עד לא מזמן חייתי בהזיות.

כמובן שלא ידעתי שאני חי בהזיות. זה כל היופי בהזיות, הן מרגישות ממש אמיתיות.

ההזיות שלי היו בצורת סיפורים שסיפרתי לעצמי והרגשתי שהם אמתיים, כמו: יום יבוא והעבודה כבר לא תהיה כל כך קשה, או אם רק אבחר את הפרוייקטים והלקוחות שלי טוב יותר לא אצטרך להתעצבן או להשתעמם, או אם רק ארוויח יותר כסף אז לא אהיה מוטרד מהעתיד כל כך.

עוד סיבה שלא הבנתי שאני חי בהזיות היא שכולם סביבי חיים בהזיות דומות, אז נראה שזו המציאות.

בשנים האחרונות אני לאט לאט מתעורר ומבין שהן היו הזיות כל הזמן הזה. אבל בניגוד לתפיסה המקובלת שאומרת שאתה מתבגר, לומד על ה״עולם האמיתי״ ואז מתבאס וקובר את כל החלומות שלך, אני דווקא מאושר יותר.

-

לא מזמן גיליתי ממש במקרה את אלאן ווטס. ווטס היה ד״ר לדתות, פילוסוף ובעיקר נהיה מפורסם כמרצה על זן ותרבות המזרח בארצות הברית. הוא נחשב למי שהפך את ה״מזרחנות״ לפופולארית בשנות ה-60 בהרצאות שלו שהיו די משעשעות עד כדי כך שכינו אותו ״פילוסוף סטאנדאפ״.

הקשבתי להרבה מההרצאות שלו ואני חושב שהתיאור מדוייק. אבל חוץ מזה שנהנתי ללמוד על הרעיונות היפים של הזן והבודהיזם, הבנתי כמה משותף בינם ובין החיים שלי כמעצב.

לפי ווטס (וסליחה לבודהיסטים אם אני לא מדייק פה), בוזהיזם היא למעשה לא דת. בודהיזם הרבה יותר קרוב לשיטת טיפול פסיכיאטרית שמנסה לפתור בעיה לאנשים. הבעיה שהיא מנסה לפתור היא שאנשים חיים בהזיות, וזה מה שגורם להם לסבול. הטענה המרכזית של הבודהיזם היא שאנשים מרגישים שהם דבר אחד, ואנשים אחרים והעולם בכלל הוא דבר אחר, חיצוני, מנותק ושונה מהם. הדבר הזה גורם להם להרגיש בדידות וסבל. לטענת הבודהיזם, ההרגשה הזו היא הזייה, כי למעשה כל הדברים בעולם הם דבר אחד.

עד פה נשמע כמו טענה היפית רגילה: ״כולנו אחד!״, אבל זה נהיה מעניין כשוואסט מתחיל להשתמש בדוגמאות מעולם העיצוב כדי להסביר את הטענה:

נניח שיש ריבוע לבן ובתוכו עיגול שחור. אם ישאלו אותנו מה אנחנו רואים, רובנו נגיד: עיגול שחור. למעשה, אומר וואסט וכל מעצב יודע שהוא צודק: אין עיגול שחור בלי הרקע הלבן. הרקע הוא מה שמגדיר את העיגול השחור. החלל הלבן, חשוב בדיוק כמו האלמנט שנמצא בתוך החלל. ללא הרקע אין עיגול.

למעשה, כבר בשנה א׳ בלימודים, ראובן כהן עשה לנו את הטריק הידוע שלו: לקחת פוסטר שעיצב סטודנט, להפוך אותו ולשאול בפליאה: ״לכל פוסטר יש גם צד אחורי, אז למה שלך ריק?״.

הטענה הזו מתפתחת כדי להסביר שאין שום דבר בעולם שמנותק מהרקע שלו. העולם שסביבנו והאנשים האחרים בעולם הם מה שמגדיר אותנו, ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. כל הדברים בעולם תלויים אחד בשני (interdependent).

לא יכול להיות שחור בלי לבן. לא יכול להיות טוב בלי רע. לא יכול להיות יפה בלי מכוער. כי ללא האחד, השני חסר משמעות.

היין ויאנג של החיים כמעצב

יין-ויאנג הם הייצוג של אותו הרעיון בפילוסופיה הסינית. אתם מכירים את הייצוג הגרפי של הרעיון הזה: עיגול שחציו לבן וחציו שחור והם נבלעים אחד בתוך השני. תלויים אחד בשני.

לפי ווטס, הרבה מהסבל שלנו הוא כי אנחנו רוצים רק את ה״יין״ ולא את ה״יאנג״. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לקבל רק חלק אחד, את החלק הטוב, כשלמעשה אי אפשר לקבל רק את הטוב בלי הרע. אם היינו יכולים, אז הוא לא היה טוב, כי הוא היה חסר משמעות.

בשלב הזה התחלתי לחשוב על החיים כמעצב, ועל התלות בין המעצבים ללקוחות שלנו.

הרבה פעמים אנחנו שונאים, או לפחות מתעצבנים קלות על הלקוחות שלנו. יש המון סיבות, לא צריך למנות אותן עכשיו. אתם מכירים אותן.

הרבה מעצבים, מתים להפטר מהלקוחות שלהם. ״אם רק יכלתי להסתדר בלי לקוחות״ הם חושבים. למעשה גם אני כשהחלטתי לפתוח עסק משלי עברה לי בראש המחשבה: ״לא אצטרך יותר להקשיב ללקוחות! אוכל לעשות רק מה שאני רוצה״. אבל זו הזייה. אין עיצוב בלי לקוחות. אין עיצוב בלי משתמשים. הייתי יכול להגיד לכם שעיצוב בלי לקוחות זו אמנות, אבל גם אמנות לא קיימת בלי הצופים.

אוקי, אבל אם אני חייב לעבוד עם לקוחות, אז רק עם לקוחות טובים. כי אני לא רוצה לסבול. אבל זוהי גם הזיה. אם הייתי עובד רק אם לקוחות טובים, לא הייתי יודע שהם לקוחות טובים. אני חייב לעבוד עם לקוחות גרועים כדי להבין ולהינות מלקוחות טובים.

הפרסומאי פול ארדן כתב בספר שלו:

דמיינו עולם שבו כל הלקוחות נפלאים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה ללא הגבלות של תקציב, זמן או קראייטיביות.

מה יקרה אז?

אנחנו נתנגד לזה. אנחנו נגיד: ״מה זה השיעמום הזה?, בואו נעשה את זה ממש גרוע ומכוער, ובזול!״

כי זה הטבע של האדם הקראייטיבי. כל בן אדם קראייטיבי צריך משהו למרוד בו, כי זה מה שמלהיב בחיים שלו, וזה האדם הקראייטיבי שמלהיב את חייו של הלקוח.

לסבול כדי ללמוד

ווטס מסביר את ההבדל בין לימודים במערב ללימודים במזרח:

מורה טוב במערב הוא מורה שמצליח להעביר לך את החומר בקלות. מי שמצליח לקחת נושא מורכב כמו מתימטיקה ו״להאכיל את הסטודנטים בכפית״ כדי שיבינו את הנושא בקלות מירבית, בלי לשבור את הראש.

במזרח, הוא אומר, ההיפך הוא הנכון. מורה טוב הוא לא מורה שמאכיל בכפית, אלה מורה שנותן לך משהו לשבור את הראש עליו, ונותן לך להתמודד איתו לבד.

ווטס נחשב למורה זן נהדר במערב, כי הוא מעביר נושא פילוסופי מורכב בצורה פשוטה ומבדרת. לעומת זאת, מורה זן במזרח יגיד לסטודנט שרוצה ללמוד זן: ״רוצה ללמוד זן? קודם כל תגיד לי מי אתה באמת״. עכשיו הסטודנט ילך ובמשך שנים ינסה למצוא תשובה ראוייה למורה, שלא יסכים לקבל שום תשובה עד שהסטודנט לבדו יבין מה זה זן, ולמורה כבר לא יהיה מה ללמד אותו.

אם חושבים על זה, אז למעשה לימודי העיצוב הרבה יותר קרובים ללימודי הזן במזרח מאשר ללימודי מתמתיקה במערב. במקום לנסות וללמד בצורה טכנית ופשוטה איך עושים קומפוזיציות טובות, איך מעבירים מסר או מה זה בכלל עיצוב טוב, שולחים את הסטודנטים להביא את התשובות בעצמם, ואפילו להעביר ביקורת בעצמם על הרעיונות שלהם.

שנוא עלי מכל היה התרגיל שקיבלתי בלימודים מקובי פרנקו תחת הבריף ״A4״. שעות על גבי שעות שברתי את הראש: ״מה לעזאזל זה אומר?! מה אני אמור לעשות?! למה התרגיל הזה לא ברור יותר?! מה זה בכלל קשור לעיצוב?! ומה אני לומד פה בכלל?!״.

בסוף נשבר לי הזין ופשוט עשיתי את הפוסטר הזה:

האוריינטציה שלי היא ללא ספק מערבית. אולי בגלל זה אני כל כך נהנה לשמוע את ההרצאות של ווטס שכוונו לאנשי המערב. כשקניתי ספר על זן שלא נכתב עלי ידי מישהו מערבי, לא הצלחתי לעבור את עמוד 20. אני אוהב ללמוד בקלות, ואני אוהב שמסבירים לי כמו לילד קטן, ואני אוהב להבין.

אני שונא לא להבין. אני שונא להרגיש טיפש. ואני שונא להתאמץ ולהתאמץ ובסוף לא להצליח.

אבל יכול להיות שיש דברים בחיים, ובעיקר בעיצוב, שאי אפשר ללמוד בקלות ובמהירות. צריך להתאמץ, צריך לשבור את הראש, זה לא יהיה כיף ואני אסבול בדרך.

עכשיו, כשהבנתי שלא לסבול זו מטרה הזוייה וחסרת סיכוי כשלעצמה, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. וגם אם לפעמים אני ב״יאנג״ והמצב על הפנים, אני נהנה לחשוב שזה רק הצד השני של המטבע שלפני רגע הייתי בו, ועוד רגע יחזור.

-

אם אתם רוצים להקשיב להרצאות של אלאן ווטס, אפשר לשמוע אותן בלינק הזה.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.

האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?

זו לא שאלה פשוטה.

יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.

מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.

בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.

הנה המצב כמו שאני רואה אותו:

יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.

ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.

איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.

בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.

צאו מהבניין

בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.

אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.

במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.

כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.

אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.

כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.

מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.

רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.

מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?

תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב

האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.

זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.

האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?

בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.

במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.

האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר

בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.

תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).

אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.

ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.

שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:

כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.

אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.

האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.

אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.

אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.

האם סטארטאפים הם רעה חולה?

אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:

בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?

אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.

התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.

סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.

אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.

ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.

בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.

לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.

בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.

לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.

רק פעם אחת גנבתי בחיים שלי. ואתם לא תאמינו מה עשיתי עם השלל.

הייתי בן 15. האינטרנט גם הוא היה עוד בצעירותו ואני בדיוק גילית שם ספר מחתרתי שנקרא The Anarchist Cookbook. בספר היו הוראות הכנה לחומרי נפץ, סמים, הונאות טלפוניה ועוד כל מיני דברים מהסוג שהופכים ספר ללא חוקי בכמה מדינות וגורמות לך לחשוב שה-CIA עומד לפרוץ את הדלת של החדר שלך בכל רגע.

באחד הפרקים צוינה שיטה לגלות מספרי כרטיסי אשראי של אנשים: פשוט לאסוף קבלות שאנשים זורקים אחרי שהם משלמים באשראי. מסתבר שבשנות ה-90, לפני שבעיות אבטחה עוד היו עניין, כל קבלה כללה את כל פרטי האשראי שלכם.

יום אחד הייתי בסופר, קונה קרטיב. לתדהמתי ראיתי את האשה שלפני בתור משלמת באשראי ופשוט משאירה את הקבלה אחריה והולכת. מתוך עניין הצצתי בקבלה, ונחשו מה היה שם? נכון. כל הפרטי האשראי היו רשומים שם.

עדיין לא האמתי שהסיפור הזה אמיתי, אבל החלטתי לנסות בכל אופן. מתוך סקרנות אנרכיסטית גרידא.

חזרתי הבייתה ומימשתי את הפנטזיה שהייתה לי כבר כמה חודשים: קניתי קורס תלת מימד באינטרנט.

כן. אתם קוראים נכון.

אני גנבתי $20 כדי ללמוד תלת מימד.

אני לא יודע למה עשיתי את זה. אני בטוח ב-100% שאם הייתי מבקש מההורים שלי לקנות לי את הקורס הם היו מסכימים בשמחה. אבל משום מה היה נראה לי שזו הוצאה לא מוצדקת.

זו בעצם הנקודה שאני רוצה לדבר עליה.

אמנם לא גנבתי שוב בחיים, ואני עדיין מרגיש רע לגבי ה-$20 האלו, אבל הקושי להשקיע כסף כדי ללמוד עדיין קיים אצלי. בטח אם הסכום גדול.

-

לפני כמה שבועות נתקלתי באתר של UX Salon Edge. האירוע היה נראה לי מגניב ורלוונטי: Design Leadership, והדוברים מנוסים מרחבי העולם ומחברות מעניינות: Autodesk, Facebook, Designit. אבל המחיר הרתיע אותי. למעשה המחיר של ללכת לכנס מהסוג הזה הוא כפול: גם הכניסה עולה כסף, וגם מפסידים יום עבודה.

אני מניח שאם אתם שכירים, והבוס משלם לכם ללכת, אז אין לכם יותר מדי התלבטויות: ״יאיי! יום חופש על חשבון הברון!״, אבל בתור עצמאי ההחלטה לוותר על יום עבודה + לשלם ימבה כסף, היא לא החלטה קלה.

במבט ראשון היה לי ברור שאני עומד לוותר על התענוג, אבל משהו המשיך להציק לי: אחרי שאני כותב בבלוג על זה שחייבים להמשיך ללמוד, וחייבים להודות שאתם לא יודעים הכל כדי להתפתח, האם אני מונע מעצמי לגדול בגלל חשיבה על הטווח הקצר?

נזכרתי שרואה החשבון שלי עודד אותי להביא לו הוצאות ושכנס מקצועי הוא בהחלט הוצאה מוכרת והחלטתי לפרגן לעצמי יום חופש מהעבודה השוטפת כדי להקשיב לאנשים חכמים ממני.

היה אחלה אירוע, הנה מה שלמדתי:

Maria Giudice

התחילה לעשות פרילאנס אחרי הלימודים, לאט לאט בנתה סטודיו שאחרי 15 שנה היו בו 100 עובדים. ואז פייסבוק קנו אותם. עכשיו היא עברה ל-Autodesk בתור סמנכ״לית חווית משתמש. היא בגיל של אמא שלי עם וייב של בת 28. אשה מדהימה.

• סיכונים מייצרים קראייטיביות: הרעיונות הכי מקוריים מגיעים כשאין לכם ברירה.

• אנשים לא עוזבים עבודות. הם עוזבים בוסים: אם אני באמת באמת כנה עם עצמי, אני חושב שזו אמירה מאד נכונה ואם אני רוצה להיות בוס מתישהו אני חייב להבין את המשמעויות שלה.

• 6 המילים הכי חשובות למנהל: ״אני לא יודע. מה אתה חושב?״ (ציטוט של ריצ׳ארד ברנסון, Virgin)

• כשאתה מצחיק ונחמד זה מוכר: למריה היה וייב כזה טוב ומצחיק שכל מה שהיא אמרה נשמע ממש אמין. שמתי לב לזה כשפתאום בהרצאה הבאה היה בן אדם שלא כל כך התחברתי לווייב שלו, ושמתי לב שאני לא ממש מאמין לעצות שלו. זו תובנה מעניינת בעייני כי כנראה שככה גם הלקוחות שלנו תופסים אותנו – אם אנחנו באים להם בטוב (בלי קשר לפן המקצועי) אז הם יקשיבו לפן המקצועי, אם אנחנו באים להם רע, הם יתנגדו.

• העבודה שלכם זה לעשות אנשים אחרים שמחים: בין שהם העובדים שלכם, או הלקוחות שלכם. הדרך לעשות את זה, היא להתייחס אליהם כאילו הם שווים ולא להתנשא.

Robert Stulle

ראש מחלקת מוצרים דיגיטלים ב-Edenspiekermann (הסטודיו של אריק ספיקרמן).

• מודל ה״מפל״ מת. סטודיואים חייבים לאמץ את מודל ה״אג׳ייל״: עד לפני כמה שנים המודל בו חברות תוכנה ומוצר היו עובדות היה נקרא מודל המפל. בקצרה הרעיון הוא שהפרוייקט זורם כמו מפל מ״למעלה – למטה״ – החל ממנהל הפרוייקט, למעצב, למפתח ואז לשיווק. בתור מעצבים אנחנו יודעים כמה המודל הזה גרוע: אנחנו מעצבים משהו מדהים, המפתחים הורסים אותו, ועד שהוא מגיע לשוק הוא כבר לא קרוב למה שעיצבנו ואנחנו מתביישים להראות לאמא את הפרוייקט. גם חברות הבינו שהמודל הזה רע והיום הם עובדים במודל של מעגלים קצרים שנקרא ״אג׳ייל״. הדיאגרמה הזו מסבירה את זה באופן קצת ברור יותר:

• רוב הסטודיואים היום לא בנויים לתת מענה לצורת העבודה החדשה הזו כי הם עובדים לפי פרוייקטים. אם הם לא יאמצו דרך חדשה לעבוד בה, בקרוב לא תשאר להם עבודה. אני באופן אישי מאד מאמין בזה, ולכן עובד עם לקוחות רק לאורך זמן כדי להיות חלק מהתהליך הזה באופן שוטף.

• הלקוחות שלכם רוצים לקחת חלק ב״קסם״: יש לנו נטייה למדר את הלקוחות שלנו מהחלק הקראייטיבי של העבודה. אנחנו רוצים שייתנו לנו לעבוד בשקט ואנחנו נראה להם את המוצר המוגמר. הגישה הזו בעייתית משתי סיבות: הראשונה, העבודה שלנו תהיה טובה יותר אם נקבל עליה יותר פידבק מהלקוח. השניה היא שהלקוח ממש רוצה לראות איך ה״קסם״ הזה של הקרייאיטיב קורה מאחורי הקלעים. למעשה חלק מהשירות שאנחנו נותנים ללקוח הוא לחשוף אותו לקסם הזה. לקוח שמעורב בפרוייקט הוא לקוח שמרגיש חלק מהקריאייטיב ולא שדחפו לו קריאייטיב שהוא לא אוהב.

Mikal Hallstrup

מייסד Designit. אני אוהב את החברה הזו, יש להם משרדים גם בארץ. פעם כמעט הלכתי לעבוד שם.

• אם אתם לא גדלים, אתם לא יכולים לפתור את הבעיות הגדולות באמת: נקודה מעניינת. מצד אחד בא לי להשאר עצמאי ולא בורג קטן במערכת עצומה (או לחלופין לנהל מאות עובדים), אבל אם אני רוצה להשתמש בכישורי העיצוב שלי כדי לעבוד על פרוייקטים בסדר גודל עולמי, אני לא יכול להשאר one man show.

• יש עוד כל כך הרבה דברים חדשים לעצב בעתיד: וואו זה מטורף. תחשבו רגע על המכונית בלי נהג של גוגל, שקיבלה עכשיו אישורים לנסוע בקליפורניה. בואו נניח שיקח להם עוד כמה שנים עד שזו תהיה טכנולוגיה מקובלת בכל העולם, אבל אין ספק שלשם העולם הולך. אז עכשיו כשאתם לא נוהגים, התפנתה לכם בין שעה לשעתיים נוספות ביום שאתם מבלים ברכב אבל פנויים לעשות משהו אחר. מה אתם עומדים לעשות בשעה הזו? האם תהיה חנות אפליקציות לרכב של גוגל? יש פה עכשיו חלל ופורמט חדש לגמרי לעיצוב.

• האנשים שיצליחו בעולם החדש הם אנשי X: לא אקס מן כמו וולברין, אלה אנשים שיש להם הצטלבות של 2 או יותר כישורים. מעצב שלמד פילוסופיה. מפתח שלמד משפטים. השילוב בין דיציפלינות יוצר אנשים מקוריים וחזקים יותר.

מילה לגבי מה שקוראים ״נטוורקינג״ באירועים מהסוג הזה.

יש אנשים שמגיעים לאירועים כאלו כדי לעשות שמוזינג עם המרצים או להכיר אנשים חדשים. אלו האנשים שניגשים אליך ושואלים: ״אז…. מה אתה עושה?״. אני לא מהאנשים האלו. אולי אני ביישן, אולי אני סתם לא אוהב לספר לאנשים מה אני עושה (אירוני בהתחשב בזה שאני כותב על זה בבלוג), אבל כך או כך הלכתי מתוך כוונה לשמוע את ההרצאות ולא הייתה לי בעיה גם אם לא אדבר עם בן אדם אחד.

למעשה, ההפך קרה: פגשתי חברים מכל עבודה שעשיתי מאז גיל 18, והיה לי ממש כיף לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. בשבילי ה״נטווריקנג״ לא קשור לכרטיסי ביקור או לא ״מה אתה עושה״, אלה לשבת עם חברים על קפה ולשמוע מה קורה איתם.

לסיכום, היה גם מפרה וגם כיף. נראה לי שאלך שוב.

האמת היא לא תמיד נעימה לשמוע.

אם אתם אנשים שמתקשים להסתכל לאמת המרה בפנים, אז אולי לא כדי שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה.

זה לא כל כך ברור שכולם רוצים לדעת את האמת על עצמם. גיליתי את זה בלימודים. אני חשבתי שכשאני נותן ביקורת לאנשים אני מנסה לעזור להם ללמוד ולהשתפר, אבל מסתבר שהרבה מהאנשים לא רצו ללמוד ולהשתפר. הם רצו שיגידו להם שהם כבר מאד טובים ומוכשרים ואיזה עבודה יפה שעשיתם וכל הכבוד.

אז אם אתם רוצים שמישהו יטפח לכם על השכם ויגיד לכם שאתם נהדרים, אני חושב שכדאי שתתקשרו לאמא שלכם עכשיו, כי הפוסט הזה עלול לעצבן אתכם.

עדיין כאן?

יופי.

הנה שתי הסיבות שבגללן אנשים לא עומדים בתור ארוך כדי לעבוד אתכם ולשלם לכם ערימות של כסף:

1. אתם לא מספיק טובים, והעבודה שלכם לא מביאה מספיק ערך ללקוחות שלכם כמו שנדמה לכם.

2. אתם מעולים, מביאים המון ערך, אבל אתם לא יודעים לתקשר את זה נכון לעולם ובגלל זה אנשים לא יודעים כמה אתם מעולים.

אני יודע שאתם מפנטזים שהבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 2. גם אני מפנטז על זה בלילה. אבל האמת היא שסביר להניח שעבור 98% מכם (כולל אני) הבעיה היא בעיה מס׳ 1.

הבעיה הגדולה יותר היא שאנחנו חיים בעולם כל כך מפרגן, כולנו נורא נחמדים לכולם וכולנו נותנים לייקים כאילו זה בחינם (כי זה באמת בחינם!), שנוצרת ההרגשה שכולם פה מוכשרים מדהימים ומעולים, ואיך זה יכול להיות שהלקוחות המטומטמים שלנו לא מבינים את זה ועדיין מתווכחים איתנו על המחיר ובסוף הולכים לבן דוד שלהם בן ה-14 שלמד פוטושופ שלשום בשיעור מחשבים.

האמת היא שאנחנו לא כאלה מוכשרים, וגם אם אנחנו ״מוכשרים״ זה בדרך כלל אומר שאנחנו יודעים לעשות יפה, אבל יפה זה בדרך כלל לא מה שהלקוחות שלנו באמת מעריכים ומוכנים לשלם עבורו. אנחנו בדרך כלל לא פותרים להם את הבעיות הגדולות, האמיתיות והחשובות שבשבילם הם מוכנים לשלם הרבה ולחכות בתור.

אתם אולי חושבים שאין לקוחות טובים שמעריכים עיצוב ומוכנים לשלם, אבל המציאות היא די הפוכה: יש הרבה לקוחות שמעריכים עיצוב ומוכנים לשלם והם חושבים שהבעיה היא שאין מספיק מעצבים טובים שיכולים לעזור להם.

עכשיו אני מאמין שאתם חושבים בראש שלכם: ״אני דווקא כן עושה עבודה טובה אם פשוט הייתי מוצא את הלקוחות האלו, אז אין ספק שהייתי יכול לעשות להם עבודה טובה״ (ודרך אגב ברור שאני גם נוהג יותר טוב מהממוצע). אבל אתם משקרים לעצמכם. חושבים שהבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 2 כשלמעשה הבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 1.

הנקודה החיובית הכל הסיפור הזה, הוא שאם עכשיו אתם מתחילים להשלים עם העובדה שאתם לא כל כך טובים כמו שחשבתם, ויש לכם עוד מלא ללמוד ולהשתפר, אז עכשיו הפתרון קל: לכו תלמדו מה באמת חשוב ללקוחות שלכם ותשתפרו.

אל תדאגו למצוא לקוחות. תדאגו להיות הכי טובים בעולם. הלקוחות כבר ימצאו אתכם.

מה המשותף למעצבים ואלכוהוליסטים?
שניהם לא ששים להודות שיש להם בעיה.

ומה הבעיה של מעצבים? יש המון דברים שאנחנו לא יודעים, אבל לא נודה בזה בחיים. אני למשל אף פעם לא ידעתי לבחור צבעים כל כך טוב או לנהל משא ומתן עם לקוחות, או להיות סובלני, אבל בחיים לא רציתי להודות בזה, אפילו לא לעצמי. אחר כך, חוסר הידע הזה יבוא לידי ביטוי בעיצוב לא טוב, או בבעיות עם הלקוח, או בבכלל לא לקבל את הפרוייקט ואנחנו תמיד נמצא מישהו להאשים, חוץ מאת עצמינו כמובן.

בעצם – תנו לי להרחיב, זו לא רק בעיה של מעצבים. המון סטארטאפים שאני רואה נתקלים בקשיים. כשאתה מקים סטארטאפ אתם צריך לעשות פתאום מלא דברים שבחיים לא עשית, אבל במקום להודות שאין להם מושג איך מנהלים כספים או מנהלים עובדים או עושים עבודת שיווק הם מרגישים שהם יודעים לעשות הכל ״סבבה״ עד שהחרא פוגע במאוור.

זו כנראה בעיה של אנשים לא משנה באיזה מקצוע. קראתי איפשהו שבשנות ה-50 נתנו לנשים עצה: ״כשבעלך נכנס הבייתה, תני לו מחמאה! אין שום דבר שתגידי לו שהוא יותר מחמיא ממה שהוא כבר חושב על עצמו״. הם כנראה ידעו על מה הם מדברים. אם יש משהו שאנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו, זה שאנחנו בורים.

הבעיה היא, ואת זה יגידו לכם בכל מפגש של אלכוהוליסטים אנונימים (לפחות בסרטים שאני ראיתי), שהשלב הראשון בדרך להתקדם ולהשתפר, הוא להודות שיש לכם בעיה. אז בואו נפסיק לשקר לעצמנו, נודה שיש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, או לא מבינים כל כך טוב, ונלך ללמוד.

איך לחשוב יותר טוב

בניגוד לאלכוהוליסטים שיש להם 12 שלבים לעבור, הדרך לחשיבה יותר טובה מתחילה ב- 5 שלבים. לא המצאתי אותם, לקחתי אותם מספר שקראתי לאחרונה ואהבתי שנקרא  Five Elements Of Effective Thinking.

1. להבין לעומק – כשאנחנו בבית ספר ומקבלים 80 במבחן, זה אומר שעברנו, ואנחנו מתקדמים לשלב הבא. אבל למען האמת, זה אומר שיש בערך 20% שאנחנו לא ממש הבנו, ובכל זאת אנחנו עומדים ללכת וללמוד רעיונות מורכבים יותר שמתבססים על הרעיונות הבסיסיים, שלא ממש הבנו לגמרי. גם בעיצוב זה קורה הרבה: אז מה אם אתם לא שולטים לגמרי בצבע, קומפוזיציה וטיפוגרפיה, אתם כבר בשנה ג׳ ועכשיו מבקשים ממכם לעשות תדמית, או אתר אינטרנט. אנחנו מגיעים מהר מאד לפרוייקטים מורכבים אבל סובלים הרבה פעמים מאי שליטה בכלים הבסיסיים של המקצוע שלנו. השלב הראשון בדרך להיות מעצב טוב יותר, בין שאתם מעצבים אפליקציות או הזמנות לחתונה הוא לחזור לבסיס (גם אם אתם מעצבים כבר 20 שנה), ולנסות לשפר את ההבנה והיכולת של הדברים הבסיסיים. תמיד אפשר להיות יותר טובים. אני לא חשוב שיש מישהו שיודע כל מה שיש לדעת על צבע, קומפוזיציה או פוטושופ. תשאלו את ג׳ירו שעושה סושי כבר 60 שנה ועדיין מנסה לשפר את הבסיס.

2. לעשות טעויות – כתבתי בשבוע שעבר שלעשות טעויות, זו הדרך קדימה. כי טעויות חושפות מה לא בסדר, ומה צריך לשפר. זה נשמע פשוט ״לעשות טעויות״, אבל אנחנו חיים בחברה שמטמיעה בנו מאז שאנחנו ילדים קטנים את הפחד מלעשות טעויות. אחרי הכל – אנחנו לא רוצים שיחשבו שאנחנו מפגרים. זה מצריך אומץ להגיד לעצמכם ״סבבה, אני הולך לעשות את זה, ומקסימום אני אטעה, ואלמד מזה״. נניח שהייתם יודעים שכל דבר שתנסו תצליחו בפעם ה-10 שתעשו. טעיתם? יצא לא טוב? מעולה, תלמדו מזה ויש לכם עוד 9 פעמים עד שתצליחו.

3. לשאול שאלות – הדרך לדעת יותר ולהבין יותר, היא לשאול שאלות. הרבה פעמים, לשאול את השאלות הנכונות זה 80% מהעבודה של המעצב. הלקוח בא אלינו, אבל הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה וצריך, הוא אפילו לא מכיר את עצמו ואת המניעים שלו לעומק הרבה פעמים. הדרך לעבודה טובה היא לא לעשות את מה שמבקשים מאיתנו, אלה לשאול שאלות ולהבין את המוטיבציה מאחורי הבקשה – יכול להיות שהבנה מעמיקה תביא למסקנה שבכלל צריך לעשות משהו אחר. גם בנקודה הזאת אנחנו צריכים להתגבר על יצר ה״אני מפחד להראות שאני טיפש״, כי אם אני שואל שאלה, המשמעות היא שאני לא יודע. הרבה פעמים הלקוחות מדברים על איזה מושג או רעיון עסקי שאנחנו לא מבינים לגמרי, ואנחנו מעדיפים לא להראות בורים ושותקים. אבל הדרך ללמוד היא לא להתבייש ולשאול את השאלות הבסיסיות.

4. להמשיך רעיונות קיימים – לכל רעיון, יש אפשרויות להתפתח לרעיון מורכב יותר. כמעט שום רעיון לא מגיע מהאוויר במנותק מרעיונות אחרים. האייפון הוא פיתוח של רעיון הטלפון, והמסך מחשב שלכם מורכב מנורות קטנטנות שהן פיתוח מאוחר מאד של רעיון הנורה הבסיסי. אל תפחדו לקחת רעיונות קיימים ולקדם אותם. שום רעיון הוא לא ״מושלם״ או הגיע לסוף דרכו. אתם חושבים שלא יהיה משהו אחרי האייפון?

5. להמשיך להשתנות – אם לקחתם את הצעד הראשון בלהודות שאתם לא מושלמים ויש לכם עוד המון ללמוד, אז תהיו מחוייבים להמשיך ולהתקדם ולגדול. כמו שרעיון אף פעם לא מגיע לסוף שלו, ככה גם אנחנו יכולים להמשיך וללכת קדימה. מי שמחליט שהוא ״סיים״ ללמוד ולגדול מתחיל להיות לא רלוונטי מאותו הרגע.

זה קורה להרבה מעצבים. הרגע הזה שנשבר לכם.

אתם עובדים קשה בסטודיו או משרד, ואתם עושים עבודה טובה, אבל משום מה משהו לא עובד.
אולי הבוס לא מעריך אתכם, או שנמאס לכם ממנהל הקראייטיב, או שאתם לא מרוויחים מספיק, או שאין לאן להתקדם, אולי אתם לא אוהבים את הלקוחות של המשרד, אולי גיליתם כמה המשרד גובה על העבודה שאתם עושים והתעצבנתם על הקופון שגוזרים עליכם.
״סעמק. 70,000 שקל על הפרוייקט הזה שאני עושה לבד ואני מקבל 7,000 שקל בסוף החודש?״
אז אמרתם לעצמכם – ״פאק איט״. אני יכול לעשות את זה לבד. אני לא צריך אותם, להפך – אני אוכל לעבוד יותר טוב בלעדיהם. אני אהיה חופשי.

אבל עכשיו יצאתם לעצמאות, וגיליתם שזה לא בדיוק מה שפינטזתם עליו.

למען האמת, בערך 50% מהעבודה היא לא העבודה הקראייטיבית שאתם אוהבים לעשות. הצעות מחיר, משא ומתן, פגישות עם לקוחות, גביה של כספים מלקוחות לא משלמים, הנהלת חשבונות, לענות לאימיילים, לטפל בשכירות בסטודיו, לטפל בנזילה בסטודיו, לדאוג איך תהיה עבודה בחודש הבא גם – אה כן, זה נקרא שיווק.

ועכשיו פתאום יש לכם רק 50% מהזמן לעצב, והרבה יותר מדי עבודה אז אולי כבר אין מספיק לחשוב כמו שצריך ופתאום גם זה כבר לא כיף כמו פעם, ואתם רצים, רצים רצים ושואלים את עצמכם: ״למה לעזאזל אני עושה את זה? זה לא החופש שדמיינתי״.

למה זה קורה לנו?

השבוע סיימתי לקרוא ספר שנקרא E-myth, ועוסק בשאלה למה כל כך הרבה עסקים קטנים נכשלים ומה אפשר לעשות בקשר לזה. לפי הספר, כדי שעסק קטן יעבוד טוב, הבן אדם שמקים אותו צריך להיות 33% טכנאי (נגיד מעצב, זה שיודע לעשות את העבודה הטכנית), 33% מנהל (זה שיודע לעבוד בצורה מסודרת, לקבוע נהלים ולדאוג שהעניינים ירוצו כמו שצריך) ו-33% יזם (זה שיש לו חלומות ופנטזיות, כלומר חזון, מה הוא רוצה להשיג לעצמו ולעסק שלו).

למרות שהצד היזמי הוא זה שדחף אותנו להתפטר מהעבודה שלנו כדי לנסות להגשים את החלום שלנו, מהר מאד הצד הזה חוזר לישון בזמן שהצד של המעצב (הטכנאי) משתלט על רוב העבודה ומנהל אותנו. למען האמת, רובנו לא חושבים על זה שלמרות שהקדשנו המון שנים בכדי ללמוד להיות מעצבים מעולים, אנחנו לא מרגישים צורך להשקיע את אותה כמות הזמן בלהיות מנהלים או יזמים מעולים. יש לנו את ההרגשה ש״נולדנו עם זה״, ואנחנו פשוט נסתדר.

אבל המציאות מראה שזה רחוק מלהיות נכון. אני שומע את הסיפורים של החברים המעצבים שלי, והם נשמעים בדיוק כמו הסיפורים של החבר הטבח שלי שהחליט לפתוח מקום – העובדה שאנחנו יודעים לעצב / לבשל מעולה לא אומרת שאנחנו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה. אם היינו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה לא היינו צריכים לעבוד 16 שעות ביום, להרגיש שאנחנו רצים כל הזמן, ובסוף החודש לגלות שאנחנו לא בדרך להיות מליונרים.

אבל אני לא רוצה להיות מנהל. אני רוצה להיות מעצב.

יגידו חלק מכם, ויכול להיות שאתם צודקים. אנחנו למדנו עיצוב, ואנחנו אוהבים עיצוב והאמת היא שלא כל כך בא לנו להיות מנהלים או יזמים, ולהשקיע זמן ואנרגיה במשהו שלא ממש מרגש אותנו.

פייר. אין בעיה.

אבל אל תשלו את עצמכם שאתם יכולים להיות עצמאיים ולהיות רק מעצבים, או להיות מעצבים ולעשות את השאר על הדרך. כי זה מתכון בטוח לחיים מתסכלים, וסופו של דבר גם העיצוב והשירות שאתם נותנים ללקוחות שלכם נפגע מזה (אתם זוכרים שאתם לא מוכרים רק עיצוב נכון? אתם מוכרים גם את כל השירות הנלווה אליו – החל מהצעות המחיר, לניהול לקוח ושירות מדהים).

להיות פרילאנסר, או בעל סטודיו לעיצוב זה לא להיות מעצב, זה להיות בעל עסק, על כל המשתמע מזה. אם חיפשתם עבודה כמעצבים, אז להיות עצמאי זו לא התשובה.

אז מה לעשות עכשיו? כי הבוס עדיין בן זונה.
קודם כל, נסו להבין מה באמת הבעיה – עכשיו כשהבנתם שבסך הכל להיות שכיר זה לא הדבר הכי נורא בעולם. מה מתסכל אתכם?
עכשיו יש 2 אפשרויות:

1. לטפל בבעיות בעבודה הנוכחית.

2. למצוא עבודה חדשה.

הדבר הקל ביותר תמיד הוא להגיד ״פאק איט״ ולהתפטר או לעזוב כי אין לכם כח להתמודד עם הדברים שלא מוצאים חן בעינכם. אבל לדעתי אתם תגלו שאם חשבתם טוב טוב על מה מפריע לכם באמת עכשיו, ותלכו לשבת עם הבוס ולעשות איתו שיחת תיאום ציפיות – יכול להיות שדברים ישתפרו.

אם ניסיתם ובאמת שוב דבר לא השתפר (יכול להיות שגם הבוס שלכם הוא מעצב שלא למד להיות מנהל טוב אף פעם?), אז יכול להיות שזה הזמן לחפש עבודה חדשה.

אבל בשום אופן לא כדאי להיות עצמאי כי לא מצאתם עבודה שאהבתם.
לא עוברים מקצוע לעריכת דין אם לא מצאתם עבודה בעיצוב, ולכן לא כדאי לעבור להיות בעל עסק אם לא מצאתם עבודה בעיצוב.

ומה אם אני כן רוצה לנסות?

אחלה. זה יכול להיות ממש אדיר ולקחת אתכם למקומות מדהימים – אם תבינו מה אתם לא יודעים ואיזה ידע אתם צריכים להשלים כדי להיות בעלי עסק מעולה לעיצוב.

בין שאתם רוצים להיות פרילאנסרים בודדים או להקים סטודיו עם סניפים בלונדון וניו-יורק, הנה חלק מהדברים שאולי אתם חושבים שאתם יודעים אינטואיטיבית אבל כדאי ללמוד כדי להיות בעל עסק מוצלח: הצבת מטרות ויעדים, אסטרטגיה (ניהולית + שיווקית), ניהול ארגוני (אם אתם רוצים להעסיק אנשים נוספים), שיווק, לעבוד עם אנשים (כלומר ״לקוחות מהגהינום״), בניית תהליכים ומערכות, משא ומתן, כלכלה בסיסית (רווח והפסד, היצע וביקוש) וניהול זמן.

אני לא אומר שלא כדאי לעזוב את העבודה ולצאת לעצמאות בלי הידע הזה, אבל אני אומר שחשוב לדעת כשאתם יוצאים לדרך שיש לכם הרבה ידע להשלים – ולדעת להקציב זמן ללימודים האלה, כי כשתתחילו להתרוצץ בעבודה העצמאית עם הלקוחות, יהיה קשה לזכור את זה.

ואיפה לומדים את הדברים האלה?
כמו כל נושא היום, יש מלא אופציות. החל מקורסים אמתיים ועד קורסים און-ליין וספרים. אני באופן אישי קורא מלא ספרים, הנה כמה מהספרים שקראתי לאחרונה:

• The E-Myth Revisited: Why Most Small Businesses Don't Work and What to Do About It

• Secrets of Power Negotiating

• Unlabel: Selling You Without Selling Out

• The Hard Thing About Hard Things: Building a Business When There Are No Easy Answers

• How to Win Friends and Influence People

• Zero to One: Notes on Startups, or How to Build the Future

• The Entrepreneur Mind: 100 Essential Beliefs, Characteristics, and Habits of Elite Entrepreneurs

• The Willpower Instinct: How Self-Control Works, Why It Matters, and What You Can Do to Get More of It (עוד לא קראתי, הבא בתור אצלי)

וכמובן שאני מקווה שבקרוב יהיה קורס בנושא של ה-nuSchool.

אני יכול להגיד על עצמי, שאמנם אני מכוון להקים עסק שהוא לא סטודיו לעיצוב, אבל האתגרים בהקמת עסק הם די דומים ומגניבים בטירוף (וקשים בטירוף). אותי זה מגניב וזה בא לי טוב. אבל אני מבין שלא כולם הם כאלה. אז תחשבו טוב טוב איפה אתם נופלים ולאיזה כיוון בא לכם ללכת.

השבוע הלכתי לראות את הגשת פרוייקטי הגמר בשנקר. כמה דרמה יש בהגשת פרוייקטי הגמר: 4 שנים מתנקזות לפרוייקט אחד. המאסטרפיס של הסטודנט. המרצים מצפים מהסטודנט לקונספט מקורי, עיצוב גרפי המראה שליטה בכלים שנלמדו, פרזנטציה מהממת ועדיף שתהיה גם איזו אמירה פוליטית או מסר ביקורטי ופרובוקטיבי. גם ברגע הדרמטי הזה המרצים אינם מקלים ומעבירים ביקורות קשות לסטודנטים שלא עמדו בפרמטרים הנ״ל, ואז כמובן הבכי והתסכול של הסטודנטים שעמלו ולא ישנו כבר חודשים ועכשיו נאמר להם שהם לא מספיק טובים.

איזה כיף.

גם כשאני הגשתי את פרוייקט הגמר שלי לפני כמה שנים, הרגשתי שמשהו לא כל כך הגיוני בתהליך (או יותר נכון לא הבנתי למה כולם סובלים מהתהליך), אבל הפעם מפרספקטיבה של כמה שנים וגם מטקסטים שקראתי בתקופה האחרונה, אני חושב שאני מבין מה לא הגיוני בתהליך הזה.

כדי לעשות עבודה טובה צריך לעבוד הרבה זמן. מלקום גלאדוול חושב שצריך 10,000 שעות כדי להיות ממש טובים, ורוברט גרין טוען שאנחנו צריכים לעבור תהליך התלמדות של 7 שנים לפני שאנחנו בכלל מגיעים לשלב הקראייטיבי בחיים שלנו. בספר שלו Mastery (כתבתי עליו גם לפני שבועיים), הוא מנתח את גדולי היוצרים בכל התחומים ומראה שב-7 השנים הראשונות שלהם הם לרוב לא יצרו שום דבר חדש ומשמעותי, ובעיקר היו עסוקים בלמידה תוך כדי עשייה וחקיינות של מאסטרים אחרים. רק בסיום תקופת ההתמחות הארוכה, לאחר שהידע והניסיון הוטמעו באלפי שעות עבודה, המוח שלהם היה מסוגל לעשות חיבורים חדשים ומעניינים ולייצר עבודה מקורית ומעניינת באמת.

יש לי הרגשה שבתי הספר לעיצוב מצפים מסטודנטים שבקושי עיצבו נטו 1,000 שעות, שעוד אפילו לא השתפשפו לעומק ביסודות העיצוב כגון טיפוגרפיה, צבע ולאייאוט לשלוט ברזי העיצוב ולייצר חיבורים מעניינים ומקוריים של קונספט, יכולות גרפיות, אמירה פוליטית ופרזנטציה. כשהסטודנטים לא מצליחים, הם מרגישים תסכול וכשלון. שלא באשמתם אני חושב. אין להם פשוט מספיק ניסיון כדי לעמוד בסטנדרט הזה.

מה המטרה של פרוייקט הגמר?

בעוד שאני מאמין שהדבר ההגיוני היה שפרוייקט הגמר ישרת את הסטודנט, יש לי הרגשה שפרוייקט הגמר נועד למעשה לשרת את בית הספר. אני לא יודע מה איתכם אבל אני לפני שבחרתי את המוסד שבו הלכתי ללמוד, נסעתי כמה שנים לכמה תערוכות גמר והשלכתי למעשה את רמת העבודות בתערוכה על רמת בית הספר, וכך סיננתי והחלטתי מהו בית הספר הנכון עבורי.

אני לא חושב שיש סוד בכך שבתי הספר רואים בתערוכות הגמר את האקט השיווקי הגדול ביותר שלהם ומתחרים אחד בשני ״למי תהיה תערוכה טובה יותר״. ברור שתערוכה טובה יותר, תביא קהל נרשמים גדול ואיכותי יותר.

בין שתחרות כזו היא לגיטימית או לא, אני חושב שהסטודנט נשכח פה והפך להיות פשוט הביצועיסט שבונה את האקט השיווקי הזה ללא התחשבות בצרכיו או רצונותיו.

אז איך פרוייקט גמר יכול לשרת את הסטודנט? הוא יכול לעזור לו לבנות תיק עבודות, הוא יכול לעזור לו למצוא עבודה והוא יכול גם לתרום לו לפיתוח יכולות.

האם הוא לא עושה את כל הדברים האלה גם ככה?

אני מאמין שלא. מהחוויה שלי בתערוכות גמר בשנים האחרונות, על אף ששם המחלקה הוא ״תקשורת חזותית״, למעשה רוב הפרוייקטים הם אמנותיים לחלוטין, ללא שום קשר ויישום מסחרי וללא קשר למה שנקרא ״העולם האמיתי״. בעצם, אני די בטוח ש״העולם האמיתי״ הוא ביטוי גס בבתי הספר. מספרים לסטודנטים שבחוץ יש רק לקוחות גרועיים, שיבקשו מהם דברים מכוערים ו״מסחריים״, והמקום שלהם להתבטא ולהיות אקספרמנטליים הוא בבית ספר.

אני באופן אישי חושב שהגישה הזו היא מוטעית לחלוטין ויותר מזה – עושה נזק לסטודנט שמבין ש״מסחרי״ זה רע ו״אקספרמנטלי״ זה טוב. סטודנט כזה יתקשה להצליח כמעצב בשוק העבודה, יהיה מתוסכל מעבודתו ומהלקוחות שלו וסביר להניח שאחרי כמה שנים יחליט שהמקצוע לא בשבילו.

אל תבינו לא נכון – אין רע בעייני באקספרימנטים, בשבירת גבולות ובפיתוח שפה אישית. אני פשוט חושב שאלה דברים שאתה מסוגל לעשות רק אחרי שכבר עבדת תקופה ארוכה בתוך הגבולות ואתה שולט לגמרי בהבנת הבסיס. אבל לשבור את הגבולות ולפתח שפה אישית לפני שלמדת את הבסיס (וקורס אחד בשנה ג׳ במיתוג לא אומר שאתה יודע לעשות מיתוג), זה נראה לי מתכון לכשלון.

רעיונות לפרוייקטי גמר אלטרנטיביים

לימדו אותי שלא יפה להעביר ביקורת בלי להציע חלופות. אז הנה. אני מציע. אולי הם לא הכי גאוניים בעולם, ואני אשמח אם תציעו בתגובות רעיונות משלכם, אבל המטרה בעייני היא לייצר פרוייקטים שיכינו את הסטודנט לחיים שמחכים לו אחרי הלימודים בצורה הטובה ביותר.

1. בחירת לקוח החלומות ועבודה על פרוייקט אמיתי – אפשר לדמיין ולתת ביטוי לרצונות ועניין של הסטודנט אבל עדיין להשאר בתחום ״העולם האמיתי״. הסטודנט יכול לבחור לעצמו לקוח חלומות, בין שהלקוח הוא להקה, מגזין, חברה או ארגון שהוא תומך במטרות שלו, ולעבוד על פרוייקט אמיתי של אותו הלקוח – אתר, קמפיין, מיתוג וכו׳. היתרון בפרוייקט שכזה הוא שאין צורך להמציא ״קונספט״ דימיוני ואיתו קהל יעד דימיוני, אלה אפשר להתייחס למותג וקהל האמיתיים שכבר קיימים ולהיות יצירתי רק בתחום העיצוב. דוגמא מעולה לסוג פרוייקט כזה הוא הפרוייקט של אדם ביזנסקי שעשה קליפ ללהקת ה-Shins, ופשוט שלח להם את הקליפ שהוא עשה והם אשכרה אהבו אותו!
2. עבודה עם המנחה על פרוייקט אמיתי מעולם התוכן של המנחה – אני חושב שיש ערך רב בהתמחות מעשית כמו שהיה נהוג לפני שנים. מה שנקרא Apprenticeship. אם הסטודנט היה עובד על פרוייקט אמיתי בצמוד למנחה שלו, הוא היה מרוויח פעמיים: פעם אחת למידה עצומה ושונה בתכלית מהלמידה התיאורתית וביקורתית במהלך הלימודים. פעם שניה פרוייקט אמיתי וחווית עבודה מול לקוח בליווי המנחה, דבר אשר היה יכול לתרום לו גם לקורות החיים בנוסף לתיק העבודות.
3. בחירת בריף מובנה מתוך קטגוריות – אחד השלבים המסתכלים ביותר בפרוייקט הגמר הוא יצירת הבריף. בית הספר שרוצה לתת מקום ביטוי משמעותי לרצונות של הסטודנט למעשה נותן לו חופש גמור, דבר שאשר בתכלס מייצר יותר לחץ, בילבול ותסכול מאשר עוזר. הסטונדטים מבלים תקופה משמעותית במחשבה על מה בא להם לעשות, במקום להשקיע זמן בלעשות. יותר מכך – בגלל שהבחירה בידיים שלהם, הם מרשים לעצמם להתחרט ולשנות כיוון במהלך הפרוייקט, דבר שאשר שוב יותר מבזבז מעוזר. אני מציע לייצר בריפים מובנים עם פרוייקטים לפי קטגוריות והסטודנטים יכולים פשוט לבחור בריף מובנה בהתאם להעדפות שלהם. ברגע שהם בחרו ה״קונספט״ לפרוייקט כבר סגור ולמעשה נשאר להם רק להתמודד בהצלחה עם העיצוב. אם תחשבו על זה, זה גם התהליך שאנחנו עוברים כשאנחנו מקבלים עבודה מהלקוח – הבריף נתון, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו פותרים אותו.

מסתבר שגם בגיל 31 עדיין אפשר ללמוד על עצמך דברים חדשים. הנה, למשל השבוע למדתי על עצמי שאני אוהב לסבול. דווקא חשבתי שאני בן אדם שלא אוהב לסבול, תמיד מנסה לעשות את מה שטוב לו ולא להתלונן. אבל כנראה שטעיתי.

להארה הזו הגעתי בעודי קורא ספר שקיבלתי לפני כמה שבועות מסער, ספר שנקרא Mastery, ומתאר את החיים של דמויות היסטוריות מוצלחות במיוחד בתחומי המוזיקה, אמנות, יזמות וכו׳, ואיך הם הגיעו להיות כל כך מוצלחים וטובים בדבר שהם עושים.

אחת האבחנות המעניינות שהספר עושה, הוא לתאר את התהליך שלוקח לבן אדם כדי להיות ממש מעולה בעבודה שלו ולהפוך ל״מאסטר״. התהליך הוא תהליך ארוך, מייגע, מלא תסכול וסבל: צריך ללמוד ולעבוד המון שנים, לנסות שוב ושוב, ולהכשל שוב ושוב עד שאתה מצליח, להלחם בכל אלה שיגידו לך שלא תצליח ובעיקר בעצמך – בספקות, בפחדים ובקשיים שממלאים אותך. זה לא כל כך נעים.

האבחנה השניה שעושה הספר היא שבניגוד לתקופות אחרות לאורך ההיסטוריה שבהן עבודה קשה וסבל היו מעלות חיוביות שאנשים רצו להתברך בהן, היום הערכים הנפוצים בחברה שלנו מעודדים אותנו לא לעבוד קשה ובטח לא לסבול.

תחשבו על זה: מוזיקאים – אין טעם שתבלו שנים ארוכות ומתסכלות בלנגן במועדונים ריקים ופיתוח יכולות כתיבה וניגון, פשוט בואו לתוכנית ריאליטי ונעשה לכם את החיים קלים וקצרים. רוצים להיות שפים? כנ״ל. רוצים להרזות? נסו את ״דיאטת הפלא – תרזו מהר ובקלות בלי להפסיק לאכול את הדברים שאתם אוהבים״, רוצים להרוויח כסף? הפיס יסדר לכם את החיים.

אנחנו חיים בחברה שבה האמת היא לא סקסית כל כך ולא נוטים להגיד אותה: הצלחה בכל תחום שהוא היא עבודה ממש קשה, היא לוקחת זמן וצריך לעבור חוויות לא נעימות במיוחד בדרך. יותר מזה – החוויות הלא נעימות הן קריטיות להתפתחות שלנו – הצורה שבה אנחנו מתמודדים או פורצים את הגבולות האלה היא מה שעושה אותנו מוצלחים.

ואז ניסיתי לחשוב על עצמי: כבר כתבתי פה בעבר שאני מאמין שעבודה טובה לוקחת זמן, אז את זה אני כבר יודע, אבל האם אני הייתי מוכן לסבול כדי להיות טוב יותר במה שאני עושה? ואז זה הפתיע אותי – פתאום הבנתי שכן. לא שמתי לב אבל לאורך הזמן פיתחתי לעצמי הרגלים לא נעימים במיוחד, שאני ממשיך לעשות אותם כי אני רוצה להיות טוב יותר.

הנה כמה דוגמאות לא כל כך נעימות:

לקום מוקדם כל שבת בבוקר כדי לכתוב את הבלוג
אני חושב שכבר שנתיים, מאז שפתחתי את הבלוג הזה, לא ישנתי מאוחר ביום שבת. ואל תתבלבלו, אני לא מהאנשים האלה שמתעוררים ״טבעית״ מוקדם בבוקר. אני אוהב לישון. מאד. ובכל זאת, כבר שנתיים שאני מכוון שעון מעורר ל-8 בבוקר בכל יום שבת, וקם לכתוב.

זה לא כיף. לפעמים אני אפילו לא יודע על מה אני עומד לכתוב, ואז חוץ מהעובדה שהייתי צריך לקום מוקדם בבוקר, אני גם בפאניקה והלב שלי דופק: ״על מה אני עומד לכתוב לעזאזל?״.

מיותר להגיד שאני לא חייב לעשות את זה. למען האמת אם לא אעשה את זה כלום לא יקרה. ובכל זאת – אני עושה את זה, וכשאני מסיים לעשות את זה ולוחץ Publish, אני שמח שעשיתי את זה. וביום ראשון כשהפוסט מתפרסם אני אפילו יותר שמח. לפעמים אפילו אנשים אומרים לי שהם נהנו לקרוא את הפוסט, אז זו כבר נהיית תחושה אדירה.

ואין ספק שיש הבדל עצום ביכולות הכתיבה שלי עכשיו משהיו כשפתחתי את הבלוג לפני שנתיים, וכשאני חושב מה יהיו יכולות הכתיבה שלי אם אמשיך לעשות את זה עוד 5 או 10 שנים, אני יודע שזה יהיה שווה את זה.

לקום כל יום שעה מוקדם יותר כדי לקרוא או להתאמן
כן. גם במהלך השבוע אני קם יותר מוקדם ממה שאני צריך, וגם זה לא כל כך נעים, וגם את זה אני לא באמת חייב לעשות. אז למה לסבול? כי שעה של קריאה ביום (של ספרות מקצועית), שווה איזה 300 שעות קריאה בשנה, שזה די הרבה ספרים, וכמו איזה קורס, או תואר או משהו כזה – אני ממשיך ללמוד ולהתקדם כל יום.

להקים עסק
לנסות ולהקים עסק זה אחד הדברים הפחות נעימים שעשיתי. אל תבינו לא נכון – יש בזה גם המון דברים חיוביים, אחרת כמובן לא הייתי עושה את זה, אבל יש בזה גם המון פחד, חששות ותסכול ברמות שאין בשום צורה כשאתה שכיר. אצלנו במשפחה יש אמרה: ״השכיר לא אוכל טוב, אבל ישן טוב. העצמאי אוכל טוב, אבל לא ישן טוב״. כשאתה מקים עסק אתה במצב תמידי של חרדה – מה אם זה לא יצליח? מה אם אנשים לא יבואו? אם אף אחד לא יקנה? מה יקרה אם אשאר עם כלום ביד?

אבל אין דרך אחרת לעשות אם זה מלבד להתמודד עם החרדות, ולהמשיך להתקדם גם אם אין לך מושג איך זה עומד להגמר.

לכו תסבלו קצת

״הדרך ארוכה ומפותלת״ אמרו שבק ס׳ כשהיינו קטנים. אני מקווה שיהיה לי את הכח להמשיך להתקדם ולנסות להשתפר ואולי עוד איזה 20-30 שנה אני אהיה ממש טוב במה שאני עושה. מאסטר. אולי. בינתיים, אל תשכחו שזה לא כל כך נורא לסבול בשביל להשתפר. Trust the process – כקשה לכם זה אומר שהשרירים שלכם עובדים.

לפני שבועיים בהמלצת חבר התחלתי לקרוא את הספר "The 4 Hour Chef״. הספר נכתב על ידי בחור בשם טים פריס, שכבר כתב כמה רבי מכר שנגמרים במילים ״4 שעות״ (The 4 Hour Workweek, The 4 Hour Body). הקטע של הבחור הזה הוא איך ללמוד דברים מהר, נגיד ללמוד יפנית בשבועיים או להיות אלוף העולם בטנגו תוך חצי שנה, דברים כאלה. בהתחלה נמנעתי מלקרוא את הספרים שלו כי חשבתי שהוא עוד שרלטן בנוסח ״הנזיר שמכר את הגבינה שלו״, אבל בגלל שאני מחזיק מהבחור שהמליץ לי על הספר, וגם אני אוהב לבשל, אמרתי ״יאללה, בוא ניתן לו צ׳אנס״.

התוצאה הייתה שקרה משהו יותר מעניין מזה שאלמד לבשל ב-4 שעות (למרות שאני בדרך גם לשם).

הפרק הראשון בספר הוקדש לטכניקת הלמידה המהירה שטים פריס פיתח, בה הוא מסביר למה רוב האנשים שמנסים ללמוד דברים נכשלים, ואיך אפשר להעלות את אחוז ההצלחה בעוד אתה מקצר את זמן הלמידה.

התוצאה הייתה שהתחלתי לחשוב על לימודי העיצוב שלי בשנקר, הבעיתיות שבהם ואיך אולי אפשר לשפר אותם. לפני שאני מתחיל למנות את הבעיות שאני רואה ואיך אפשר לטפל בהן חשוב לי להגיד שבסך הכל כן נהנתי מהלימודים שלי בשנקר, ובטוח שלמדתי המון. אבל האם הלימודים היו יכולים להיות קצרים וטובים יותר? כנראה שכן.

הבעיות הנוכחיות בתואר ראשון בעיצוב

נתחיל באורך הלימודים והמחיר. תואר ראשון בעיצוב לוקח 4 שנים לעשות, ומחיר של מוסד מוכר הוא באיזור ה-11,000 שקל לשנה. על פניו מחיר התואר הוא 44,000 ש״ח (לא כולל חומרים וכאלה). אבל המחיר הלא ישיר הוא העובדה שלימודי עיצוב לא ממש מאפשרים לסטודנטים לעבוד. חלק קטן עושים את זה, אבל משלמים בלילות לבנים ובתפקוד פחות טוב. נניח שסטודנט לא עובד, ונניח שהוא יכל לעבוד בעבודה שתכניס לו 5,000 ש״ח גם בלי התואר, אז העלות של לא לעבוד 4 שנים היא – 240,000 ש״ח. יחד עם דמי הלימוד וחומרים אנחנו מגיעים לעלות של סביבות ה-300,000 ש״ח לתואר בעיצוב.

אז יכול להיות שתואר אקדמאי מחייב X שעות לימוד כדי לתת תואר, אבל אתם חייבים להסכים שעלות כוללת של 300,000 ש״ח ו-4 שנים הן עלות שלא כל אחד במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו. וזו כבר בעיה.

הדבר השני שמטריד אותי: מניסיוני, לא המון אנשים פורשים / נזרקים מהלימודים במהלכם. אין לי נתונים מדוייקים אבל אני מניח שיותר מ-85% אחוז מהאנשים שמתחילים את התואר, גם מסיימים אותו. האינטרס של מוסדות החינוך הוא ברור – אי אפשר להביא סטודנט אחר במקום סטודנט שנה ב׳, ואנחנו צריכים את דמי הלימוד, אז נשאיר את הסטודנט. גם אם הוא לא מתאים, וגם אם כבר הבנו שמעצב לא יצא ממנו.

מצד שני – כמות האנשים שאחרי שסיימו את התואר, או אחרי שעבדו שנה שנתיים, החליטו שהמקצוע לא בשבילם הוא גדול יותר. שוב, אין לי נתונים מדוייקים, אבל חבר שסיים לפני 10 שנים אמר לי שיותר מ-50% מהחברה שהיו איתו בשכבה הם לא מעצבים היום.

אז נשאלת השאלה – בהנחה ואנחנו יודעים שלא כל מי שהוא ללמוד עיצוב מתאים ורוצה להיות בתחום, איך אפשר למזער את ההשקעה הראשונית שלו, כלומר לחסוך לו 300,000 ש״ח ו-4 שנים עם הרבה לילות לבנים.

הבעיה האחרונה: בגלל צורת הלימוד הנוכחית, סטודנטים לא באמת מבינים מה זה אומר להיות מעצב (כלומר לעצב עם לקוחות), עד שהם מסיימים את התואר. כשזה קורה, הם מתאכזבים ללמוד שיש עוד גורם המעורב בתהליך (הלקוח) והגורם הזה הורס להם את כל הכיף. זו עוד אחת מהסיבות שמעצבים מפסיקים להיות מעצבים, וחבל – עדיף היה להראות להם את ה״אמת״ לגבי מקצוע העיצוב לפני שהם השקיע את כל הזמן והכסף זה.

איך פותרים את בעיית החינוך לעיצוב?

יכול להיות שחלקכם חושבים שאי אפשר ללמד עיצוב בפחות מ-4 שנים. אני חולק עליכם.

יכול להיות שאתם חושבים שצריך את הזמן הזה כדי ״להתנסות״ בכל מיני דברים. אני מסכים שצריך להתנסות, אבל לא צריך 4 שנים בשביל זה, ואסור להפסיק להתנסות אחרי סוף הלימודים גם ככה.

יכול להיות שאתם חושבים שכבר יש אלטנטיבות זולות ומהירות, סטייל ״קורסים מקצועיים״, אבל הם לא מוכיחים את עצמם – אני מסכים. אין היום אלטרנטיבה אמיתית לבתי הספר הגדולים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה.

הנה כמה מחשבות שלי איך אפשר לבנות תוכנית לימודים טובה יותר:

להוריד את כל מה שלא צריך. להוסיף את מה שחסר.
הנה רשימה של דברים שלמדתי ולמרות שזה היה נחמד, זה היה בזבוז זמן מוחלט: תולדות האמנות, כלכלה, רישום, כל שיעורי הבחירה (היסטוריה של אדריכלות, היסטוריה של קולנוע), סמינריונים ובטח יש עוד ששכחתי.

שלא תבינו לא נכון – אני לא חושב שהנושאים האלה לא חשובים או מעניינים, להפך. אבל אין שום קשר בינם לבין היכולות שלי כמעצב. אני מסכים שעדיף להרחיב אופקים כמה שיותר, ואני מסכים שככול שיש למעצב יותר מקורות השראה הוא יהיה מעצב טוב יותר, אבל (וזה אבל חשוב) זה לא הכרחי כדי להיות מעצב, ואני יכול ללמוד את הדברים האלה בזמני הפנוי ולפי העניין הפרטי שלי.

מצד שני, הנה כל הדברים החשובים שלא טרחו ללמד אותי: איך לעבוד עם לקוחות, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להציג מצגות, איך למכור את עצמי, אסטרטגיה, איך להתבדל בשוק העיצוב ואיך להמשיך להתפתח לבד בהמשך הדרך.

הסיבה שאני חושב שצריך להתחיל עם תוכנית בסיסית ולתת אפשרות לתוכניות המשך היא מהסיבה שסטודנטים יוכלו לצאת במהירות לשוק העבודה ולראות האם המקצוע הוא בשבילם. אני מאמין ששנה בשוק העבודה היא שוות ערך ל-3 שנים בלימודים.

להפסיק ללמד בבועה. ללמוד תוך כדי עשייה אמיתית.
יש משהו נחמד בזה שבמשך 4 שנים עובדים בלי לקוחות. אפשר להמציא פרוייקטים, מקבלים הערות רק מקולגות אינטיליגנטים, ואפשר לעסוק רק במה שכיף לך.

אבל הכיף הזה מייצר המון המון תיסכול כשמתברר לך שאת המשך שאירת חייך לא תעשה בבועה הקטנה והנחמדה שלך ותאלץ לעבוד עם אנשים אמיתיים, וכמו שאמר ידידנו סארטר: ״הגיהנום הוא הזולת״.

אני מציע שלימודי העיצוב יעשו בפורמט שנותן תחושה של פרוייקט אמיתי – עבודה מול לקוחת, שמצריכה תקשורת, שמצריכה הקשבה והתפשרות, שמצריכה הצגת העבודה שלך (ואני לא מדבר על להציג אותו לחברים שלך לכיתה שכבר ראו אותו בשבוע שעבר והם נורא נחמדים).

ולגבי אקספרימנטים עיצוביים, פרוייקטים אישיים וכאלה? מעצבים כמו נדב ברקן (וגם סגמייסטר לצורך העניין) מוכיחים לי כל הזמן שגם מעצבים עובדים יכולים לקחת את הזמן כדי לעשות פרוייקטים אישיים, ולהפך – זה הכרחי כדי לשמור על שפיות ולהתפתח כמעצב. אבל אין הכרח אמיתי לבזבז 4 שנים מהחיים שלך על כאלה לפני שאתה יודע אם אתה אוהב את המקצוע שתתפרנס ממנו.

הלימודים אף פעם לא נגמרים. חשוב ללמד איך ממשיכים ללמוד.
שנה לפני שהתחלתי ללמוד, לימודי הפלאש בשנקר היו שיעור בחירה. כשאני הגעתי, החליטה ההנהלה שלימודי הפלאש יהיו חובה, כי מעצבים היום לא יכולים להסתדר בלי זה.

סטיב ג׳ובס בטח מתפקע מצחוק בקבר, ויש לי הרגשה טובה שהסטודנטים שמגיעים היום לשנקר לא יודעים אפילו מה זה פלאש.

מצד שני, מעצבים שלא יודעים היום איך לבנות אתרים, או לעצב אפליקציות נמצאים בעמדת נחיתות משמעותית בשוק, ואלו שני דברים שלא באמת לימדו אותנו (אולי רק את אלה שהיו במגמת ״אינטראקטיב״, כאילו שיש היום משהו שהוא לא אינטראקטיבי בעולם).

הנקודה היא זו – בית ספר אמור לתת לסטודנטים כלים, אבל בגלל שאין לנו מושג איך יראה העולם עוד 5 או 10 שנים, חובה שאחד הכלים הזה יהיה ״איך להמשיך וללמוד דברים גם אחרי הלימודים״. סטודנט שלא יודע להמשיך וללמוד יהפוך למיושן במהירות הבזק.

אז איך מתקדמים מכאן?

התשובה הכנה – אין לי מושג. מאז שהתחלתי לחשוב על הנושא לפני שבועיים, המוח שלי עובד נון-סטופ בניסיון למצוא רעיון לפורמט חדש, כזה שאולי נוכל ליישם ב-nuSchool. אבל האמת היא שעדיין לא הצלחתי למצוא אותו.

אני אשמח אם תכתבו בתגובות את הרעיונות שלכם לגבי מה לא עובד היום בחינוך לעיצוב, ואיך לדעתכם אנחנו יכולים לבנות משהו טוב יותר.

תודה! ובהצלחה לנו.

השבוע הייתי במילואים. רצה המזל וזה היה היום שבו החליטו שם ברצועת עזה לירות עלינו מלא טילים תגובה לירי שאנחנו עשינו, מה שחייב אותנו להגיב לירי שלהם, מה שחייב אותם להגיב שוב לירי שלנו. מתוסכלים, דיברנו שוב על המעגל הלא נגמר, ואז על הסכסוך בכלל עד שאמרתי להם שאין מה לדאוג – כשהסינים יגיעו לכבוש אותנו, הם יכריחו אותנו להסתדר עם הערבים, ואז כולנו נחיה בשלום. ונדבר סינית.

אני לא יודע אם באמת הסינים יכבשו את העולם או שאנחנו נעבור לגור בחלליות של אלון מאסק, או שהמחשבים יפתחו רגשות ויתחילו להלחם בנו. מה שבטוח לפי תיאוריית הברבור השחור הוא שמשהו לא צפוי שנראה לנו עכשיו כחסר סיכוי יקרה והעתיד יראה מאד אחרת ממה שאנחנו מדמיינים.

זה מביא אותי לשאלה: איך אני יכול להתכונן לדבר כזה? כבר עכשיו זה לא קל לי להתחרות בהודים שעושים את העבודה שלי ברבע מחיר, או בתוכנה שעושה את העבודה שלי בחינם. מה יקרה עוד 10 שנים? עוד 20 שנה?

הנה 5 דברים שאני משקיע בהם היום כדי להיות מוכן טוב יותר לכל עתיד שלא יגיע -

להבין עסקים

אחד הדברים שלא לימדו אותי בבית הספר לעיצוב והוא בין הסיבות שאנחנו מקימים את ה-nuSchool, הוא ההבנה שלא משנה מה אני עושה, ואם אני שכיר או עצמאי – אני חייב להבין בעסקים. כל עוד אני בשוק העבודה אני חייב להבין את השוק שלי ואיך מתנהלים בו. אני חייב להבין שאני כמעצב מתנהל ממש כמו חברה עם מטרות – להיות רווחי וגם לעשות מוצר שאני מאמין בו. וכמו שחברה צריכה לפתח חדשנות כדי להתמודד עם השינויים בשוק, גם אני צריך להשקיע ב״מחקר ופיתוח״ של עצמי כדי להיות מוכן לשינויים בשוק.

בנוסף, אחת ההבנות החשובות ביותר שלי היא שהמטרה שלנו כמעצבים היא לעזור לפתור בעיות עסקיות. לקוחות באים אלינו ומבקשים כל מיני תוצרים – לוגו, אתר או אפליקציה. מאחורי הבקשה הזו יש איזשהו רציונל או שאיפה עסקית ועד שלא נבין אותה, נדע לרדת לעומקה ולתת לה מענה אמיתי, אנחנו סתם עושים עיצוב שיטחי. זה אומר שאני באמת צריכים להבין גם את העסק של הלקוח שלנו, להבין את התחרות והמודלים הכלכליים בשוק הזה. יכול להיות שהפתרון האמיתי לבעיה של הלקוח היא לא בעיצוב לוגו חדש אלה בשינוי המוצר. אנחנו חייבים לזכור שהתפקיד האמיתי שלנו, בין שהלקוח יודע את זה או לא, הוא לפתור לו את הבעיה ולא רק לעצב מה שמבקשים מאיתנו.

להבין טכנולוגיה

כולנו עובדים כל היום עם טכנולוגיה. זה לא משנה אם הטכנולוגיה הזו היא טרקטור בשדה, עפרון או פוטושופ. אבל איכשהו עדיין אני רואה מעצבים סביבי שחושבים שיש להם את הפריווילגיה לשנוא טכנולוגיה או לפחות להתעלם ממנה. טכנולוגיה זה כלי. אני לא משתמש במחרשה כי אני חושב שזה מגניב, אלה כאם הייתי צריך לחרוש את השדה ביד זה היה לוקח לי פי 100 זמן. מעצבים שבוחרים להתעלם מטכנולוגיות חדשות, מתוך אהבה רומנטית לכלים הישנים, מתוך עצלנות או איזשהו אידאל, כאילו ממשיכים לחרוש את השדה באופן ידני.

כמו בהשקעה במחקר ופיתוח – גם כאן אני נדרש להשקיע זמן, כסף ומאמצים כדי ללמוד טכנולוגיות חדשות. בשבוע שעבר לקחתי כמה שעות כדי ללמוד את Webflow, כלי מדהים וחדש שמאפשר לבנות סוף סוף אתר כמו שצריך בלי לכתוב קוד. כמו Wix אבל למעצבים שלא רוצים לעבוד עם טמפלייט. הכלי הזה מאפשר לי עכשיו להוציא לפועל פרוייקטים שלא הייתי מסוגל לעשות בלי מתכנת עד לפני שבוע, ובפרוייקטים מורכבים שבהם גם ככה אני עובד עם מתכנת – זה חוסך לנו עשרות שעות פיתוח מיותרות.

הבנה בטכנולוגיות שרלוונטיות למקצוע שלי, אבל גם בכלל בטכנולוגיות באופן כללי היא יכולת ששמה אתכם בקו הקדמי של המקצוע שלכם. יותר מוכן לעתיד מזה אי אפשר להיות.

לא להיות הודי

כמובן שאין לי שום דבר נגד הודים. להפך, אני מפרגן להם. לפעמים אפילו עובד איתם. אבל לפעמים אני גם בתחרות איתם. העניין הוא שלהודים יש גישה לכל המידע שלי יש אליו גישה: גם הם יכולים להזמין ספרים באמזון כדי ללמוד עסקים, או לראות וידאו ב-lynda.com כדי ללמוד טכנולוגיה חדשה, ועדיין הם חיים במקום שמאפשר להם לגבות שכר נמוך משמעותית ממני ולהיות רווחיים.

אז איך אני יכול לנצח בתחרות הזו?

התשובה היא לא חד משמעית. אני חושב שבשוק הישראלי הייתרון שלי הוא שאני פה, אני ישראלי ואני דובר עברית. זה אומר שאני יכול לפתח ולהשקיע במערכת יחסים עם הלקוח שלי בצורה טובה פי 1,000 מההודים ולכן יש לי סיכויים טובים מאד לנצח. עכשיו כשאני מבין את החשיבות הזו, פתאום נראה לי מוזר שמעצבים אחרים נרתעים ממערכת היחסים עם הלקוח – מעדיפים לדבר איתו כמה שפחות, ושונאים את העבודה מולו.

כדי לנצח בתחרות מול מחיר זול יותר חובה להשתמש בכלי שזמין לנו שהוא לתת שירות טוב ולהיות נגישים ללקוחות שלנו.

בשוק הבין-לאומי, המצב קשה יותר. אם אני עובד עם הלקוח שלי בארה״ב בסקייפ, אז מבחינתו אני הודי פשוט יקר יותר. יכול להיות שנכון להיום הכישורים שלי גבוהיים יותר, אבל אני מאמין שבתוך כמה שנים ההודים ידביקו את הפער. אז השאלה איך אני אשקיע את השנים הקרובות בכדי להגדיל את הפער? התשובה בנקודה הבאה.

להמשיך ללמוד

דיברתי על להשקיע ב״מחקר ופיתוח״ של עצמנו כחברה. מה שזה אומר בפועל הוא שתמיד צריך להמשיך ללמוד. גם דברים שהם קשורים באופן ישיר למקצוע שלנו, אבל גם דברים אחרים, לא קשורים בעליל.

בחברות גדולות מדברים היום כל הזמן על ״חדשנות״ ואיך אי אפשר לייצר חדשנות בכח, אבל אפשר לייצר תנאים שבהם נוצרת חדשנות.

התנאים האלו כוללים מקום שבו אפשר לנסות רעיונות חדשים – אקספרימנטים שאתם עושים לבד או עם אנשים אחרים, למטרות רווח או לא, פשוט לשם הניסיון. סביבה תומכת, שאנחנו לא מפחדים להכשל בה – חברים שמעודדים אותנו להמשיך ולנסות, או לקוחות שמוכנים לקחת סיכונים כדי לעשות משהו חדש. הפריה הדדית של רעיונות בינכם לבין אנשים אחרים, לפעמים מדיציפלינות שונות. חופשים וטיולים שחושפים אתכם לתרבויות חדשות ולמקומות חדשים. כל אלה מייצרים חיבורים שיכולים לייצר דברים שלא ידעתם שקיימים בכם – ואולי יובילו גם לייתרון בשוק בסופו של דבר.

לעקוב אחרי מודעות הדרושים

כבר כתבתי פה מזמן שאני חולה על מודעות דרושים. תמיד כיף לי לדעת מה האלטרנטיבות שעומדות בפני, האם יכלתי להתקבל לעבודה שם, מה הדרישות ומה התנאים.

אבל חוץ מהסטייה הפרטית שלי, לעקוב אחרי מודעות הדרושים של החברות הטובות בעולם, המודעות גם מצביעות על השינוי שקורה בשוק: מה מחפשים יותר, איזה תכונות ומה הניסיון הרלוונטי? כך אני יודע מה הדברים שחסרים לי ודורשים עבודה.

בשנה האחרונה אני רואה שינוי משמעותי ביותר בדרך שבה החברות הטובות בעולם (לפחות בעייני) מתנהלות ומה הדרישות שהן מחפשות בעובדים שלהן. יותר ויותר חברות עוברות למודל שבו הניהול הוא לא כזה שבו הבוס אומר לך מה לעשות, אלה מודל הרבה יותר פתוח וגמיש בו העובד נדרש להניע את עצמו לפעולה. חברות קיצוניות גם ביטלו את מודל ההנהלה בכלל ועכשיו כולם מנהלים את עצמם.

השבוע קראתי את המצגת חברה של נטפליקס שמתארת את הערכים של החברה ואיזה עובדים היא מחפשת, אני ממליץ לכם לקחת כמה דקות כדי לעבור על זה כי אני מאמין שעוד ועוד חברות יתחילו להתנהל ככה בקרוב:

סיכום

לאף אחד אין מושג איך יראה המקום הזה עוד 20 שנה. מי שמבטיח לכם משהו, הוא כנראה שרלטן או הוזה. הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות בינתיים הוא להשקיע בעצמנו.