יש סיבה שאומרים שאנשים נחמדים מסיימים אחרונים.
אני חונכחתי להיות אדם חיובי, נחמד, כזה שעוזר לאנשים ולא חושב רק על עצמו. ושילמתי על זה בגדול.

פעם, אם מישהו היה מבקש ממני משהו. זה היה תמיד כן.
״רן אני צריך שתעזור לי עם איזה לוגו קטן״. סבבה.
״רן, חייבים להשאר היום עד 2 בלילה כי יש מחר מצגת״. אוקי.
״רן, יש לי רעיון שאני רוצה להתייעץ איתך, אפשר להפגש לקפה?״. בטח.
״רן, יש לנו פגישת סיעור מוחות, נשמח אם תצטרף״. מגניב.
״רן, המרצה שלנו הבריז ואנחנו צריכים מישהו שידבר עוד יומיים, אתה יכול להכין הרצאה של 45 דקות?״. קול.
״רן, יש לי פרוייקט מדהים בשבילך, ואנחנו משלמים טוב״. מהמם.

עשיתי עבודות בחינם, לא העזתי להגיד לא לעבודות בתשלום (מה אני משוגע?), וניסיתי לעזור לכל מי שביקש ממני עזרה, כתב לי מייל, שלח לי הודעה או התקשר.

אנחנו חיים בעידן שבו אחת החרדות הנפוצות ביותר נקראת: Fear of missing out. יש מצב שאם אני אומר עכשיו ״לא״, אני הולך להפסיד משהו חשוב. הזדמנות מדהימה. פרוייקט מעניין.

הרציונל היה שאם אעשה יותר דברים, אעזור ליותר אנשים, אקח יותר פרוייקטים – בסופו של דבר זה יעזור לי, זה יקדם אותי, זה יפתח לי דלתות. וזה גם סתם יהיה נחמד לעזור לאנשים שצריכים עזרה. אני הרי בן אדם נחמד אחרי הכל.

יום אחד התעוררתי וגיליתי שאני כבר לא זה ששולט בחיים שלי – האנשים שמבקשים ממני דברים, הם אלו שקובעים את סדר היום שלי. הם אלו שקובעים על מה אני עובד. יוצא שהם אפילו קובעים מתי אני הולך לישון.

ואיפה אני בסיפור הזה? מה אני בכלל רוצה?
לא יודע. לא היה לי זמן לחשוב על זה, אחרי הכל הייתה מצגת מחר בבוקר.

Just Don’t Do It

הסלוגן של נייקי אומר: ״פשוט תעשו את זה״.

כלומר, אם אתם ווינרים אתם תעשו את זה. אם אתם חבורה של לוזרים עייפים שצריכים לישון ולאכול ועוד כל מיני דברים כאלה של חלשים אז אתם יכולים לא לעשות את זה. זו המנטליות שחייתי בה.

למרבה האירוניה, ההפך הגמור הוא הנכון.

רוב האנשים שמצליחים להגיע הכי רחוק בתחום העיסוק שלהם הם אנשים מפוקסים שיודעים בדיוק במה הם רוצים להשקיע את האנרגיה שלהם, ואומרים ״לא״ לכל השאר.

כבר כמה זמן שאני מנסה ליישם את הגישה הזו בחיים שלי. עשיתי רשימה של הדברים שחשובים לי ואני רוצה להשקיע בהם, וכל השאר נדחק החוצה. הנה רשימת הדברים שחשובים לי לפי סדר החשיבות:

1. משפחה.

2. העסק שלי.

3. חברים.

4. הלקוחות שלי.

5. פיתוח עצמי.

אם מישהו מבקש ממני משהו שלא נמצא באחת מהנקודות האלו, סביר להניח שהתשובה תהיה לא.

זה עדיין לא קל לי להגיד לא. אני עדיין מרגיש לא נחמד. אני עדיין מרגיש שאני מפסיד הזדמנויות (וכסף). אני עדיין מרגיש שאולי אני מפסיד משהו ממש חשוב.

אבל יש לי זמן לדברים שחשובים לי. אני ישן, אוכל ומבלה זמן עם האנשים שאני אוהב ומפוקס מספיק כדי לקדם את הפרוייקטים שאני שותף בהם. אני מעדיף להשקיע הרבה אנרגיה במעט דברים חשובים מאשר קצת אנרגיה במיליון דברים לא חשובים.

אם מעניין אתכם איך לעשות פחות דברים אבל יותר טוב, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר Essentialism (תודה לגיא על ההמלצה).

איך לבקש דברים מאנשים ״עסוקים״

יש סיבה ששמתי את המילה ״עסוקים״ בגרשיים.

אני לא רוצה להיות אחד מאותם אנשים עסוקים שהם עסוקים כדי להרגיש חשובים כשהם אומרים לחברים שלהם: ״סורי אחי! אני לא יכול לבוא לשתות בירה כי אני כזה עסוק!״.

מצד שני, אני כן נאלץ הרבה פעמים להשתמש במילה ״עסוק״ כדי לפתור אנשים שאני לא רוצה להגיד להם ״כן״.

אני חושב שהם יקבלו את זה יותר טוב אם אגיד להם שאני עסוק מאשר שאגיד להם: ״אני לא רוצה לפגוש אותך לקפה כי אני רוצה לעשות מדיטציה״ או ״אני לא רוצה לעשות את הפרוייקט שלך כי אני רוצה לעשות אמבטיה לבן שלי ואז לראות משחקי הכס עם אשתי״.

כשמישהו אומר לכם שהוא עסוק, מה שהוא באמת מתכוון זה: ״אני לא חושב שמה שאתם מבקשים ממני כל כך מעניין וחשוב. יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי״.

דרך אגב, זה בדיוק אותו הדבר שאנשים שאומרים לכם שאין להם כסף לשלם לכם מתכוונים: ״יש לי כסף, אבל אני מעדיף להוציא אותו על דברים אחרים כי אני לא חשוב שמה שאתם עושים כל כך חשוב לי״.

הדרך לבקש דברים מאנשים, היא פשוטה, אבל לא קלה: אתם צריכים להבין מה הדברים שחשובים להם, ולנסות לעזור להם איתם. לדוגמא: עכשיו אתם יודעים מה הדברים שחשובים לי (תכלס אם אתם קוראים את הבלוג הזה יכולתם לדעת אותם גם קודם), אם אתם פונים אלי, אז לפני שאתם מבקשים ממני משהו (שאתם צריכים) תנו לי משהו או תעזרו לי באחד הדברים שחשובים לי.

עוד דוגמא איך אני מיישם את זה בעצמי.

נסעתי בשבוע שעבר לכנס TYPO Berlin, ורציתי לראיין כמה מהדוברים שם. אלו אנשים שהם יחסית סלבים בתעשייה שלנו, מה שאומר שכ-ו-ל-ם רוצים מהם משהו, החל מחתימה, ראיון ועד הצעות עבודה. אלה אנשים שקמים בבוקר ויש להם מאות אימיילים מחכים להם באינבוקס ככה שהסבירות שהם אשכרה יפתחו את האימייל שלך, יקראו אותו עד הסוף ואשכרה יענו לך, היא די נמוכה. (כן, יש אנשים הרבה יותר עסוקים ממני, המסכנים)

ניסיתי לחשוב על זה מהעיינים שלהם: למה שהם ירצו לעזור לי? ומה אני יודע עליהם שיכול לשמש אותי כשאני כותב להם?

הנה מה שידעתי:

1. הם אוהבים לדבר מול קהל, אחרת לא היו נוסעים לברלין לדבר בכנס.

2. לא יהיה להם הרבה זמן כי הם באים לדבר והולכים סביר להניח.

3. הם רוצים להרגיש חשובים (ומי לא בעצם?)

4. אין להם מושג מי אני, או ה-nuSchool.

החלטתי לנסח את האימייל תחת הכותרת: ״הכפילו את ההשפעה שלכם כשאתם בברלין״.

וניסחתי מייל קצת שמסביר איך אם הם יקדישו לי רק 2 דקות מזמנם אשאל אותם 2 שאלות מעניינות והם יהיו בוידאו שישלח לעשרות אלפי מעצבים בעולם ויוכלו להשפיע על החיים שלהם ולעזור להם. כתבתי בשתי שורות מי אני ועל ה-nuSchool. וזהו.

מתוך 9 מיילים, 6 ענו והסכימו.

יש משפט ששמעתי לא מזמן ואהבתי של זיג זיגלר:

״You can get anything in the world you want, if you can just help other people get what they want״.

אני באמת מצטער. זה לא היה בכוונה. הקורא מוטי העיר בפוסט הקודם שיכול להיות שרמזתי ש״אם תהיו חכמים ותתאמצו, שום דבר לא יעצור אתכם״. אז אם עשיתי את זה, סליחה. זה היה שקר.

האמת היא שגם אם תעבדו מאד קשה, וגם אם אתם מוכשרים, אז יש סיכוי טוב שהרבה דברים אחרים יעצרו אתכם. למשל אם אתן נשים, או רוסים, או אתיופיים או ערבים, אז לצערי יש לכם כנראה סיכויים פחות טובים. ואם נגיד אתם סובלים מהפרעות קשב ו-ADHD ואתם לא מסוגלים להתרכז ולקרוא ספר, או אפילו את הפוסט הזה, או שסתם אתם נכים ולא יכולים ללכת, אז יש לכם סיכוי פחות טוב. ואם אתם גרים בפריפריה, ועובדים על מחשב מלפני 12 שנים ומה שמטריד אתכם בלילה זה שאין לכם כסף לניתוח של אמא שלכם, אז כנראה יש לכם סיכוי טוב פחות להצליח.

זאת האמת.

אבל אל תדאגו. אני לא משקר רק לכם. אני משקר גם לעצמי כל הזמן: אני אומר לעצמי שדווקא הסטארטאפ שלי יצליח כשכולם מסביב נכשלים ואני אומר לעצמי שבשנה הבאה יהיה לי כסף לעשות סנובורד ואני אומר לעצמי שיום אחד נצליח לקנות דירה בתל-אביב ולפעמים אני אפילו אומר לעצמי שיום אחד יהיה פה שלום וזו תהיה מדינה הגיונית לחיות בה.

כי אם אני אפסיק לשקר לעצמי, אני אפרוץ בבכי וארצה לתקוע לעצמי כדור בראש. אז למה לעשות זה?

למה אני חייב לשקר לכם ולעצמי

לפני שאני מסביר למה אני משקר לכם, אני רוצה להגיד שאני יודע למה לשקר זה רע, ולמה השקר הספציפי הזה הוא רע. קראתי את הפוסט המעולה ״Why Generation Y Yuppies Are Unhappy״ ואני יודע שהעובדה שכולם מבטיחים לכם שאתם יכולים להיות מצליחנים, יפים עם חיים מושלמים גורמת לכם להיות לא מאושרים מהחיים שיש לכם עכשיו. אתם רואים את כולם בפייסבוק נוסעים לחו״ל, ואתם רואים את כל הדוגמניות הכוסיות בטלוויזיה, ואתם רואים את האוכל הטעים שכולם אוכלים באינסטגרם ואת האקזיטים המשוגעים שיש כל יום בחדשות וכל מה שאתם מתבאסים עליו הוא: ״למה החיים שלי כאלה אפורים ומשעממים? מתי יגיע תורי?״

אז כן. השקר הזה עשה לכם רע. כולם הבטיחו לכם שמגיעים לכם חיים אדירים, כי אתם מיוחדים ומוכשרים ועכשיו גיליתם את האמת – אתם לא מיוחדים. יש סיכוי טוב שלא תצליחו. יש אפילו סיכוי שאתם לא מעל הממוצע כמו שתמיד חשבתם.

עכשיו אני אספר לכם את הצד השני.

בספר הזה שהמלצתי עליו בפוסט הקודם יש סיפור נחמד, על מקרה שקרה בארה״ב בשנות ה-70 כשטעות של מחשב גרמה לבלבול בין שתי כיתות והמורה של כיתת מחוננים קיבלה בפרופיל הכיתה הודעה שהם כיתה בעייתית, בעוד שהמורה של כיתה בעייתית קיבלה הודעה שהכיתה מחוננת. ומה קרה אחרי כמה חודשים? הכיתה המחוננת התדרדרה בעוד שהכיתה הבעייתית השתפרה פלאים. ולמה? בגלל היחס של המורה. המורה שחשבה שהכיתה בעייתית התייחסה לילדים המוכשרים כאילו הם מפגרים, וכך גם הם הרגישו. המורה של הילדים הבעייתים לא הבינה למה הם לא מצליחים וחשבה שהבעייה בה, ולכן המציאה שיטות חדשות וניסתה קשה יותר עד שהצליחה לקדם את הילדים שהאמינה שהם מחוננים.

הנקודה היא זו: הדרך שבה אתה מתייחס לאנשים, משפיעה ישירות על הדרך שבה הם תופסים את עצמם, על הביטחון העצמי שלהם, ועל איך שהם יתנהגו.

עוד סיפור: מחקר הראה שאנשים שלובשים נייקי רצים מהר יותר. לא כי הציוד של נייקי טוב יותר, אלה כי האנשים מאמינים שנייקי יגרום להם להיות טובים יותר. גם כאן – שקר של חברת פרסום גרם לאנשים להשתפר. הוא גרם לאנשים להאמין שלא משנה אם הם שמנים, או נכים או סתם גרועים – הם יכולים לעשות את זה. והשקר הזה גרם להם להתאמץ.

אז אפשר להמשיך ולהתייחס לדבר הזה כשקר. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להתייחס אליו כהשראה. או אולי אפילו תקווה.

והשראה זה דבר שגורם לנו לעשות דברים משוגעים. השראה גורמת לאנשים לרוץ מהר יותר, לטפס גבוהה יותר, לנסות דברים חדשים, לשנות את החיים של שלנו ושל אחרים, לצאת מהגטו ולהפוך למיליונרים ולעשות את כל הדברים שאחרים אמרו להם שהם לא יכולים לעשות. וסליחה שאני קיצ׳י כשאני מצטט פה פרסומת של אפל: Because the crazy ones who think they can change the world, are the ones who do.

אז אני מעדיף להמשיך ולהגיד לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שבא לכם. ואני מאד מקווה שזה מה שתעשו.

ומה לגבי זה שאתם לא מאושרים מהחיים שלכם? אני ממליץ לכם לראות את אחת ההרצאות הכי טובות ב-TED אי פעם: דן גילברט ״המדע המפתיע של האושר״, כדי שתבינו שזה לא משנה אם תזכו במליון דולר או תהפכו לנכים – אתם כנראה תחזרו לאותה רמת אושר תוך חצי שנה, ולכן עדיף שתתחילו להיות מאושרים כבר עכשיו.

דרך אחת לעשות את זה, בעייני, היא פשוט להפסיק לקחת הכל כל כך ברצינות. הקריירה, הכסף, החיים ומה שאחרים חושבים עליכם הוא כנראה הרבה פחות חשוב וקשור לאושר שלכם ממה שאתם חושבים.

So why so serious?

מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת:

השבוע גיליתי את הסוד הכמוס של "לעשות משהו ויראלי". לא רק שהסוד מעניין, הוא גם נתן לי תובנות מעניינות אחרות על שיווק ומיתוג.

לפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה. כתבתי בכל שבוע באדיקות, ופתחתי גם קבוצת פייסבוק. יש בה בה נכון להיום 703 לייקים. בממוצע 30 לייקים חדשים בחודש. לפני כמה ימים, בעקבות הטרנד-מם המבדר שמשתולל ברשת, פתחתי את "סטארטאפיסטים עילאיים ומתנשאים". תוך 7 שעות היו לדף 700 לייקים. יומיים אחרי הדף כבר עם יותר מ-1500 לייקים, ואזכור מפרגן בגלובס.

אז מה קורה פה? האם התוכן שם יותר איכותי מבבלוג שלי? ואם לא, מדוע הוא יותר ויראלי?

אחד השירים האהובים עלי של בוקובסקי הולך משהו כזה: "יצאתי פעם עם איזה בחורה, והיא הייתה אומרת לי: בוקובסקי, אתה בחור מצחיק! לא הבנתי למה. כשניסיתי להצחיק אותה היא הייתה אומרת: למה אתה מתכוון? זה לא מצחיק! ואז הבנתי: האמת כל כך נדירה, שכשאנשים שומעים אותה, הם כל כך מופתעים, שהם בטוחים שאתה צוחק איתם והם צוחקים".

הטרנד העילאי-ומתנשא מצחיק מאד כנראה כי הוא עוסק בלשים לנו מראה של ההתנהגות שלנו, ולפעמים אנחנו מגלים שאנחנו כל כך מטופשים, שזה מצחיק.

מה למדתי מהטרנד העילאי-ומתנשא?

1. אנשים אוהבים להיות חלק מקהילה

כמה רגעים אחרי שהטרנד התחיל, הרימו ידידי המעצבים את הקבוצה "מעצבים עילאיים ומתנשאים". במקביל, ראיתי שאחי המוזיקאי הצטרף לקבוצה "מוזיקאים עילאיים ומתנשאים". חיפוש בפייסבוק של המונח "עילאיים ומתנשאים" מניב עשרות אם לא מאות קבוצות עניין שונות. הדבר המדהים ביותר ששמתי לב אליו הוא איך התופעה הזו מציפה בבירור שווקים נישתיים של אנשים בעלי עניין ואהבה גדולה.

אנשים מתים על להיות חלק מ"קבוצה סודית" בעלי ג'ארגון, ובדיחות פרטיות, אלילים וסלבים משלהם ובעיקר התחושה שמדובר במשהו שרק הם מבינים אותו.

יש כוח עצום בפנייה הזו לקבוצת עניין מצומצמת מאד, ומפתיע אותי בטירוף שאף מותג שמכבד את עצמו לא הרים את הכפפה:
נייקי: רצי מרתון עילאיים ומתנשאים.
גלנפידיך: חובבי וויסקי עילאיים ומתנשאים.
סטימצקי: קוראי ספרים עילאיים ומתנשאים.

הבנתם את הרעיון.

גם ההפך הוא נכון כמובן: אם יש לכם מותג או סטארטאפ והלקוחות שלכם לא יכולים להיות "עילאיים ומתנשאים" כי הם משתמשים במוצר שלכם ("אה.. אתם לא עובדים עם מק?"), אז אולי אתם בבעיה. אתה חייבים למצוא את הקהילה שמ-מ-ש אוהבת את המוצר שלכם ולטפח אותה.

2. אנשים אוהבים לצחוק.

זה אולי לא סוד, אבל אנשים רוצים שיבדרו אותם. והם ילחצו לייק בפייסבוק אם הם יודעים שהם יקבלו סטטוס או תמונה מצחיקה פעם בכמה זמן. חוץ מלצחוק הם גם אוהבים דברים שקל לצרוך אותם: סטטוס בדיחה לוקח 2 שניות לקרוא, בעוד שפוסט בבלוג לוקח אולי 4 דקות לקרוא.

בנוסף, אנחנו אוהבים אנשים מצחיקים. צחוק מייצר אצלנו קונוטציה חיובית. נכון, גם בנקים מנסים לעשות פרסומות "מצחיקות", אבל זה לא אמין. אנחנו לא באמת מאמינים שהבנק שלנו הוא מותג מצחיק. בדרך כלל כשאנחנו נכנסים לסניף הדחף הראשונים שלנו הוא לפרוץ בבכי ולא בצחוק. אבל תארו לכם בנק שהיה באמת מצחיק, בנק שהיה מאד מודע לעצמו וללקוחות שלנו ופתוח מספיק כדי לצחוק על זה?

חושבים שהמוצר שלכם "משעמם מדי" כדי להיות מצחיק? אין דבר כזה. תסתכלו על המותג Mail Chimp. על הנייר אין פה שום דבר מצחיק – שירות לשליחת מיילינג ליסטס. ש-י-ע-מ-ו-ם! ועדיין הם הצליחו לייצר מותג מצחיק (עם לוגו של קוף), שתמיד מצליח להעלות לי חיוך ולאהוב אותם.

3. אנשים רוצים לתרום משהו משלהם.

כשפתחתי את הקבוצה היו בה בקושי 10 סטטוסים שכתבנו תומר ואני. אבל ברגע שאנשים התחילו להצטרף לקבוצה הם מיד התחילו לשלוח בדיחות משלהם. ברגע שהססטוסים שלהם פורסמו (עם קרדיט), אנשים אחרים ראו שזה בסדר ומקובל לשלוח גם ססטוסים, והקבוצה קיבלה תנופה נוספת.

אני לא יודע אם זה כי אנשים נהנים להרגיש חלק מהקהילה (ולהראות שהם יודעים את הג'ארגון הסודי), או אולי כדי לקבל את 15 שניות התהילה שלהם, או אולי סתם כי הם חשבו על משהו יותר מצחיק ממני, אבל ההשתתפות היא עצומה. זה גרם לי לחשוב על זה שהדרך לויראליות היא אך ורק דרך תוכן נוסף שאנשים אחרים יצרו. בקבוצה מעין זאת זה קל כי כל מה שנדרש מאנשים הוא שניה כדי לכתוב סטאטוס משלהם, אבל כשעושים וידאו (גאנגם סטייל, נניח), הפארודיות של אנשים הם כלי מאד חזק לויראליות של המקור עצמו, רק שוידאו מאד קשה ל"אנשים מהשורה" לעשות, ולכן הסבירות שיעשו את זה היא נמוכה יותר.

4. ויראליות היא דבר שיטחי

כולם רוצים להיות ויראלים. להתפוצץ מהר ובגדול. כמו שאומר הסטאטוס: Dude! Let's go viral!. אנשים חושבים שברגע שתייצר משהו ויראלי (פרסומת, משחק, אפליקציה, דף), ההצלחה בטוחה. ההמונים יגיעו ואתה תוכל לנוח על זרי הדפנה.

אל תתבלבלו: זה רחוק מאד מהאמת.

ויראליות היא דבר שטחי ביותר: כל מה שקרה פה הוא שמישהו חשב שמשהו מצחיק והוא שיתף. אין פה עניין עמוק במוצר, ואם נחליט עכשיו לייצר תכנים "אמיתיים ועמוקים" לאותה קהילה לאו דווקא שהם ימשיכו להצליח. באותה מהירות שמשהו נהיה ויראלי, הוא גם נעלם. ולכן, אני לא בטוח שויראליות, מהירות, צחוקים ושטחיות צריכה להיות המטרה של כולנו.

הסיבה שאני אוהב היפ-הופ היא שראפרים טובים יודעים להגיד את הדברים המובנים מאליו שאף אחד אחר לא מדבר עליהם. וגם זה אחלה פורמט לספר סיפורים. אז נכון, ההיפ-הופ שחדר לתרבות הפופ עוסק בעיקר בסיפורים תפלים על כסף, זיונים וסמים, אבל הסיפורים הטובים שהביאו לעליית ההיפ-הופ תמיד נגעו לחיים: עוני, גזענות, התמודדות עם כשלונות והמאבק להצליח. השבוע שמעתי שיר חדש ומעולה שעוסק בנושא מפתיע: מיתוג.

השיר wings של הצמד Macklemore x Ryan Lewis מספר על המקום שתפס המותג נייקי בחייו מקלמור בילדותו – החל מהערצה ועד להבנה שהמותג השתלט על חייו.

אני מציע לכם לקחת 5 דקות ולראות את הקליפ:

--

הצלחה היא לא תמיד הצלחה

מי שקורא את הבלוג כבר כמה זמן יודע שכבר כתבתי פה בעבר כמה פעמים על נייקי. אני מביא אותם כדוגמא למותג שעושה עבודה מעולה, ואכן מקלמור מתאר בשיר איך המותג נכנס לחייו: הוא הרגיש שנעלי נייקי יגרמו לו להיות שחקן טוב יותר (או לכל הפחות להראות מקצוען), להיות הילד המגניב (כי אחרים לא יכולו להרשות לעצמם נייקי), וגם להתקרב לחלום: להיות כמו מייקל ג'ורדן.

מבחינה מותגית מדובר כאן בהצלחה: נייקי הצליחו לתפוס את אותו מקום בראשו של מקלמור הצעיר הנתפס כמקצועני, גורם להצלחה ואף מעלה את הסטטוס החברתי שלך בכיתה. האהבה וההערצה מגיעה לרמת הרצון רק לצחצח את הנעליים ולהשאיר אותן מושלמות במקדש שלהן – הקופסא. זה החלום של כל מותג.

אבל אז מגיע הצד השני של החלום: בשכונה בה הוא גדל, אלה שלא יכלו להרשות לעצמם את הנעליים לא היו חסינים מהרצון להיות מגניבים עם נייקי ולכן פשוט החלו לשדוד ילדים אחרים מהנעליים שלהם – עד אפילו רצח אחד הילדים כדי לקחת לו את הנעליים.

הזעזעו מביא להתפקחות ואף להאשמה אישית של יו”ר נייקי פיל נייט:

 They told me to just do it, I listened to what that swoosh said

Look at what that swoosh did

See it consumed my thoughts

Are you stupid, don't crease 'em, just leave 'em in that box

Strangled by these laces, laces I can barely talk

That's my air bubble and I'm lost if it pops

We are what we wear, we wear what we are

But see I look inside the mirror and think Phil Knight tricked us all

Will I stand for change or stay in my box

These Nikes help me define me, but I'm trying to take mine, off

הסיבה שאני חושב שהשיר הזה מעניין, היא כי הוא מראה לנו איך נראית הצלחה טוטאלית של מותג. כולנו רוצים "לחבר ריגשית" את הלקוח שלנו למותג, אבל לפעמים מתעלמים מההשלכות של אותו חיבור רגשי, במיוחד על ילדים.

הסיפור של אפל הוא די דומה: הם התחילו כאנדרדוגים ומיצבו את עצמם כפיראטים שרוצים "לשנות את הסטטוס קוו" ולהלחם ברעים (IBM בזמנו), אבל עכשיו כשהם חווים הצלחה טוטאלית ולמעשה הם קובעים את הססטוס קוו, הם הפכו להיות הרעים בעצמם וסופגים ביקורת על השימוש הכוחני שהם עושים בהצלחה שלהם (צנזור אפליקציות וטכנולוגיות שלא מוצאות חן בעינהם).

נשאלת השאלה מה היא אם כך הצלחה של מותג? אותה הצלחה טוטאלית שעשוייה גם להיות מקור הביקורת והנפילה?

להביא חדשנות להיפ-הופ

הסיפור השני שמעניין פה הוא הסיפור של מקלמור עצמו. מקלמור שגדל בסיאטל החל לפרסם את המוזיקה שלו באופן עצמאי בשנת 2000. מקלמור סירב לעבוד עם לייבלים מוכרים כדי לקדם את המוזיקה שלו (גם את הסיבה לזה הוא מסביר באחד השירים שלו), מתוך סירוב לתת לאותם "אוכלי חינם" רווחים על העבודה שלו, והעדיף לקדם אותה בעצמו באמצעות האינטרנט.

היות ואין מאחוריו מימון גם את הקליפ של wings מימנו המעריצים על ידי תרומות לפרוייקט kickstarter שהוא פתח.

השיר הראשון בדיסק החדש שלו נקרא "10,000 שעות" ובו הוא מזכיר את התיאוריה של מלקום גלאדוול שהסוד להצלחה הוא 10,000 שעות עבודה בדבר שבו היית רוצה להתמקצע.

בעיניי זה מתפתיע ומשמח לראות שגם ראפר (עם בעיות סמים) מצליח להיות מפוקס וחד מספיק כדי לנסות ולפרוץ לתחום באופן חדש ובאמצעות הכלים החדשים שעומדים לרשותינו היום.

כמותג, מקלמור הוא ראפר חדשני שעובד בצורה מעולה בפייסבוק, יו-טיוב, טאמבלר ואינסטגרם – כל המקומות בהם המעריצים שלו נמצאים.