כולם כנראה אוהבים לעבוד קשה. או לפחות להגיד שהם עובדים קשה.

אם לא תעבדו קשה יקראו לכם עצלנים. או בטלנים. או נצנצנים. או איזו מילת גנאי אחרת.

ככה זה אצלנו.

אז כולם עובדים קשה.

אבל מה זה אומר לעבוד קשה?

רוב האנשים מפרשים לעבוד קשה כלעבוד הרבה: ״ואוו עבדתי אתמול 18 שעות, אני עובד כל כך קשה״ או ״אין לי שניה לפגוש אותך לקפה כי אני כל כך עמוס, אני עובד ממש קשה״.

אבל לדעתי זה קישקוש. לדעתי זו ההצגה שאנשים עושים כדי שתחשבו שהם עובדים קשה, בזמן שהם לא באמת עובדים קשה.

אני מכיר אנשים שלהשאר עד 9 בערב במשרד זה הדבר הכי קל בשבילם. ללכת הבייתה ולשמוע את הילדים צורחים ולעשות להם אמבטיה ולהחליף חיתולים מלאים בחרא, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

אני מכיר אנשים שהיום שלהם מפוצץ בפגישות ואין להם דקה לעצמם, כי לעבוד זה הדבר שקל בשבילם. לעצור שניה ולחשוב האם הם מרוצים מהחיים והעבודה שלהם, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

האם באמת צריך לעבוד קשה?

אני חושב שכן.

אבל לא בגלל איזו אג׳נדה קפיטליסטית שאומרת שכולנו צריכים לייצר יותר ולהיות משועבדים לעבודה.

אני פשוט חושב שאם בן אדם רוצה לגדול ולהתפתח, לא משנה באיזה תחום – עבודה, אמנות, ספורט, מערכות יחסים, אז הוא צריך לנסות דברים חדשים, לדחוף את עצמו לקצה, ולשים את עצמו במקום לא נוח.

זה בדרך כלל קשה. ממש קשה.

לפני שנתיים כתבתי פוסט בעקבות קריאה של הספר Mastery, שמדבר על למה סבל ועבודה קשה הם תנאי הכרחי להצלחה מכל סוג שהוא. אני עדיין עומד מאוחרי מה שכתבתי שם, אבל אני חושב שאולי קצת שיקרתי לעצמי. כתבתי שם שבשבילי עבודה קשה היא לקום מוקדם בבוקר כדי לכתוב את הבלוג או כדי לקרוא ספרות מקצועית.

עכשיו כשאני חושב על זה, זה שקר בערך כמו השקר של אלו שנשארים בעבודה עד מאוחר. על מי אני עובד? אני אוהב לקום מוקדם בבוקר, ואני עושה את זה בקלות. אני ממש אוהב לקרוא ספרים, ובדרך כלל אני גם מאד נהנה לכתוב את הבלוג הזה. איזה קשקשן אני.

עכשיו כשתפסתי את עצמי מנסה לחרטט את עצמי, אני חושב רגע – מה הדברים שבאמת קשים לי? מה הדברים שאני מתחמק בכל מיני תירוצים כי אני ממש לא רוצה לעשות אותם? מה הדברים שכל כך קשים לי, שבגלל שאני לא עושה אותם אני לא נהיה טוב יותר.

הדבר שבאמת קשה לי: שיעמום

אוקי. אני יודע מה אתם חושבים: ״ואוו, החיים של רן כל כך טובים שהבעיה שלו היא שהוא משועמם״.

אבל זה ממש לא ככה.

הדבר שהכי קשה לי בעולם, ושאני מנסה להימנע ממנו בכל מחיר הוא לעשות דברים שמשעממים אותי. והנה הסיבה שזה בעייתי: בכל פרוייקט שאני עובד עליו, ההתחלה מאד מאתגרת. צריך למצוא קונספט, צריך לייצר משהו מכלום, צריך לשכנע אחרים שזה רעיון טוב. יש אנשים שהשלב הזה ממש קשה להם. אני ממש אוהב את השלב הזה.

אבל ככל שהפרוייקט מתקדם, והוא כבר ממש עומד ונשאר רק לעשות תיקונים ושיפורים אחרונים כדי לסיים אותו, אני מתחיל להשתעמם. אני פשוט לא מסוגל לעשות את התיקונים המפגרים האלו: ״בוא נשנה את הפונט של הכותרת״ / ״אוי, שכחנו להוסיף לינק בפוטר״ / ״צריך לבדוק איך האתר נראה בפייפרפוקס על וינדוס 95״.

כשהשלב הזה מגיע, אני פתאום שם לב שיש מלא כלים בכיור, ומישהו פשוט חייב לעשות את הכלים אלו. עכשיו.

זו הסיבה שכשמישהו שואל אותי: ״מה הפרוייקט שאתה הכי מתגאה בו?״ אני מתקשה לתת תשובה אמיתית. האמת היא שקשה לי מאד להתגאות בעבודה שלי, כי אני תמיד רואה את ה-20% האחרונים שלא הצלחתי לעשות. לא הצלחתי לעשות אותם בגלל שהם היו לי משעממים מדי כדי לעשות אותם.

שעמום. חוסר סבלנות. קוצים בתחת. זו הבעיה שלי.
זו העבודה הממש קשה בשבילי.
יום שעשיתי בו עבודה משעממת, זה יום שעבדתי בו קשה.
אבל אם לא אעבוד קשה ואסיים את העבודה המשעממת, הפרוייקט לעולם לא יצא לפועל.

עכשיו כשאני יודע את זה, אני יכול להתחיל לנסות ולהתמודד עם מה שקשה לי.

יש אנשים שבשבילם לקום בבוקר זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
יש אנשים שבשבילם לקרוא ספרים זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
אבל אני לא משלה את עצמי יותר שזו העבודה הקשה שלי.

תבררו מה העבודה הקשה שלכם. ואז תלכו לעשות אותה.

בטח קראתם כבר אלף סיכומי שנה השבוע, אבל האם הם כללו את כל הסיפורים העסיסיים על הכשלונות, המספרים והכספים? בשביל זה אני פה.

תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנתיים עזבתי את העבודה כשכיר כדי להקים את ה-NuSchool עם שני שותפי החמודים ליאור פרנקל ואיל גלס (אפשר לקרוא את הפוסט מלפני שנתיים פה). בחרנו לא לגייס כסף ממשקיעים (מה שנקרא סטארטאפ Bootstrapped), ולעבוד יומיים בשבוע עם לקוחות כדי לפרנס את עצמנו. אחרי שנה ראשונה של פעילות בארץ בעברית החלטנו לעבור לפעול בחו״ל ולהשיק קורס און-ליין למעצבים שילמד אותם להתנהל עסקית (אפשר לקרוא את הפוסט משנה שעברה פה).

השקנו את המוצר הראשון שלנו בינואר 2015.

עברה בדיוק שנה והגיע הזמן לספר לכם מה קרה ואיפה אנחנו היום.

ינואר: ההשקה

התחלנו את השנה בשמחה ובששון. אחרי 4 חודשים של עבודה מאומצת ב-2014 של יצירת תכנים, צילום, עריכה ובניית כלים ומערכת דיגיטליים, המוצר הראשון שלנו היה מוכן. קראנו למוצר ״The Designer's Pricing Class״ והוא כלל גישה לקורס הוידאו וכן כלים ומסמכים שיצרנו כדי לעזור למעצבים בהתנהלות העסקית שלהם.

אחרי הרבה למידה מנסיונם של אחרים (ובעיקר התבססנו על רעיונות מהספר Authority), החלטנו לתמחר את הקורס ב-$200, ולהשיק אותו במבצע במחיר של $170. אסטרטגיית ההשקה שלנו התבססה בעיקר על שיווק לרשימת התפוצה שלנו, שבשלב ההשקה מנתה באיזור ה-7,000 רשומים (עוד פרטים על איך יצרנו את רשימת התפוצה בפוסט משנה שעברה).

עד היום קשה לי להגיד אם ההשקה הייתה מוצלחת או לא. בשבוע הראשון מכרנו ב-$20,000. על פניו – נשמע אחלה. אבל בגלל שכמו שאמרתי, עשינו הרבה מחקר ולמידה וידענו שהרבה אחרים שהשיקו מוצרים דומים עשו במהלך ההשקה שלהם $50,000, והיות ואני בן אדם סופר אופטימי ולפי החישובים שלי היינו אמורים לעשות $100,000 בהשקה, סיימתי די מאוכזב.

לפני ואחרי המכירה הראשונה. רגע מרגש

מרץ: למכור למכור למכור

אחרי שנגמר הבאז הכייפי של ההשקה, המכירות ירדו והפכו להיות זרזיף דק של מכירות בודדות בשבוע. אחרי שנה ראשונה שבה לא לקחנו משכורות בכלל, המכירות מהקורס אפשרו לנו פעם ראשונה השנה להתחיל לקחת משכורות. בחרנו נוסחא שתאפשר לנו לחלק את ההכנסות בין השותפים וגם לכיסוי הוצאות התפעול וחיסכון לעסק והצלחנו במהלך רוב השנה להוציא לעצמנו משכורות. בדרך כלל הן נעו באיזור ה-5,000 ₪ לשותף, היו חודשים פחות טובים והיו חודשים קצת יותר מוצלחים.

המטרה שלנו הייתה להגיע ל-Breakeven, כלומר רמת הכנסות שתאפשר לנו לעבוד בסטארטאפ במשרה מלאה 5 ימים בשבוע (תזכורת: כולנו עובדים יומיים בשבוע עם לקוחות כדי לשלם חשבונות). הגדרנו את המטרה הזו ברמת מכירות של $25,000 בחודש. ודי מהר הבנו שאנחנו מאד רחוקים משם, כי בחודש טוב מכרנו ב-$5,000.

התגובות על המוצר שלנו היו טובות. אנשים שמילאו את הסקר שבסוף הקורס נתנו פידבק חיובי מאד. כמעט אף אחד לא ביקש את הכסף חזרה (הצענו מדיניות Money Back אם אתם לא מרוצים מכל סיבה שהיא), והיו אפילו די הרבה אנשים עם סיפורים מרגשים על איך השתנו להם החיים ועכשיו העסק שלהם מתנהל הרבה יותר טוב, הם עובדים עם לקוחות טובים יותר ומרוויחים פי כמה.

הסקנו מכך שהמוצר שלנו טוב ולמרות שהיו מליון דברים שהייתי שמח לשפר, החלטנו שהפוקוס של החברה צריך להיות לשפר את מצב המכירות כדי שנוכל להגיע כמה שיותר מהר ל-Breakeven שלנו.

בשלב הזה נכנסו למרתון של למידה בשילוב עם המון ניסיונות בתחום של המכירות. קראתי ספרים על מכירות (החל מספרים קלאסיים של זיג זאגלר ועד ספרים עדכניים כמו Ask), ועשינו כל מיני ניסיונות:

• קורס אימייל חינם

• דף מכירה חדש עם וידאו וביקורות של אנשים שנהנו מהקורס

• גישה חופשית לקורס עם חלק מהוידאו פתוחים וחלק נעולים

• מסרים שונים בדף המכירה

• ניסיונות עם מחירים שונים (בסופו של דבר העלנו ל-$300)

לצערנו ובאופן די מפתיע, כמעט כלום לא השתנה.

יוני: הערכה מחדש. האם הצלחנו או נכשלנו?

ביוני יצאנו לחופשת החברה המסורתית שלנו (כלומר התחלנו מסורת, מקווה שהיא תמשיך). נסענו לצפון וחפרנו במשך שעות על איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו ממשיכים.

למרות כל הניסיונות והמאמצים שהשקענו, לא הצלחנו לשנות משמעותית את רמת המכירות (״להזיז את המחט״ כמו שאומרים בפודקאסט ״השבוע״). ולא הצלחנו להבין למה.

בספרי הסטארטאפים כולם מדברים על כשלונות. אתה צריך להכשל כמה שיותר מהר, להבין למה נכשלת ואז לשנות כיוון בהתאם. אבל החיים כמו שאומרים, הם לא שחור ולבן כמו שמציירים את זה בספר.

אם לא היו מכירות בכלל היה קל מאד להגיד ״נכשלנו״ ולהתקדם לדבר הבא. אם היו מכירות מטורפות היינו יודעים שאנחנו בכיוון. אבל מה קורה אם יש קצת מכירות? לא ממש קצת כדי להגיד בבירור שנכשלנו, אבל גם לא מספיק כדי לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון.

או אז גילינו שאנחנו נמצאים במקום מסוכן מאד בעולם הסטארטאפים: איזור הדימדומים. באיזור הדימדומים קשה מאד להחליט שנכשלת, אחרי הכל יש מכירות ואנחנו אפילו מושכים משכורת ועוד מקבלים פידבקים נהדרים שאנחנו משנים לאנשים את החיים. אבל האם זה מספיק כדי להמשיך לעבוד על עסק שלא יצמח לעולם?

החלטנו לעשות עוד ניסיון אחד. הייתה לנו תזה שיכול להיות שבגלל שהמוצר שלנו נורא יקר ולקהל שלנו אין הרבה כסף, אם נוציא מוצר זול יותר, יכול להיות שהרבה מהם יקנו. החלטנו לערוך מחדש את התכנים של הקורס בפורמט של ספר דיגיטלי ולמכור אותו ב-$19. אם הספר ימכור בטירוף נבין שהבעייה הייתה במחיר הגבוה אבל עדיין יש דרישה לתכנים שאנחנו מייצרים.

ההוביטים חושבים על הצעד הבא

ספטמבר: הגיע זמן לעשות שינוי. ה-PIVOT

השקנו את הספר בספטמבר, ועל אף שעברנו את היעדים שהצבנו לעצמנו מבחינת מכירות בהשקה, התחלנו להבין כשככל הנראה הבעיה שלנו עמוקה יותר מבעיית מחיר.

הגענו למסקנה שככול הנראה רוב המעצבים בעולם לא תופסים את עצמם כבעלי עסק ובניגוד להשקעה בלימוד יכולות טכניות (נגיד קורסים בפוטושופ), הרוב המוחלט שבהם לא ישקיע בלימוד ״ניהול עסק״, בלי קשר למחיר שהם יצטרכו לשלם.

אחרי כמה דיונים די מבאסים, הגענו למסקנה שלמרות שאנחנו עדיין מאהבים בחזון שלנו – לעזור לאנשים להתנהל עסקית נכון יותר, להביא יותר ערך וכתוצאה גם להרוויח יותר, כנראה שלא נצליח לבנות עסק מספיק גדול, לפחות לא עם קהל היעד הנוכחי.

הגיע הזמן לנסות משהו חדש.

גם כאן, בספרי הסטארטאפים לעשות PIVOT (שינוי של המוצר או קהל היעד של החברה), נשמע כמו אירוע פשוט וזריז. הנה דוגמא: חברת ניהול המשימות Orchestra הבינה שאנשים לא רוצים לנהל את המשימות שלהם באפליקציית To-Do כי הם בתכלס מנהלים את המשימות דרך המייל אז הם פיתחו אפליקציית מייל – Mailbox ונמכרו לדרופבוקס תוך שניה במלא כסף. (סוף הסיפור דווקא עצוב ולא מזמן דרופבוקס הרגו את המוצר).

אבל גם כאן. החיים האמיתיים לא כל כך פשוטים. נכנסנו לסבב Brainstorm ארוך על מה המוצר הבא שנפתח, והאם להמשיך לעבוד עם הקהילה הגדולה שכבר בנינו ואוהבת אותנו, או ללכת לכיוון ממש שונה.

סופו של דבר החלטנו שבתקופה הקרובה נעשה כל מיני ניסיונות בכל מיני כיוונים במטרה לראות מה עובד.

אם זה נשמע לכם קצת מבולבל, זה בגלל שאנחנו באמת קצת מבולבלים. אלו החיים. אבל אם אנחנו כבר בקלישאות אז יש את זו שאומרת: ״לא משנה היעד, העיקר להינות מהדרך״, ומהדרך אני נהנה בטירוף.

נכון להיום שכרנו את שירותיה של מנהלת קהילה ושיווק במשרה חלקית שמתחזקת את הבלוג של ה-nuSchool ובכך ממשיכה לייצר מכירות של הקורס, ובעזרת הכסף אנחנו משלמים לה וגם קצת לעצמנו בזמן שאנחנו עובדים על הדבר הבא.

שורה תחתונה פיננסית: החברה עשתה השנה 250,000 ש״ח, שזה פי 7 ממה שעשתה בשנה שעברה (36,000 ש״ח), אבל עדיין חצי ממה שצפיתי שתעשה השנה. לא נורא. אם בשנה הבאה נצמח גם פי 7, אני אהיה מרוצה.

הדברים שלמדתי

1. תמיד לבדוק מה הן הנחות היסוד שעומדות מאחורי הרעיון: מאחורי כל רעיון או אמירה או פרוייקט יש תמיד ה-מ-ו-ן הנחות יסוד מובלעות (נגיד: ״אנשים רוצים את הדבר הזה״ / ״יש לאנשים כסף לשלם עבור הדבר הזה״ / ״הדבר הזה חשוב להם״ / ״אני יכול למכור לאנשים האלו״). סיכוי טוב שחלקן מוטעות. אנחנו לא התייחסנו להנחות היסוד שעומדות מאחורי הרעיון שלנו עד שלב מאוחר מאד יחסית, וכשכן רשמנו אותן במסודר, הבנו שחלקן פשוט לא מחזיקות מים. ברגע שרושמים אותם ומסתכלים עליהן, הרבה יותר קל לבדוק אותן אחת אחת.

2. כשזה נוגע לחוקיות, תעשו את שיעורי הבית שלכם: הייתה לנו פאשלה משמעותית במהלך השנה, כשרצינו לשנות את שם החברה. הסיבה שרצינו לשנות היא שישנו בית ספר לעיצוב בארה״ב שנקרא Parsons New School ורצינו להמנע מבלבול (או יותר נכון שלא יגידו שגנבנו להם את השם). באופי אירוני, גם השם החדש שבחרנו היה תפוס וקיבלנו מכתב מעורך דין בתוך 24 שעות מהחלפת השם. חזרנו לשם הקודם ובינתיים אנחנו מחכים לראות לאן אנחנו מתקדמים לפני שנבחר שם חדש. בכל אופן, זה פאק שלי כי הייתי חסר סובלנות ולא בדקתי מספיק טוב שהשם החדש פנוי ולא נקבל תביעה גם עליו. אופס.

3. השותפים שלי תותחים: כתבתי את זה גם בשנה שעברה, אבל אחרי שנה עם הרבה עליות, מורדות וגם כמה אירועי ״חירום״, הם שוב הוכיחו שהם בני אדם מעולים ויש לנו אחלה של שותפות.

4. לעקוב אחרי המטרות באופן שבועי: אני בן אדם שאוהב לסמן מטרות ואז ללכת להשיג אותן, אבל במהלך השנה הזו בעיקר הייתי עסוק בלשים את המטרות, ורק אחרי כמה חודשים נזכרתי לבדוק למה המטרות לא הושגו. בחודשים האחרונים אני עוקב אחרי המטרות וההתקדמות באופן שבועי וזה עוזר לי לראות את הנורות האדומות בדרך למטרה הרבה יותר מהר.

5. אפשר להיות סטארטאפיסט וגם אבא: וגם לעבוד שעות נורמליות, ולאסוף את הבן מהגן, ולהיות איתו כשהוא חולה שבועות ברצף. זה עניין של החלטה.

שתהיה לנו אחלה של שנה.

רק פעם אחת גנבתי בחיים שלי. ואתם לא תאמינו מה עשיתי עם השלל.

הייתי בן 15. האינטרנט גם הוא היה עוד בצעירותו ואני בדיוק גילית שם ספר מחתרתי שנקרא The Anarchist Cookbook. בספר היו הוראות הכנה לחומרי נפץ, סמים, הונאות טלפוניה ועוד כל מיני דברים מהסוג שהופכים ספר ללא חוקי בכמה מדינות וגורמות לך לחשוב שה-CIA עומד לפרוץ את הדלת של החדר שלך בכל רגע.

באחד הפרקים צוינה שיטה לגלות מספרי כרטיסי אשראי של אנשים: פשוט לאסוף קבלות שאנשים זורקים אחרי שהם משלמים באשראי. מסתבר שבשנות ה-90, לפני שבעיות אבטחה עוד היו עניין, כל קבלה כללה את כל פרטי האשראי שלכם.

יום אחד הייתי בסופר, קונה קרטיב. לתדהמתי ראיתי את האשה שלפני בתור משלמת באשראי ופשוט משאירה את הקבלה אחריה והולכת. מתוך עניין הצצתי בקבלה, ונחשו מה היה שם? נכון. כל הפרטי האשראי היו רשומים שם.

עדיין לא האמתי שהסיפור הזה אמיתי, אבל החלטתי לנסות בכל אופן. מתוך סקרנות אנרכיסטית גרידא.

חזרתי הבייתה ומימשתי את הפנטזיה שהייתה לי כבר כמה חודשים: קניתי קורס תלת מימד באינטרנט.

כן. אתם קוראים נכון.

אני גנבתי $20 כדי ללמוד תלת מימד.

אני לא יודע למה עשיתי את זה. אני בטוח ב-100% שאם הייתי מבקש מההורים שלי לקנות לי את הקורס הם היו מסכימים בשמחה. אבל משום מה היה נראה לי שזו הוצאה לא מוצדקת.

זו בעצם הנקודה שאני רוצה לדבר עליה.

אמנם לא גנבתי שוב בחיים, ואני עדיין מרגיש רע לגבי ה-$20 האלו, אבל הקושי להשקיע כסף כדי ללמוד עדיין קיים אצלי. בטח אם הסכום גדול.

-

לפני כמה שבועות נתקלתי באתר של UX Salon Edge. האירוע היה נראה לי מגניב ורלוונטי: Design Leadership, והדוברים מנוסים מרחבי העולם ומחברות מעניינות: Autodesk, Facebook, Designit. אבל המחיר הרתיע אותי. למעשה המחיר של ללכת לכנס מהסוג הזה הוא כפול: גם הכניסה עולה כסף, וגם מפסידים יום עבודה.

אני מניח שאם אתם שכירים, והבוס משלם לכם ללכת, אז אין לכם יותר מדי התלבטויות: ״יאיי! יום חופש על חשבון הברון!״, אבל בתור עצמאי ההחלטה לוותר על יום עבודה + לשלם ימבה כסף, היא לא החלטה קלה.

במבט ראשון היה לי ברור שאני עומד לוותר על התענוג, אבל משהו המשיך להציק לי: אחרי שאני כותב בבלוג על זה שחייבים להמשיך ללמוד, וחייבים להודות שאתם לא יודעים הכל כדי להתפתח, האם אני מונע מעצמי לגדול בגלל חשיבה על הטווח הקצר?

נזכרתי שרואה החשבון שלי עודד אותי להביא לו הוצאות ושכנס מקצועי הוא בהחלט הוצאה מוכרת והחלטתי לפרגן לעצמי יום חופש מהעבודה השוטפת כדי להקשיב לאנשים חכמים ממני.

היה אחלה אירוע, הנה מה שלמדתי:

Maria Giudice

התחילה לעשות פרילאנס אחרי הלימודים, לאט לאט בנתה סטודיו שאחרי 15 שנה היו בו 100 עובדים. ואז פייסבוק קנו אותם. עכשיו היא עברה ל-Autodesk בתור סמנכ״לית חווית משתמש. היא בגיל של אמא שלי עם וייב של בת 28. אשה מדהימה.

• סיכונים מייצרים קראייטיביות: הרעיונות הכי מקוריים מגיעים כשאין לכם ברירה.

• אנשים לא עוזבים עבודות. הם עוזבים בוסים: אם אני באמת באמת כנה עם עצמי, אני חושב שזו אמירה מאד נכונה ואם אני רוצה להיות בוס מתישהו אני חייב להבין את המשמעויות שלה.

• 6 המילים הכי חשובות למנהל: ״אני לא יודע. מה אתה חושב?״ (ציטוט של ריצ׳ארד ברנסון, Virgin)

• כשאתה מצחיק ונחמד זה מוכר: למריה היה וייב כזה טוב ומצחיק שכל מה שהיא אמרה נשמע ממש אמין. שמתי לב לזה כשפתאום בהרצאה הבאה היה בן אדם שלא כל כך התחברתי לווייב שלו, ושמתי לב שאני לא ממש מאמין לעצות שלו. זו תובנה מעניינת בעייני כי כנראה שככה גם הלקוחות שלנו תופסים אותנו – אם אנחנו באים להם בטוב (בלי קשר לפן המקצועי) אז הם יקשיבו לפן המקצועי, אם אנחנו באים להם רע, הם יתנגדו.

• העבודה שלכם זה לעשות אנשים אחרים שמחים: בין שהם העובדים שלכם, או הלקוחות שלכם. הדרך לעשות את זה, היא להתייחס אליהם כאילו הם שווים ולא להתנשא.

Robert Stulle

ראש מחלקת מוצרים דיגיטלים ב-Edenspiekermann (הסטודיו של אריק ספיקרמן).

• מודל ה״מפל״ מת. סטודיואים חייבים לאמץ את מודל ה״אג׳ייל״: עד לפני כמה שנים המודל בו חברות תוכנה ומוצר היו עובדות היה נקרא מודל המפל. בקצרה הרעיון הוא שהפרוייקט זורם כמו מפל מ״למעלה – למטה״ – החל ממנהל הפרוייקט, למעצב, למפתח ואז לשיווק. בתור מעצבים אנחנו יודעים כמה המודל הזה גרוע: אנחנו מעצבים משהו מדהים, המפתחים הורסים אותו, ועד שהוא מגיע לשוק הוא כבר לא קרוב למה שעיצבנו ואנחנו מתביישים להראות לאמא את הפרוייקט. גם חברות הבינו שהמודל הזה רע והיום הם עובדים במודל של מעגלים קצרים שנקרא ״אג׳ייל״. הדיאגרמה הזו מסבירה את זה באופן קצת ברור יותר:

• רוב הסטודיואים היום לא בנויים לתת מענה לצורת העבודה החדשה הזו כי הם עובדים לפי פרוייקטים. אם הם לא יאמצו דרך חדשה לעבוד בה, בקרוב לא תשאר להם עבודה. אני באופן אישי מאד מאמין בזה, ולכן עובד עם לקוחות רק לאורך זמן כדי להיות חלק מהתהליך הזה באופן שוטף.

• הלקוחות שלכם רוצים לקחת חלק ב״קסם״: יש לנו נטייה למדר את הלקוחות שלנו מהחלק הקראייטיבי של העבודה. אנחנו רוצים שייתנו לנו לעבוד בשקט ואנחנו נראה להם את המוצר המוגמר. הגישה הזו בעייתית משתי סיבות: הראשונה, העבודה שלנו תהיה טובה יותר אם נקבל עליה יותר פידבק מהלקוח. השניה היא שהלקוח ממש רוצה לראות איך ה״קסם״ הזה של הקרייאיטיב קורה מאחורי הקלעים. למעשה חלק מהשירות שאנחנו נותנים ללקוח הוא לחשוף אותו לקסם הזה. לקוח שמעורב בפרוייקט הוא לקוח שמרגיש חלק מהקריאייטיב ולא שדחפו לו קריאייטיב שהוא לא אוהב.

Mikal Hallstrup

מייסד Designit. אני אוהב את החברה הזו, יש להם משרדים גם בארץ. פעם כמעט הלכתי לעבוד שם.

• אם אתם לא גדלים, אתם לא יכולים לפתור את הבעיות הגדולות באמת: נקודה מעניינת. מצד אחד בא לי להשאר עצמאי ולא בורג קטן במערכת עצומה (או לחלופין לנהל מאות עובדים), אבל אם אני רוצה להשתמש בכישורי העיצוב שלי כדי לעבוד על פרוייקטים בסדר גודל עולמי, אני לא יכול להשאר one man show.

• יש עוד כל כך הרבה דברים חדשים לעצב בעתיד: וואו זה מטורף. תחשבו רגע על המכונית בלי נהג של גוגל, שקיבלה עכשיו אישורים לנסוע בקליפורניה. בואו נניח שיקח להם עוד כמה שנים עד שזו תהיה טכנולוגיה מקובלת בכל העולם, אבל אין ספק שלשם העולם הולך. אז עכשיו כשאתם לא נוהגים, התפנתה לכם בין שעה לשעתיים נוספות ביום שאתם מבלים ברכב אבל פנויים לעשות משהו אחר. מה אתם עומדים לעשות בשעה הזו? האם תהיה חנות אפליקציות לרכב של גוגל? יש פה עכשיו חלל ופורמט חדש לגמרי לעיצוב.

• האנשים שיצליחו בעולם החדש הם אנשי X: לא אקס מן כמו וולברין, אלה אנשים שיש להם הצטלבות של 2 או יותר כישורים. מעצב שלמד פילוסופיה. מפתח שלמד משפטים. השילוב בין דיציפלינות יוצר אנשים מקוריים וחזקים יותר.

מילה לגבי מה שקוראים ״נטוורקינג״ באירועים מהסוג הזה.

יש אנשים שמגיעים לאירועים כאלו כדי לעשות שמוזינג עם המרצים או להכיר אנשים חדשים. אלו האנשים שניגשים אליך ושואלים: ״אז…. מה אתה עושה?״. אני לא מהאנשים האלו. אולי אני ביישן, אולי אני סתם לא אוהב לספר לאנשים מה אני עושה (אירוני בהתחשב בזה שאני כותב על זה בבלוג), אבל כך או כך הלכתי מתוך כוונה לשמוע את ההרצאות ולא הייתה לי בעיה גם אם לא אדבר עם בן אדם אחד.

למעשה, ההפך קרה: פגשתי חברים מכל עבודה שעשיתי מאז גיל 18, והיה לי ממש כיף לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. בשבילי ה״נטווריקנג״ לא קשור לכרטיסי ביקור או לא ״מה אתה עושה״, אלה לשבת עם חברים על קפה ולשמוע מה קורה איתם.

לסיכום, היה גם מפרה וגם כיף. נראה לי שאלך שוב.

Photo: Marco Reynosa

יום אחד פגשתי את מתי ברחוב בדרך לעבודה.

הוא אמר לי: ״אני קורא את הבלוג שלך, מה שאתה כותב זה אחלה, אבל בוא נחכה שיהיו לך ילדים ואז נראה אותך״. זה היה לפני שהיה לי ילד. מן הסתם.

עכשיו אני אבא כבר קצת יותר מ-7 חודשים. אני מרגיש שהגיע הזמן לנסות ולענות על השאלה – האם אפשר לנסות ולהיות גם אבא טוב וגם מעצב טוב או שחייבים לבחור אחד ולהתפשר על השני, וזה בדרך כלל על להיות אבא טוב וזה בדרך כלל על חשבון זוגתך.

-

בשנה לפני שנועה (אשתי היפה) נכנסה להריון עבדתי יחד עם יונתן, שהיה אבא טרי בעצמו, וזכיתי לקבל ממנו הצצה וגם כמה עצות לקראת האבהות. הדבר העיקרי שהוא חזר עליו שוב ושוב הוא כמה שילד מקשה על הזוגיות וכמה שאחוז הזוגות שמתגרשים בשנה הראשון של הילד הוא עצום, ולא להתבייש וללכת לטיפול זוגי. חשבתי על זה הרבה, קראתי ספרים וניסיתי להבין למה זה קורה ואיך אנחנו יכולים לנסות ולהמנע מזה.

מה שגיליתי (באופן אולי לא מפתיע לנשים שבינכן), הוא שבדרך כלל ישנה חלוקה מאד לא שווה של המטלות בבית ומסביב לגידול ילדים ואם תוסיפו לזה חוסר שינה ובדידות של להיות בבית לבד אחרי הלידה, תקבלו תסכול גדול אצל נשים, שמתפרץ על הגברים ויוצר תסכול גדול גם אצלם.

הדבר השני שחשבתי עליו הרבה הוא העובדה שרציתי להיות מעורב ולבלות זמן עם הילד וניסיתי לחשוב איך זה עומד להשתלב עם העובדה שאני עובד משרה מלאה. כשעזבתי את Any.do בסוף אותה שנה זה היה כדי לנסות ולהקים עסק, אבל אחת המוטיבציות הגדולות ביותר מאחורי הרצון להקים עסק משלי הייתה העובדה שרציתי להיות גמיש עם הזמן שלי. לא רציתי לבקש אישור מאף אחד כדי להתחיל מאוחר / לסיים מקודם / להיות בבית כשצריך.

הדבר השלישי שקרה לפני שנהייתי אבא אבל בסופו של דבר סוג של הציל אותי בתור אבא היה שהתחלתי לקום ב-6 בבוקר כל יום. זה קרה אחרי שיום אחד יצא לי לשבת עם שחר וייזר, המנכ״ל של גט-טקסי, והוא סיפר לי שהוא קם כל יום בין 4-5 לפנות בוקר ומשקיע 3 שעות בלפתח את עצמו. בסוף אותו יום כתבתי לו הודעה: ״שכנעת אותי! ממחר אני מתחיל לקום ב-6 בבוקר״. וכך היה.

בחודשים לפני שטומי נולד הייתי קם כל יום ב-6 והיו לי 3 שעות להקדיש לקריאה, מדיטציה, ספורט וארוחת בוקר. תמיד הייתי בן אדם של בוקר, ככה שזה לא היה לי יותר מדי קשה לקום מוקדם וזה הפך להיות זמן ממש כייפי כל בוקר. אחרי שטומי נולד 3 השעות האלו הפכו משעות שמוקדשות לי לשעות שמוקדשות לו, אבל העובדה שאני לא מתבאס שאני צריך לקום אליו ב-6, כי גם ככה אני רגיל לקום ב-6, הצילה אותי ואת נועה (כשהוא קם ב-5 זה משהו אחר. הייתי צריך להקשיב לשחר ולהתחיל לקום ב-4).

-

לעבוד מהבית עם ילד ואשה בחופשת לידה זה גם נהדר וגם קשה מאד (״מגעיל ומעולה!״).

זה נהדר כי אני לידם כל היום, אנחנו אוכלים צהריים ביחד, אנחנו יוצאים לטיולים אחרי הצהריים או לים ואני יכול לעזור לנועה כשהיא צריכה אותי.

זה קשה כי יש ימים שהוא צורח ואני חייב לסיים איזו מטלה ואני שם אוזניות ברגשות אשמה על זה שאני מנסה להתעלם מהצרחות של הבן שלי. וזה לא תמיד זה עובד. זה קשה כי לפעמים אני צריך להסביר לנועה שלעשות גיפים מצחיקים זה חלק מהעבודה שלי ובגלל זה אני לא עוזר לה עכשיו להחליף חיתול מלא בחרא. אבל זה מרגיש רע באיזשהו מקום.

יש איזה מיתוס או ״אמת מקובלת״ (Truism) שאם אתה רוצה להיות מעולה בעבודה שלך או בהקמת העסק, אתה חייב לשים את זה מעל הכל, אתה חייב לעבוד יותר שעות מכולם ולהיות מוכן להקריב קורבנות. כאילו מי שלא מוכן להקריב לעולם לא יהיה מעולה.

יש לי בעיה עם האמת הזו. למען האמת אני פשוט לא מוכן לקבל אותה. אני עכשיו עובד פחות שעות כאבא, אני לא מוכן לוותר על הזמן שלי עם טומי בבוקר, ואני לא מוכן לעבוד אחרי 6 בערב, ואני לא מוכן לוותר גם על הזמן שלי עם נועה בערב ואני עדיין רוצה להיות מעולה בעבודה שלי ולהקים עסק מדהים.

כמובן שיש מחיר לזה. המחיר הוא לחץ. העובדה שאני רוצה יותר מדי דברים ואני לא מוכן לוותר על כלום יוצרת אצלי לחץ גדול. גם להיות אבא טוב וגם בעל טוב וגם מעצב טוב וגם שותף טוב וגם חבר טוב וגם נותן שירות טוב וגם לעזור לאנשים וגם לכתוב את הבלוג וגם לקרוא ספרים וגם לעשות ספורט. בקיצור. אני סובל מזה שיש רק 24 שעות ואני חייב כל הזמן לוותר על דברים שאני לא רוצה לוותר עליהם.

אני מתמודד עם הלחץ בכל מיני דרכים – ניהול זמן, מדיטציה, שחייה, נסיעה על אופניים והליכה. בינתיים זה עובד לי. זה לא קל, אבל אני מצליח לעשות את הדברים שחשובים לי. חוץ מזה, אם זה היה קל, זה כנראה לא היה כל כך כיף.

אני חייב להתוודות. את כל העבודות שקיבלתי בחיים, קיבלתי דרך חברים.

את העבודה הראשונה שלי קיבלתי כי חברה עבדה שם והביאה אותי. את העבודה ב-Mcann קיבלתי כי מנהל כח האדם הכיר אותי. את העבודה ב-OPEN כי חבר עבד שם לפני והמליץ עלי. את העבודה ב-Any.do כי אחד השותפים הוא חבר ילדות. אחד הסטארטאפים שאני עובד איתם הגיע אלי דרך אשתו של חבר, והשני דרך המלצה של חבר אחר.

אם לא היו לי חברים כנראה שעדיין הייתי מובטל בלי ניסיון שלא הרוויח אגורה בחייו.

יכול להיות שאתם קוראים את זה ואתם אומרים לעצמכם: ״אה, נו טוב, היה לו פשוט מזל גדול״. וזה כנראה נכון. אבל כמו שלואי פסטר אמר: ״המזל אינו מחייך אלה למי שמוכנים היטב לקראתו״.

-

אני רוצה לדבר בפוסט הזה על נטוורקינג. אבל אני לא רוצה להשתמש במילה הזו כי היא מגעילה ועושה אסוציאציות של אנשים מחלקים כרטיסי ביקור בכנסים, דבר שלא עשיתי בחיים. אין לי בכלל כרטיס ביקור. במילים פשוטות – ככל שאתם מכירים יותר אנשים שאוהבים וסומכים עליכם ומוכנים להמליץ עליכם, יהיה לכם יותר ״מזל״ בחיים. יותר הזדמנויות נהדרות יגיעו אליכם.

המוטו שלי בנושא נטוורקינג הוא מאד פשוט: תעבדו קשה ותהיו נחמדים לאנשים.

זהו. תכלס אפשר לסיים את הפוסט פה. אם תיישמו את זה, כל השאר יהיה בסדר.

אני אפרט עוד קצת, כדי שלא יהיו אי הבנות.

להיות נחמדים לאנשים

אני אתחיל דווקא בקצה השני של המשפט, כי אנשים הם מה שמייצר את המזל.
אני קורא עכשיו ספר שנקרא Give & Take, זו הייתה המלצה של SwissMiss בטיפו ברלין.

הנקודה של הספר היא כזו: יש 3 סוגי אנשים בעולם (רואים שהסופר לא קרא את הפוסט האחרון שלי) – אלו שרק רוצים להכיר אנשים כדי ״להרוויח״ מזה משהו. אלו שרוצים לנהל מערכת יחסים שיוויונית (״אתה תיתן לי ואני אתן לך״), ואלו שנותנים לאחרים בלי לספור להם או לחכות למשהו בתמורה. הסופר טוען שאלו שנותנים בלי לחכות לתמורה הם אלו שבסופו של דבר יש להם את רשת החברים הגדולה ביותר, כולם רוצים לעזור להם והם מגיעים הכי רחוק.

אני אף פעם לא חשבתי על עצמי כמישהו ש״נותן״ בלי לצפות לתמורה (אחרי הכל אנחנו במדינה שבה הכי חשוב זה לא לצאת פראייר), אבל כשאני חושב על זה אחורה, כנראה שזה מה שאני עושה כשאני מאמין שאני סתם נחמד לאנשים.

גתה אמר: ״קל לשפוט את האופי של בן אדם לפי איך שהוא מתייחס לאנשים שלא יכולים לעשות כלום עבורו״. אני תמיד מנסה לזכור את זה כשאנשים שאני לא מכיר מבקשים ממני דברים. אין ספק שאני לא אמא תרזה, אבל כשמישהו מבקש ממני משהו ואני יכול לעזור לו וזה לא יקח לי יותר מדי זמן, אני תמיד מנסה לעזור. גם אם אני לא יכול לעזור מסיבה זו או אחרת, אני מנסה להפנות למישהו אחר או למצוא דרך אחרת לעזור להם.

לעבוד קשה

עכשיו כשיש לכם חברים, והם המליצו עליכם או שלחו איזו הזדמנות לכיוונכם, עכשיו השלב שבו אתם צריכים להיות מוכנים היטב לקראת המזל הזה, אחרת הוא יפספס אתכם. בשביל זה אתם צריכים לעבוד קשה.

הדבר הראשון שחשוב לי להגיד לגבי עבודה קשה, היא שבעייני עבודה קשה לא שווה ל-״אני עובד 20 שעות ביממה״ / ״אני עובד בסופ״ש״ / ״אני קורא אימיילים בחופשה״. לדעתי זו ממש לא המשמעות של עבודה קשה. להפך – לדעתי לפעמים הרבה יותר קל לעבוד הרבה שעות ולהרגיש טוב עם עצמך (״כל הכבוד לי שאני עובד כל כך קשה!״), מאשר לעשות את הדבר הקשה באמת.

אז מהו הדבר הקשה באמת שצריך לעשות?

להיות ממש טוב במה שאתם עושים.

זה קשה להודות שאתם לא יודעים מספיק.
זה קשה לעשות דברים שמפחידים אתכם.
זה קשה לקחת סיכונים.
זה קשה להשתפר.
זה קשה לחשוב על רעיון שאף אחד אחר לא חשב עליו.
זה קשה לעמוד על שלכם.
זה קשה לא ללכת עם הזרם.

אבל זה מה שצריך לעשות אם אתם רוצים להיות טובים ולזכות בהזדמנויות שחברים שלכם שולחים אליכם.

יש רק שני סוגים של אנשים בעולם.

זו כמובן עובדה מדעית מוכחת: יש לפחות 200 סרטים הולייודים שאמרו את זה, ויש גם טמבלר.

עכשיו כשביססנו את אמינות הטענה שלי, בואו נדבר של 2 הסוגים: אופטימים ופסימיים. אפשר גם לנסח את זה אחרת – אנשים עם מנטליות של מחסור וצמצום, ואנשים עם מנטליות של שפע. אם זה נשמע אבסטרקטי מדי, תכף תבינו איך זה קשור לעבודה שלכם כמעצבים, אבל קודם, סיפור.

כשהייתי בתיכון, קראתי ספר שנקרא ״כשהתאגידים ישלטו בעולם״. זה ספר אנטי-גלובליזציה קלאסי שבתור פאנקיסט ששונא את מקדונלדס ונייקי קראתי בשקיקה והרגשתי אינטלקטואל גדול כשיכלתי להסביר בדיוק למה החברות האלו מחרבנות את העולם. השורה התחתונה של הספר: אנחנו צורכים יותר מדי משאבים מכדור הארץ, אם לא נעשה שינוי דרמטי בכלכלת העולם סופנו מגיע בערך תוך 20 שנה. קראתי את הספר בשנת 1995. עברו בול 20 שנה. ואנחנו עדיין כאן. מה קורה כאן?

מה שקורה הוא שמי שכתב את הספר הזה, וגם הרבה מנביאי הזעם שצועקים היום, הם אנשים פסימיים שבטוחים שאנחנו חיים בעולם של מחסור. הם בטוחים שאין מספיק דלק, אוכל ומקום כדי שכולנו נחיה פה בסבבה.

רובנו פסימיים בגלל החדשות שאנחנו רואים כל היום: יש התחממות גלובלית, לאיראן תהיה פצצת אטום, דאע״ש ישתלטו על אירופה, רובוטים עומדים להחליף אותנו בעבודה ואז בטח להרוג אותנו, לא תהיה לנו פנסיה וכמובן איך לא: מחירי הדירות ימשיכו לעלות.

הדבר שאנשים פסימיים שוכחים ממנו הוא הכח האדיר של אנשים אופטימיים ויצירתיים להמציא, ליצור ולפתור בעיות. בגלל זה, בניגוד למה שאתם חושבים אם ראיתם חדשות אי פעם, העולם דווקא רק הולך ומשתפר: פחות אנשים רעבים, פחות ילדים מתים בלידה, פחות מלחמות ואלימות, כמעט כולם יודעים לקרוא ולכתוב, ול-80% מהעולם אפילו יש טלפון נייד עם נגישות למידע וחינוך בחינם.

אנשים אופטימיים עם מנטליות של שפע יודעים שהחיים הם לא עוגה שאם אתה אוכל פרוסה ממנה נשאר פחות לחברים שלך (מה שנקרא במתמטית Zero-Sum-Game), אלה הפוך – יש מספיק מהכל בשביל שכולם יחיו בסבבה: מספיק לקוחות, מספיק כסף, מספיק עבודה ומספיק הזדמנויות בשביל כולם. פשוט צריך למצוא או להמציא אותם.

אני מנסה להיות בצד האופטימי תמיד.

המעצב הרעב והמעצב השבע

אני קצת עצוב כשאני רואה מעצבים מתחרים אחד בשני. נלחמים על לקוחות בהורדת מחירים כאילו שאנחנו על אי בודד והלקוח הוא הקוקוס האחרון. לא מפרגנים אחד לשני, או אפילו מלכלכים אחד על השני. שומרים בסוד את הפרוייקטים והלקוחות שלהם כדי שאף אחד לא יגלה וינסה לגנוב אותם.

ישנה איזו תפיסה שאנחנו מדינה קטנה, יש פה רק מבחר מצומצם של לקוחות טובים ואם תפסידו אותם תשארו רעבים ללחם או עובדים בשביל לקוחות מזעזעים.

אני רואה את הדברים די הפוך: יש פה אין סוף לקוחות. האינטרנט נתן לנו גישה לעוד אין סוף של לקוחות. כל יום יותר ויותר אנשים נכנסים למעגל הלקוחות כשהם פתאום מגלים שיש להם צריכים עיצוביים שהם לא ידעו עליהם, ויש מספיק עבודה לכל המעצבים שנשפכים מבתי הספר לעיצוב כל שנה.

כשאני אומר שאין לי מתחרים מה שאני באמת מתכוון הוא שאני בחיים לא מסתכל על מעצב אחר כמתחרה.

הנה כמה מהדברים שאני עושה כי אני אופטימי ובטוח שבחיים לא תהיה חסרה לי עבודה כמעצב:

• מפרגן פומבית למעצבים אחרים: אנשים פסימיים חושבים שאם הם יפרגנו למישהו אחר, הוא עלול לקבל עבודה טובה במקומם. אני לא מפחד שלקוחות פוטנציאליים ילכו לעבוד עם מישהו אחר. להפך, אני שמח לנסות ולהביא עבודה לחברים המעצבים שלי.

• משתף כל מה שאני יודע: אנשים פסימיים נוטים לשמור את מה שהם למדו לעצמם, כדי שיהיה להם ״ייתרון״. אבל אני מגלה שכשאני משתף כל מה שאני יודע, גם מעצבים וגם לקוחות נהנים ולומדים מזה, וזה נהיה הייתרון שלי.

• אומר ״לא״ להרבה עבודות: אנשים פסימיים נוטים לקחת כל עבודה כי הם לא בטוחים אם יגיע עוד לקוח ואיך הם ישלמו חשבונות. אני די בטוח שפרוייקט מעניין יותר יגיע, ואני מעדיף לחכות לו.

קחו רבע שעה כדי לראות את ה-TED הזה ותרגישו הרבה יותר אופטימיים הבוקר:

יש סיבה שאומרים שאנשים נחמדים מסיימים אחרונים.
אני חונכחתי להיות אדם חיובי, נחמד, כזה שעוזר לאנשים ולא חושב רק על עצמו. ושילמתי על זה בגדול.

פעם, אם מישהו היה מבקש ממני משהו. זה היה תמיד כן.
״רן אני צריך שתעזור לי עם איזה לוגו קטן״. סבבה.
״רן, חייבים להשאר היום עד 2 בלילה כי יש מחר מצגת״. אוקי.
״רן, יש לי רעיון שאני רוצה להתייעץ איתך, אפשר להפגש לקפה?״. בטח.
״רן, יש לנו פגישת סיעור מוחות, נשמח אם תצטרף״. מגניב.
״רן, המרצה שלנו הבריז ואנחנו צריכים מישהו שידבר עוד יומיים, אתה יכול להכין הרצאה של 45 דקות?״. קול.
״רן, יש לי פרוייקט מדהים בשבילך, ואנחנו משלמים טוב״. מהמם.

עשיתי עבודות בחינם, לא העזתי להגיד לא לעבודות בתשלום (מה אני משוגע?), וניסיתי לעזור לכל מי שביקש ממני עזרה, כתב לי מייל, שלח לי הודעה או התקשר.

אנחנו חיים בעידן שבו אחת החרדות הנפוצות ביותר נקראת: Fear of missing out. יש מצב שאם אני אומר עכשיו ״לא״, אני הולך להפסיד משהו חשוב. הזדמנות מדהימה. פרוייקט מעניין.

הרציונל היה שאם אעשה יותר דברים, אעזור ליותר אנשים, אקח יותר פרוייקטים – בסופו של דבר זה יעזור לי, זה יקדם אותי, זה יפתח לי דלתות. וזה גם סתם יהיה נחמד לעזור לאנשים שצריכים עזרה. אני הרי בן אדם נחמד אחרי הכל.

יום אחד התעוררתי וגיליתי שאני כבר לא זה ששולט בחיים שלי – האנשים שמבקשים ממני דברים, הם אלו שקובעים את סדר היום שלי. הם אלו שקובעים על מה אני עובד. יוצא שהם אפילו קובעים מתי אני הולך לישון.

ואיפה אני בסיפור הזה? מה אני בכלל רוצה?
לא יודע. לא היה לי זמן לחשוב על זה, אחרי הכל הייתה מצגת מחר בבוקר.

Just Don’t Do It

הסלוגן של נייקי אומר: ״פשוט תעשו את זה״.

כלומר, אם אתם ווינרים אתם תעשו את זה. אם אתם חבורה של לוזרים עייפים שצריכים לישון ולאכול ועוד כל מיני דברים כאלה של חלשים אז אתם יכולים לא לעשות את זה. זו המנטליות שחייתי בה.

למרבה האירוניה, ההפך הגמור הוא הנכון.

רוב האנשים שמצליחים להגיע הכי רחוק בתחום העיסוק שלהם הם אנשים מפוקסים שיודעים בדיוק במה הם רוצים להשקיע את האנרגיה שלהם, ואומרים ״לא״ לכל השאר.

כבר כמה זמן שאני מנסה ליישם את הגישה הזו בחיים שלי. עשיתי רשימה של הדברים שחשובים לי ואני רוצה להשקיע בהם, וכל השאר נדחק החוצה. הנה רשימת הדברים שחשובים לי לפי סדר החשיבות:

1. משפחה.

2. העסק שלי.

3. חברים.

4. הלקוחות שלי.

5. פיתוח עצמי.

אם מישהו מבקש ממני משהו שלא נמצא באחת מהנקודות האלו, סביר להניח שהתשובה תהיה לא.

זה עדיין לא קל לי להגיד לא. אני עדיין מרגיש לא נחמד. אני עדיין מרגיש שאני מפסיד הזדמנויות (וכסף). אני עדיין מרגיש שאולי אני מפסיד משהו ממש חשוב.

אבל יש לי זמן לדברים שחשובים לי. אני ישן, אוכל ומבלה זמן עם האנשים שאני אוהב ומפוקס מספיק כדי לקדם את הפרוייקטים שאני שותף בהם. אני מעדיף להשקיע הרבה אנרגיה במעט דברים חשובים מאשר קצת אנרגיה במיליון דברים לא חשובים.

אם מעניין אתכם איך לעשות פחות דברים אבל יותר טוב, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר Essentialism (תודה לגיא על ההמלצה).

איך לבקש דברים מאנשים ״עסוקים״

יש סיבה ששמתי את המילה ״עסוקים״ בגרשיים.

אני לא רוצה להיות אחד מאותם אנשים עסוקים שהם עסוקים כדי להרגיש חשובים כשהם אומרים לחברים שלהם: ״סורי אחי! אני לא יכול לבוא לשתות בירה כי אני כזה עסוק!״.

מצד שני, אני כן נאלץ הרבה פעמים להשתמש במילה ״עסוק״ כדי לפתור אנשים שאני לא רוצה להגיד להם ״כן״.

אני חושב שהם יקבלו את זה יותר טוב אם אגיד להם שאני עסוק מאשר שאגיד להם: ״אני לא רוצה לפגוש אותך לקפה כי אני רוצה לעשות מדיטציה״ או ״אני לא רוצה לעשות את הפרוייקט שלך כי אני רוצה לעשות אמבטיה לבן שלי ואז לראות משחקי הכס עם אשתי״.

כשמישהו אומר לכם שהוא עסוק, מה שהוא באמת מתכוון זה: ״אני לא חושב שמה שאתם מבקשים ממני כל כך מעניין וחשוב. יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי״.

דרך אגב, זה בדיוק אותו הדבר שאנשים שאומרים לכם שאין להם כסף לשלם לכם מתכוונים: ״יש לי כסף, אבל אני מעדיף להוציא אותו על דברים אחרים כי אני לא חשוב שמה שאתם עושים כל כך חשוב לי״.

הדרך לבקש דברים מאנשים, היא פשוטה, אבל לא קלה: אתם צריכים להבין מה הדברים שחשובים להם, ולנסות לעזור להם איתם. לדוגמא: עכשיו אתם יודעים מה הדברים שחשובים לי (תכלס אם אתם קוראים את הבלוג הזה יכולתם לדעת אותם גם קודם), אם אתם פונים אלי, אז לפני שאתם מבקשים ממני משהו (שאתם צריכים) תנו לי משהו או תעזרו לי באחד הדברים שחשובים לי.

עוד דוגמא איך אני מיישם את זה בעצמי.

נסעתי בשבוע שעבר לכנס TYPO Berlin, ורציתי לראיין כמה מהדוברים שם. אלו אנשים שהם יחסית סלבים בתעשייה שלנו, מה שאומר שכ-ו-ל-ם רוצים מהם משהו, החל מחתימה, ראיון ועד הצעות עבודה. אלה אנשים שקמים בבוקר ויש להם מאות אימיילים מחכים להם באינבוקס ככה שהסבירות שהם אשכרה יפתחו את האימייל שלך, יקראו אותו עד הסוף ואשכרה יענו לך, היא די נמוכה. (כן, יש אנשים הרבה יותר עסוקים ממני, המסכנים)

ניסיתי לחשוב על זה מהעיינים שלהם: למה שהם ירצו לעזור לי? ומה אני יודע עליהם שיכול לשמש אותי כשאני כותב להם?

הנה מה שידעתי:

1. הם אוהבים לדבר מול קהל, אחרת לא היו נוסעים לברלין לדבר בכנס.

2. לא יהיה להם הרבה זמן כי הם באים לדבר והולכים סביר להניח.

3. הם רוצים להרגיש חשובים (ומי לא בעצם?)

4. אין להם מושג מי אני, או ה-nuSchool.

החלטתי לנסח את האימייל תחת הכותרת: ״הכפילו את ההשפעה שלכם כשאתם בברלין״.

וניסחתי מייל קצת שמסביר איך אם הם יקדישו לי רק 2 דקות מזמנם אשאל אותם 2 שאלות מעניינות והם יהיו בוידאו שישלח לעשרות אלפי מעצבים בעולם ויוכלו להשפיע על החיים שלהם ולעזור להם. כתבתי בשתי שורות מי אני ועל ה-nuSchool. וזהו.

מתוך 9 מיילים, 6 ענו והסכימו.

יש משפט ששמעתי לא מזמן ואהבתי של זיג זיגלר:

״You can get anything in the world you want, if you can just help other people get what they want״.

יש לי בעיה. אני מכור.
אם היה לי את כל הזמן וכסף שבעולם, כנראה שהייתי יושב כל היום וקורא ספרים.
הפילוסוף ההולנדי מהמאה ה-15 דסידריוס ארסמוס אמר: ״כשיש לי קצת כסף, אני קונה ספרים. אם נשאר משהו, אני קונה אוכל ובגדים״. הוציא לי את המילים מהפה.
הבעיה שלי כרגע היא דווקא פחות העניין של הכסף. יותר העניין של הזמן.
יש לי יותר מדי דברים בחיים כרגע שמונעים ממני לממש בנעימים את ההתמכרות שלי. אני עדיין מצליח לקרוא שעה בבוקר אם הבן שלי טומי ישן, ואולי כמה דקות לפני השינה, אבל זה ממש לא מספיק.

בגלל זה הדבר הגדול ביותר שגיליתי בשנה האחרונה הוא ספרי אודיו ופודקאסטים.

אני מודה בהתחלה הרעיון היה לי מוזר. זו חוויה אחרת לגמרי לשמוע ספר מאשר לקרוא אותו. אבל העובדה שאני עכשיו יכול ״לקרוא״ ספרים בזמן שאני נוסע לפגישות, בזמן שאני מבשל או בזמן שאני עושה כלים הכפילה או אולי אפילו שילשה את כמות הספרים שאני מצליח לקרוא.

הנה כמה המלצות לדברים טובים ששמעתי לאחרונה, כנסו ל-audible, מקבלים ספר חינם כשנרשמים ותורידו את אחד מאלה:

Design Is A Job – הספר של מייק מונטיירו (זה מההרצאה המצחיקה F*uck you pay me). אחלה ספר לכל מעצב, בין שהוא עובד במשרד או כעצמאי. מייק מקריא את הספר בעצמו, והוא בחור מצחיק ככה שזה חצי כמו לשמוע סטנדאפ על מעצבים. הספר בעיקר עוסק בפן העיסקי של עיצוב – איך לעבוד עם לקוחות, לתמחר ולעבוד עם מעצבים אחרים. אם אתם מעצבים, ממולץ.

The End Of Power – לספר הזה הגעתי דרך מועדון הקריאה של מארק צוקרברג (הוא קורא השנה ספר כל שבועיים). הרעיון מאחורי הספר הוא שהשינויים בעולם גורמים לכך שלגורמי הכוח (בפוליטיקה, כלכלה, צבא וכו׳) יש הרבה פחות כח מבעבר, והם יכולים לאבד אותו ממש בקלות, ולעומת זאת לגורמים קטנים ובדלניים הרבה יותר קל לעשות צרות לשחקנים הגדולים. הספר סופר מעניין בעייני, ונתן לי פרספקטיבה מדהימה על הבחירות האחרונות שלנו (לא משנה מי היה נבחר – הוא לא היה יכול לעשות שינויים גדולים כי אין לו כוח והשחקנים הקטנים ימנעו את זה ממנו). זה גם מאד רלוונטי לסכסוך המקומי שלנו שם אנחנו מבינים בשנים האחרונות שזה שיש לנו הרבה צבא חזק וגדול יותר לא אומר בהכרח שאנחנו יכולים לנצח.

The Hard Thing About Hard Things - אחד הספרים הכנים ביותר בנושא יזמות וניהול. נכתב על ידי המשקיע המפורסם בן הורוביץ, ומדבר על הקשיים האמיתיים בלהקים ולנהל חברה. בניגוד להרבה קלישאות שיש ברשת על כמה זה קשה להיות יזם, בן מתאר את הדברים שקשים באמת כשהכל מתחרבש: לפטר חברים שהיו איתך מההתחלה, להגיד לעובדים שהולכים לסגור את החברה ומה לעשות כשאין לך מושג מה לעשות. אם יש לכם סטארטאפ, אם אתם חושבים להקים אחד כזה, או שאם אתם מנהלים מכל סוג שהוא – מומלץ לשמוע.

Five Elements Of Effective Thinking- כבר כתבתי פוסט על הספר הזה, אז אני לא אחזור על עצמי. בקצרה – אם אנחנו רוצים להיות טובים יותר, לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו צריכים ללמוד לחשוב טוב יותר. זה ספר קצר ופרקטי איך לשנות את החשיבה שלנו לכזו שתאפשר לנו ללמוד ולגדול.

פודקאסטים

אחרי שהתרגלתי לפורמט של להקשיב למישהו מדבר באוזיות, השלב הבא היה לגלות את עולם הפודקאסטים. בגדול אם אתם כמוני ואין לכם מושג מה זה פודקאסט אז זה בגדול כמו תוכנית רדיו שאפשר לשמוע דרך האייפון. אם יש לכם אייפון אז מותקנת לכם אוטומטית אפליקציית הפודקאסט, בפנים יש חנות עם מיליון תוכניות ואפשר להקשיב להן. רובן רק אודיו אבל יש כאלה גם עם וידאו. (אם אתם לא עם אייפון יש גם חנות מקבילה באנדרואיד שנקראת Sticher).

99% Invisible – שמעתי על הפודקאסט הזה מעופר להר ואהבתי מאד. כל פרק הוא סיפור בן 20 דקות שקשור איכשהו לעיצוב, אבל מזויות מאד מעניינות. פרק אחד ששמעתי היה בנוגע לאלמנט עיצובי על ספינות שמציל אותן מטביעה, פרק אחר היה על יחידה אמריקאית במלחמת העולם השניה של אמנים ומעצבים שיצרו דיביזציה צבאית מזוייפת על ידי בנייה של טנקים מתנפחים. מרחיב אופקים.

Serial – את הפודקאסט הזה אני שומע עם אשתי (היפה) כשאנחנו באוטו בנסיעות. כתבת אמריקאית מנסה לפענח רצח משנות ה-90 ולהבין האם הבן אדם שנמצא בכלא באמת אשם. התוכנית עשוייה ממש ממש טוב והיא מורכבת מהקלטות של הכתבת מדברת בטלפון עם הבחור מהכלא ושאר המעורבים בפרשה. ממש סיפור מתח אבל מהחיים האמיתיים.

Mixergy – אם אתם בעולם הסטארטאפים, אז זה הפודקאסט הכי מפורסם וגם הכי מוצלח. המראיין אנדרו מדבר במשך שעה כל פרק עם יזם אחר, וממש יורד לפרטים הקטנים של איך היזם בנה את העסק שלו והצליח. אנדרו לא מתבייש לשאול על כסף, מספרים ובכלל לתת להם בראש. למדתי הרבה דברים דרך הפודקאסט הזה.

