כולם כנראה אוהבים לעבוד קשה. או לפחות להגיד שהם עובדים קשה.

אם לא תעבדו קשה יקראו לכם עצלנים. או בטלנים. או נצנצנים. או איזו מילת גנאי אחרת.

ככה זה אצלנו.

אז כולם עובדים קשה.

אבל מה זה אומר לעבוד קשה?

רוב האנשים מפרשים לעבוד קשה כלעבוד הרבה: ״ואוו עבדתי אתמול 18 שעות, אני עובד כל כך קשה״ או ״אין לי שניה לפגוש אותך לקפה כי אני כל כך עמוס, אני עובד ממש קשה״.

אבל לדעתי זה קישקוש. לדעתי זו ההצגה שאנשים עושים כדי שתחשבו שהם עובדים קשה, בזמן שהם לא באמת עובדים קשה.

אני מכיר אנשים שלהשאר עד 9 בערב במשרד זה הדבר הכי קל בשבילם. ללכת הבייתה ולשמוע את הילדים צורחים ולעשות להם אמבטיה ולהחליף חיתולים מלאים בחרא, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

אני מכיר אנשים שהיום שלהם מפוצץ בפגישות ואין להם דקה לעצמם, כי לעבוד זה הדבר שקל בשבילם. לעצור שניה ולחשוב האם הם מרוצים מהחיים והעבודה שלהם, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

האם באמת צריך לעבוד קשה?

אני חושב שכן.

אבל לא בגלל איזו אג׳נדה קפיטליסטית שאומרת שכולנו צריכים לייצר יותר ולהיות משועבדים לעבודה.

אני פשוט חושב שאם בן אדם רוצה לגדול ולהתפתח, לא משנה באיזה תחום – עבודה, אמנות, ספורט, מערכות יחסים, אז הוא צריך לנסות דברים חדשים, לדחוף את עצמו לקצה, ולשים את עצמו במקום לא נוח.

זה בדרך כלל קשה. ממש קשה.

לפני שנתיים כתבתי פוסט בעקבות קריאה של הספר Mastery, שמדבר על למה סבל ועבודה קשה הם תנאי הכרחי להצלחה מכל סוג שהוא. אני עדיין עומד מאוחרי מה שכתבתי שם, אבל אני חושב שאולי קצת שיקרתי לעצמי. כתבתי שם שבשבילי עבודה קשה היא לקום מוקדם בבוקר כדי לכתוב את הבלוג או כדי לקרוא ספרות מקצועית.

עכשיו כשאני חושב על זה, זה שקר בערך כמו השקר של אלו שנשארים בעבודה עד מאוחר. על מי אני עובד? אני אוהב לקום מוקדם בבוקר, ואני עושה את זה בקלות. אני ממש אוהב לקרוא ספרים, ובדרך כלל אני גם מאד נהנה לכתוב את הבלוג הזה. איזה קשקשן אני.

עכשיו כשתפסתי את עצמי מנסה לחרטט את עצמי, אני חושב רגע – מה הדברים שבאמת קשים לי? מה הדברים שאני מתחמק בכל מיני תירוצים כי אני ממש לא רוצה לעשות אותם? מה הדברים שכל כך קשים לי, שבגלל שאני לא עושה אותם אני לא נהיה טוב יותר.

הדבר שבאמת קשה לי: שיעמום

אוקי. אני יודע מה אתם חושבים: ״ואוו, החיים של רן כל כך טובים שהבעיה שלו היא שהוא משועמם״.

אבל זה ממש לא ככה.

הדבר שהכי קשה לי בעולם, ושאני מנסה להימנע ממנו בכל מחיר הוא לעשות דברים שמשעממים אותי. והנה הסיבה שזה בעייתי: בכל פרוייקט שאני עובד עליו, ההתחלה מאד מאתגרת. צריך למצוא קונספט, צריך לייצר משהו מכלום, צריך לשכנע אחרים שזה רעיון טוב. יש אנשים שהשלב הזה ממש קשה להם. אני ממש אוהב את השלב הזה.

אבל ככל שהפרוייקט מתקדם, והוא כבר ממש עומד ונשאר רק לעשות תיקונים ושיפורים אחרונים כדי לסיים אותו, אני מתחיל להשתעמם. אני פשוט לא מסוגל לעשות את התיקונים המפגרים האלו: ״בוא נשנה את הפונט של הכותרת״ / ״אוי, שכחנו להוסיף לינק בפוטר״ / ״צריך לבדוק איך האתר נראה בפייפרפוקס על וינדוס 95״.

כשהשלב הזה מגיע, אני פתאום שם לב שיש מלא כלים בכיור, ומישהו פשוט חייב לעשות את הכלים אלו. עכשיו.

זו הסיבה שכשמישהו שואל אותי: ״מה הפרוייקט שאתה הכי מתגאה בו?״ אני מתקשה לתת תשובה אמיתית. האמת היא שקשה לי מאד להתגאות בעבודה שלי, כי אני תמיד רואה את ה-20% האחרונים שלא הצלחתי לעשות. לא הצלחתי לעשות אותם בגלל שהם היו לי משעממים מדי כדי לעשות אותם.

שעמום. חוסר סבלנות. קוצים בתחת. זו הבעיה שלי.
זו העבודה הממש קשה בשבילי.
יום שעשיתי בו עבודה משעממת, זה יום שעבדתי בו קשה.
אבל אם לא אעבוד קשה ואסיים את העבודה המשעממת, הפרוייקט לעולם לא יצא לפועל.

עכשיו כשאני יודע את זה, אני יכול להתחיל לנסות ולהתמודד עם מה שקשה לי.

יש אנשים שבשבילם לקום בבוקר זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
יש אנשים שבשבילם לקרוא ספרים זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
אבל אני לא משלה את עצמי יותר שזו העבודה הקשה שלי.

תבררו מה העבודה הקשה שלכם. ואז תלכו לעשות אותה.

תמיד הצחיקה אותי תחרות התארים שאנשים מעניקים לעצמם.

לפני שנים כשעבדתי במקאן וראיתי את המחלה הזו בפעם הראשונה ביקשתי מכל חברי לסטודיו למנות אותי ל׳סמנכ״ל שדרת מק 5׳. היום אני רואה סטארטאפים עם 3 שותפים שעוד אין להם מוצר אבל יש להם בחברה לפחות 7 סמנכ״לים, סליחה, VP.

כמובן שגם מעצבים נהנים להתפאר בתארים שונים ומשונים וגם עדיף שיהיו באנגלית כדי שנרגיש כאילו אנחנו בחו״ל:
UX/UI Designer, Product Designer, Digital Designer, Full Stack Designer, Lead Designer.

כמו כולם, גם אני חליתי קצת במחלה הזו. כשעברתי מעולם המיתוג לעולם הסטארטאפים אמר לי הבוס החדש שלי: ״אל תכתוב סתם ׳מעצב׳ בתואר שלך בלינקדאין, אנשים יחשבו שאתה סתם עושה באנרים, תכתוב ׳Product Designer׳, זה מה שנחשב היום בסיליקון ואלי״. הוא כמובן צדק, ואני עשיתי את מה שהוא אמר, אבל לא בלי הרגשה קטנה בבטן שאמרה לי: ״למה אתה מגדיר את עצמך רק כמעצב מוצר? זה לא נכון. אתה גם מעצב את המותג, ואת השיווק ואת כל האספקטים האחרים של החברה, אז למה שיחשבו שאתה עושה רק דבר אחד?״.

היום אני קורא לעצמי פשוט מעצב.

אבל רוב האנשים כן משתמשים בכינויים האלו, ולאחרונה הפופולארי ביותר מבינהם הוא הכינוי מעצב UX/UI. אפשר להכנס לדיון פילוסופי מה משמעות המילה Interface במילה User Interface, אבל ב-99% מהמקרים, הכוונה של רוב המעצבים שקוראים לעצמם כך היא לממשק משתמש גרפי. הבעיה בכינוי הזה לדעתי היא שהוא למעשה מגביל את העבודה של המעצבים וגם את החשיבה שלהם רק להתייחסות לממשק הגרפי – המסך.

כשמעצב חושב שהעבודה שלו היא לעצב ממשק גרפי (הלוא הוא הרי מעצב גרפי), אז הפתרונות שהוא יציע, הם פתרונות גרפיים, למרות שלא תמיד זה הפתרון הנכון או האידאלי.

תנו לי לתת לכם דוגמא: כמה חברות מכוניות עיצבו עכשיו אפליקציות שמאפשרות לפתוח את הרכב באמצעות הסמארטפון. על פניו, נשמע שזו ״מכונית חכמה״. אבל שימו לב כמה שהפתרון הזה מטופש – הנה רשימת הצעדים שאתם צריכים לבצע כדי לפתוח את המכונית שלכם:

1. להוציא את הטלפון מהכיס.

2. לפתוח את הנעילה של המכשיר.

3. לצאת מהאפליקציה הקודמת שהייתה פתוחה.

4. לחפש את האייקון הרלוונטי בין עשרות האפליקציות על הטלפון שלכם.

5. להפעיל את האפליקציה.

6. לחכות שהאפליקציה תטען.

7. למצוא את הכפתור שפותח את הדלת.

8. ללחוץ עליו.

9. הרכב נפתח.

נשמע יותר מסובך מהפתרון הקיים היום – מפתח עם כפתור עליו.

אם הייתם צריכים לחשוב על מה העיצוב הטוב ביותר לתהליך פתיחת הרכב שלא כולל ממשק גרפי, כנראה שהייתם אומרים:

1. ניגש לרכב.

2. הרכב יודע לבד שזה אתם.

3. הדלת פתוחה.

למען האמת, כבר בשנת 1999 חברת מרצדס פתחה טכנולוגיה שבה הרכב מזהה כשהמפתח נמצא בקרבת הרכב, ואתם לא צריכים אפילו להוציא אותו מהכיס – פשוט נסו לפתוח את הדלת והיא תפתח (הנה וידאו). אז מה לעזאזל קורה פה? למה אנחנו צריכים אפליקציה וממשק גרפי לכל דבר?

את הדוגמא הזו לקחתי מהספר The Best Interface Is No Interface. עדיין לא סיימתי לקרוא את הספר, אבל הנקודה של הספר ברורה: אנחנו מכורים למסכים ואנחנו מנסים להדביק ממשק גרפי כפתרון לכמעט כל בעיה שאנחנו מזהים. אבל ממשק גרפי הוא לווא דווקא העיצוב הנכון לבעיה.

בעולם שבו אנחנו חיים – עולם שבו אנשים לא מסתכלים בעיניים יותר לאנשים כי הם בתוך הסמארטפון שלהם, עולם שבו אנחנו מותקפים בנוטיפיקציות כל שניה ועולם עם Ubiquitous computing (עולם שבו המחשב נמצא תמיד ובכל מקום), העבודה שלנו כמעצבים היא דווקא לעזור לאנשים לבצע את הפעולה שהם רוצים בצורה המהירה והמיטבית, ואם אפשר לעשות את זה בלי לעבור דרך ממשק גרפי (כלומר להסתכל על איזה מסך)  - יותר טוב.

אם סירי הייתה היום במקום שבו היא הייתה מבינה אותי קצת יותר טוב, הייתי מעדיף לא לפתוח את הטלפון בכלל ורק להשתמש בו דרך הממשק הקולי. ואני מאמין שאנחנו בדרך למקום הזה.

אם נחזור לבעיית התארים: אני לא רוצה להגביל את עצמי לעיצוב ממשקים גרפיים. ואני חושב שגם אתם לא צריכים להגביל את עצמכם. היום אנחנו מעצבים למסך, מחר אולי נעצב לסירי ומי יודע למה נעצב מחרתיים (סביר להניח ל-VR). הכלים שיש לנו כמעצבים יעזרו לנו להגיע לפתרונות טובים באמת רק אם לא נגביל את עצמנו לפורמט מסויים – נגיד מסך.

אני יודע שאתם אוהבים פיקסלים, וצבעים ופונטים. גם אני אוהב אותם וגם אני נכנסתי למקצוע הזה מתוך הכיף שבלעשות דברים מגניבים איתם. אבל אם אתם רוצים באמת להיות מעצבים טובים, אם אתם רוצים למצוא את הפתרון הכי טוב לבעיה שבה אתם מטפלים, אז יכול להיות ש-UI הוא לא הפתרון.

יש רק שני סוגים של אנשים בעולם.

זו כמובן עובדה מדעית מוכחת: יש לפחות 200 סרטים הולייודים שאמרו את זה, ויש גם טמבלר.

עכשיו כשביססנו את אמינות הטענה שלי, בואו נדבר של 2 הסוגים: אופטימים ופסימיים. אפשר גם לנסח את זה אחרת – אנשים עם מנטליות של מחסור וצמצום, ואנשים עם מנטליות של שפע. אם זה נשמע אבסטרקטי מדי, תכף תבינו איך זה קשור לעבודה שלכם כמעצבים, אבל קודם, סיפור.

כשהייתי בתיכון, קראתי ספר שנקרא ״כשהתאגידים ישלטו בעולם״. זה ספר אנטי-גלובליזציה קלאסי שבתור פאנקיסט ששונא את מקדונלדס ונייקי קראתי בשקיקה והרגשתי אינטלקטואל גדול כשיכלתי להסביר בדיוק למה החברות האלו מחרבנות את העולם. השורה התחתונה של הספר: אנחנו צורכים יותר מדי משאבים מכדור הארץ, אם לא נעשה שינוי דרמטי בכלכלת העולם סופנו מגיע בערך תוך 20 שנה. קראתי את הספר בשנת 1995. עברו בול 20 שנה. ואנחנו עדיין כאן. מה קורה כאן?

מה שקורה הוא שמי שכתב את הספר הזה, וגם הרבה מנביאי הזעם שצועקים היום, הם אנשים פסימיים שבטוחים שאנחנו חיים בעולם של מחסור. הם בטוחים שאין מספיק דלק, אוכל ומקום כדי שכולנו נחיה פה בסבבה.

רובנו פסימיים בגלל החדשות שאנחנו רואים כל היום: יש התחממות גלובלית, לאיראן תהיה פצצת אטום, דאע״ש ישתלטו על אירופה, רובוטים עומדים להחליף אותנו בעבודה ואז בטח להרוג אותנו, לא תהיה לנו פנסיה וכמובן איך לא: מחירי הדירות ימשיכו לעלות.

הדבר שאנשים פסימיים שוכחים ממנו הוא הכח האדיר של אנשים אופטימיים ויצירתיים להמציא, ליצור ולפתור בעיות. בגלל זה, בניגוד למה שאתם חושבים אם ראיתם חדשות אי פעם, העולם דווקא רק הולך ומשתפר: פחות אנשים רעבים, פחות ילדים מתים בלידה, פחות מלחמות ואלימות, כמעט כולם יודעים לקרוא ולכתוב, ול-80% מהעולם אפילו יש טלפון נייד עם נגישות למידע וחינוך בחינם.

אנשים אופטימיים עם מנטליות של שפע יודעים שהחיים הם לא עוגה שאם אתה אוכל פרוסה ממנה נשאר פחות לחברים שלך (מה שנקרא במתמטית Zero-Sum-Game), אלה הפוך – יש מספיק מהכל בשביל שכולם יחיו בסבבה: מספיק לקוחות, מספיק כסף, מספיק עבודה ומספיק הזדמנויות בשביל כולם. פשוט צריך למצוא או להמציא אותם.

אני מנסה להיות בצד האופטימי תמיד.

המעצב הרעב והמעצב השבע

אני קצת עצוב כשאני רואה מעצבים מתחרים אחד בשני. נלחמים על לקוחות בהורדת מחירים כאילו שאנחנו על אי בודד והלקוח הוא הקוקוס האחרון. לא מפרגנים אחד לשני, או אפילו מלכלכים אחד על השני. שומרים בסוד את הפרוייקטים והלקוחות שלהם כדי שאף אחד לא יגלה וינסה לגנוב אותם.

ישנה איזו תפיסה שאנחנו מדינה קטנה, יש פה רק מבחר מצומצם של לקוחות טובים ואם תפסידו אותם תשארו רעבים ללחם או עובדים בשביל לקוחות מזעזעים.

אני רואה את הדברים די הפוך: יש פה אין סוף לקוחות. האינטרנט נתן לנו גישה לעוד אין סוף של לקוחות. כל יום יותר ויותר אנשים נכנסים למעגל הלקוחות כשהם פתאום מגלים שיש להם צריכים עיצוביים שהם לא ידעו עליהם, ויש מספיק עבודה לכל המעצבים שנשפכים מבתי הספר לעיצוב כל שנה.

כשאני אומר שאין לי מתחרים מה שאני באמת מתכוון הוא שאני בחיים לא מסתכל על מעצב אחר כמתחרה.

הנה כמה מהדברים שאני עושה כי אני אופטימי ובטוח שבחיים לא תהיה חסרה לי עבודה כמעצב:

• מפרגן פומבית למעצבים אחרים: אנשים פסימיים חושבים שאם הם יפרגנו למישהו אחר, הוא עלול לקבל עבודה טובה במקומם. אני לא מפחד שלקוחות פוטנציאליים ילכו לעבוד עם מישהו אחר. להפך, אני שמח לנסות ולהביא עבודה לחברים המעצבים שלי.

• משתף כל מה שאני יודע: אנשים פסימיים נוטים לשמור את מה שהם למדו לעצמם, כדי שיהיה להם ״ייתרון״. אבל אני מגלה שכשאני משתף כל מה שאני יודע, גם מעצבים וגם לקוחות נהנים ולומדים מזה, וזה נהיה הייתרון שלי.

• אומר ״לא״ להרבה עבודות: אנשים פסימיים נוטים לקחת כל עבודה כי הם לא בטוחים אם יגיע עוד לקוח ואיך הם ישלמו חשבונות. אני די בטוח שפרוייקט מעניין יותר יגיע, ואני מעדיף לחכות לו.

קחו רבע שעה כדי לראות את ה-TED הזה ותרגישו הרבה יותר אופטימיים הבוקר:

יש סיבה שאומרים שאנשים נחמדים מסיימים אחרונים.
אני חונכחתי להיות אדם חיובי, נחמד, כזה שעוזר לאנשים ולא חושב רק על עצמו. ושילמתי על זה בגדול.

פעם, אם מישהו היה מבקש ממני משהו. זה היה תמיד כן.
״רן אני צריך שתעזור לי עם איזה לוגו קטן״. סבבה.
״רן, חייבים להשאר היום עד 2 בלילה כי יש מחר מצגת״. אוקי.
״רן, יש לי רעיון שאני רוצה להתייעץ איתך, אפשר להפגש לקפה?״. בטח.
״רן, יש לנו פגישת סיעור מוחות, נשמח אם תצטרף״. מגניב.
״רן, המרצה שלנו הבריז ואנחנו צריכים מישהו שידבר עוד יומיים, אתה יכול להכין הרצאה של 45 דקות?״. קול.
״רן, יש לי פרוייקט מדהים בשבילך, ואנחנו משלמים טוב״. מהמם.

עשיתי עבודות בחינם, לא העזתי להגיד לא לעבודות בתשלום (מה אני משוגע?), וניסיתי לעזור לכל מי שביקש ממני עזרה, כתב לי מייל, שלח לי הודעה או התקשר.

אנחנו חיים בעידן שבו אחת החרדות הנפוצות ביותר נקראת: Fear of missing out. יש מצב שאם אני אומר עכשיו ״לא״, אני הולך להפסיד משהו חשוב. הזדמנות מדהימה. פרוייקט מעניין.

הרציונל היה שאם אעשה יותר דברים, אעזור ליותר אנשים, אקח יותר פרוייקטים – בסופו של דבר זה יעזור לי, זה יקדם אותי, זה יפתח לי דלתות. וזה גם סתם יהיה נחמד לעזור לאנשים שצריכים עזרה. אני הרי בן אדם נחמד אחרי הכל.

יום אחד התעוררתי וגיליתי שאני כבר לא זה ששולט בחיים שלי – האנשים שמבקשים ממני דברים, הם אלו שקובעים את סדר היום שלי. הם אלו שקובעים על מה אני עובד. יוצא שהם אפילו קובעים מתי אני הולך לישון.

ואיפה אני בסיפור הזה? מה אני בכלל רוצה?
לא יודע. לא היה לי זמן לחשוב על זה, אחרי הכל הייתה מצגת מחר בבוקר.

Just Don’t Do It

הסלוגן של נייקי אומר: ״פשוט תעשו את זה״.

כלומר, אם אתם ווינרים אתם תעשו את זה. אם אתם חבורה של לוזרים עייפים שצריכים לישון ולאכול ועוד כל מיני דברים כאלה של חלשים אז אתם יכולים לא לעשות את זה. זו המנטליות שחייתי בה.

למרבה האירוניה, ההפך הגמור הוא הנכון.

רוב האנשים שמצליחים להגיע הכי רחוק בתחום העיסוק שלהם הם אנשים מפוקסים שיודעים בדיוק במה הם רוצים להשקיע את האנרגיה שלהם, ואומרים ״לא״ לכל השאר.

כבר כמה זמן שאני מנסה ליישם את הגישה הזו בחיים שלי. עשיתי רשימה של הדברים שחשובים לי ואני רוצה להשקיע בהם, וכל השאר נדחק החוצה. הנה רשימת הדברים שחשובים לי לפי סדר החשיבות:

1. משפחה.

2. העסק שלי.

3. חברים.

4. הלקוחות שלי.

5. פיתוח עצמי.

אם מישהו מבקש ממני משהו שלא נמצא באחת מהנקודות האלו, סביר להניח שהתשובה תהיה לא.

זה עדיין לא קל לי להגיד לא. אני עדיין מרגיש לא נחמד. אני עדיין מרגיש שאני מפסיד הזדמנויות (וכסף). אני עדיין מרגיש שאולי אני מפסיד משהו ממש חשוב.

אבל יש לי זמן לדברים שחשובים לי. אני ישן, אוכל ומבלה זמן עם האנשים שאני אוהב ומפוקס מספיק כדי לקדם את הפרוייקטים שאני שותף בהם. אני מעדיף להשקיע הרבה אנרגיה במעט דברים חשובים מאשר קצת אנרגיה במיליון דברים לא חשובים.

אם מעניין אתכם איך לעשות פחות דברים אבל יותר טוב, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר Essentialism (תודה לגיא על ההמלצה).

איך לבקש דברים מאנשים ״עסוקים״

יש סיבה ששמתי את המילה ״עסוקים״ בגרשיים.

אני לא רוצה להיות אחד מאותם אנשים עסוקים שהם עסוקים כדי להרגיש חשובים כשהם אומרים לחברים שלהם: ״סורי אחי! אני לא יכול לבוא לשתות בירה כי אני כזה עסוק!״.

מצד שני, אני כן נאלץ הרבה פעמים להשתמש במילה ״עסוק״ כדי לפתור אנשים שאני לא רוצה להגיד להם ״כן״.

אני חושב שהם יקבלו את זה יותר טוב אם אגיד להם שאני עסוק מאשר שאגיד להם: ״אני לא רוצה לפגוש אותך לקפה כי אני רוצה לעשות מדיטציה״ או ״אני לא רוצה לעשות את הפרוייקט שלך כי אני רוצה לעשות אמבטיה לבן שלי ואז לראות משחקי הכס עם אשתי״.

כשמישהו אומר לכם שהוא עסוק, מה שהוא באמת מתכוון זה: ״אני לא חושב שמה שאתם מבקשים ממני כל כך מעניין וחשוב. יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי״.

דרך אגב, זה בדיוק אותו הדבר שאנשים שאומרים לכם שאין להם כסף לשלם לכם מתכוונים: ״יש לי כסף, אבל אני מעדיף להוציא אותו על דברים אחרים כי אני לא חשוב שמה שאתם עושים כל כך חשוב לי״.

הדרך לבקש דברים מאנשים, היא פשוטה, אבל לא קלה: אתם צריכים להבין מה הדברים שחשובים להם, ולנסות לעזור להם איתם. לדוגמא: עכשיו אתם יודעים מה הדברים שחשובים לי (תכלס אם אתם קוראים את הבלוג הזה יכולתם לדעת אותם גם קודם), אם אתם פונים אלי, אז לפני שאתם מבקשים ממני משהו (שאתם צריכים) תנו לי משהו או תעזרו לי באחד הדברים שחשובים לי.

עוד דוגמא איך אני מיישם את זה בעצמי.

נסעתי בשבוע שעבר לכנס TYPO Berlin, ורציתי לראיין כמה מהדוברים שם. אלו אנשים שהם יחסית סלבים בתעשייה שלנו, מה שאומר שכ-ו-ל-ם רוצים מהם משהו, החל מחתימה, ראיון ועד הצעות עבודה. אלה אנשים שקמים בבוקר ויש להם מאות אימיילים מחכים להם באינבוקס ככה שהסבירות שהם אשכרה יפתחו את האימייל שלך, יקראו אותו עד הסוף ואשכרה יענו לך, היא די נמוכה. (כן, יש אנשים הרבה יותר עסוקים ממני, המסכנים)

ניסיתי לחשוב על זה מהעיינים שלהם: למה שהם ירצו לעזור לי? ומה אני יודע עליהם שיכול לשמש אותי כשאני כותב להם?

הנה מה שידעתי:

1. הם אוהבים לדבר מול קהל, אחרת לא היו נוסעים לברלין לדבר בכנס.

2. לא יהיה להם הרבה זמן כי הם באים לדבר והולכים סביר להניח.

3. הם רוצים להרגיש חשובים (ומי לא בעצם?)

4. אין להם מושג מי אני, או ה-nuSchool.

החלטתי לנסח את האימייל תחת הכותרת: ״הכפילו את ההשפעה שלכם כשאתם בברלין״.

וניסחתי מייל קצת שמסביר איך אם הם יקדישו לי רק 2 דקות מזמנם אשאל אותם 2 שאלות מעניינות והם יהיו בוידאו שישלח לעשרות אלפי מעצבים בעולם ויוכלו להשפיע על החיים שלהם ולעזור להם. כתבתי בשתי שורות מי אני ועל ה-nuSchool. וזהו.

מתוך 9 מיילים, 6 ענו והסכימו.

יש משפט ששמעתי לא מזמן ואהבתי של זיג זיגלר:

״You can get anything in the world you want, if you can just help other people get what they want״.

יש לי בעיה. אני מכור.
אם היה לי את כל הזמן וכסף שבעולם, כנראה שהייתי יושב כל היום וקורא ספרים.
הפילוסוף ההולנדי מהמאה ה-15 דסידריוס ארסמוס אמר: ״כשיש לי קצת כסף, אני קונה ספרים. אם נשאר משהו, אני קונה אוכל ובגדים״. הוציא לי את המילים מהפה.
הבעיה שלי כרגע היא דווקא פחות העניין של הכסף. יותר העניין של הזמן.
יש לי יותר מדי דברים בחיים כרגע שמונעים ממני לממש בנעימים את ההתמכרות שלי. אני עדיין מצליח לקרוא שעה בבוקר אם הבן שלי טומי ישן, ואולי כמה דקות לפני השינה, אבל זה ממש לא מספיק.

בגלל זה הדבר הגדול ביותר שגיליתי בשנה האחרונה הוא ספרי אודיו ופודקאסטים.

אני מודה בהתחלה הרעיון היה לי מוזר. זו חוויה אחרת לגמרי לשמוע ספר מאשר לקרוא אותו. אבל העובדה שאני עכשיו יכול ״לקרוא״ ספרים בזמן שאני נוסע לפגישות, בזמן שאני מבשל או בזמן שאני עושה כלים הכפילה או אולי אפילו שילשה את כמות הספרים שאני מצליח לקרוא.

הנה כמה המלצות לדברים טובים ששמעתי לאחרונה, כנסו ל-audible, מקבלים ספר חינם כשנרשמים ותורידו את אחד מאלה:

Design Is A Job – הספר של מייק מונטיירו (זה מההרצאה המצחיקה F*uck you pay me). אחלה ספר לכל מעצב, בין שהוא עובד במשרד או כעצמאי. מייק מקריא את הספר בעצמו, והוא בחור מצחיק ככה שזה חצי כמו לשמוע סטנדאפ על מעצבים. הספר בעיקר עוסק בפן העיסקי של עיצוב – איך לעבוד עם לקוחות, לתמחר ולעבוד עם מעצבים אחרים. אם אתם מעצבים, ממולץ.

The End Of Power – לספר הזה הגעתי דרך מועדון הקריאה של מארק צוקרברג (הוא קורא השנה ספר כל שבועיים). הרעיון מאחורי הספר הוא שהשינויים בעולם גורמים לכך שלגורמי הכוח (בפוליטיקה, כלכלה, צבא וכו׳) יש הרבה פחות כח מבעבר, והם יכולים לאבד אותו ממש בקלות, ולעומת זאת לגורמים קטנים ובדלניים הרבה יותר קל לעשות צרות לשחקנים הגדולים. הספר סופר מעניין בעייני, ונתן לי פרספקטיבה מדהימה על הבחירות האחרונות שלנו (לא משנה מי היה נבחר – הוא לא היה יכול לעשות שינויים גדולים כי אין לו כוח והשחקנים הקטנים ימנעו את זה ממנו). זה גם מאד רלוונטי לסכסוך המקומי שלנו שם אנחנו מבינים בשנים האחרונות שזה שיש לנו הרבה צבא חזק וגדול יותר לא אומר בהכרח שאנחנו יכולים לנצח.

The Hard Thing About Hard Things - אחד הספרים הכנים ביותר בנושא יזמות וניהול. נכתב על ידי המשקיע המפורסם בן הורוביץ, ומדבר על הקשיים האמיתיים בלהקים ולנהל חברה. בניגוד להרבה קלישאות שיש ברשת על כמה זה קשה להיות יזם, בן מתאר את הדברים שקשים באמת כשהכל מתחרבש: לפטר חברים שהיו איתך מההתחלה, להגיד לעובדים שהולכים לסגור את החברה ומה לעשות כשאין לך מושג מה לעשות. אם יש לכם סטארטאפ, אם אתם חושבים להקים אחד כזה, או שאם אתם מנהלים מכל סוג שהוא – מומלץ לשמוע.

Five Elements Of Effective Thinking- כבר כתבתי פוסט על הספר הזה, אז אני לא אחזור על עצמי. בקצרה – אם אנחנו רוצים להיות טובים יותר, לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו צריכים ללמוד לחשוב טוב יותר. זה ספר קצר ופרקטי איך לשנות את החשיבה שלנו לכזו שתאפשר לנו ללמוד ולגדול.

פודקאסטים

אחרי שהתרגלתי לפורמט של להקשיב למישהו מדבר באוזיות, השלב הבא היה לגלות את עולם הפודקאסטים. בגדול אם אתם כמוני ואין לכם מושג מה זה פודקאסט אז זה בגדול כמו תוכנית רדיו שאפשר לשמוע דרך האייפון. אם יש לכם אייפון אז מותקנת לכם אוטומטית אפליקציית הפודקאסט, בפנים יש חנות עם מיליון תוכניות ואפשר להקשיב להן. רובן רק אודיו אבל יש כאלה גם עם וידאו. (אם אתם לא עם אייפון יש גם חנות מקבילה באנדרואיד שנקראת Sticher).

99% Invisible – שמעתי על הפודקאסט הזה מעופר להר ואהבתי מאד. כל פרק הוא סיפור בן 20 דקות שקשור איכשהו לעיצוב, אבל מזויות מאד מעניינות. פרק אחד ששמעתי היה בנוגע לאלמנט עיצובי על ספינות שמציל אותן מטביעה, פרק אחר היה על יחידה אמריקאית במלחמת העולם השניה של אמנים ומעצבים שיצרו דיביזציה צבאית מזוייפת על ידי בנייה של טנקים מתנפחים. מרחיב אופקים.

Serial – את הפודקאסט הזה אני שומע עם אשתי (היפה) כשאנחנו באוטו בנסיעות. כתבת אמריקאית מנסה לפענח רצח משנות ה-90 ולהבין האם הבן אדם שנמצא בכלא באמת אשם. התוכנית עשוייה ממש ממש טוב והיא מורכבת מהקלטות של הכתבת מדברת בטלפון עם הבחור מהכלא ושאר המעורבים בפרשה. ממש סיפור מתח אבל מהחיים האמיתיים.

Mixergy – אם אתם בעולם הסטארטאפים, אז זה הפודקאסט הכי מפורסם וגם הכי מוצלח. המראיין אנדרו מדבר במשך שעה כל פרק עם יזם אחר, וממש יורד לפרטים הקטנים של איך היזם בנה את העסק שלו והצליח. אנדרו לא מתבייש לשאול על כסף, מספרים ובכלל לתת להם בראש. למדתי הרבה דברים דרך הפודקאסט הזה.

Entrepreneur On Fire - תוכנית קצרה וכייפית (20 דקות), גם אם אתם לא יזמים. כל הפרקים בנויים בפורמט קבוע של אותן שאלות שעונים עליהן יזמים מכל מיני תחומים: מה היה הרגע הכי גרוע בקריירה שלכם ומה למדתם, מה העצה הכי טובה שקיבלתם, איך נראית רוטינת הבוקר שלכם. המנחה ג׳ון מלא אנרגיה וזה כיף ונותן מוטיבציה לשמוע פרק כזה בבוקר לפני העבודה.

[הערה מנהלתית: בשבוע הבא לא יהיה פוסט כי אני נוסע לכנס העיצוב TYPO Berlin. איזה כיף לי. אני מקווה לצלם סרטון מגניב ולראיין חלק מהאנשים המוכשרים שידברו שם, אז צפו לזה בשבועות הקרובים]

לפני שהתחתנתי היו כאלה ששאלו: ״נווווווו… אז מתי תתחתנו?״.

התשובה שלי הייתה: ״כרגע אני עדיין חושב שאני צודק מדי פעם, רק כשאני באמת אבין שהיא תמיד צודקת אהיה מוכן לחתונה״. קצת כמו בספר 1984 – אתה לא יכול סתם להגיד לה שהיא צודקת, 2+2=5. זה לא יעזור. אתה חייב להאמין בזה בצעמך בלב שלם.

בסופו של דבר כמו שאתם מבינים הבנתי את זה בעצמי, ועכשיו אנחנו נשואים באושר.

ובכל זאת, אני מכיר את הסטטיסטיקות לגבי נישואין ושמעתי מהרבה חברים שהשנה הראשונה אחרי שנולד הילד הראשון היא קשה מאד למערכת יחסים אז החלטתי לא להיות שאנן ולנסות ללמוד ולהשתפר בדרך האהובה עלי – לקרוא ספר בנושא: The Seven Principles for Making Marriage Work

אל הספר הגעתי דווקא דרך הרצאה בנושא חווית משתמש בה השתמשו ברעיונות של הספר כדי להשוות את מערכת היחסים עם המשתמשים במוצר שלכם לנישואין, אבל כשאני קראתי את הספר ההשוואה הברורה ביותר בעייני הייתה דווקא למערכת היחסים שלנו עם הלקוחות.

גם אם אתם המעצבים המוכשרים בתבל, אין לכם סיכוי להוציא את הרעיונות שלכם לפועל אם לא תדעו לנהל מערכת יחסים מוצלחת עם הלקוחות שלכם: כזו שבה אתם סומכים אחר על השני, מבינים את המגבלות אחד של השני, מפרים אחד את השני ועובדים ביחד לכיוון מטרה משותפת בכיף.

כמובן שכמו בנישואין, אף אחד לא מלמד אותנו לעשות את זה כמו שצריך (עד שדברים מגיעים למצב גרוע בו אתם צריכים טיפול, גישור או בית משפט), אז תנו לי לעשות אדפטציה לספר לעולם העיצוב ולשתף אתכם מה למדתי מספר הנישואין על איך אפשר לעבוד יותר טוב עם הלקוחות שלנו.

הנחת היסוד בפוסט הזה היא שאתם רוצים לנהל מערכת יחסים ארוכה של שותפות עם הלקוחות שלכם ולא להיות ספקי שירות זמניים שעושים עבודה עבור הלקוח ואז הולכים הבייתה. למה? כי כשאתם ספקים, אף אחד לא סופר אתכם. באתם להתקין מזגן וללכת. אתם הוצאה שצריך לנסות ולמזער אותה ואפשר להחליף אותכם בקלות בספק כאחר. כשאתם שותפים אתם חלק מהצוות, מתייחסים אליכם ברצינות וכבוד, רוצים להמשיך לעבוד איתכם גם אחרי שהפרוייקט הספציפי מסתיים או לפחות ממליצים לכל המכרים להמשיך לעבוד איתכם. כשאתם שותפים הצלחה של הצד השני היא גם ההצלחה שלכם. אה וכמובן – כשאתם שותפים אתם מרווחים יותר כסף.

אז איך הופכים מסטוץ של ספקים לשותפות של נישואין?

תכירו את הלקוחות שלכם יותר טוב

מהספר אני מבין שיש די הרבה זוגות נשואים שבכלל לא מכירים את החיים של בני הזוג שלהם: בעלים שלא יודעים את השמות של החברות של הנשים שלהן ונשים שאין להן מושג מה בעלן עובר בעבודה. מצב כזה מביא לכך שבני הזוג מנהלים חיים נפרדים ומרגשים בודדים ומתקשים להרגיש אמפתיה לבני הזוג שלהם.

עם הלקוחות שלנו המצב די דומה: אם אנחנו עובדים במוד ״קורקטי״ שבו אנחנו באים, עושים פרזנטציה והולכים הבייתה או שולחים קבצים במייל ומדברים רק על התיקונים שצריך לבצע, אין סיכוי שנהפוך לשותפים.

אין לנו מושג מה עובר על הלקוחות שלנו ולהם אין מושג מה עובר אלינו. יכול להיות שהלקוח עונה לנו בחוסר סובלנות כי הבן שלו היה ער כל הלילה והוא לא ישן כבר שבוע, ויכול להיות שהוא לא עונה לנו לשיחות כי יש לו משבר מול הבנק או המשקיעים שלו. אם מערכת היחסים שלנו שיטחית וקורקטית הוא גם לא יטרח לעדכן אותנו בפרטים האינטיימים האלו מהחיים האישיים או עסקיים שלו.

הדרך לפתח מערכת יחסים בריאה מתחילה פשוט בסמול טוק ולעיתים מתפתחת עד ליציאה משותפת לבירות: איפה למדת? אתה נשוי? ראית את המשחק בשבת? מה אתה אומר על ביבי?

יכול להיות שלהתנהג בפתיחות וחברות בא בטבעיות לאנשים מסויימים ולחלק פחות, ואני לא חשוב שצריך להיות ״צבוע״ ולשאול שאלות באופן מכני, אבל נסו למצוא את הנקודות המשותפות ולהכיר את החיים האישיים והמקצועיים של הלקוחות שלכם.

הסיכוי שחבר שלכם ״ישכח״ לשלם לכם נמוך משמעותית מסתם לקוח שלא שם עליכם.

תנו ללקוחת שלכם להשפיע עליכם

הלקוחות שלנו הם לא מעצבים. גם הטעם האסתטי שלהם לא תמיד מי יודע מה. אוקי. אז נכון, אנחנו אנשי המקצוע ונשכרנו לעשות את העבודה הטובה ביותר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להקשיב ולקבל חלק מהרעיונות של הלקוחות שלנו.

כשאנחנו רק שוללים ואומרים להם: לא. מצטער, זה לא יעבוד. לא, בירוק זה יראה זוועה. התוצאה היא שהם מתבאסים עלינו, מרגישים לא חשובים ושאנחנו מתנהגים אליהם בהתנשאות.

גם אם אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים הכי טוב, יש חשיבות גדולה מאד לתת ללקוח להיות חלק אמיתי בפרוייקט – לא רק זה שמשלם עליו. רק כשהלקוח שלכם ירגיש שאתם עובדים בצוות ומקשיבים לו הוא יתחיל להקשיב לכם בעצמו והשותפות והאמון יתחילו להיבנות.

זה כמובן לא אומר שאתם צריכים להפוך לביצועיסטים שמקבלים כל רעיון של הלקוח, אבל שותפות משמעותה פשרות משני הצדדים – תדעו איזה קרבות לא שווים את זה ואפשר לוותר עליהם. הערך בטווח הארוך לפרוייקט ולמערכת היחסים שלכם יהיה עצום.

שני הסוגי הקונפליקטים שתפגשו

האמירה שהכי הפתיעה אותי בספר הייתה שחלק ניכר מהבעיות במערכות יחסים הן בעיות לא פתירות, וזה בסדר. מבחינתי זו אמירה מהפכנית. במשך כל השנים שנועה ואני ביחד הנושאים שמביאים אותנו לקונפליקטים הם תמיד אותם הנושאים שבהם הקונפליקט פשוט נובע מתפיסות עולם שונות. עד שקראתי את הספר הייתי בטוח שיום אחד נהיה חייבים לפתור את חילוקי הדעות האלה, אבל דווקא בספר נטען שהזוגות שמנהלים נישואים מצליחים הם אלו שלומדים איך לחיות בשלווה עם חילוקי הדעות הללו ועם העובדה שתמיד תהיו חלוקים בנושאים האלו.

סוגי הקונפליקטים מתחלקים אם כך לקונפליקטים שאנחנו יכולים לפתור וקונפליקטים שאנחנו לא יכולים לפתור. קונפליקטים שאנחנו יכולים לפתור הם בדרך כלל סביב נקודה זמנית וקונקרטית: ״אני לא יכול לשלם השבוע כי הכסף מהמשקיעים יכנס רק בחודש הבא, אבל אנחנו חייבים להתחיל השבוע״.

קונפליקטים לא פתירים נובעים מתפיסות עולם וערכים שונים: ״אין סיכוי שאני משלם כל כך הרבה על עיצוב אתר, זה לא שווה את זה״.

עד שלא הבנתי את הנקודה הזה, השקעתי המון זמן ואנרגיה ובעיקר באסה בלנסות לפתור קונפליקטים שמראש לא היה לי סיכוי לפתור אותם. אין סיכוי לשכנע מישהו שלא מאמין שעיצוב זה חשוב לשלם הרבה כסף למעצב. זה ביזבוז זמן.

זה לא אומר שאי אפשר לעבוד עם לקוחות שיש איתם קונפליקטים לא פתירים – להפך, זה אומר שעם כל לקוח סביר להניח שתגלו בעיות לא פתירות. הדבר החשוב הוא להבין אלו בעיות הן פתירות – ולפתור אותן, ולהבין אלו בעיות הן לא פתירות ולנסות למצוא דרך לחיות איתן בצורה שלא תחרבן את הפרוייקט ואת מערכת היחסים בינכם.

חבר שלי פעם אמר לי את המשפט: ״כל בוקר אני קם והולך לעבודה, חוזר בערב הבייתה לאשתי והולך לעבודה״. מערכות יחסים זו עבודה, וכמעצבים ניהול מערכות יחסים מוצלחות עם הלקוחות שלכם זה אחד האספקטים החשובים במקצוע ויותר מזה – היות ורוב הלקוחות מגיעים אליכם כהמלצה של לקוחות אחרים, לעבוד על מערכות היחסים שלכם זה האקט השיווקי והמיתוגי הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות.

רגע רגע, שניה. לפני שאתם מתנפלים עלי פה שאני עושה פרובוקציות עם הכותרות שלי, ולפני שאתם מסבירים שלי שאתם ספציפית דווקא לא שקרנים, תנו לי להסביר למה אני מתכוון.

הכותרת של הפוסט היא רפרנס לספר של סת׳ גודין שנקרא All Marketers Are Liars. הכוונה של סת׳ היא לא שבאמת כל אנשי השיווק הם שקרנים, אלה שדבר ראשון – אנשי שיווק הם מספרי סיפורים ודבר שני הוא שהסיפורים צריכים להיות מעניינים, שונים וזכירים כדי שמישהו יקשיב להם בכלל (אם לספר היו קוראים ״כל אנשי השיווק הם מספרי סיפורים״ הוא היה נראה הרבה פחות מעניין ומוכר כנראה).

הכוונה שלי בפוסט הזה היא להסביר למה אני חושב שכל המעצבים הם בעצם אנשי שיווק, כלומר שקרנים, כלומר מספרי סיפורים.

אם אתם חושבים כמוני, או לפחות כמו שהייתי חושב פעם, סביר להניח שאתם עכשיו אומרים לעצמכם – ״אני ממש לא איש שיווק. אני לא מאותם אנשים נלוזים שלובשים חליפה ולוחצים ידיים ודופקים לאנשים בדלת ורק מנסים למכור למכור למכור. איכס. אני מעצב! העבודה שלי מוכרת את עצמה״.

ואנחנו כמובן טועים. ובגדול. בתור מעצבים יש לנו כל כך הרבה עבודת שיווק שאני מתפתה להגיד שאנחנו צריכים להבין בשיווק יותר טוב מאנשי שיווק: לפני שיש לנו לקוח אנחנו צריכים שיווק כדי שימצא אותנו, במהלך העבודה אנחנו צריכים לשווק את הכיוון שאנחנו מנסים למכור ללקוח. וכמובן, העבודה עצמה שלנו, העיצוב – הוא עצמו אלמנט שיווקי: האתר צריך למכור, המותג צריך למכור, האפליקציה צריכה למכור, וכמובן הפרסום צריך למכור.

עכשיו כשסיכמנו שאנחנו עובדים בשיווק למרות שאף פעם לא למדנו שיווק, בואו נראה מה אנחנו צריכים להשלים.

שיווק לפני העבודה

כשאני אומר שיווק לפני העבודה אני מתכוון מהי עבודת השיווק שאנחנו צריכים לעשות כדי שלקוחות יגיעו אלינו, וגם ישתכנעו שהם רוצים לעבוד איתנו.

כל פעם שקופץ לי איזה באנר בפייסבוק שמציע קורס שיווק למעצבים תמיד נראה שהקורס עוסק בבניית דפי פייסבוק, או איך לקדם את האתר שלכם. אבל האמת היא שלא פגשתי מעצב אחד בחיי שלקוחות מגיעים אליו כי יש לו דף פייסבוק יפה.

90% אם לא יותר מהעבודות שמעצבים מקבלים הם מאנשים שקיבלו המלצה אישית עליכם מלקוח קודם, חבר או בן משפחה. אין טוב יותר מהמלצה של מישהו שאתם סומכים עליו, ואני לא מכיר בן אדם אחד שמחפש מעצב / מפתח / אדריכל / מוביל רהיטים / ספר או פסיכולוג בלי לשאול את האנשים שהוא מכיר קודם האם הם מכירים מישהו שאפשר לסמוך עליו.

כמובן שאתר ודף פייסבוק חשובים, אבל רק כשלב שני. אף אחד לא יגיע אליהם באופן עצמאי (או דרך פוסט ממומן בפייסבוק) ויחליט לעבוד איתכם. אולי יקבלו עליכם המלצה ואז יבדוקו את הדף שלכם, אבל לא להפך.

אם כך, מה אנחנו כן יכולים לעשות כדי שיגיעו אלינו עוד לקוחות נלהבים עם המלצה חיובית? התשובה יחסית פשוטה: להגדיל את כמות האנשים שמכירים אותנו, סומכים עלינו וישמחו להמליץ עלינו.

אני לא עומד להמליץ לכם ללכת לכנסים ולעשות ״נטוורקינג״, פשוט מהסיבה שאני לא עושה את זה, כי אני גרוע בזה וזה מביך אותי. יש אנשים שעושים את זה וזה עובד להם אחלה. אתם כמובן צריכים למצוא את הדבר שנוח וכיף לכם לעשות.

הנה כמה דברים שאני אוהב לעשות:

• להתנדב וללכת להאקתונים – אני עושה את זה כי זה כיף וכי תמיד יש שם בירה ואוכל חינם, אבל כתוצר לוואי אני תמיד פוגש שם הרבה אנשים מעולם הסטארטאפים ומבלה איתם ערב או סופ״ש שבסופו הם מכירים אותי, אוהבים אותי וגם חושבים שאני מעצב לא רע.

• מתחבר גם עם שאר הצוות של הלקוח שלי – למרות שבדרך כלל אני עובד מול מן אדם ספיציפי, אני נהנה להכיר ולהתחבר גם עם שאר האנשים במשרד, בין שהם מפתחים או מנהלי חשבונות. תוצר הלוואי של זה הוא שהם יזכרו מי אני כשהם או מישהו קרוב אליהם יצטרך מעצב.

• כותב בלוג – אני לא כותב את הבלוג הזה כי אני מקווה להשיג עוד עבודה. אבל תוצר לוואי של זה שאני כותב אותו הוא שאנשים שקוראים אותו לומדים להכיר ולסמוך עלי.

אף אחד מהדברים האלה הוא לא פעולת שיווק ישירה, אבל לכולן יש תוצאה שיווקית.

אין דרך אחת או טיפ / טריק שעובד לכולם. אתם צריכים ללמוד מה נוח לכם, אבל תזכרו את התוצאה המבוקשת – שמעגל האנשים שמכיר, אוהב, סומך וימליץ עליכם יהיה כמה שיותר גדול.

השלב השני אחרי שמישהו המליץ עליכם הוא כנראה שהוא יחפש אתכם בגוגל. בשלב הזה אתם באמת צריכים שיהיה לכם אתר / דף / לינקדאין שירגיע או ירשים את הלקוח הפוטנציאלי. אין לי משהו חכם להגיד בנושאים האלה שאתם לא יודעים כבר: אם האתר שלכם נראה זול / גרוע / לא קיים, זה גם מה שהלקוח שלכם יחשוב עליכם.

שיווק במהלך העבודה

הדבר הנחמד בלהיות שכיר בסטודיו לעיצוב הוא שאתה יכול לעצב כאוות נפשך, ומנהל הקראייטיב הוא זה שצריך ללכת ולנסות למכור את מה שעשית ללקוח. אותך זה לא מעניין.

רגע. שמתם לב בעצם מה ההבדל בינכם לבין המנהל שלכם? אתם יודעים לעצב, והוא כנראה גם יודע לעצב אבל יותר חשוב – הוא גם יודע למכור.

יותר מדי מעצבים, חלקם סופר מוכשרים, נשארים לאורך הקריירה שלהם בתחתית הפירמידה של עולם העיצוב מהסיבה הפשוטה שהם לא יודעים, ויותר נורא – חלקם לא רוצים לדעת, איך למכור את העבודה שלהם.

אם חשבתם שהדבר המאתגר בלהיות מעצב הוא לשבת במשרד עם המוזיקה המגניבה שלכם ולנסות לפתור את הבריף הנוכחי, אז מישהו שיקר לכם.

הדבר המאתגר באמת הוא לשבת מול בן אדם שלא מבין כלום בעיצוב עם הדבר המהמם שעיצבתם ולנסות לשווק לו למה זה הדבר הנכון בשבילו.

התפקיד האמיתי שלנו מתחלק לשניים: דבר ראשון לשכך את החרדות של הלקוח שלנו (הם בפאניקה שלוגו לא טוב יהרוס להם את העסק), והדבר השני הוא למכור להם את הפתרון שלנו.

הנה כמה נקודות שיעזרו לכם להתמודד עם האתגר הזה:

• תבואו מוכנים ומנומקים. תעשו את שיעורי הבית שלכם. תכירו את הלקוח שלכם בצורה מעמיקה, תכירו את המתחרים שלו, תכירו את השוק. תדעו להביא דוגמאות מהעולם שתומכות בכיוון שאתם חותרים עליו. תכינו נימוק לכל דבר. כן, גם לדברים שעשיתם מתוך אינטואיציה תביאו נימוק. תדעו להסביר למה בחרתם את הפונט הזה בדיוק.

• תעשו פרזנטציה מדהימה. בשנקר הכריחו אותנו לתלות את העבודות ישר, ולהדביק על קאפה וכל מיני שטויות כאלה מהסיבה ש: ״כשתציגו ללקוחות שלכם, הם יראו שזה לא מושלם וזה יפגע בעבודה שלכם״. טוב, מאז שסיימתי מעולם לא הצגתי שום דבר על הקיר. 99% מהפעמים מציגים על מחשב, מקרן או טלויזיה. אבל בכל זאת הנקודה כן חשובה – תעשו מצגת מהממת, שמעוצבת בקפידה, ומובילה שלב אחרי שלב לפתרון שלכם, וזה יעזור לכם מאד למכור את הרעיון ללקוח. כשהלקוח רואה כמה השקעתם בפרזנטציה, הוא משליך מזה כמה השקעתם בעבודה עצמה.

• תהיו חמודים. כן. אם הלקוח אוהב אתכם, יהיה לו קל יותר לקנות את מה שאתם מוכרים. אין להתבלבל בין להיות חמוד ונחמד לבין לעשות כל מה שהלקוח מבקש ולהיות הביץ׳ שלו. זו לא הכוונה. אבל תהיו חברותיים – תעשו סמולטוק. תהיו בני אדם. גם הלקוח שלכם ישן רע בלילה כי לבן שלו יוצאות שיניים.

העיצוב עצמו הוא אלמנט שיווקי

אוי, האמת המרה. אנחנו עובדים במקצוע שנועד לשכנע אנשים לעשות דברים. בדרך כלל לקנות דברים. כשטיילר דרדן אמר ש״פרסום דוחף אותנו לקנות מכוניות ובגדים, לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים כדי לקנות חרא שאנחנו לא צריכים״ הוא כנראה גם התכוון אלינו.

אבל בואו לא נהיה עגומים בקשר לזה. בואו נניח שאנחנו משכנעים אנשים לעשות דברים שטובים להם, ועוזרים לייצר עולם טוב יותר! יאי!

כך או כך, אנחנו צריכים לדעת איך לעשות את זה, וזו עבודה שיווקית.

מעצבים אריזה לספר – כדי שמישהו ירים מהמדף ויקנה. מעצבים אתר – כדי שמישהו ירשם, ואז יקנה. מעצבים תפריט במסעדה – כדי שמישהו יקנה. מעצבים אפליקציה – בסוף גם שם מישהו אמור לקנות משהו.

כדי שנוכל לעשות עיצוב טוב, שממלא את המטרה שלו – כלומר משכנע את המשתמש לעשות את הדברים שאנחנו רוצים שהוא יעשה, אנחנו צריכים להתבסס על הרבה ידע שמגיע מתחומים אחרים: פסיכולוגיה, כלכלה, עסקים והיסטוריה הם רק חלק מהנושאים שיעזרו לנו לדעת לעשות עבודה עיצובית יותר טובה שמוכרת יותר טוב.

רוצים להיות מעצבים ומשווקים טובים יותר? תתחילו להרחיב אופקים.

מה המשותף למעצבים ואלכוהוליסטים?
שניהם לא ששים להודות שיש להם בעיה.

ומה הבעיה של מעצבים? יש המון דברים שאנחנו לא יודעים, אבל לא נודה בזה בחיים. אני למשל אף פעם לא ידעתי לבחור צבעים כל כך טוב או לנהל משא ומתן עם לקוחות, או להיות סובלני, אבל בחיים לא רציתי להודות בזה, אפילו לא לעצמי. אחר כך, חוסר הידע הזה יבוא לידי ביטוי בעיצוב לא טוב, או בבעיות עם הלקוח, או בבכלל לא לקבל את הפרוייקט ואנחנו תמיד נמצא מישהו להאשים, חוץ מאת עצמינו כמובן.

בעצם – תנו לי להרחיב, זו לא רק בעיה של מעצבים. המון סטארטאפים שאני רואה נתקלים בקשיים. כשאתה מקים סטארטאפ אתם צריך לעשות פתאום מלא דברים שבחיים לא עשית, אבל במקום להודות שאין להם מושג איך מנהלים כספים או מנהלים עובדים או עושים עבודת שיווק הם מרגישים שהם יודעים לעשות הכל ״סבבה״ עד שהחרא פוגע במאוור.

זו כנראה בעיה של אנשים לא משנה באיזה מקצוע. קראתי איפשהו שבשנות ה-50 נתנו לנשים עצה: ״כשבעלך נכנס הבייתה, תני לו מחמאה! אין שום דבר שתגידי לו שהוא יותר מחמיא ממה שהוא כבר חושב על עצמו״. הם כנראה ידעו על מה הם מדברים. אם יש משהו שאנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו, זה שאנחנו בורים.

הבעיה היא, ואת זה יגידו לכם בכל מפגש של אלכוהוליסטים אנונימים (לפחות בסרטים שאני ראיתי), שהשלב הראשון בדרך להתקדם ולהשתפר, הוא להודות שיש לכם בעיה. אז בואו נפסיק לשקר לעצמנו, נודה שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, או לא מבינים כל כך טוב, ונלך ללמוד.

איך לחשוב יותר טוב

בניגוד לאלכוהוליסטים שיש להם 12 שלבים לעבור, הדרך לחשיבה יותר טובה מתחילה ב- 5 שלבים. לא המצאתי אותם, לקחתי אותם מספר שקראתי לאחרונה ואהבתי שנקרא  Five Elements Of Effective Thinking.

1. להבין לעומק – כשאנחנו בבית ספר ומקבלים 80 במבחן, זה אומר שעברנו, ואנחנו מתקדמים לשלב הבא. אבל למען האמת, זה אומר שיש בערך 20% שאנחנו לא ממש הבנו, ובכל זאת אנחנו עומדים ללכת וללמוד רעיונות מורכבים יותר שמתבססים על הרעיונות הבסיסיים, שלא ממש הבנו לגמרי. גם בעיצוב זה קורה הרבה: אז מה אם אתם לא שולטים לגמרי בצבע, קומפוזיציה וטיפוגרפיה, אתם כבר בשנה ג׳ ועכשיו מבקשים ממכם לעשות תדמית, או אתר אינטרנט. אנחנו מגיעים מהר מאד לפרוייקטים מורכבים אבל סובלים הרבה פעמים מאי שליטה בכלים הבסיסיים של המקצוע שלנו. השלב הראשון בדרך להיות מעצב טוב יותר, בין שאתם מעצבים אפליקציות או הזמנות לחתונה הוא לחזור לבסיס (גם אם אתם מעצבים כבר 20 שנה), ולנסות לשפר את ההבנה והיכולת של הדברים הבסיסיים. תמיד אפשר להיות יותר טובים. אני לא חשוב שיש מישהו שיודע כל מה שיש לדעת על צבע, קומפוזיציה או פוטושופ. תשאלו את ג׳ירו שעושה סושי כבר 60 שנה ועדיין מנסה לשפר את הבסיס.

2. לעשות טעויות – כתבתי בשבוע שעבר שלעשות טעויות, זו הדרך קדימה. כי טעויות חושפות מה לא בסדר, ומה צריך לשפר. זה נשמע פשוט ״לעשות טעויות״, אבל אנחנו חיים בחברה שמטמיעה בנו מאז שאנחנו ילדים קטנים את הפחד מלעשות טעויות. אחרי הכל – אנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו מפגרים. זה מצריך אומץ להגיד לעצמכם ״סבבה, אני הולך לעשות את זה, ומקסימום אני אטעה, ואלמד מזה״. נניח שהייתם יודעים שכל דבר שתנסו תצליחו בפעם ה-10 שתעשו. טעיתם? יצא לא טוב? מעולה, תלמדו מזה ויש לכם עוד 9 פעמים עד שתצליחו.

3. לשאול שאלות – הדרך לדעת יותר ולהבין יותר, היא לשאול שאלות. הרבה פעמים, לשאול את השאלות הנכונות זה 80% מהעבודה של המעצב. הלקוח בא אלינו, אבל הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה וצריך, הוא אפילו לא מכיר את עצמו ואת המניעים שלו לעומק הרבה פעמים. הדרך לעבודה טובה היא לא לעשות את מה שמבקשים מאיתנו, אלה לשאול שאלות ולהבין את המוטיבציה מאחורי הבקשה – יכול להיות שהבנה מעמיקה תביא למסקנה שבכלל צריך לעשות משהו אחר. גם בנקודה הזאת אנחנו צריכים להתגבר על יצר ה״אני מפחד להראות שאני טיפש״, כי אם אני שואל שאלה, המשמעות היא שאני לא יודע. הרבה פעמים הלקוחות מדברים על איזה מושג או רעיון עסקי שאנחנו לא מבינים לגמרי, ואנחנו מעדיפים לא להראות בורים ושותקים. אבל הדרך ללמוד היא לא להתבייש ולשאול את השאלות הבסיסיות.

4. להמשיך רעיונות קיימים – לכל רעיון, יש אפשרויות להתפתח לרעיון מורכב יותר. כמעט שום רעיון לא מגיע מהאוויר במנותק מרעיונות אחרים. האייפון הוא פיתוח של רעיון הטלפון, והמסך מחשב שלכם מורכב מנורות קטנטנות שהן פיתוח מאוחר מאד של רעיון הנורה הבסיסי. אל תפחדו לקחת רעיונות קיימים ולקדם אותם. שום רעיון הוא לא ״מושלם״ או הגיע לסוף דרכו. אתם חושבים שלא יהיה משהו אחרי האייפון?

5. להמשיך להשתנות – אם לקחתם את הצעד הראשון בלהודות שאתם לא מושלמים ויש לכם עוד המון ללמוד, אז תהיו מחוייבים להמשיך ולהתקדם ולגדול. כמו שרעיון אף פעם לא מגיע לסוף שלו, ככה גם אנחנו יכולים להמשיך וללכת קדימה. מי שמחליט שהוא ״סיים״ ללמוד ולגדול מתחיל להיות לא רלוונטי מאותו הרגע.

הלב שלי דופק. פתאום לסדר את הבית נראה כמו מטלה נחמדה ומהנה. אולי אוריד גם את הזבל?
הכל כדי לא להתיישב מול המחשב ולהתמודד עם העובדה – שאין לי מושג מה לעשות.

לא משנה כמה שנים אני כבר עושה את זה, ולא משנה כמה פעמים כבר הרגשתי את ההרגשה הזו ולא משנה שאני יודע שבסוף יהיה בסדר. זה תמיד מפחיד מחדש – מה אם הפעם לא אצליח להביא רעיון? אני עצמאי אז אין לי בחדר מישהו שאפשר לבקש ממנו עזרה או בוס שיקח את האחריות אם הכל יתחרבש. זה קצת מלחיץ אותי. אולי הפעם תחשף האמת שאני לא כזה מוכשר.

קראייטיביות זה סוג של קסם. לא ממש ברור מאיפה זה מגיע. המדענים ואנשי הקריאייטיב המנוסים מסכימים בינהם על דבר אחד: תזינו את עצמכם בהרבה מידע, התת-מודע שלכם יבשל את זה, ורעיון קראייטיבי יצוץ מתישהו, סביר להניח במקלחת. לא סגורים על מתי, אבל אנחנו מקווים שזה יקרה לפני הדד-ליין.

כשזה קורה לי אני מסתכל על הקיר מעל המחשב שלי ומדמיין שעל הקיר מודפס בענק: Trust The Process בטיפוגרפיה ידנית מהממת. אני אומר לעצמי שיום אחד אני באמת אדפיס לי את הכתובת הזה על הקיר, אבל אני אף פעם לא מגיע לזה.

קסם או לא קסם, בסופו של דבר אני איש מקצוע שהלקוח משלם לו ואני לא חושב שלהגיד לו: ״שמע, באמת ניסיתי אבל הרעיון לא הגיע״ זה דבר לגיטימי. אז אני צריך לבנות תהליך ללא קסם שבסופו תהיה לי תוצאה כלשהי ולקוות שהקסם יואיל בטובו להגיע לפני הדד-ליין כדי לשפר את המצב.

לעשות משהו גרוע

כשאנחנו אומרים ״אין לי רעיון״, האמת היא שזה לא ממש מדוייק. מה שאנחנו באמת מתכוונים להגיד הוא: ״אין לי רעיון טוב״. וזו הבעיה. בגלל שאנחנו מעצבים שרוצים לעשות עבודה מהממת, ובגלל שאנחנו תופסים את עצמנו מקצוענים, אנחנו כבר מסננים בראש את הרעיונות שלנו וקובעים שהם לא טובים, ואז אנחנו נתקעים.

אם במקום זה היינו אומרים לעצמנו: ״בואו נעשה משהו גרוע״, אז החיים שלנו היו הרבה יותר קלים. כל אחד יכול לעשות עבודה גרועה. רוצים לוגו גרוע? תנו לי 2 דקות. רוצים שם גרוע לחברה שלכם? 20 שניות מספיקות.

כשאנחנו עושים עבודה גרועה שני דברים נהדרים קורים:

1. כבר יש לנו משהו ראשוני. אם במקרה הגרוע ביותר בעולם לא נצליח להביא רעיון טוב, לפחות אנחנו יכולים להביא משהו גרוע שזה פי אלף טוב מלא להביא כלום.

2. ברגע ששמנו את הרעיון על הנייר, אנחנו יכולים להתחיל לנתח למה הרעיון הזה לא טוב. ברגע שאנחנו מסבירים לעצמנו ואפילו רושמים את הבעיות עם הרעיון הנוכחי, אנחנו יכולים לבחור בעיה אחת ולנסות לפתור רק אותה. זה יביא לנו רעיון קצת פחות גרוע, שגם אותו ננתח, וכך הלאה והלאה עד שהרעיון הטוב יגיע.

זה הרי מיתוס מטופש שכל האנשים הגאונים שאנחנו קוראים עליהם הגיעו לרעיונות הגאוניים שלהם בניסיון הראשון. האמת היא שהם הגיעו אליהם אחרי מלא נסיונות גרועים, פשוט אנחנו בדרך כלל לא רואים אותם. אדיסון שהמציא את הנורה אחרי שנכשל 10,000 פעם אמר: ״לא נכשלתי, המצאתי 10,000 נורות שלא עבדו״.

איך לבנות תהליך

בשנות ה-60 כמה ענקים בתחום הפרסום כתבו ספר קצר עם השם: ״A Technique for Producing Ideas". התמצית שלו הולכת בערך ככה: תלמדו את הנושא שלכם ממש טוב: תקראו, תחקרו, תדברו עם אנשים. בקיצור תמלאו  את המוח שלכם בידע. אז תנסו לחשוב על רעיונות. כל מה שיצא לכם יהיה גרוע. ואז: שכחו מהפרוייקט. לכו ותעשו דברים אחרים. או תתקלחו. אחרי כמה ימים הרעיון יגיע אליכם.

האמת שאני קצת התבאסתי כשקראתי את זה, כי שאלתי את עצמי: ומה אם הם לא יגיעו?

מה שאני עושה בדרך כלל נראה ככה:

1. מחקר – להפרות את המוח כמה שאפשר, לחקור וללמוד.

2. לפרק את הפרוייקט – לחתיכות הכי קטנות שאפשר, ככה אפשר להתמודד איתם יותר בקלות וזה פחות מפחיד.

3. לעשות משהו גרוע – כדי להתחיל ולא לעמוד במקום.

4. לשפר ולשפר ולשפר – במעגלים. לעשות משהו, להבין למה הוא לא טוב ולנסות שוב. ככל שיש יותר זמן, אני אספיק לשפר יותר פעמים, התוצאה כמובן בהתאם.

לפעמים הרעיון הגדול, רגע ה״יוריקה!״ מגיע, ולפעמים הוא לא מגיע. אמונה זה חלק מהעניין. אני מאמין שהוא יגיע, ויודע מנסיון שאם מנסים מספיק בסוף הוא בדרך כלל מגיע.

כשהייתי בן 23 עשיתי ניסוי בבדידות. הייתי קורא הרבה פול אוסטר באותה תקופה ורציתי לראות מה יקרה אם אני אהיה ממש לבד ולא אדבר עם אנשים אחרים למשך איזו תקופה. אז שכרתי דירה בכפר דייגים קטן בדרום ברזיל, קניתי גלשן, והעברתי את הימים בערך ככה: קמתי בבוקר, הלכתי לגלוש, חזרתי לאכול צהריים, קראתי קצת ספר, הלכתי לגלוש שוב פעם, חזרתי לארוחת ערב, קראתי עוד קצת והלכתי לישון.

האיש היחידי שהייתי איתו בקשר באותה תקופה היה המוכר במכולת שבה קניתי את האוכל שלי, והשיחה ביננו הסתכמה ב: ״שלום״ / ״להתראות״.

אני לא זוכר בדיוק למה חשבתי שזה יהיה מגניב, אבל ניסיתי. אחרי בערך חודש הבנתי שגולש גדול כבר לא יצא ממני, וגם שאני די אוהב לדבר עם אנשים. אז מכרתי את הגלשן והמשכתי לעיירה המלאת תיירים הבאה, להמשך טיול דרום אמריקה טיפוסי.

אין פלא אם כך, שכשסיימתי את הלימודים שלי, הרעיון להיות פרילאנסר שיושב בבית בתחתונים ולא מדבר עם אנשים אחרים כל היום לא קסם לי במיוחד. אחרי הכל, חשבתי, יש לי את כל החיים לבלות בבית עם תחתונים.

והנה אחרי כמה שנים, אני כבר 9 חודשים עובד מהבית ואני נהנה בטירוף. עדיין, אני פוגש המון מעצבים שמאד חוששים מהמעבר לעצמאות בגלל הפחד מהבדידות ומהעבוד לבד מהבית. אז חשבתי לשתף את הדברים שעוזרים לי לעצב מהבית בלי להיות בודד.

איך מתמודדים עם הבדידות

1. לא לאכול צהריים לבד
כשאתה עובד במשרד, ארוחת הצהריים היא אחד האירועים החברתיים המרגשים ביום. ההבדל בין לעבוד במשרד לבין להיות עצמאי הוא שבמשרד הסיטואציה מכתיבה עם מי תאכלו צהריים (מה שיכול להיות נחמד, אבל במשרדים כמו במשרדים לא תמיד כולם לטעמכם), בעוד שכאתם עצמאיים אתם יכולים לבחור בעצמכם עם מי בא לכם לאכול – ולעשות את זה רק אנשים שכיף לכם לבלות איתם.

לפחות כמה פעמים בשבוע אני אוכל צהריים עם חברים. אם לא בא לי לצאת לאכול בחוץ, אני מזמין אותם אלי ומבשל לשנינו.

זו הזדמנות נהדרת לראות חברים שלא ראיתי המון זמן, לחזק קשרים ישנים ולפתח מערכות יחסים חדשים. אם יש אנשים שאני חושב שאני יכול ורוצה ללמוד מהם, אני מציע להזמין אותם לארוחת צהריים, ולרוב אנשים אומרים כן לאוכל בחינם.

מישהו אפילו כתב ספר שנקרא ״אף פעם אל תאכלו לבד״, והוא טוען שלאכול עם אנשים זו הדרך להצלחה. עדיין לא קראתי את הספר הזה.

2. בבוקר עבודה, אחרי הצהריים פגישות
בשנה שעבר אלכס סיפר לי על איזו שיטה להניהול זמן שהחלטתי ליישם ואני אוהב אותה: אני לא קובע פגישות בבוקר, כדי לעבוד כמה שעות רצופות בשקט בלי הפרעות. את כל עבודת הניהול הקשורה לעיצוב – מיילים, שיחות, פגישות, לקוחות וכו׳ אני מרכז לאחרי הצהריים וכן יוצא שיש לי חצי יום לעבודה מרוכזת לבד, וחצי יום שמערב יותר אנשים אחרים.

יוצא שכמעט כל יום אני קובע פגישות אחרי הצהריים וכך יוצא שכול יום אני מבלה עם אנשים.

שוב, בהמשך לארוחת הצהריים, לא כל הפגישות הן פגישות שקשורות לעסקים, לפעמים אלו פגישות עם חברים, או אנשים שצריכים קצת עזרה ממני, או אנשים שאני רוצה להכיר וללמוד מהם.

3. להיות חלק מקהילה
למזלנו יש די הרבה קהילות של מעצבים שמאפשרות להשאר בקשר עם מעצבים אחרים כדי להתעדכן מה קורה בעולם, בביצה המקומית וגם סתם לרטון על לקוחות והחיים – תערוכות, הרצאות, סדנאות, קבוצות פייסבוק וסתם חברים שגם הם מעצבים.

היות ואני כבר לא מבלה את רוב היום שלי מוקף בחברים מעצבים, חשוב לי להיות במקומות האלה כדי לשמר את הקשרים עם החברים האלו, וגם כדי להשאר בעניינים. חלק מהתקשורת הזו קוראת בעולם האמיתי, אבל הרבה מאד ממנה קורה גם באון-ליין: בפייסבוק, בבלוגים ואתרים נוספים שעוזרים לי להשאר מחובר לעיצוב גם כשאני נמצא בבית.

4. חבר טלפוני
לפעמים אנחנו עדיין צריכים עוד עין שתסתכל על הדבר שעשינו ותגיד לנו אם יש משהו שפספסנו, או פידבק כדי לדעת שאנחנו הולכים בכיוון נכון ומעניין. במקרה כזה, אין תחליף לחבר טלפוני שאפשר לשלוח לו דברים ולקבל ממנו פידבק אמיתי וקונסטרוקטיבי.

5. חלל עבודה משותף
האמת שאת האופציה הזו לא ניסיתי בעצמי, אבל ביקרתי את ליז במשרד המגניב שלה ב-MindSpace, וזה היה נראה די אדיר. לפחות באיזור תל-אביב הטרנד הזה של חללי עבודה משותפים מתחיל לתפוס תאוצה ויותר אנשים מפסיקים לעבוד מהבית או מבתי קפה ועוברים לחללי עבודה משותפים, מעוצבים ומאובזרים.

חוץ מהמקומות המיועדים לחלל שיתופי, המון מעצבים שאני מכיר פשוט שוכרים סטודיו גדול ושוכרים אותו יחד עם עוד מעצבים עצמאיים אחרים, כדי לשבת בחלל יחד עם אנשים אחרים שכיף להיות איתם, לאכול איתם ולהתייעץ איתם.

מה שבטוח הוא, שלהיות עצמאי לא מחייב עבודה מהבית, וגם עבודה מהבית לא מחייבת בדידות וניתוק מאנשים אחרים ומקהילת העיצוב.

נ.ב – אני עדיין לא יושב בבית עם תחתונים, זאת אומרת אני כן לובש תחתונים אבל מתחת לשאר הבגדים. למען האמת אני אפילו לא הולך יחף או עם כפכפים בבית אלה עם נעלים. זה עוזר לי להיות רציני.