שמקבל אותי למועדון החברים האקסקלוסיבי שלהם. כמה שבועות מאוחר יותר התקשר אלי נציג שירות כדי לשאול אם אני מרוצה ולהכניס את הפרטים שלי למערכת כדי שאוכל לבצע הזמנות קפסולות בטלפון או באינטרנט. גם המשלוח של הקפסולות הגיע עם שליח עד הבית.  נספרסו מבינים איך לעבוד עם איימייל בצורה טובה ולא ספאמית ושולחים לי הצעות כשיש טעמים חדשים. נהדר.
• retail: אם לא הייתם אף פעם בחנות של נספרסו, אני ממליץ לכם לנסות גם אם אין לכם מכונה. בעצם הם לא קוראים לזה חנות, אני חושב שהם קוראים לזה "בוטיק קפה". נספרסו הבינו, כמו אפל, שחווית חנות מעולה שווה המון כסף, וגם מייצרת מותג הרבה יותר חזק ומבודל – כי יש לך שליטה מלאה על איך המוצר שלך נמכר ומוצג. אחלה עבודה.

מילה אחרונה על פרסום / שיווק: הסלוגן של נספרסו באנגלית: nespresso. what else? לא אומר לי כלום ואני חושב שהוא די גרוע. בעברית נראה לי שזה תורגם למשהו כמו: קפה. גוף. נשמה. גם די גרוע. ועדיין – זה מותג מדהים. אני אומר את זה כדי להמעיט בחשיבות הסלוגן והפרסום. כולנו חושבים שמותג זה: לוגו / סלוגן / שפה חזותית / פרסום. אבל זה ממש לא. כמובן שהפרסום שלהם קוהרנטי עם המותג, אבל הוא ממש לא הסיבה שזה מותג טוב.

3. בצק אלים

בצק אלים זה בלוג אוכל ישראלי, של מעצבת/מבלשת/צלמת בשם מאיה, שאני קורא כבר כמה שנים. תכלס – נראה לי שלמדתי לבשל בזכות הבלוג הזה (ובזכות הספר של ששת). יש שם אחלה מתכונים, מאיה כותבת בטון מגניב לגמרי ובעיקר הכל שם ישים גם אם אתה לא שף.

למה זה מותג מדהים?

• כי הוא קונסיסטנטי באיכות שלו לאורך שנים. יש המון אתרים שבאים והולכים, של אנשים שמנסים ואז מתייאשים. כדי להפוך בלוג למותג אמיתי צריך כוח לרוץ למרחקים ארוכים, ומאיה עושה את זה מעולה.
• כי הבלוג הצליח למנף את עצמו בצורה כזו שמאיה עכשיו גם כותבת בעיתון, ותכלס – רוב אנשים שאני מכיר מכירים את הבלוג הזה.
• כי מאיה מאמינה באקספרימנטים: היא כל הזמן מנסה דברים חדשים, ואני לא מדבר על המטבח, אני מדבר מבחינה מותגית. היא עושה ניסיונות עם הוצאת חוברת, ניסיונות עם משלוחים, סקרים, פרסום בבלוג, פעילות פייסבוק, וידאו ועוד.
• כי זה מוכיח שאפשר לבנות אחלה מותג עם בן אדם אחד, רצון ויכולת.

מאיה עם מרתה סטויארט

4. Mailbox

מיילבוקס זו אפליקציה שיצאה לפני חודש לשוק ואתמול התברר לי שהם כבר עשו אקזיט ונמכרו לדרופבוקס. אז זה מצחיק לכתוב עליהם עכשיו כמותג עצמאי, אבל זה מה שהתכוונתי לעשות אז זה מה שאעשה.

מיילבוקס פותחה על ידי חברה שנקראת אורקסטרה. הם במקור עשו אפליקציית To-Do (אבל פחות טובה משלנו). אחרי שזה לא עבד להם, הם עשו מה שנקרא בעולם הסטארטאפים Pivot: הם שינו כיוון והחליטו לתקוף את תיבת המייל, שם הם טענו, נמצאות רוב המטלות שלנו.

הרעיון שלהם הוא כזה: אתה צריך לנקות את תיבת המייל שלך. להגיע ל-Inbox zero. אם אתה לא מתכוון לענות/לטפל/להתעסק עם המייל הזה עכשיו, אז תדחה אותו. הממשק האדיר שלהם מאפשר לעשות snooze לאימיילים ולבקש שהם יחזרו בערב/מחר/בסופ"ש/או בכל תאריך אחר. זה אולי נשמע פשוט וקטן, אבל תקשיבו – אני מכור וזה אדיר.

למה זה מותג מדהים?

• עוד מוצר שמוכיח שחווית משתמש היא כלי ליצירת מותג. אותו הרעיון עם עיצוב פחות טוב פשוט לא היה עובד. הם פשוט הפכו בעזרת עיצוב חוויה רעה של טיפול במייל למשהו ממש כייפי.
• המותג מונע מתוך אג'נדה אמיתית לגבי איך צריך לעבוד במייל, וכל העיצוב והמותג מוכוונים מתוך החזון הזה. אי אפשר לנצח מותגים עם חזון אמיתי.
• אסטרטגיית השקה: מיילבוקס עשו משהו שאף אחד עוד לא עשה קודם בעולם האפליקציות וזה לייצר תור וירטואלי, כך שרק הראשונים שנרשמו לפני המון זמן יכולים להכנס בהתחלה, כל השאר צריכים לחכות בתור. אין צורך לומר שזה יצר תיסכול גדול מאד בקרב מאות אלפי אנשים שהורידו את האפליקציה ולא יכולים עדיין להשתמש בה. אבל הם הוכיחו את הנקודה שאין דבר כזה פרסום רע כל עוד מדברים עליך.

5. Free Walking Tour

זה מותג חריג ומעניין. הסיבה היא שהוא טכנית לא מותג. אבל בפועל הוא לגמרי מותג.

ה-free walking tour הוא רעיון תיירותי, שאין לי מושג איפה הוא התחיל (אפילו אין עליו ויקידפדיה!). אני נחשפתי אליו לראשונה בברלין לפני איזה 8-9 שנים. הרעיון הוא שיש מדריך מקומי, שלוקח קבוצה ועושה לה סיור לא רשמי בעיר. הטיול כולל יעדים תיירותיים וסקירה היסטורית, אבל גם יעדים "אלטרנטיביים" וסיפורים יותר עסיסיים מאשר מה שיספרו לכם במדריך הרשמי. הטיול הוא חינם, ומתבסס על טיפים למדריך בסוף הטיול בהתאם לכמה נהניתם.

אני עשיתי את הטיול הזה בברלין, בברצלונה (פעמיים), בפריז, במינכן, ושבוע שעבר גם בליסבון. זה תמיד סיור אדיר ודרך מעולה להכיר מטיילים אחרים ולקבל טיפים ממישהו מקומי.

אז למה טכנית זה לא מותג? כי זו לא חברה מרכזית שמרכזת את כל הפעילות הזו. אלה קבוצות עצמאיות שמתארגנות בכל עיר אחרי שמישהו שמע על הרעיון, ואף אחד לא מנהל אותן. למען האמת, יש ערים שבהן יש קבוצות מתחרות של free walking tour.

למה זה מותג מדהים?

• כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בבלוג, מותג הוא רעיון. הוא לא חייב מנהל אחד, או מישהו מאחוריו, וזו אחת הדוגמאות המעניינות למותג שמתפשט באופן אורגני.
• כי למרות שאין מאחוריו ארגון, החוויה היא חוויה קונסיסטנטית וטובה בכל אחד מ"הסניפים".
• כי הוא מאפשר לאנשים לייצר לעצמם עבודה. המדריך שהיה לנו עכשיו בליסבון הוא למעשה מורה לספורט שפוטר בעקבות המשבר הכלכלי, ועכשיו עושה יותר כסף וכיף כמדריך שאין לו בוס.

לסיכום

אני חושב שמה שמשותף לכל המותגים שסקרתי היום הוא לא איך הם נראים, או אפילו באיזה מדיום הם פועלים, אלה שהדרך למצב את עצמם כמותגים היא על ידי פעולות שמונחות מחזון אמיתי. זה הכל בהתנהגות.