Entrepreneur On Fire - תוכנית קצרה וכייפית (20 דקות), גם אם אתם לא יזמים. כל הפרקים בנויים בפורמט קבוע של אותן שאלות שעונים עליהן יזמים מכל מיני תחומים: מה היה הרגע הכי גרוע בקריירה שלכם ומה למדתם, מה העצה הכי טובה שקיבלתם, איך נראית רוטינת הבוקר שלכם. המנחה ג׳ון מלא אנרגיה וזה כיף ונותן מוטיבציה לשמוע פרק כזה בבוקר לפני העבודה.

[הערה מנהלתית: בשבוע הבא לא יהיה פוסט כי אני נוסע לכנס העיצוב TYPO Berlin. איזה כיף לי. אני מקווה לצלם סרטון מגניב ולראיין חלק מהאנשים המוכשרים שידברו שם, אז צפו לזה בשבועות הקרובים]

הייתי צריך לפטר את העובדת הראשונה שלי אחרי חודש וחצי.
מתוך החודש וחצי האלו, שבועיים העברתי בלאכול סרטים לגבי איך להגיד לה את זה בלי לפגוע בה.
לפטר אנשים זה ממש לא כיף. כנראה שלהיות מפוטר זה הרבה יותר לא כיף.

לפני בערך 3 חודשים פרסמתי בפייסבוק מודעה שאני מחפש מעצב/ת שיעזרו לי ב-nuSchool.
אחרי עשרות מיילים ומספר ראיונות, בחרתי את עדי, ויצאנו לדרך.
מאד התרגשתי, כי זו עמדה להיות הפעם הראשונה שאני מנהל מישהי. היה חשוב לי שזה יצליח.
ישבתי וחשבתי הרבה מה למדתי מכל הבוסים שהיו לי לאורך החיים, ובעיקר על אלו טעויות שלהם אני לא רוצה לחזור כבוס בעצמי.

כמו שכבר הבנתם, את הניסיון הראשון לא צלחנו. אבל אשתף אתכם בכל זאת במה למדתי בדרך.

מה למדתי מהבוסים הקודמים שלי

קשה להגיד שהיו לי בוסים איומים לאורך הקריירה, מצד שני – אף אחד לא מושלם, ותמיד היו דברים שהציקו לי וגרמו לי להגיד בלב: ״אני בחיים לא הייתי מתנהג ככה!״.

אלו הטעויות שלא רציתי לחזור עליהן בתור בוס:

1. לחשוב שהעובדת מרגישה כמוני לגבי החברה
רוב הבוסים שהם גם בעלי החברה נוטים להיות מכורים לעבודה. זה די ברור מאליו כשהעסק הוא שלך. אתה חולם עליו בלילה, אתה עובד עליו סופ״ש. חוץ מהאשה והילדים זה כנראה הדבר החשוב בחיים שלך. הבעיה מתחילה כשרוב הבוסים שוכחים שהעובדים שלהם לא מרגישים בדיוק כמוהם. הם מתקשרים בערב ״כי יש לי רעיון מדהים!״. הם שולחים מיילים בסופ״ש. הם מצפים שתתאבד על הפרוייקט. כי ככה הם מרגישים.

אבל רוב העובדים לא מרגישים ככה. אין להם תחושת ״בעלות״ על החברה, והם גם בדרך כלל לא שותפים ברווחים. כן, נכון בסטארטאפים נותנים אופציות בדיוק כדי לנסות ולהתגבר על הבעיה הזו, אבל עדיין זה לא באמת עובד. אני נשבעתי לעצמי לזכור כבוס שהעובדת שלי היא בסך הכל עובדת, ויש לה עוד דברים בחיים חוץ מהעבודה אצלי, ולא אציק לה בלילה או בסופ״ש ולא אדמיין שהיא מפנטזת על הצלחת העסק כמוני, כי זה כנראה לא המצב.

2. לבדוק מתי היא יוצאת הבייתה
ברוב המקומות שעבדתי בהם היה סטטוס קוו לגבי מתי יוצאים הבייתה. בדרך כלל זה היה אחרי שהבוס יוצא הבייתה. זה לא כל כך שינה אם סיימת את העבודה שלך להיום או לא – בחוזה שלך כתוב שאתה צריך להיות במשרד 9 שעות, וגם אם היית סופר פרודוקטיבי היום, אתה תשאר עד שהשעון יראה 6. ואם הבוס עוד במשרד לידך, אולי תשאר גם יותר. בעייני הפורמט הזה מגוחך ונוגד את המטרה. אם היו אומרים לי שכשאסיים את העבודה אוכל ללכת הבייתה הייתי מתחיל לעבוד פי 5 יותר מהר ומסיים הכל עד 3 ויוצא לראות את השקיעה בים (זאת אומרת זה מה שהייתי עושה לפני שהיה לי ילד).

התפיסה של הבוסים שאם אני יכול לעבוד פי 5 יותר מהר אז פשוט שאעבוד פי חמש יותר מהר עד 6 ואספיק יותר עבודה היא מגוחכת וכמובן לא ישימה בעליל. קודם כל אין לי מוטיבציה להתאמץ – לא אקבל שום דבר בתמורה. בנוסף, אי אפשר לעבוד בפול גז 9 שעות ביום. המוח ישרף. זה לא פרקטי. ב-nuSchool אנחנו עובדים מהבית, מה שנקרא בעגה המקצועית Remote. זה אומר שגם העובדת שלנו תעבוד מהבית ואין לי שום שליטה או פיקוח על השעות שלה. אני מקווה שהיא לא תעבוד יותר מדי שעות, אבל אם היא תעבוד רק שעתיים ותספק את הסחורה בזמן ובמצב טוב – על כיפאק. אני מקווה שתהנה בים. היא תקבל את אותו הכסף.

3. לסרס אותה קראייטיבית
אין דבר יותר מבאס ממנהל קריאייטיב / ארט דירקטור / בוס שאומר לך: ״זוז, זוז שניה, תן לי רגע לשחק רגע בפוטושופ ואראה לך מה אני מדמיין״. ברגע שהמשפט הזה נאמר, זה פחות או יותר סוף הסיפור מבחינת העובד הזה. הוא יותר לא יתאמץ לעשות שום דבר קראייטיבי. לפחות ככה אני הרגשתי בעשרות הפעמים שאנשים שונים אמרו לי את המשפט הזה במהלך הקריירה שלי. אין מה לעשות, בתור אנשי קראייטיב, האגו שלנו מעורב בתהליך העבודה וברגע שמישהו בא ורומס אותו בגסות, המוטיבציה שלנו להתאמץ בשבילו, ולקחת סיכונים ירדה לריצפה. הפכנו לביצועיסטים. נשבעתי לעצמי לעולם לא לעשות את זה לעובדת שלי, גם אם זה יעלה לי בבריאות. וכמובן שזה עלה.

מה זכיתי ללמוד בעצמי

כמובן שהתמזל מזלי ונשארו עוד טעויות בעולם שאפשר לעשות שלא חשבתי עליהן מראש, וכך זכיתי ללמוד על בשרי (ועל בשרה של עדי) שאני לא כל כך חכם כמו שניסיתי להיות.
הנה הטעויות שאני עשיתי:

1. כדי לקחת עובדים, צריך כסף. כל חודש.
את עדי שכרתי בערך חודש אחרי שהשקנו את המוצר הראשון שלנו ב-nuSchool (קורס תמחור למעצבים). באותו החודש כמות המכירות הייתה כזו שאפשרה לנו סוף סוף אחרי שנה של עבודה להתחיל לקחת משכורות בפעם הראשונה. הרעיון שלי היה במקום לקחת את המשכורת לעצמי – לתת את המשכורת לעדי ובכך להכפיל את כח העבודה העיצובי. החודש הראשון היה סבבה, אבל אחרי שהסתיים הבאז הכייפי של ההשקה, כמות המכירות היומית ירדה ופתאום לא היה ברור שעומדת להיות עוד משכורת בחודש הבא. כמובן שאני לקחתי את ההתחייבות באופן אישי, אבל הרעיון להתחיל ולהוציא כספים מהכיס הפרטי שלי כדי לשלם לעדי התחיל להלחיץ אותי. מילא שאני לא מרוויח כסף מה-nuSchool, אבל להתחיל להוציא כסף, זה די כבד. כמובן שאני אופטימי ועובד קשה כדי שנצליח ונרוויח המון כסף, אבל אם זה לא יקרה בחודשיים הקרובים, הבנתי שאני בבעיה.

2. לנהל עובדים לוקח זמן. הרבה זמן.
הרעיון שלי כשלקחתי את עדי היה כמו שכתבתי קודם – להכפיל את כח העבודה העיצובי שלנו. כלומר המטרה הייתה שבסוף החודש נעשה ביחד כפול דברים משעשיתי לבד. מה שלא לקחתי בחשבון הוא כמות הזמן שנצטרך לדבר על העבודה, לעשות שיפורים, כיוונים נוספים ותיקונים. הייתה לי מן פנטזיה כזו שפשוט אתן לה פרוייקט ובשבוע שאחרי היא תגיע עם פרוייקט מוכן ומושלם. טוב, כנראה שזו הייתה פנטזיה די מנותקת מהמציאות, ובחיים האמיתיים היינו צריכים לעשות משהו כמו 7-8 סבבים של שיפורים כדי להגיע למוצר הסופי. לא רק שהעבודה מהצד שלה לקחה יותר סבבים משצפיתי, הסבבים האלו גם עלו לי בזמן עבודה שלי שבו לא עשיתי דברים אחרים. אחרי כמה שבועות הבנתי שבסופו של דבר אנחנו לא מייצרים באמת כפול דברים ביחד, ויכול להיות שזה לא שווה את המאמץ.

3. זול עולה ביוקר.
יש שתי גישות כשמגייסים עובדים – האחת לקחת מישהי שהיא יותר חכמה וטובה ממך בעבודה הספיציפית הזו. השניה – לקחת מישהי בלי הרבה ניסיון וללמוד אותה לעשות את העבודה. לכל גישה יתרונות וחסרונות משלה. אני לא בטוח שאני עשיתי בחירה אידיאולוגית כשניגשתי לגייס עובדת. הבחירה לקחת מישהי יותר חכמה וטובה ממני היא אופציה סופר יקרה, והיות ולא היה לי הכסף לאופציה הזו – בחרתי באופציה הזולה של מישהי ללא ניסיון. האופציה של לקחת מישהי ללא ניסיון היא כנראה אופציה מאד טובה אם יש לכם חברה גדולה ויש מספיק אנשים שיכולים לחפוף וללמד את העובדת ובנוסף לקחת בחשבון שבתקופת החפיפה היא לא תהיה סופר פרודוקטיבית. אם אתם צוות מצומצם מאד, וחייבים לתת בראש מהיום הראשון, אז כנראה שאתם מחפשים מישהי עם מלא ניסיון. אני חשבתי שאוכל להתמודד עם העובדה שעדי לא עשתה אינטרנט בחיים, אבל לא לקחתי בחשבון שכמעצבת טרייה אצטרך להשקיע גם זמן בפידבק שעוסק בעיצוב עצמו – קומפוזיציה, צבע וטיפוגרפיה. סופו של דבר העלות של הלמידה הזו הייתה גבוהה משצפיתי.

סופו של הסיפור הוא שנפרדנו כידידים. עדי הייתה ממש אחלה איתנו, היא באמת בחורה סופר מקסימה ואין לי מילה רעה להגיד עליה – עשתה תמיד את מה שהבטיחה שתעשה, עמדה בזמנים, ועשתה עבודה טובה עד היום האחרון.

מקווה להצליח להיות חכם יותר בסיבוב הבא. כי אין ספק שהוא יגיע.

לפני שהתחתנתי היו כאלה ששאלו: ״נווווווו… אז מתי תתחתנו?״.

התשובה שלי הייתה: ״כרגע אני עדיין חושב שאני צודק מדי פעם, רק כשאני באמת אבין שהיא תמיד צודקת אהיה מוכן לחתונה״. קצת כמו בספר 1984 – אתה לא יכול סתם להגיד לה שהיא צודקת, 2+2=5. זה לא יעזור. אתה חייב להאמין בזה בצעמך בלב שלם.

בסופו של דבר כמו שאתם מבינים הבנתי את זה בעצמי, ועכשיו אנחנו נשואים באושר.

ובכל זאת, אני מכיר את הסטטיסטיקות לגבי נישואין ושמעתי מהרבה חברים שהשנה הראשונה אחרי שנולד הילד הראשון היא קשה מאד למערכת יחסים אז החלטתי לא להיות שאנן ולנסות ללמוד ולהשתפר בדרך האהובה עלי – לקרוא ספר בנושא: The Seven Principles for Making Marriage Work

אל הספר הגעתי דווקא דרך הרצאה בנושא חווית משתמש בה השתמשו ברעיונות של הספר כדי להשוות את מערכת היחסים עם המשתמשים במוצר שלכם לנישואין, אבל כשאני קראתי את הספר ההשוואה הברורה ביותר בעייני הייתה דווקא למערכת היחסים שלנו עם הלקוחות.

גם אם אתם המעצבים המוכשרים בתבל, אין לכם סיכוי להוציא את הרעיונות שלכם לפועל אם לא תדעו לנהל מערכת יחסים מוצלחת עם הלקוחות שלכם: כזו שבה אתם סומכים אחר על השני, מבינים את המגבלות אחד של השני, מפרים אחד את השני ועובדים ביחד לכיוון מטרה משותפת בכיף.

כמובן שכמו בנישואין, אף אחד לא מלמד אותנו לעשות את זה כמו שצריך (עד שדברים מגיעים למצב גרוע בו אתם צריכים טיפול, גישור או בית משפט), אז תנו לי לעשות אדפטציה לספר לעולם העיצוב ולשתף אתכם מה למדתי מספר הנישואין על איך אפשר לעבוד יותר טוב עם הלקוחות שלנו.

הנחת היסוד בפוסט הזה היא שאתם רוצים לנהל מערכת יחסים ארוכה של שותפות עם הלקוחות שלכם ולא להיות ספקי שירות זמניים שעושים עבודה עבור הלקוח ואז הולכים הבייתה. למה? כי כשאתם ספקים, אף אחד לא סופר אתכם. באתם להתקין מזגן וללכת. אתם הוצאה שצריך לנסות ולמזער אותה ואפשר להחליף אותכם בקלות בספק כאחר. כשאתם שותפים אתם חלק מהצוות, מתייחסים אליכם ברצינות וכבוד, רוצים להמשיך לעבוד איתכם גם אחרי שהפרוייקט הספציפי מסתיים או לפחות ממליצים לכל המכרים להמשיך לעבוד איתכם. כשאתם שותפים הצלחה של הצד השני היא גם ההצלחה שלכם. אה וכמובן – כשאתם שותפים אתם מרווחים יותר כסף.

אז איך הופכים מסטוץ של ספקים לשותפות של נישואין?

תכירו את הלקוחות שלכם יותר טוב

מהספר אני מבין שיש די הרבה זוגות נשואים שבכלל לא מכירים את החיים של בני הזוג שלהם: בעלים שלא יודעים את השמות של החברות של הנשים שלהן ונשים שאין להן מושג מה בעלן עובר בעבודה. מצב כזה מביא לכך שבני הזוג מנהלים חיים נפרדים ומרגשים בודדים ומתקשים להרגיש אמפתיה לבני הזוג שלהם.

עם הלקוחות שלנו המצב די דומה: אם אנחנו עובדים במוד ״קורקטי״ שבו אנחנו באים, עושים פרזנטציה והולכים הבייתה או שולחים קבצים במייל ומדברים רק על התיקונים שצריך לבצע, אין סיכוי שנהפוך לשותפים.

אין לנו מושג מה עובר על הלקוחות שלנו ולהם אין מושג מה עובר אלינו. יכול להיות שהלקוח עונה לנו בחוסר סובלנות כי הבן שלו היה ער כל הלילה והוא לא ישן כבר שבוע, ויכול להיות שהוא לא עונה לנו לשיחות כי יש לו משבר מול הבנק או המשקיעים שלו. אם מערכת היחסים שלנו שיטחית וקורקטית הוא גם לא יטרח לעדכן אותנו בפרטים האינטיימים האלו מהחיים האישיים או עסקיים שלו.

הדרך לפתח מערכת יחסים בריאה מתחילה פשוט בסמול טוק ולעיתים מתפתחת עד ליציאה משותפת לבירות: איפה למדת? אתה נשוי? ראית את המשחק בשבת? מה אתה אומר על ביבי?

יכול להיות שלהתנהג בפתיחות וחברות בא בטבעיות לאנשים מסויימים ולחלק פחות, ואני לא חשוב שצריך להיות ״צבוע״ ולשאול שאלות באופן מכני, אבל נסו למצוא את הנקודות המשותפות ולהכיר את החיים האישיים והמקצועיים של הלקוחות שלכם.

הסיכוי שחבר שלכם ״ישכח״ לשלם לכם נמוך משמעותית מסתם לקוח שלא שם עליכם.

תנו ללקוחת שלכם להשפיע עליכם

הלקוחות שלנו הם לא מעצבים. גם הטעם האסתטי שלהם לא תמיד מי יודע מה. אוקי. אז נכון, אנחנו אנשי המקצוע ונשכרנו לעשות את העבודה הטובה ביותר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להקשיב ולקבל חלק מהרעיונות של הלקוחות שלנו.

כשאנחנו רק שוללים ואומרים להם: לא. מצטער, זה לא יעבוד. לא, בירוק זה יראה זוועה. התוצאה היא שהם מתבאסים עלינו, מרגישים לא חשובים ושאנחנו מתנהגים אליהם בהתנשאות.

גם אם אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים הכי טוב, יש חשיבות גדולה מאד לתת ללקוח להיות חלק אמיתי בפרוייקט – לא רק זה שמשלם עליו. רק כשהלקוח שלכם ירגיש שאתם עובדים בצוות ומקשיבים לו הוא יתחיל להקשיב לכם בעצמו והשותפות והאמון יתחילו להיבנות.

זה כמובן לא אומר שאתם צריכים להפוך לביצועיסטים שמקבלים כל רעיון של הלקוח, אבל שותפות משמעותה פשרות משני הצדדים – תדעו איזה קרבות לא שווים את זה ואפשר לוותר עליהם. הערך בטווח הארוך לפרוייקט ולמערכת היחסים שלכם יהיה עצום.

שני הסוגי הקונפליקטים שתפגשו

האמירה שהכי הפתיעה אותי בספר הייתה שחלק ניכר מהבעיות במערכות יחסים הן בעיות לא פתירות, וזה בסדר. מבחינתי זו אמירה מהפכנית. במשך כל השנים שנועה ואני ביחד הנושאים שמביאים אותנו לקונפליקטים הם תמיד אותם הנושאים שבהם הקונפליקט פשוט נובע מתפיסות עולם שונות. עד שקראתי את הספר הייתי בטוח שיום אחד נהיה חייבים לפתור את חילוקי הדעות האלה, אבל דווקא בספר נטען שהזוגות שמנהלים נישואים מצליחים הם אלו שלומדים איך לחיות בשלווה עם חילוקי הדעות הללו ועם העובדה שתמיד תהיו חלוקים בנושאים האלו.

סוגי הקונפליקטים מתחלקים אם כך לקונפליקטים שאנחנו יכולים לפתור וקונפליקטים שאנחנו לא יכולים לפתור. קונפליקטים שאנחנו יכולים לפתור הם בדרך כלל סביב נקודה זמנית וקונקרטית: ״אני לא יכול לשלם השבוע כי הכסף מהמשקיעים יכנס רק בחודש הבא, אבל אנחנו חייבים להתחיל השבוע״.

קונפליקטים לא פתירים נובעים מתפיסות עולם וערכים שונים: ״אין סיכוי שאני משלם כל כך הרבה על עיצוב אתר, זה לא שווה את זה״.

עד שלא הבנתי את הנקודה הזה, השקעתי המון זמן ואנרגיה ובעיקר באסה בלנסות לפתור קונפליקטים שמראש לא היה לי סיכוי לפתור אותם. אין סיכוי לשכנע מישהו שלא מאמין שעיצוב זה חשוב לשלם הרבה כסף למעצב. זה ביזבוז זמן.

זה לא אומר שאי אפשר לעבוד עם לקוחות שיש איתם קונפליקטים לא פתירים – להפך, זה אומר שעם כל לקוח סביר להניח שתגלו בעיות לא פתירות. הדבר החשוב הוא להבין אלו בעיות הן פתירות – ולפתור אותן, ולהבין אלו בעיות הן לא פתירות ולנסות למצוא דרך לחיות איתן בצורה שלא תחרבן את הפרוייקט ואת מערכת היחסים בינכם.

חבר שלי פעם אמר לי את המשפט: ״כל בוקר אני קם והולך לעבודה, חוזר בערב הבייתה לאשתי והולך לעבודה״. מערכות יחסים זו עבודה, וכמעצבים ניהול מערכות יחסים מוצלחות עם הלקוחות שלכם זה אחד האספקטים החשובים במקצוע ויותר מזה – היות ורוב הלקוחות מגיעים אליכם כהמלצה של לקוחות אחרים, לעבוד על מערכות היחסים שלכם זה האקט השיווקי והמיתוגי הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות.