יצאתי אידיוט בתחנת הדלק.

עמדתי עם הרכב בתחנה מגרד את הראש כי אני לא מוצא את הידית הקטנה והמעצבנת שפותחת את תא הדלק. יש משהו מאד מביך לראות את המתדלק מגיע לכיווני עם מבט שנע בין התנשאות לרחמים בעיינים שלו.

אני שונא להרגיש אידיוט.

אין לי רכב משלי. ככה אני אוהב את זה. אני מקווה שלעולם לא אצטרך להיות בעלים של רכב. אני אוהב ללכת ברגל ולנסוע באופניים. אבל מדי פעם אני כן נוהג ברכבים של אחרים: של אשתי, של העבודה, של ההורים או כשאני בחו״ל.

כשאני נכנס לרכב חדש יש רק דבר אחד שמעניין אותי: להתחיל לנסוע ולהגיע לאן שאני צריך. חיבור מוזיקה לאייפון גם יהיה נחמד. בדרך ככל אין בעיה עם הנהיגה: המפתחות תמיד נכנסים באותו המקום, ההגה תמיד עובד אותו הדבר, וגם הדוושה של הגז. אחלה. זה מעולה שיש סטנדרט לעיצוב רכב, כי אם בכל רכב חדש היינו צריכים ללמוד מחדש איך נוהגים זה כנראה לא היה עובד.

הבעיה מתחילה כשמעצבי הרכב שמונו לתפקיד לעצב את הדגם החדש, תוהים מה הם יכולים לחדש השנה ואז מתחילים לשנות את כל שאר הדברים ברכב, כמו הידית הקטנה שפותחת את תא הדלק. תמיד היא ממוקמת מצד שמאל של כיסא הנהג או באיזור של כיסא הנהג, אבל ברכב של אשתי החליט המעצב לשים את הידית מתחת למעצור היד. תודה באמת. שמחתי ללמוד את זה מהמתדלק.

וזו לא הדוגמא היחידה. ברכב שאשתי קיבלה מהעבודה החליט המעצב להשאיר את הנורות של הדשבורד דולקות כל הזמן. בטח לא שמתם לב לזה, אבל בדרך כלל הנורות נדלקות רק כשמדליקים את האורות. הסיבה שככה עיצבו את זה היא כדי שאם התנעתם את הרכב בלילה ולא הדלקתם את האורות, אתם גם לא יכולים לראות את הדשבורד וזו תהיה התזכורת שלכם להדליק אורות. אני תמיד ראיתי שהאור דולק בדשבורד והנחתי שהאורות עובדים. אז תודה לך מעצב מטופש שהחליט לשנות את הסטנדרט הזה ובגללך שכחתי מיליון פעם להדליק אורות.

כן, העובדה שאני שכחתי היא אשמתו של המעצב. אמרה ידועה היא ש״אין משתמשים מטומטמים, יש רק מעצבים רשלנים״. העבודה של המעצב היא למנוע ממני לעשות טעויות ובטח לעזור לי לשמור על החוק ועל עצמי.

אתמול נכנסתי לרכב של אבא שלי בפעם הראשונה והייתי צריך להשקיע בערך חצי דקה בניסיון למצוא איך מגבירים את המזגן, בגלל שהמעצב החכם החליט להפריד בין הכפתורים של ההגברה וההנמכה. כן. למה שיהיו אחד ליד השני כמו בכל הרכבים? אפשר לשים אחד מעל הפאנל הדיגיטלי ואחת מתחת. חדשנות לשמה.

'Different' and 'new' is relatively easy. Doing something that's genuinely better is very hard

Jonathan Ive

בכל פעם שאני עובר ברחוב לפני פרסומת לרכב חדש ואני קורא את הכותרות השטחיות בסגנון: ״תחיה יותר! אתה על הקצה! אתה גבר!״, אני תוהה: ״למה הם לא עושים שום דבר חדש?״. ובכל זאת, בכל שנה כל אחת מעשרות מחברות הרכב מוציאה דגם חדש שבו הן רק שינו את העיקום של הפח החיצוני ואת מיקום הכפתורים של המזגן.

הרי לא חסר מה לשפר ברכבים שלנו, ואני לא מדבר על מכוניות מעופפות. אני מדבר על מכונית שאתה נכנס אליה בחודש אוגוסט ואתה לא מרגיש שנכנסת לגיהינום וצריך לחכות רבע שעה כדי שהמזגן יקרר אותה. אני מדבר על מכונית שיודעת להתריע עם שכחת את הילד שלך בפנים, או לפחות לא נועלת את עצמה אם המפתחות בפנים. כל הדברים האלו לא מצריכים טכנולוגיה עתידנית. רק קצת אכפתיות.

-

כמעצבים אנחנו הרבה פעמים מונעים מתוך אגו. הרצון שלנו לעשות משהו ״חדש!״ / ״פורץ דרך!״ / ״שעוד לא נראה כמותו!״ מוביל אותנו להמציא ולשנות דברים שלא תמיד יש צורך להמציא ולשנות אותם. זה נכון לא רק בעיצוב רכב. אני רואה אתרים שאני לא מצליח לנווט בהן, או אפליקציות שממציאות מחדש פעולות פשוטות ורגילות רק כדי לייצר ״חווית משתמש״ חדשה. אנחנו שוכחים לפעמים שאנשים לא מעוניינים בחוויות חדשות. הם מעוניינים לעשות את הדבר שהם באו לעשות ולהמשיך בחייהם. העבודה שלנו היא לתת להם לעשות את זה בקלות ובנעימות. יש מקומות לחדש ולאתגר, ברור. אבל לא על חשבון הזמן של המשתמשים שלכם.

היה רגע שכמעט ברחתי. הלב שלי דפק, הגוף שלי ממש התנגד לזה שאלך ואציג את עצמי, ולרגע שאלתי את עצמי: ״מה לעזאזל חשבת?״.
מסתבר שלנסוע לבד לכנס בחו״ל במטרה לראיין אנשים ולעשות סרט זה רעיון די מלחיץ.
כל החרדות שלי לגבי היכולת שלי לצלם, להקליט ולהוציא משהו מהנסיעה הזו לגמרי לבד בשילוב עם חוסר הביטחון שלי שיחשבו שהחברה שלי מטופשת ואני מעצב גרוע ומה בכלל אני עושה פה התכנסו לרגע אחד שבו פשוט רציתי לקום וללכת ולחזור הבייתה ולהכנס לשמיכה וללכת לישון. בחיים לא חשבתי שאני ארגיש ככה. אבל ככה הרגשתי.

לשמחתי לא עשיתי את זה.

הלכתי לאנשים, והצגתי את עצמי, ודיברתי איתם וצילמתי את זה. אפשר להגיד שזה היה ממש מחוץ ל״איזור הנוחות״ שלי, אבל אומרים ששם כל הקסם נמצא.

הנה מה שיצא:

הדברים שלמדתי

הכנס היה אדיר. בחיים לא הייתי בכנס בגודל וברמה כזו. למעלה מ-70 הרצאות במגוון נושאים – עיצוב, טיפוגרפיה, חדשנות, קראייטיביות וטכנולוגיה, במבנה אדיר עם דוכנים כייפים שממש החזירו אותי לכיף ולסקרנות של להיות סטודנט.

אחרי שדיברתי עם המהמרצים שהכי עניינו אותי, שמתי לב שכמה נקודות חזרו על עצמן בכל הסיפורים.

1. להתחיל בעבודה אצל אנשים אחרים. כל האנשים שדיברתי איתם, עבדו את השנים הראשונות שלהם במשרדים של אנשים אחרים, ולא יצאו לעצמאות מיד לאחר שסיימו את הלימודים. הם ניצלו את הזמן הזה כדי ללמוד את המקצוע, לייצר קשרים ולהכין את הקרקע.
2. לפני שיוצאים לעצמאות, חוסכים כסף. כל מי שדיברתי איתו סיפר לי שלפני שיצא לעצמאות, הוא חסך כסף שיאפשר לו לחיות לפחות 6 חודשים, ובכך מנע מעצמו את הלחץ של לקחת כל לקוח. הדבר החשוב ביותר הוא לא להגיד כן לכל לקוח, אלה רק ללקוחות שאתה רוצה לעבוד איתם, וכדי להיות במצב להגיד לא, אתם חייבים שיהיה לכם איזשהו ביטחון כלכלי.
3. לפרסם פרוייקטים אישיים. מסתבר שכדי לעשות את העבודות שאתם רוצים לעשות לא צריך לחכות ללקוחות שיסכימו לשלם עליהם. למען האמת, ההפך הוא הנכון. קודם תעשו את העבודות בשביל עצמכם, ואז יבוא מישהו ויבקש לשלם עליהן. כל האנשים שדיברתי איתם עושים במקביל לעבודה עם לקוחות פרוייקטים אישיים, דואגים לפרסם אותם ולשתף אותם עם העולם, ובסופו של דבר הלקוחות מגיעים אליהם בגלל העובודות האלו.
4. יזמות היא הדרך להשתחרר מלקוחות. הרבה מעצבים מתחילים להבין שהם לוא דווקא צריכים את הלקוחות שלהם בשביל להרוויח כסף. מי שלקחה את הרעיון הזה הכי רחוק היא טינה SwissMiss (שלצערי לא הצלחתי לתפוס שיחה איתה), שהקימה בערך 3 חברות ועובדת היום רק על הפרוייקטים שלה, אבל גם ארון שמופיע בוידאו, הקים מותג סביב המחברות הקטנות שהוא מעצב ומוכר מסביב לעולם, והכסף שהעסק הזה מכניס מאפשר לו לבחור ממש בקפידה את הלקוחות שהוא כן רוצה לעבוד איתם.

תעשו מאמץ ותנסו גם אתם להגיע לסוג כזה של אירועים. אני הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני הולך לכנס ברמה הזו כל שנה. זה ממש פותח את הראשון וממלא במוטיבציה.

אני תמיד חושד באינטואציה שלי. הסיבה נובעת מהסיפור הבא:
כשהייתי בצבא, שירת איתי בחור בשם שחר. שחר היה סוג של יחצ״ן מסיבות והעביר את רוב השירות שלו עם רשימות ארוכות של אנשים שהוא מתכוון להזמין למסיבות ביום שישי. יום אחד שחר סיפר לי שהוא מרים אתר חדש יחד עם חברים שלו, והם צריכים שאני ארשם כי עוד אין שם הרבה אנשים. קראו לאתר ״מקושרים״.
שחר הסביר לי שהאתר הוא מה שנקרא ״רשת חברתית״ ודרכו אני יכול להגיע לכל אחד בעולם דרך 6 קשרים.
השנה הייתה 2004, שזו בדיוק הזה שבה מארק התחיל להפיץ את הרשת החברתית שלו.

לא הבנתי למה צריך את זה, ונרשמתי כדי להיות נחמד, אבל ידעתי שזה לא יעבוד.
כמה שנים קדימה, שחר והחברים שלו מכרו את האתר הסופר פופולארי שלהם ב-10 מיליון שקל לוואלה, ואני מניח שאתם יודעים מה קרה עם האתר של מארק.

הסיפור הזה לימד אותי לא לסמוך על האינטואיציה שלי. להפך – אם יש לי הרגשה שמשהו לא עומד לעבוד, זו כנראה אינדיקציה לזה שהוא כן יעבוד. בגלל זה אני מניח שהרגשת השנאה העזה שיש לי לגוגל גלאס מנבאת שהמוצר יצליח.

מאז הסיפור הזה, כל פעם שאני אומר למישהו שאני בטוח במשהו, אני מוסיף בזהירות – אבל כבר הוכח שטעיתי בעבר.

למה זה משנה?
כי אנחנו המעצבים מסתמכים המון (אם לא רק) על האינטואיציה שלנו.
נראה לנו שמשהו טוב, או מוצלח, אבל יותר מהרגשה חזקה בבטן לגבי זה אין לנו באמת ״הוכחות״ לגבי העובדה שאנחנו צודקים. כמובן יש כאלה שינסו להביא הוכחות מנסיון העבר או אפילו ממחקרים מדעיים, אבל העובדה היא שאנחנו מסתמכים על האינטואיציה שלנו, ומבקשים מהלקוחות שלנו לסמוך עלינו.

מה זה בכלל אינטואיציה?

דניאל כהנמן, חוקר שזכה בפרס נובל, כתב ספר ממש מעניין שנקרא ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ שבו הוא מסביר מה זה בעצם אינטואיציה, מתי היא עוזרת לנו ומתי היא מטעה אותנו.

בספר הוא מסביר שהמוח שלנו פועל בשני מצבים (הוא קורא להם ״מערכות״): ״מערכת 1״ היא מהירה, אינסטינקטיבית ואמוציונלית, ו״מערכת 2״ שהיא איטית, לוגית ורציונלית.

״מערכת 1״ (שהיא האינטואיציה), נועדה לפתור בעיות נורא מורכבות נורא מהר.

נניח שאני שואל אתכם: ״איזה פוליטיקאי יותר טוב – ביבי או לפיד״. אם הייתם רוצים לענות על השאלה הזו באמת, מן הסתם הייתם צריכים לחשוב על זה די הרבה זמן כדי להבין את הרקע של כל אחד מהם, לבדוק איזה החלטות הם קיבלו בעבר, מה השיקולים שלהם וכו׳. זה היה יכול לקחת לכם שעות, אם לא ימים.

ועדיין – כשאני שואל אתכם את זה, מיד יש לכם סוג של תשובה בראש. זה התפקיד של ״מערכת 1״. היא תקבל החלטה מהירה על שאלה מורכבת בלי שאתם אפילו תבינו על בסיס מה היא קיבלה את ההחלטה הזו. אם מישהו ישאל אתכם: ״למה?״ אז המוח שלכם יעביר את השאלה ל״מערכת 2״ שתתחיל לחשוב על זה באופן רציונלי ותעלה לכם לאט לאט טיעונים רציונלים כדי להסביר את ההחלטה.

הסיבה האבולוציונית שיש לנו מערכת כזו היא שאם היינו מתחילים לחשוב לעומק על כל דבר, נמרים היו אוכלים אותנו. זו מערכת שעוזרת לנו לחיות את החיים בקלות בלי לחפור על כל שאלה מורכבת שאנחנו נתקלים בה במהלך החיים.

כהנמן מסביר, שהמערכת הזו אמנם עוזרת לנו בהמון מצבים בחיים אבל הרבה מאד פעמים היא גם מקבלת החלטות לא נכונות או מקבלת את ההחלטות על פי פרמטרים לא קשורים. לדוגמא, אם אין לי תשובה לשאלה הקשה ״מי הפוליטיקאי הטוב יותר״, ״מערכת 1״ תחליף את השאלה לשאלה קלה יותר שיש לנו כבר תשובה עליה, לדוגמא: ״איזה פוליטיקאי אני אוהב יותר?״, שאלה שהתשובה עליה נקבעת על ידי פרמטים אחרים לגמרי. אני אפילו לא אשים לב שעניתי על שאלה אחרת מהשאלה ששאלו אותי, אבל אני אהיה בטוח שאני צודק.

כהנמן מביא דוגמא ממחקר שמראה ששופטים מקבלים החלטות להאשים מישהו יותר פעמים כשהם בדיוק לפני הפסקת האוכל. הוא מסביר שהשופט (לא במודע) מקשר את הרגשת העצבנות ואי הנוחות שנובעת מהרעב עם התיק המונח לפניו ונוטה יותר להחליט לשפוט לחומרה את הבן אדם. אחרי האוכל, השופט חוזר להיות נחמד ו״רציונלי״.

ההבדל בין אינטואיציה של מעצב מתחיל ומנוסה

מן סתם, האינטואיציה שלנו לא רק מטעה אותנו, וכהנמן מפריד בין אינטואיציה של מומחה שכבר קיבל כל כך הרבה החלטות מורכבות שעכשיו הוא מסוגל לקבל אותן במהרה והחלטות ״לא מקצועיות״ שנובעות מכל מיני פרמטרים שלא קשורים לניסיון.

אז האם ההחלטות שאנחנו מקבלים כמעצבים בנושאי לייאוט, צבע, קונספט, טיפוגרפיה וכו׳ מגיעות ממקום מקצועי ורציונלי או ממקום אינטואיטיבי ורגשי?

לפני שבוע נתקלתי בכתבה הזו, בה תוארו בדיאגמות תהליכי העבודה של מעצב צעיר ומעצב מנוסה:

תהליך העבודה של מעצב מתחיל

תהליך העבודה של מעצב מנוסה

אני חושב שיש משהו מאד מדוייק בתיאור הגרפי הזה. זה לא שלמעצבים מנוסים יש את התשובה, אבל לפחות יש להם דרך (method) לנסות ולהגיע לפתרון הנכון.

יש החלטות עיצוביות שהן קצת יותר ״טכניות״ כגון טיפוגרפיה ולייאוט, בהן ככול שמעצב צובר יותר ניסיון הוא יכול לקבל את ההחלטות בצורה מהירה ואינטואיטיבית יותר ועדיין האינטואיציה תגיע ממקום של ניסיון וידע.

החלטות אחרות כגון סגנון, קונספט וצבע לעד ישארו בעייני החלטות שמגיעות ממקום רגשי ואינטואיטיבי ובהן האינטואיציה לווא דווקא מגיעה ממקום מקצועי של ידע אלה יותר ממקום של רגש.

איך מוכרים ללקוח אינטואיציה?

אני יודע ומודע לכך שהרבה מההחלטות שאני מקבל הן אינטואיטיביות ולא ניתן להוכיח אותן מדעית. אבל אתם חושבים שזה מעורר ביטחון בלקוחות שלי? אני לא בטוח.

לקוחות לא יודעים את זה, ובטח לא יגידו לכם את זה, אבל חלק חשוב מהסיבה שהם משלמים לכם הרבה כסף היא כדי שתרגיעו אותם. הלקוח שלכם בפאניקה: הוא עומד לפתוח עכשיו עסק חדש, או להשיק קמפיין או מוצר, וכל הנראות של הדבר הזה תלוי בעיצוב שאתם תעשו לו. זה ממש מפחיד!

ועכשיו אתם רוצים לבוא ולהגיד לו: ״שמע.. מרגיש לי נכון ללכת עם הקונספט הזה. אינטואיציה. סמוך עלי״. לא בטוח שזה רעיון טוב.

גם אם קיבלתם החלטה אינטואיטיבית לגבי צבע/קונספט/עיצוב מסויים, לפני שאתם מעבירים אותו ללקוח קודם כל תעבירו אותו ל״מערכת 2״, כדי למצוא נימוקים רציונליים, לוגים ומילוליים לסיבה שבחרתם את הרעיון הזה.

יש כאלה שאומרים שכל מה שלומדים בבית ספר לעיצוב זה ״לזיין את המוח שעות על עיצוב של לוגו״. אז יש סיבה שלמדתם לנסות ולתרץ הכל – גם אם התירוץ מצוץ מהאצבע. התירוץ הזה יתן ביטחון ללקוח שלכם (שאין לו אינטואיציה עיצובית כמו שלכם), ויגרום לו להרגיש סבבה עם ההחלטה שלכם.

לכו אם האינטואיציה שלכם, אבל תלמדו לנתח ולחשוב מאיפה היא הגיעה והאם היא עוזרת לכם או מטעה אתכם.

אחד הפחדים הגדולים ביותר של מעצבים, הוא שהלקוח שלנו יגלה שיש מישהו אחר שיהיה מוכן לעשות את העבודה במחיר זול יותר. הפחד מיד מתחלף בכעס: ״איך הם לא מתביישים! הם הורסים את השוק״, ובשלב האחרון ניסיון לחנך את הלקוחות שלנו שעבודה של מעצב זול, הודי או פלטפורמה טכנולוגית היא עבודה גרועה שתביא לאובדן וחורבן העסק שלהם.

אין מה לעשות. אף אחד לא אוהב שמזיזים את הגבינה שלו. בטח לא כשזה פוגע לו בפרנסה.

הסיבות העיקריות שדוחפות את המחירים מלטה (בכל השווקים ולא רק בעיצוב כמובן) הן גלובליזציה והתקדמות טכנולוגית. ועל אף שגם אני שונא להרוויח פחות, אני מרגיש קצת צבוע לשנוא את הסיבות האלה שעוזרות לי כצרכן להוציא פחות כסף ולקבל את מה שאני רוצה.

לפני שבועיים עברנו דירה. מאז כבר הייתי 4 פעמים באיקאה. ביום חמישי חשבתי ללכת לסרט בקולנוע עם אשתי. בסוף הלכנו לאיקאה. אני בטוח שהיא נהנתה יותר.

אני גם בטוח ששוק הנגרים, מעצבי הרהיטים וכל תעשיית האמנים שעוסקים בייצור רהיטים שונאים שנאת מוות את איקאה, שפגעו להם נואשות בפרנסה. הם בטח אומרים לעצמם: ״למה הלקוחות המטומטמים האלה לא מבינים שאיקאה זה חרא? החומרים זולים! תוך שנה המוצר מתפרק או לא יציב כבר. למה הם לא מבינים שלהשקיע בעיצוב ובניית רהיטים טובים זו השקעה לכל החיים?״.

אני מבין. אבל התקציב שלי לשולחן הוא 700 שקל ולא 4,500. סורי.

איך מתמודדים עם מתחרים נמוכי מחיר?

הדיון בקהילת המעצבים עוסק בזה שאנחנו צריכים ״לחנך את השוק״. להסביר וללמד אותו את הערך של עיצוב טוב – ״כמו שהם מבינים שם באירופה!״. אני בעד. אבל צריך להבין משהו: לחנך שוק זה משהו שלוקח המון המון זמן לעשות ונורא יקר לעשות אותו. למה? כי צריך להסביר שוב ושוב ושוב (מה שנקרא ״לשטוף את המוח״) של המוני אנשים לאורך זמן. תשאלו כל תאגיד ענק שרוצה להשיק מוצר חדש ועכשיו צריך לחנך את השוק לאכול בריא או לא להשתמש בשקיות בסופר. זה קשה, יקר ולוקח זמן.

מיכאל הנגר האמנותי באמת שיכול לנסות ולשכנע אותי בייתרונות של נגרות איכותית לשולחן האוכל שלי, ויכול להיות שיש טעם בטיעונים שלו, אבל כדי שאני אשנה את התפיסה (והתקציב שלי) מהיסוד, זה יהיה קשה מאד.

אז אני בעד שננסה לעשות את זה, אבל בואו נהיה ריאליים – זה לא תהליך שקורה ביום.

ובנתיים?

בינתיים אפילו שקופיקס מוכרים קפה להמונים ב-5 שקלים, התור בבראסרי לא נהיה קצר יותר.

יש מספיק אנשים שרוצים להשקיע בחווית קפה ואוכל איכותית ולא צריכים שיחנכו אותם כדי להבין למה לשלם 15 שקל על קפה.

אם אתם רוצים להיות הבראסרי של העיצוב, ולהגיש עיצוב איכותי ויקר וללקוחות שלכם – אני בעד. ואתם לא צריכים לשנוא את המתחרים הזולים שלכם, כי הם לא ממש מתחרים שלכם, גם אם אתם מוכרים את אותו המוצר.

אתם לא מדמיינים לקוח בבראסרי מתווכח עם המלצר ומסביר לו ש-200 מטר צפונה יש סניף של קופיקס שמוכרים בו קפה ב-5 שקלים נכון?

ולמה? כי זה ברור לכל מי שנכנס לבראסרי מה הוא עומד לקנות, וכמה זה עומד לעלות לו. אם אתם רוצים להיות הבראסרי של העיצוב, תתקשרו את זה ללקוחות שלכם: באיך שאתם נראים, באיך שהאתר שלכם נראה, באיך שהמשרד שלכם נראה, באיך שהצעות המחיר שלכם נראות – ואז לא יהיו בלבולים. מי שיגיע אליכם ידע בדיוק מה הוא מקבל וכמה זה עולה.

שימו לב אבל – אם אתם הייתם מגיעים לדרום העיר לדוכן פלאפל שבור ואז היו מבקשים מכם 59 ש״ח למנת פלאפל, הייתם מרימים גבה ושואלים איך זה יכול להיות שבדוכן ליד מוכרים מנה ב-13 ש״ח?

אם הלקוחות שלכם מבולבלים, יכול להיות שאתם לא מתקשרים נכון את מי אתם, מה אתם מוכרים וכמה זה עולה. או שאתם מתפשרים. בבראסרי לא מתפשרים.

הדברים שבאמת שווים כסף

על אף הגלובליזציה והטכנולוגיה, יש דברים שעדיין לוקחים הרבה מאד זמן לעשות, מכונות לא יודעות לעשות אותם וגם לא כדאי לעשות אותם בהודו. כתוצאה מכך הדברים האלו עדיין שווים הרבה כסף.

הדברים הללו הם:

• חדשנות – Innovation

• העלאת רעיונות – Ideation

• תובנות – Insights

שלושת התחומים האלו, שנמצאים בסט היכולות של מעצבים טובים, הן היכולות שבאמת שוות הרבה כסף ללקוחות שלנו, ושעיצוב טוב מתבסס עליהן. אני חושב שהרבה מעצבים משתמשים בהן כחלק מתהליך העבודה שלהם, וזה מה שעושה את העיצוב טוב אבל גם יקר (כי זה תהליך ארוך וקשה).

הלקוחות שלנו כבר הבינו שאפשר לקנות לוגו ב-50 שקל. אבל ככל שהזמן עובר הם מבינים שכדי שהחברה שלהם תשרוד בג׳ונגל התחרותי הם צריכים עיצוב שמתבסס לא על סתם אסטטיקה זולה אלה על רעיון שיכול לקחת אותם קדימה. אנחנו יכולים וצריכים להביא להם את הרעיון הזה.

דמיינו עולם שבו אומרים את הדברים כמו שהם:

״ברוכים הבאים למחלקה לתקשורת חזותית! פה נלמד אתכם את כל הכלים כדי לשטוף את המוח של שאר האנשים בחברה! נשתמש בכישורינו בכדי לגרום לאנשים לקשור את רגשותיהם התת-מודעים עם מוצרים בכדי למכור להם יותר או בכדי לגרום להם להאמין ברעיון פוליטי כזה או אחר. בנוסף נלמד אתכם איך לנצל את הבאגים במוחו של האדם הפשוט באמצעות טריקים של פסיכולוגיה התנהגותית בכדי לגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים: לצחוק, לבכות, להקליק וכמובן: לקנות. אנחנו בטוחים שתיהנו לקחת חלק באליטה המניפולטיבית השולטת באנושות. בהצלחה!״.

רגע. מה??
אני בכלל הלכתי ללמוד עיצוב כי רציתי לעשות את העולם קצת יותר יפה ונעים לשימוש. מה קשור עכשיו לשטוף את המוח של אנשים? מה בין זה לבין העבודה שלי?

מה הקשר בין פרויד למיתוג?

השבוע, בהמלצתו של בן, ראיתי מיני סידרה של ה-BBC שנקראת "The Century Of The Self״. הסדרה הזו (4 פרקים), פוצצה לי את המוח, ואני ממליץ לכל אחד מכם (בלי קשר למקצוע שלכם) לראות אותה. הסדרה מראה איך הרעיונות של פרויד מתחילת המאה נוצלו על ידי התעשיינים ופוליטיקאים בכדי לפתח סוג חדש של שיווק – כזה שמייצר שימוש בדחפים והרצונות הלא מודעים שלנו בכדי לקנות מוצרים. זה מדהים לראות איך כל החברה שגדלנו לתוכה, כולל האתוס הגדול ביותר שלנו של אינדיוידואליזם, והצורך שלנו לבטא את עצמנו באמצעות המוצרים שאנחנו קונים, נובע מאותו המקום: קבוצה של פסיכולוגים בשירות התאגידים הגדולים המעוניינים לגרום לנו רק לקנות ולקנות, ועל ידי כך גם להרדים אותנו לשאר הבעיות בחברה כדי שלא נמרוד בטעות.

הסדרה פתאום שמה את כל העבודה שעשיתי לאורך השנים בקונטקסט שונה. פתאום הבנתי איך כל הטכניקות שלימדו אותי להשתמש בהם בתהליך המיתוג כמו: יצירת חיבור רגשי, פירמידת הצרכים של מסלאו ופניה לערך הרגשי ולא הפונקציונלי הם כולם כלים שפותחו על ידי פסיכולוגים בשילוב עם חברות פרסום בכדי לגרום לאנשים להתנהג בצורה לא רציונלית ולקנות דברים, גם אם הם לא באמת צריכים אותם.

מה הקשר בין דן אריאלי ודניאל כהנמן לעיצוב?

ממש בלי קשר לסדרה, התחלתי השבוע לקרוא את הספר ״לחשוב לאט, לחשוב מהר״ של דניאל כהנמן, פסיכולוג קגניטיבי וזוכה פרס נובל לכלכלה. הספר מדבר על 2 מערכות החשיבה שעובדות במוח שלנו: האחת אינטואיטיבית מהירה, והשניה רציונלית ואיטית. כהנמן מסביר ומראה על ידי מחקרים שלמרות שרובנו חושבים שאנחנו אנשים רציונלים ומקבלים החלטות הגיוניות באצמעות המערכת האיטית והרציונלית, אבל האמת היא שרוב ההחלטות שלנו מתקבלות באיזור אינטואיטיבי, מהיר ותת-מודע של המוח שלנו. ולא רק שרוב ההחלטות מתקבלות בתת-מודע, הוא גם חשוף לכל מיני ״באגים״ וטעויות וגורם לנו לקבל החלטות לא בהכרח נכונות.

הספר מזכיר לי מאד את הרעיונות שמעלה דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית שכתב את הספר ״לא רציונלי ולא במקרה״ בכך שהרבה מהתובנות של המחקרים האלה מיושמות בעולם האמיתי, בעיקר בכדי למכור לאנשים יותר דברים.

מסתבר שהמוח שלנו מכיל הרבה ״באגים״ ואפשר לכוון את ההתנהגות שלנו על ידי כל מיני טריקים: אנשים ילחצו על כפתור ירוק יותר מאשר על כפתור סגול בלי קשר למה כתוב שם, אנשים יבחרו את המחיר הבינוני מתוך 3 אפשרויות, אנשים יאמינו למשהו אם הם שמעו אותו מספיק פעמים, ואנשים יאמינו לטקסט שכתוב בפונט קריא יותר ולא מצריך מאמץ.

המון מה״טריקים״ האלה, אנחנו כמעצבים משתמשים בהם בלי לחשוב עליהם. זה ברור ש״ככה עושים עיצוב טוב״. זה ברור שככה האריזה תמכור יותר, או האתר ייצר יותר משתמשים משלמים. אחרי הכל – זה התפקיד של העיצוב לא? בשביל זה משלמים לנו.

אז מה כל זה אומר על המקצוע שלנו?

לגבי דבר אחד אין ספק: השיטה עובדת.

כולנו ממשיכים להתרגש מהבטחות מרגשות של מותגים אלו או אחרים וכולנו ממשיכים לקנות כדי להראות שאנחנו מיוחדים ולבטא את עצמנו. כולנו ללא יוצא מן הכלל מושפעים מהמניפולציות שמפעילים עלינו המותגים והתקשורת.

האם זה רע? האם זה טוב? האם צריך להלחץ מזה שכל היום שוטפים לנו את המוח? האם אנחנו צריכים להרגיש רע עם העובדה שכמעצבים אנחנו עוזרים לאנשים לשטוף את המוח של אנשים אחרים?

התשובה היא: אין לי מושג.

בתוך בן אדם שמאמין בכנות, ומנסה להרים עכשיו עסק חדש אני מתלבט ביני ובין עצמי איך אפשר לייצר תקשורת אמיתית ולא מניפולטיבית עם בני אדם, וגם אם יש דרך כזו – האם היא טובה יותר והאם עסק יכול להצליח כשהמתחרים שלו משתמשים בטקטיקות מניפולטיביות כאלה?

מה שבטוח הוא מה שאמר דוד של ספיידרמן: With great power comes great responsibility. ואנחנו חייבים להבין את הכוח והאחריות שלנו כאנשים שמעצבים, ולהחליט עם מי אנחנו עובדים ולמי אנחנו לא מוכנים לעזור.

הדבר הכי קשה בעולם זה לעשות משהו ללא אגו.

כשעבדתי לפני שנים בתור ביצועיסט צעיר במקאן, הייתי מציע לארט-דירקטורים הצעות איך לשפר את העבודה. ב-90% מהמקרים התוצאה הייתה מבט מזלזל שמשמעותו הייתה: "מי אתה בכלל שתגיד לי איך לעשות את העבודה שלי? מה אתה בכלל מבין?". בודדים היו האנשים שאשכרה הקשיבו, שקלו את הרעיון ולפעמים אמרו – "זה רעיון טוב. בוא נעשה את זה". נשבעתי לעצמי שכשאהיה גדול לא אתן לאגו שלי לעמוד בדרך לעבודה טובה, שתמיד אקשיב ואעשה מה שצריך כדי שהעבודה תהיה מעולה, גם אם זה על חשבון האגו שלי.

אחר כך, כשהייתי בלימודים, מורה אחד טען שעיצוב ספרים צריך להיות שקוף: "אף אחד שקורא את הספר לא צריך לדעת שהיה פה מעצב שסידר את הטקסט. הוא פשוט צריך להיות מרוכז בספר. אם הוא שם לב לגודל האותיות או הריווח בינהן, כנראה שהמעצב עשה עבודה לא טובה".

על אף הטענה הזו, כל מעצב עושה במודע או לא את הניסיון ההפוך בדיוק: לייצר עיצוב שאנשים ישימו אליו לב, לייצר "סגנון אישי" כדי שכל מי שיראה את המוצר יגיד: "אה! איזה יופי, רואים ש-X עיצב את זה! איזה עיצוב מעולה". למה? בגלל האגו.

בשנה-שנתיים האחרונות, הבאז בעולם העיצוב הוא בנושא "עיצוב שטוח". למען האמת, בפעם הראשונה בהיסטוריה אולי, הבאז יצא מחוץ לקהילת המעצבים ואפילו העיתונים והטלוויזיה עוסקים במערכת ההפעלה החדשה של האייפון, ובשינוי לעיצוב שטוח. אם אתם שואלים אותי, אז הטרנד הזה הוא טרנד זמני בדרך לשנוי הגדול והאיטי יותר שהעולם הולך אליו: עיצוב שקוף, או בשמו השני – עיצוב ללא אגו.

מה זה עיצוב שקוף?

התוצאה של עיצוב מלא אגו היא עיצוב שמסתיר את התוכן. אתם מכירים את העיצובים האלה: האתרים היפים שחברים שלכם שולחים לכם ואתם גוללים אותם בהשתאות בלי לקרוא אפילו כותרת אחת. אלו הקטלוגים עם הניירות היפים שגורמים לכם להריח את ההדפסה אבל לא לקרוא אפילו פסקה אחת, זו האפליקצייה המהממת ששיחקתם איתה בדיוק דקה ושכחתם ממנה למחרת.

כשאני רואה כאלה מוצרים, על אף שאני יכול להעריך וליהנות מהאסטטקיה אני תמיד אומר: "נו, תפסיקו לחרטט ותתחילו להגיד את האמת". האמת לפעמים קשה: המוצר הזה לא מעניין. הטקסט לא כתוב טוב. אין פה שום דבר חדש. העיצוב משמש כקישוט כדי להסתיר משהו בינוני לגמרי.

בעייני העולם הולך למקום ההפוך: למקום של כנות וישירות בו העיצוב הוא כלי כדי לספר ללקוח את האמת ולעזור לו ליהנות מהמוצר עצמו. העיצוב הוא ערך מוסף, הוא לא הערך עצמו.

הנה כמה דוגמאות לעיצוב שמתקרב לעיצוב שקוף:

Airbnb

העיצוב של Airbnb מצליח להציג את המוצר עצמו: הבתים של אנשים אחרים, בלי כמעט שנשים לב שיש בכלל מותג סביבם, השימוש בצבע מינימאלי והטיפוגרפיה אף שהיא ידידותית לא מנסה להיות יותר מדי טרנדית או תופסת תשומת לב, היא פשוט רוצה להצהיר על התוכן.

Square

עוד מוצר ומותג מדהים אשר מאפשר לעסקים קטנים לגבות כסף בכרטיסי אשראי באמצעות האייפון שלהם. הייתם יכולים להתבלבל שאולי זה אותו המותג, או אולי אותו המעצב כי גם כאן האתר בנוי כמעט אותו הדבר: פוקוס מרכזי על תמונה שמעבירה את הערך המרכזי של המותג: המוצר, למי הוא מיועד ואיך משתמשים בו. האם חסר פה "בידול"? או "מיתוג"? אני לא מרגיש ככה, אני פשוט מרגיש שלא מנסים לבלבל אותי אלה לעזור לי להבין.

Google Glass

למי שלא השתמש במוצר הזה, קצת קשה להבין איך זה מרגיש אבל זהו העיצוב השקוף בצורה הכי מילולית שלו: הוא באמת שקוף מעל המבט שלך. בגלל הקיצוניות של המצב בו כל מסך "מפריע" לך באמצע החיים, המעצבים בגוגל נאלצו להפוך את העיצוב לכמה שיותר שקוף, פשוט וברור.

Minority Report

טוב, זה לא באמת עיצוב שאנחנו כבר משתמשים בו, אבל די ברור שהעולם הולך לכיוון של ממשקים שיוקרנו על החלון, המקרר, המראה באמבטיה או שולחן העבודה שלנו. במצבים האלו העיצוב יהיה ככל הנראה באמת שקוף.

לסיכום

אני מניח שטרנדים גרפיים בעיצוב יהיו תמיד, אבל האתגר שלנו הוא לנסות ולעשות בעיצוב את השימוש הנכון ביותר עבור הבן אדם שעומד להשתמש במוצר. יותר פעמים מלא, זה מצריך אותו להוציא את עצמנו מהמשוואה.

לפני יומיים ראיתי עם תומר ידידי סרטון פרסומת לאפליקציה חדשה: כשאתה ניגש למק שלך והוא נעול עם סיסמא, במקום להקיש את הסיסמא אתה פשוט נותן מכה קטנה על האייפון בכיס שלך, והמחשב נפתח בעצמו! ממש כמו קסם! בלי להקיש סיסמא!

מיד תומר ואני פתחנו בהתלהבות בדיון על הטכונולוגיה המדהימה שמאפשרת את הקסם הזה (low powered bluetooth), אבל אחרי בערך 2 דקות של התלהבות פתאום אמרתי: "באמת?! לכאן הגענו? הבעיה הגדולה ביותר לדעתכם היא שלאנשים אין כוח להקיש את הסיסמא שלהם במחשב?".

אמן הגרפיטי בנקסי אמר לפני כמה שנים שהסיבה שהוא שונא פרסום כל כך היא שהתחום מצליח למשוך אליו את כל האנשים המבריקים והמוכשרים מה שמשאיר לתחום האמנות רק את האיטיים והמגלומניים. "מעולם לא היה תחום כמו אמנות מודרנית שבו כל כך הרבה אנשים אמרו כל כך מעט".

ואיפה אנחנו היום? דור שלם של האנשים המוכשרים ביותר בעולם יושב בסיליקון ואלי ומנסה לפתור את בעיית שיתוף התמונות. עוד בעיות קריטיות שהחברים המוכשרים שלנו פותרים: "יש לי יותר מדי רשתות חברתיות", "אני צריך שיבדרו אותי, אבל ללחוץ על כפתור זה מסובך מדי", "להתשמש במפתח כדי לפתוח את הדלת זה מעייף מדי". רשימה ארוכה יותר באתר הזה.

כדי לתת לכם פרופורציה על הבעיות שלכם, חברה שפותרת את בעיית זמינות המים הנקיים באפריקה עשה את הפרסומת הבאה "First world problems read by 3rd world people"

לעצב משהו טוב

אני חושב שאחת הסיבות שמונעת ממעצבים לעבוד עבור פרוייקטים חברתיים כאלה או אחרים, היא שיש איזושהי קונספציה שאין בזה כסף. זוהי כמובן רק קונספציה, ולדעתי ההיפך הוא הנכון: היות ולא הרבה מעצבים טובים הולכים בכיוון הזה, אלו שהולכים יכולים להתפרנס דווקא יפה מאד.

הדוגמא האהובה עלי היא של המעצב טיבור קלמן, שהיה לו משרד עיצוב מפורסם בניו-יורק והוא סגר אותו כדי לפתוח את המגזין Colors. המגזין הוקם על ידי קלמן בשנות התשעים במימון של חברת הביגוד Benetton ומטרתו הייתה לעסוק ב"שאר העולם". הוא יוצא פעם ברבעון כל פעם ב-2 שפות שונות ועוסק בנושאים חברתיים מסביב לעולם בעודו מעוצב להפליא וכולל צילומים מדהימים. קלמן הוכיח שאפשר להגשים חלום בלי לוותר על פרנסה, או על איכות העיצוב.

השבוע גם נחשפתי לסטודיו לעיצוב משיקגו שמנוהל על ידי זוג נחמד, ונקרא Greater good studio. בני הזוג שעבדו בעבר בסטודיואים גדולים ומוצלחים כמו IDEO, הרגישו מוזר לעזור לחברות גדולות כמו קולה למכור יותר שתיה ובאותו הזמן לעזור לחברה שמפתחת טיפול לסכרת, הנגרמת בחלקה מצריכת סוכר מוגברת. אז הם החליטו להתפטר ולהקים חברה שתעזור רק ללקוחות "טובים". אפשר לשמוע את הסיפור שלהם בהרצאה הזו.

דבר נוסף שעשו בני הזוג הוא לפתוח בפינטרסט לוח עם כל ה"מתחרים" שלהם, רק שבניגוד לחברות רגילות שפוחדות מתחרות, הם דווקא שמחים שיש עוד ועוד סטודואים שהוקמו במטרה לעזור לפרוייקטים חברתיים/אורבניים/אקולוגיים ופתחו את הלוח במטרה לעודד אחרים לפתוח גם הם משרדים כאלו.

האחריות שלנו כמעצבים

כבר כתבתי פה פוסט לא מזמן על מוסריות ועיצוב, וטענתי ש"מוסריות זה עניין לאנשים שבעים". לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להתפטר מהעבודה שלו כי לא מוצא חן בעיניו ההתנהלות של הלקוח, או המוצר שהוא עובד עליו. אבל הצד השני של אותה הטענה היא שזוהי האחריות שלנו כמעצבים.

בסופו של דבר, יש לנו רק זמן מוגבל לעבוד בו בחיים האלה, ומה שאנחנו בוחרים לעבוד עליו הוא מה שנשאיר מאחורינו – גם בתיק העבודות שלנו, וגם בעולם הזה. אז זה כן חשוב לחשוב טוב טוב האם הדבר שאנחנו עומדים ללכת ולעבוד עליו היום שווה את זה. שווה להתקיים בעולם הזה, ושווה שיהיה טוב יותר כי אנחנו נעצב אותו כמו שצריך.

עוד הרצאה מעולה שראיתי השבוע, ואני ממליץ לכולכם לראות אותה (גם אם אתם לא מעצבים במקצועכם), נקראת Why Designers Ruined The World. הבחור שמדבר בלהט שם, מסביר למה אנחנו המעצבים בעצם נמצאים בעמדת "שומרי הסף", וכל דבר עובר דרכנו בדרכו החוצה לעולם ולכן עלינו האחריות לעצור את החרא בדרכו לעולם.

באמת תודה לך המגיב "יואב".
תודה לך שבתגובה לפוסט הקודם הגבת ש"אנחנו לא מוצאים מעצבים טובים כי עיצוב לא ניתן למדידה".
תודה לך שלא יכלתי לצאת לירח דבש בשקט בגללך, והייתי צריך לקחת איתי את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע", כדי לחשוב שוב ושוב על השאלה: "אם אי אפשר למדוד כמותית מהו עיצוב טוב, איך אפשר לדעת מה הוא עיצוב טוב?".

אני מבין עכשיו את העיתונים שרוצים לבטל את האפשרות לטוקבקים.
מה בסך הכל רציתי? לצאת לירח דבש בשקט?

ועכשיו תראו מה קרה: בגלל שכמו כל דבר בחיים, שום דבר הוא לא פשוט, התוצאה היא שאני אצטרך לכתוב סדרת פוסטים שלמה שמנסה להתמודד עם השאלה הזו: "מהו עיצוב איכותי?"

הנקודה הראשונה היא פשוטה: עבודה איכותית, היא תוצאה של עבודה של מישהו שאכפת לו.
זה הרי ברור בכל תחום אחר בחיים: מישהו שאכפת לו מאוכל מבשל טעים יותר, עורך דין שאכפת לו מהמקרה ימצא פתרונות יצירתיים יותר, ומעצב שאכפת לו יעצב מוצר טוב יותר.

למרות שאנחנו לוקחים העובדה שלאנשים אכפת מהעבודה שלהם כמובן מאליו, יותר פעמים ממה שאנחנו רוצים להודות זה לא המקרה. בכלל, לאנשים בגדול לא כל כך אכפת. לא כל כך אכפת להם מהמצב הפוליטי, לא כל כך אכפת להם מהשכנים שלהם, לא אכפת להם שיש אנשים רעבים, אז אתם מבקשים מהם שיהיה אכפת להם מעיצוב?

הנה כמה סימפטומים של מעצב שאכפת לו (אם אתם או המעצב שלכם לא מתנהגים ככה, יש סיבה לחשוש):

1. הוא מוצא את הבעיה האמיתית: המון פעמים מבקשים מאיתנו לעשות משהו בסגנון: "אתה יכול בבקשה לעצב מייל כזה וכזה" או "אנחנו צריכים פיצ'ר שעושה ככה וככה". השאלה הראשונה צריכה להיות: "למה? למה אנחנו צריכים את זה? מה המטרה?". במקרים רבים הלקוחות שלנו מבקשים מאיתנו דברים שלא באמת פותרים את הבעיה האמיתית שלהם. מעצב שאכפת לו לא פשוט יעשה מה שמבקשים ממנו. הוא יעשה את מה שנכון לעשות.

2. הוא עובד עם הכלים הנכונים: חלקנו נמצאים במקצוע הזה כבר הרבה שנים. יש כאלה שאפילו מתגעגעים לפריהנד (לא אני חס וחלילה). אבל העולם השתנה מאד ב-10 השנים האחרונות, וגם הכלים שמעצבים משתמשים בהם. לכן מעצבים שלא מספיק אכפת להם כדי ללמוד כלים חדשים כדי לעשות עבודות מסוג חדש ומנסים לאנוס את הכלים הישנים שהם מכירים כדי לעצב אפליקציות ומוצרי אינטראקטיב, סביר שלא ייצרו פתרונות איכותיים.

3. הוא לא ממהר לסיים את הפרוייקט: לא סתם המשוואה היא כמות מול איכות. אם מה שעומד מול עיניו של המעצב הוא הכמות של הפרוייקטים שהוא צריך לסיים, קשה להאמין שיהיה לו אכפת מאיכות כל פתרון שהוא נותן. עדיף מעצב שמשקיע בפרוייקט לאורך זמן.

4. הוא רב עם הלקוח כשצריך: אם אתם לא רבים עם הבוס / לקוח שלכם על בסיס קבוע, אז כנראה לא אכפת לכם מספיק. אני לא טוען שהמעצב תמיד צודק, אבל אם אכפת לו מספיק, הוא ינסה בתוקף לעמוד על שלו.

עכשיו נשאלת השאלה, איך מייצרים סביבת עבודה שמייצרת אכפתיות למעצב? אני לא מאמין ש"אכפתיות" היא תכונה שנולדים איתה ואו שהיא קיימת או שלא. זהו מדד שכל הזמן משנה ותלוי בהמון פרמטרים בסביבת העבודה שלי ובאנשים שאני עובד איתם.

הנה כמה נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

1. לתת למעצב בעלות (ownership) על הפרוייקט: כשמעצב מרגיש שהפרוייקט הוא שלו, הוא ה"בייבי שלו", אין ספק שאכפת לו הרבה יותר מהפרוייקט. איך עושים את זה? הלקוח פשוט צריך לשחרר את המושכות, לסמוך על המעצב ולתת לו לקבל את ההחלטות בעצמו. איך אמר ספיידרמן: "with great power comes great responsibility". ברגע שהמעצב יודע שאף אחד לא עומד לתקן את הטעויות שלו, והאחריות היא עליו – רמת האכפתיות עולה פלאים.

2. לתת למעצב קרדיט: בסופו של דבר כולנו יצורים של אגו. כולנו רוצים שיטפחו לנו על השכם כשעשינו עבודה טובה, וכולנו רוצים להיות גאים בפומבי בעבודה שעשינו. משרדים וחברות רבות חושבות שזה עדיף לתת קרדיט קבוצתי למשרד או לחברה מאשר לאיזה "סופרסטאר" בודד. אבל הצד השני של אותו המטבע הוא שאם אין לי סיכוי כמעצב להיות "סופרסטאר", אז כנראה שלא יהיה לי אכפת כל כך.

3. לחבר את המעצב לחזון: כשמעצב מבין למה העבודה שהוא עושה חשובה, תמיד אכפת לו יותר. אפילו באנר או עיצוב כרטיס ביקור יכול להיות פרוייקט חשוב מאין כמוהו אם הסיבה לאותה חברה היא סיבה מעוררת השראה.

*שימו לב: לדעתי אכפתיות היא לא פונקציה של כסף. אני יכול לשים זין על עבודה שמשלמים לי בה המון, ושיהיה אכפת לי בטירוף מפרוייקט שאני עושה בהתנדבות.

אז נכון, אכפתיות זה לא דבר שאפשר לראות אם הוא קיים בתיק עבודות של מעצב. והיא גם דבר שיכול להופיע או להעלם בהתאם לנסיבות העבודה, אבל היא נקודה משמעותית בתוצאה הסופית.

רוצים עיצוב טוב? תמצאו מישהו ששם זין.

אנשים שואלים אותי איפה מוצאים מעצבים טובים. לפעמים אני רוצה לענות להם בפרפרזה של בוקובסקי: "לא היית מזהה מעצב טוב גם אם הוא היה עומד מאחוריך ומזיין אותך בתחת".

האמת היא שאנשים עסוקים בלשאול את השאלות הלא נכונות. הם מאד מוטרדים איפה למצוא מעצב טוב, אבל לא שואלים את השאלות החשובות האחרות: כמה זמן לוקח לעשות עיצוב טוב? האם להעסיק את המעצב כפרילאנסר? עובד קבלן? עובד שכיר? שותף? כמה כדאי לשלם לו?

בפוסט הזה אני רוצה להסביר למה אני חושב שעיצוב זה לא פרוייקט שצריך עובד קבלן בשבילו, אלה דרך חיים שחברות צריכות לאמץ.

הסקיצה הראשונה תמיד לא טובה

לאנשים יש נטיה לחשוב שעיצוב זה דבר פשוט. כלומר, הלוגו של אורנג' הוא רק ריבוע כתום לא? אני יכול לפתוח עכשיו פוטושופ ולצייר ריבוע כתום בפחות מ-20 שניות, אז איך יכול להיות שמישהו שילם $20,000 בשביל 20 שניות?

האמת היא שאין קשר בין התוצאה הסופית, וכמה זמן לוקח לבצע אותה, לבין הזמן שלקח להגיע לאותו פתרון. ההפך הוא הנכון: לפעמים לוקח יותר זמן להגיע לרעיון פשוט מאשר לרעיון מורכב ולא ברור. עיצוב הוא תהליך והוא בעיקר תהליך של ניסיון וטעיה שכרוך בלנסות כמה שיותר דברים עד שהפתרון האידאלי נמצא. התהליך הזה יכול להיות אין סופי. למען האמת, הרבה מעצבים היו שמחים שיהיה אין סופי כי הם אף פעם לא מרוצים ממה שיצא להם, אבל התהליך הזה הוא סופי – כי בסוף צריך להשיק את המוצר.

לקוחות / מנהלים רבים לא מבינים את הצורה שבה התהליך הזה עובד ומבחינתם, ברגע שסיימת את הסקיצה הראשונה או השניה, כבר "יש משהו מוכן" ואפשר להתקדם. זה כמובן רעיון לא טוב, כי הסקיצה הראשונה היא בדרך כלל לא הטובה ביותר (כמובן שיש יוצאים מן הכלל).

לקוח שאומר למעצב אני צריך X מעוצב לשבוע הבא / מחר / עוד שעה, פשוט מקצר את התהליך. זה אומר שיהיו פחות נסיונות ופחות סיכויים להגיע לפתרון טוב. שוב – זה אפשרי, פשוט צריך לקחת בחשבון שתקבלו פתרון בינוני, גם אם שכרתם מעצב מעולה.

הגרסא הראשונה תמיד לא טובה

אז שכרתם מעצב טוב לפרוייקט, ואפילו נתתם לו זמן לעבוד. הוא עשה עבודה טובה ועכשיו השקתם ונפרדתם מהמעצב ששכרתם לפרוייקט. הטעות של לקוחות רבים היא שהם חושבים שהם סיימו לעצב ברגע שיש להם את הכל "מוכן". אבל זו טעות. השקה היא רק התחלת התהליך.

המנכ"ל של לינקדאין צוטט כאומר: "אם אתם לא מתביישים בגרסא הראשונה שלכם, השקתם מאוחר מדי". אז בין שאתם מתביישים או לא בגרסא הראשונה שלכם, יש לכם עוד המון עבודה – לשנות, לשפר, להוסיף, לתקן, ואם נפרדו דרכם מהמעצב – אתם בבעיה.

כתבתי בעבר בבלוג שאני מאמין שהערך של מותגים נבנה לאורך זמן, מהמסיבה הזו אני חושב שמעצב צריך ללוות את החברה תמיד, בין אם כשותף, יועץ או שכיר.

בעולם הסטארטאפים כולם יגידו לכם שלא יכול להיות שחברה טכנולוגית תעשה outsourcing לטכנולוגיה שלה, מצד שני רובם כן בוחרים להוציא החוצה את העיצוב, בעודם מספרים לכולם שהם שמים דגש גדול על חווית המשתמש. בעייני זו בדיחה.

אתה מקבל מה שאתה משלם

אני אפילו לא עומד להתייחס לאלה שאומרים לי: "אני רוצה מעצב מעולה, אבל שלא לוקח יותר מדי כסף, אני קצת לחוץ עכשיו בכסף". זה אבסורד ויש מספיק סרטונים שצוחקים על הנושא. הבעיה שאני כן רוצה להתייחס אליה היא שעולם העיצוב הוא יחסית עולם "פרוץ": כמעט כל אחד עם גרסא גנובה של פוטושופ יכול לטעון שהוא מעצב ולהעלות תיק עבודות לאינטרנט. עבור לקוחות זה יכול להיות מאד מבלבל כי הצעות המחיר שהם יקבלו עבור פרוייקט עלולות לנוע בין מאות שקלים לעשרות אלפי שקלים וללקוח אין תמיד את הכלים כדי למדוד את יכולותיו של המעצב.

כלל האצבע אומר: You get what you pay for. הסבירות שתקבל משהו זול ואיכותי היא מאד נמוכה, וגם האופציה של לבחור את הצעת המחיר הממוצעת תתן בדרך כלל תוצאה בינונית.

אז מה אני אומר? תמיד לקחת את היקר ביותר? לא. האמת היא שאתם באמת צריכים לשלם מה שאתם יכולים לשלם. אם אתם סטארטאפ שעדיין לא גייס כסף, ואתם חיים על חסכונות שלכם לא הייתי מציע לכם לשלם 40,000 שקל למעצב, גם אם הוא מעולה. אבל אם נראה לכם ששווה לשלם למפתח טוב 20,000 שקל כל חודש, אז למה לא למעצב?

אז איך לבחור מעצב טוב? אני הייתי מסתכל על הפרמטרים האלה:

• הוא יודע שתהליכים לוקחים זמן. אבל הוא יודע גם לעמוד בזמנים. הוא יריב אתכם כדי לקבל עוד זמן, אבל יעמוד בתאריך שתתנו לו.

• הוא מוכן ורוצה ללוות אתכם לאורך זמן.

• הוא יודע מה הוא שווה – והוא יעמוד על שלו.

מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת: