שנאתי את העבודה כביצועיסט.

לא ידעתי מה אני רוצה יותר: למות או להרוג את הארט-דירקטור שאומר לי מה לעשות.

מהות העבודה כביצועיסט היא לעשות מה שאומרים לך. לא תפקיד אידאלי בשבילי.

לא הבנתי איך זה יכול להיות שבא איזה ארט, מקשקש איזה חירטוט על נייר והולך לעשן ג׳ונייט על הגג. אני אעבוד עכשיו 7 שעות כדי לבצע את הרעיון שלו, ואז הוא יקבל את כל הקרדיט וגם משכורת טובה יותר.

הדבר היחידי שהיה יותר הזוי מזה, היה תפקיד מנהל הקריאייטיב: הוא היה רק יושב בחדר ואומר לארטים שהרעיונות שלהם גרועים, ואז מעשן את הג׳וינט בחדר (מנהלים לא צריכים לעלול לגג כדי לעשן). מדי פעם הוא היה הולך להציג רעיונות של אנשים אחרים ללקוחות, ואז הוא היה מקבל את הקרדיט, וכמובן, משכורת יותר טובה משל הארטים.

הייתה לי הרגשה שיש פה איזושהי שחיתות קפיטליסטית. הרגשתי כמו צ׳ה גווארה של הסטודיו המייצג את מעמד הפועלים ומנסה לארגן מרד: ״זה לא יכול להיות! אנחנו קורעים את התחת במפעל, עובדים עד 2 בלילה, והם מקבלים את כל הכסף והתהילה. אנחנו חייבים למרוד. בלעדינו הם לא יכולים לעשות כלום! הם אפילו לא זוכרים איך עושים ריבוע בפריהנד״. כן. פעם היו עובדים בפריהנד. אל תשאלו.

אבל אני טעיתי. לא הייתה שחיתות. אני פשוט לא הבנתי איך המערכת עובדת. ואני לא מדבר על המערכת של משרדי פרסום. אני אפילו לא מדבר על המערכת הקפיטליסטית. אני מדבר על המערכת של יצירת ערך בעולם.

הרעיון הוא מאד מאד פשוט, אבל עדיין, אף אחד לא טרח להסביר לי אותו בבירור:
המיקום שלך ב״שרשרת המזון״ של החברה שבה אתה נמצא נקבע ע״י כמה ערך אתה מביא לאנשים אחרים.
זהו. זה הכל.

אם אתה פותר בעיות קטנות וזניחות, אתה לא מביא הרבה ערך. אם אתה פותר בעיות גדולות וחשובות, אתה מביא הרבה ערך. אם אתה מביא הרבה ערך, אתה ממוקם גבוהה בשרשרת המזון של האנושות.

אם נתייחס שוב למשרד הפרסום בו עבדתי:

• אני פתרתי את בעיית הביצוע של הרעיונות הפרסומיים. זו בעיה יחסית קטנה וזניחה – כמעט כל בן אדם שיודע פוטושופ / אינדיזיין יכול לפתור את הבעיה הזו, בלי תואר וגם בלי כשרון או יכולות יצירתיות גדולות במיוחד.

• הארטים פתרו את בעיית הרעיונות. שזו הבעיה חשובה יותר, כי רעיונות זה בסופו של דבר מה שהחברה מוכרת ללקוחות שלה. יש פחות אנשים שמסוגלים להביא רעיונות טובים ולכן מי שיודע לפתור את הבעיה הזו ממוקם גבוהה יותר בשרשרת המזון.

• מנהל הקריאייטיב, פתר 2 בעיות: גם סינן רעיונות לא טובים וגם מכר את הרעיון ללקוח. שזו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה, כי כמו שאנחנו יודעים, רוב הלקוחות שלנו לא יזהו רעיון טוב גם אם הוא יזיין אותם בתחת (סליחה על השפה, פרפרזה על בוקובסקי). אם הלקוחות לא יקנו את הרעיונות הטובים של הארטים אין טעם בכל משרד הפרסום. היות ולצערנו רוב אנשי הקריאייטיב הם חסרי מושג בתחום המכירות, האנשים שיודעים למכור רעיונות מביאים יותר ערך וממוקמים גובהה יותר בשרשרת המזון.

• אפשר להמשיך הלאה עד מנכ״ל החברה, שמטפל בבעיות בסדר הגודל הגדול ביותר: דואג שכל המשרד ימשיך להתנהל בלי בעיות, דואג להביא לקוחות גדולים חדשים ולמנוע מלקוחות אחרים לעזוב. אם הוא לא ינהל את החברה כמו שצריך, אף אחד מתחתיו לא יקבל את ההזדמנות לעשות את העבודה שלו, ולכן הוא מביא הכי הרבה ערך.

זה נכון שהמודל הזה לא תמיד מדוייק, בעיקר בחברות ציבוריות ובכל מיני מקומות שבהם יש מינויים פוליטיים ומנכ״לים מקבלים משכורות מטורפות בלי להביא ערך (להפך – לפעמים הם עושים נזק ועדיין מקבלים בונוס. ר״ע בנק לאומי). אבל בגדול – ככה העולם עובד.

אני למדתי את זה לאט לאט כשפתאום שמתי לב, שלמרות שלקוחות באים אלי בשביל עיצוב, למעשה יותר חשוב להם שאעזור להם להבין את המוצר ואת הצעת הערך שלהם. זו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה בשבילם מאשר לעצב ממשק או מותג מעולה. אם יש מוצר גרוע, לא יעזור העיצוב הטוב בעולם.

ברגע שהתחלתי לעזור ללקוחות עם בעיות גדולות וחשובות יותר מאשר רק העיצוב הגרפי, תכף ומיד הרגשתי את ההתקדמות בשרשרת המזון של המעצבים. זה מתבטא בכסף, חופש ואפשרויות.

כדי להתקדם בשרשרת אתם צריכים להכיר טוב יותר את הלקוחות שלכם. תלמדו מה באמת חשוב להם ומהן הבעיות האמת גדולות בעסק שלהם. אז תשתמשו בכלים שיש לכם כמעצבים, או תלמדו כלים חדשים כדי לעזור להם לפתור אותן.

-

[הערה: את הרעיון של שרשרת הערך שמעתי בפודקאסט ״השבוע״ (פודקאסט בעברית על סטארטאפים) בפרק שמדבר על פרילאנסרים. אני ממליץ לכם לשמוע את הפרק. אני חושב שתלמדו הרבה, כולל העובדה שיש פרילאנסרים שמרוויחים 100,000 ₪ בחודש, כי הם מביאים מלא ערך]

אם יש משהו שמעצבן אותי – זה אנשים שמנסים לחרטט אותי.
״סמוך עלי! זה כדאי לך!״. באמת? לא סומך עליך, וכדאי שתתחיל להסביר לי בדיוק למה זה כדאי לי או שהשיחה ביננו נגמרת.

בתקופה האחרונה אני הולך ברחוב ומרגיש יותר ויותר שמותגים מסביבי מנסים לחרטט אותי:
״להיות ראשון זה מחייב״, ״קפה מאד״, ״הרבה יותר ממסעדה״, ״מאפים ועוד״,  ״לא רק בית מלון״.
ואני לא מצליח להבין – למה אתם בדיוק מחוייבים? אתם מאד מה? יותר ממה? איך בדיוק אתם לא עוד סתם ואתם יותר.

נראה שחלק מבעלי עסקים חושבים שהדרך הטובה ביותר להגיע לאנשים היא לפזר הבטחות מספיק מעורפלות כדי שלעולם לא נוכל לבוא בטענות שלא קיבלנו את מה ששילמנו עבורו.

אז זהו שהימים הנחמדים האלו כבר עברו. אנחנו חיים בעידן של שקיפות ואינטרנט, בו כולנו משתפים עם חברים שלנו את דעתינו האמיתית על מקומות ומותגים והיכולת לחרטט אותנו הולכת ונעלמת. בעידן כזה אני מצפה ממותגים שיתקשרו את הערך שהם מביאים לי בכנות כדי להסביר לי למה שיהיה לי אכפת.

הסיבה שאני כותב על זה כאן, היא שהרבה פעמים זה חלק מתפקידו של המעצב בתהליך המיתוג לעזור לבעל העסק להבין איך הוא באמת יותר טוב ולתקשר את זה ללקוחות, בין שבאמצעות Tag line, או באמצעות העיצוב עצמו. הרבה פעמים, בעל העסק לא ממש יודע לתקשר את ה״ייתרון״ הזה במילים, ולכן זה התפקיד של המעצב לעזור לו, כמו פסיכולוג, לגלות את הערכים והייתרונות שלו כדי לתקשר אותם.

במה אתם מאמינים? מה הסיפור שלכם?

דרך אחת לעשות את זה היא להכיר לעומק את הלקוח ולהבין למה הוא עושה דברים כמו שהוא עושה אותם, למה הוא בנה את העסק שלו בצורה הזו, ומה הסיפור שמיוחד לו.

האם יש אלמנט משפחתי בעסק? האם זה חלום הילדות שלו?

מאחורי כל בן אדם (ועסק זה בדרך כלל תוצר של בן אדם, או כמה שותפים), מסתתר בדרך כלל סיפור שיחודי רק לו, ואותו אפשר לתקשר בכנות ושקיפות.
הרבה פעמים מעצבים מנסים לעשות את זה על ידי מיפוי ה״ערכים״, אבל נופלים לקלישאות רגילות וגנריות בסגנון: העסק שלי מאמין במצויינות! באיכות! ברמה הגבוהה ביותר!
אבל אלו ערכי בסיס שנמצאים בבסיסו של כל עסק, אחת העסק יהיה גרוע ויסגר. אלו לא ערכים מבדלים שמספרים סיפור מיוחד ושונה על העסק. אלו הדברים שצריך לחפש.

אם אתם לא מיוחדים, תייצרו ייחוד

עסקים מסויימים, מה לעשות, אין מאחוריהם שום סיפור אמיתי ומרגש.

יש פה יזם שמאמין בלעשות כסף. אחלה, זה לא דבר רע. אבל כדי לייצר מותג מעניין, ולגרום לאנשים אכפתיות ואפילו אהבה כלפי המותג, אנחנו צריכים יותר מהבטחה גנרית ומעורפלת שהמסעדה היא ״יותר מסתם מסעדה״.

במקרה הזה אני מאמין שזה חלק מתפקידו של המעצב להסביר ליזם שצריך להביא ערך מוסף וקונקרטי. לפעמים זה למתג את המסעדה סביב השף, לפעמים זה ע״י עיצוב תפריטים מעניינים או מיוחדים, או דברים נחמדים שאפשר להביא לילדים, הרעיונות הם אין סופיים ברגע שקיבלתם את ההחלטה לא להיות סתם עוד מסעדה שמחרטטת שהיא יותר מרק מסעדה.

דמיינו עולם שבו אומרים את הדברים כמו שהם:

״ברוכים הבאים למחלקה לתקשורת חזותית! פה נלמד אתכם את כל הכלים כדי לשטוף את המוח של שאר האנשים בחברה! נשתמש בכישורינו בכדי לגרום לאנשים לקשור את רגשותיהם התת-מודעים עם מוצרים בכדי למכור להם יותר או בכדי לגרום להם להאמין ברעיון פוליטי כזה או אחר. בנוסף נלמד אתכם איך לנצל את הבאגים במוחו של האדם הפשוט באמצעות טריקים של פסיכולוגיה התנהגותית בכדי לגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים: לצחוק, לבכות, להקליק וכמובן: לקנות. אנחנו בטוחים שתיהנו לקחת חלק באליטה המניפולטיבית השולטת באנושות. בהצלחה!״.

רגע. מה??
אני בכלל הלכתי ללמוד עיצוב כי רציתי לעשות את העולם קצת יותר יפה ונעים לשימוש. מה קשור עכשיו לשטוף את המוח של אנשים? מה בין זה לבין העבודה שלי?

מה הקשר בין פרויד למיתוג?

השבוע, בהמלצתו של בן, ראיתי מיני סידרה של ה-BBC שנקראת "The Century Of The Self״. הסדרה הזו (4 פרקים), פוצצה לי את המוח, ואני ממליץ לכל אחד מכם (בלי קשר למקצוע שלכם) לראות אותה. הסדרה מראה איך הרעיונות של פרויד מתחילת המאה נוצלו על ידי התעשיינים ופוליטיקאים בכדי לפתח סוג חדש של שיווק – כזה שמייצר שימוש בדחפים והרצונות הלא מודעים שלנו בכדי לקנות מוצרים. זה מדהים לראות איך כל החברה שגדלנו לתוכה, כולל האתוס הגדול ביותר שלנו של אינדיוידואליזם, והצורך שלנו לבטא את עצמנו באמצעות המוצרים שאנחנו קונים, נובע מאותו המקום: קבוצה של פסיכולוגים בשירות התאגידים הגדולים המעוניינים לגרום לנו רק לקנות ולקנות, ועל ידי כך גם להרדים אותנו לשאר הבעיות בחברה כדי שלא נמרוד בטעות.

הסדרה פתאום שמה את כל העבודה שעשיתי לאורך השנים בקונטקסט שונה. פתאום הבנתי איך כל הטכניקות שלימדו אותי להשתמש בהם בתהליך המיתוג כמו: יצירת חיבור רגשי, פירמידת הצרכים של מסלאו ופניה לערך הרגשי ולא הפונקציונלי הם כולם כלים שפותחו על ידי פסיכולוגים בשילוב עם חברות פרסום בכדי לגרום לאנשים להתנהג בצורה לא רציונלית ולקנות דברים, גם אם הם לא באמת צריכים אותם.

מה הקשר בין דן אריאלי ודניאל כהנמן לעיצוב?

ממש בלי קשר לסדרה, התחלתי השבוע לקרוא את הספר ״לחשוב לאט, לחשוב מהר״ של דניאל כהנמן, פסיכולוג קגניטיבי וזוכה פרס נובל לכלכלה. הספר מדבר על 2 מערכות החשיבה שעובדות במוח שלנו: האחת אינטואיטיבית מהירה, והשניה רציונלית ואיטית. כהנמן מסביר ומראה על ידי מחקרים שלמרות שרובנו חושבים שאנחנו אנשים רציונלים ומקבלים החלטות הגיוניות באצמעות המערכת האיטית והרציונלית, אבל האמת היא שרוב ההחלטות שלנו מתקבלות באיזור אינטואיטיבי, מהיר ותת-מודע של המוח שלנו. ולא רק שרוב ההחלטות מתקבלות בתת-מודע, הוא גם חשוף לכל מיני ״באגים״ וטעויות וגורם לנו לקבל החלטות לא בהכרח נכונות.

הספר מזכיר לי מאד את הרעיונות שמעלה דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית שכתב את הספר ״לא רציונלי ולא במקרה״ בכך שהרבה מהתובנות של המחקרים האלה מיושמות בעולם האמיתי, בעיקר בכדי למכור לאנשים יותר דברים.

מסתבר שהמוח שלנו מכיל הרבה ״באגים״ ואפשר לכוון את ההתנהגות שלנו על ידי כל מיני טריקים: אנשים ילחצו על כפתור ירוק יותר מאשר על כפתור סגול בלי קשר למה כתוב שם, אנשים יבחרו את המחיר הבינוני מתוך 3 אפשרויות, אנשים יאמינו למשהו אם הם שמעו אותו מספיק פעמים, ואנשים יאמינו לטקסט שכתוב בפונט קריא יותר ולא מצריך מאמץ.

המון מה״טריקים״ האלה, אנחנו כמעצבים משתמשים בהם בלי לחשוב עליהם. זה ברור ש״ככה עושים עיצוב טוב״. זה ברור שככה האריזה תמכור יותר, או האתר ייצר יותר משתמשים משלמים. אחרי הכל – זה התפקיד של העיצוב לא? בשביל זה משלמים לנו.

אז מה כל זה אומר על המקצוע שלנו?

לגבי דבר אחד אין ספק: השיטה עובדת.

כולנו ממשיכים להתרגש מהבטחות מרגשות של מותגים אלו או אחרים וכולנו ממשיכים לקנות כדי להראות שאנחנו מיוחדים ולבטא את עצמנו. כולנו ללא יוצא מן הכלל מושפעים מהמניפולציות שמפעילים עלינו המותגים והתקשורת.

האם זה רע? האם זה טוב? האם צריך להלחץ מזה שכל היום שוטפים לנו את המוח? האם אנחנו צריכים להרגיש רע עם העובדה שכמעצבים אנחנו עוזרים לאנשים לשטוף את המוח של אנשים אחרים?

התשובה היא: אין לי מושג.

בתוך בן אדם שמאמין בכנות, ומנסה להרים עכשיו עסק חדש אני מתלבט ביני ובין עצמי איך אפשר לייצר תקשורת אמיתית ולא מניפולטיבית עם בני אדם, וגם אם יש דרך כזו – האם היא טובה יותר והאם עסק יכול להצליח כשהמתחרים שלו משתמשים בטקטיקות מניפולטיביות כאלה?

מה שבטוח הוא מה שאמר דוד של ספיידרמן: With great power comes great responsibility. ואנחנו חייבים להבין את הכוח והאחריות שלנו כאנשים שמעצבים, ולהחליט עם מי אנחנו עובדים ולמי אנחנו לא מוכנים לעזור.

כשסיימתי את הלימודים חשבתי שעומדות לפני רק 2 אופציות: להיות מעצב גרפי בסטודיו, או להיות פרילאנסר שעושה פרוייקטים של עיצוב גרפי ללקוחות שונים. למען האמת, בבית הספר לא דיברו איתי בכלל על מה אני אעשה כשאהיה גדול. הם אמנם טרחו לציין שוב ושוב שפרסום זה מהשטן, ושהדבר הכי עילאי וחשוב שאני יכול לעשות הוא לעצב קטלוגים לאמנים ומוזיאונים, אבל אף אחד לא סיפר לי שיש רק 5 אנשים בארץ שמעצבים קטלוגים ולכן יהיה מאד קשה להגיע למשבצת הזו ולהתפרנס בכבוד ממנה, או איך בכלל להתפרנס בכבוד מהמקצוע שלמדתי ב-4 שנים שם.

היום, כמה שנים אחרי, אני מבין שיש למעצבים כל כך הרבה אפשרויות לתעסוקה וכל כך הרבה מסלולי קריירה אופציונליים מעניינים שאני ממש מתעצבן שאף אחד לא פרס אותן בפני באופן ברור לפני כמה שנים. אז במקום להמשיך ולהיות עצבני, אני מתחיל לעשות את זה בעצמי. הפוסט הזה הוא פוסט ראשון, לא שלם ואולי לא הכי מדוייק שמנסה למפות למעצבים את מסלולי הקריירה האפשריים. אני מקווה שהוא יעזור למעצבים צעירים להבין לאן ואיך הם הולכים להגיע לאן שהם רוצים.

מסלול סטודיו לעיצוב / מיתוג

זהו המסלול הקלאסי שמעצבים גרפי בוחרים בו, לפעמים מתוך ברירת מחדל, אבל בדרך כלל מתוך אהבה גדולה לעיצוב קלאסי, מיתוג, עיצוב אריזות ושאר הדברים שמלמדים בבית הספר לעיצוב תחת מסלול ה"פרינט". לאחרונה גם הסטודיואים האלה החלו לעשות קצת "אינטראקטיב" (בעיקר אתרים לחברות שלהן הם נותנים שירותי מיתוג ועיצוב), כי מה לעשות, כולם צריכים היום אתרים. יש סטודיואים גדולים עם עשרות עובדים בהם יש היררכיות שונות כמו "מעצב בכיר" או "ארט דירקטור", ויש סטודיואים קטנים בהם מנהל הקריאייטיב הוא גם הבעלים. הייתרונות / חסרונות של משרד גדול מול קטן הם בדרך כלל שבמשרד גדול יש לאן להתקדם מבחינת קריירה ושכר, בעוד בשמשרד קטן אין כל כך לאן להתקדם, אבל יש גישה ודיאלוג ישיר עם הבעלים. כמובן שגם סוג וגודל הלקוחות שונים בין משרד גדול (שעובד עם לקוחות ענקיים) לבין משרד קטן (שעושה עבודות בוטיק)

דוגמאות למשרדים: OPEN, סטודיו אנה גסלב, Blend-it, Pentagram, Wolff Olins

-

מעצב: תלוי בגודל המשרד, זה בדרך כלל התפקיד הראשון שתעשו במשרד כזה. אתם תעשו את עבודת העיצוב בעצמכם, תחת הנחיית מנהל הקריאייטיב. בדרך כלל לא תתנהלו מול הלקוחות בעצמכם ולא תציגו את התוצרים ללקוח בעצמכם, אבל שוב – זה תלוי בגודל המשרד.
כישורים נדרשים: תואר ממוסד מוכר, תיק עבודות, ניסיון זה כמובן פלוס.
שכר משוער: 5,000-10,000 שקל.

-

מנהל קריאייטיב: בשלב הבא בקריירה, כבר אולי לא תעשו את עבודת העיצוב בעצמכם, אלה תנחו צוות של מעצבים. התפקיד הוא לוודא שהקונספטים והעיצובים שמפותחים אכן יושבים על הבריף ועונים על הצרכים של הלקוח, וכן חלק חשוב מהתפקיד הוא "למכור" את עבודת הקראייטיב שעשיתם ללקוח.
כישורים נדרשים: ניסיון רב כמעצב, יכולת ניהול של אנשים וזמן, יכולות הצגה טובות, יכולת לעבוד טוב עם לקוחות.
שכר משוער: 10,000-15,000 שקל.

-

בעלים: יש שתי דרכים להגיע להיות בעלים/מנכ"ל של משרד – או להיות מקודם למנכ"לות או להקים את המשרד בעצמך. לכן התפקיד הזה נמצא גם במסלול זה וגם במסלול היזמות. בתור בעלים התפקיד העיקרי שלך הוא לדאוג שהמשרד עובד: העובדים מרוצים ונותנים עבודה, הלקוחות מרוצים ולא עוברים למתחרים ותזרים המזומנים של המשרד הוא חיובי. זהו תפקיד ניהולי לכל דבר ואין לו כל כך קשר ליכולות העיצוב שלכם.
כישורים נדרשים: יכולות ניהול של אנשים וזמן, יכולת מכירה ללקוחות ולעובדים חדשים, הבנה טובה של השוק, חזון.
שכר משוער: כשאתם בעלים אין דבר כזה שכר משוער. אתם מחליטים כמה אתם לוקחים הבייתה. זה יכול להיות לא הרבה כשהמשרד בחיתוליו או במשבר וזה יכול להיות משכורות ענקית אם המשרד מצליח.

מסלול פרסום

בניגוד למה שמלמדים בביתי הספר, פרסום זה לא בהכרח מהשטן. או לפחות, לא יותר שטן ממה שכל עבודה אחרת יכולה להיות. במשרד פרסום עושים פרסומות ללקוחות הכי גדולים בארץ או בעולם, ומדי פעם גם עושים איזו עבודת פרו-בונו לעמותות שלא יכולות להרשות לעצמן לשלם. בעבר פרסום התמקד בעיקר בשילוט חוצות וטלוויזיה אבל עכשיו לפחות חצי מכל משרד פרסום מקדיש עצמו ל"דיגיטל" ככה שגם שם מעצבים מיני-סייטים, באנרים וקמפיינים לפייסבוק.

דוגמאות למשרדים: מקאן אריקסון, באומן בר ריבנאי, R/GA, Amsterdam worldwide

-

ביצועיסט: בתפקיד זה אתם אלו שמוציאים לפועל את רעיונותיהם של הארט דירקטורים. תקבלו דף עם קישקוש עליו (מה שנקרא בעגה המקצועית "rough") ותפקידכם יהיה לבנות ממנו אימג' מדהים בפוטושופ, או לעמד את המודעה באינדיזיין. זהו תפקיד טכני כביכול אבל גם פה יש תפקיד רב ליכולת שלכם להיות קראייטיבים באופן שבו תבצעו את חזון הארט.
כישורים נדרשים: ידע רב בכלים הטכניים של המעצב: פוטושופ, אילוסטרייטור, אינדיזיין. אין צורך בתואר אקדמי.
שכר משוער: 5,000-9,000 שקל.

-

מעצב: במשרד פרסום מעצב בדרך כלל אינו זה שמנחה את הביצועיסט (זה תפקידו של הארט), אלה הוא עושה בדרך כלל פרוייקטים שהם קטנים יותר מפרסום חוצות/טלוויזיה ועדיין מורכבים מדי בשביל ביצועיסט. לדוגמא – עיצוב ניירת, עיצוב פלאיירים ופוסטרים, ואם מדי פעם יש פרוייקט מיתוג לאיזה לקוח המעצב יעשה אותו.
כישורים נדרשים: כל מה שנרדש מביצועיסט + תואר בעיצוב.
שכר משוער: 5,000-9,000 שקל.

-

ארט דירקטור: תפקידו של הארט הוא להביא את "הרעיון הגדול". בתפקיד זה תעבדו בצוות עם קופירייטר וביחד תנסו ל"פצח" בריפים. אם אתם עובדים על מודעה לדפוס תפקידכם כולל לצייר סקיצה לביצועיסט, ואם אתם עובדים על סרט, לכתוב את התסריט ולפקח על ההפקה בשילוב עם הבמאי.
כישורים נדרשים: תואר בעיצוב (בדרך כלל), תיק עבודות, מבחן פנימי של המשרד כדי לקבוע את רמת הקראייטיביות שלכם.
שכר משוער: 6,000-10,000 שקל.

-

מנהל קריאייטיב: בתפקיד זה תנהלו כמה צוותי קריאייטיב, תעזרו להם לפתח רעיונות ולבחור את הרעיון המוצלח, וכן תעבדו מול הלקוח על התקציב.
כישורים נדרשים: וותק במשרד או בעולם הפרסום, קמפיינים מוצלחים וזכיות בפרסים בעבר.
שכר משוער: 12,000-17,000 שקל.

-

סמנכ"ל קריאייטיב: בתפקיד זה אתם המילה האחרונה בכל מה שקשור בעבודה הקריאייטיבית שיוצאת מהמשרד. אתם מפקחים על כל עבודת הקריאייטיב ומנהלים את הלקוחות הגדולים של המשרד.
כישורים נדרשים: וותק והמון הצלחות. יכולות עבודה מול לקוחות, יכולות הצגה ומכירה גבוהות.
שכר משוער: שכר בסיס + בונוסים על בסיס הצלחות.

-

מנכ"ל: ראו בעלים במסלול הקודם.

מסלול עצמאות

מסלול העצמאות הוא אחד המסלולים הפופולארים עבור מעצבים, בעיקר בגלל שכל כך קל להכנס אליו: לא צריך להתקבל לשום עבודה, פשוט מקבלים פרוייקטים ועושים אותם. הצד השני של אותו מטבע הוא שלהיות עצמאי זה לא קל, ונדרשים כישורי ניהול שבית הספר לא מלמד אותנו. כמו כן, רוב האנשים שיוצאים למסלול זה נשארים תמיד בהיררכיה הנמוכה ביותר "פרילאנסר" ולא מבינים את התהליך הנדרש כדי להתקדם.

דוגמאות למעצבים עצמאיים: יותם הדר, נדב ברקן, Kate Moross, Tobias van Schnieder

-

פרילאנסר: בתפקיד זה, המשרד הוא אתם. לקוחות מגיעים אליכם (או שאתם אליהם), אתם עושים את כל העיצוב, אתם עובדים מול הלקוח, אתם מקבלים את ההחלטות, אתם מוציאים את הקבלות, אתם משלמים את החשבונות. אתם עובדים מהבית, או מבית הקפה, או מחלל עבודה משותף, בעצם מה שאתם תחליטו. זהו תפקיד שיכול להיות מאד כיף, אבל גם מאד מתסכל אם מנסים לעשות אותו ללא ההבנה איך לעשות את זה נכון.
כישורים נדרשים: יכולת להביא לקוחות, יכולת לסגור חוזים/עסקאות, יכולת עמידה בזמנים, יכולת עבודה מול לקוחות. אה כן, וגם יכולת לעצב.
שכר משוער: 0-30,000 שקל. אפשר לגבות לפי שעה, או לפי פרוייקט, יש חודשים חזקים וחודשים חלשים. תלוי בכם.

-

מומחה / יועץ: זוהי הדרגה הגבוהה יותר של עצמאות. בדרגה זו כבר יש לכם שם רציני מאד בתור מעצבים, אתם לא צריכים לקחת כל פרוייקט מפני שהלקוחות נלחמים עליכם. ייתכן ואתם לא עושים את העיצוב בעצמכם כבר, אלה רק באים לייעץ מהצד או לפקח על תהליך העיצוב. בשלב זה משלמים לכם לא עבור עבודת הכפיים שלכם, אלה עבור יכולות החשיבה שלכם.
כישורים נדרשים: ניסיון רב ושם בתחום העיצוב. יכולת להבין מה אתם שווים ויכולת לדרוש זאת (מעצבים פרילאנסרים רבים היו יכולים לעבור לשלב הזה מבחינת הניסיון שלהם, אבל חסרה להם ההבנה איך לעשות את זה. כמו שאמר Jay-z במשפט: You don't get what you deserve, you get what you negotiate)
שכר משוער: 20,000-50,000 שקל.

-

גורו: זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של עצמאות. בשלב הזה אתם כבר לא באמת צריכים לעבוד, וכל מה שיוצא לכם מהפה הופך לקודש. ככל הנראה אתם מקדישים את רוב זמנכם לכתיבת ספרים על עיצוב, הרצאה בכנסים או סדנאות וראיונות לכלי התקשורת. כולם מעריצים אתכם.
כישורים נדרשים: רעיונות מבריקים והיכולת לבטא אותם בצורה מצויינת בכתב או מול קהל. כריזמה ויכולת מכירה עצומה של הרעיונות שלכם.
שכר משוער: זה תלוי בשוק. בישראל יהיה קשה להתפרנס רק מלהיות גורו, אבל אם הצלחתם להיות גורו בשוק הבין-לאומי, אתם כנראה מסודרים.

מסלול הסטארטאפים

בתור "אומת הסטארטאפ", השוק הזה גדול אצלנו משמעותית מבמדינות אחרות ומתחיל לצבור תאוצה בקרב מעצבים בשנים האחרונות בעקבות הבנת חשיבות העיצוב. יותר ויותר מעצבים רוצים להכנס לשוק הזה (בעיקר בגלל המשכורות), והמון סטארטאפים מחפשים מעצבים בנרות. הסיבה שהם לא מוצאים אותם היא בגלל שבתי הספר לעיצוב לא מלמדים הרבה מהכישורים שנדרשים בעולם הסטארטאפים, ולכן לא הרבה מעצבים מסוגלים למלא את דרישות התפקיד.

דוגמאות לסטארטאפים: Everything.me, Conduit, AirBNB, Spotify

[הערה לגבי שכר בסטארטאפים - אני מתייחס פה לסטארטאפים מבוססים, כלומר שגייסו או מרוויחים כסף. כמובן שבשלב ההתחלתי של כל סטארטאפ, לפני שיש כסף, המשכורות לא נראות ככה, אם יש משכורות בכלל, ואז העבודה היא תמורת אחוזים בחברה, יש יתרונות וחסרונת להיכנס בכל אחד משלבי החיים של הסטארטאפ]

-

מעצב מוצר: בתפקיד זה אתם נדרשים לעצב לא רק את המותג והנראות של הסטארטאפ, אלה בעיקר את המוצר שאותו הוא מתכוון להשיק, בין שזה אתר, אפליקציה או שירות. עליכם להבין מי ואיך עומד להשתמש במוצר, ומהם הפיצ'רים הנכונים שהוא זקוק להם על מנת להינות מהמוצר. כמו כן עליכם לעצב את החוויה מתחילתה ועד סופה, ולעבוד מול המפתחים כדי להוציא אותה לפועל.
כישורים נדרשים: תיק עבודות (בעולם הסטארטאפים יותר חשוב להראות פרוייקטים שעשיתם מאשר תואר בבית ספר מוכר), הבנה של הטכנולוגיה הרלוונטית, הבנה בחווית משתמש, הבנה במודלים עסקיים ובשיווק, יכולת עבודה במעגלים קצרים מאד, ידע בקוד זה כמובן ייתרון (בחו"ל מעצבי מוצר גם כותבים את הקוד למוקאפים של עצמם, בישראל זה נפוץ פחות).
שכר משוער: 12,000-30,000 שקל.

-

סמנכ"ל מוצר: בהנחה והחברה גדלה, וצוות המוצר כבר גדל, זוהי אפשרות עבור המעצב להתקדם להיות האחראי על כל פיתוח המוצר ולהיות סמנכ"ל המוצר. ניהול המוצר כולל תיעדוף של פיצ'רים עתידיים, החלטה על הכיוון האסטרטגי של המוצר וניהול העיצוב מול הפיתוח.
כישורים נדרשים: כל הנ"ל + יכולת ניהול זמן, אנשים ופרוייקטים מורכבים. יכולת ראייה מערכתית של כל הרכיבים הנעים בסטארטאפ ופוקוס על הדבר הנכון בכל שלב.
שכר משוער: 20,000-40,000 שקל.

-

מנכ"ל: אי אפשר להתקדם לתפקיד מנכ"ל הסטארטאפ, מה שאומר שצריך להקים אותו בעצמכם. ראו מסלול יזמות.

מסלול יזמות

כל אחד יכול להיות יזם, אבל למעצב שהוא יזם יש כל מיני יתרונות: הוא מסוגל לייצר אשליה שכבר יש לו מוצר (על ידי מוקאפים בפוטושופ, או צילום סרטונים), הוא יודע להכשל ולנסות דברים אחרים והוא יודע לחשוב דרך צרכים של אנשים. כשאני הייתי בבית ספר, לא לימדו אותי או עודדו אותי להיות יזם, זה מאד חבל והבנתי שעכשיו בבצלאל יש קורס שנקרא "יזמות למעצים". בעייני זה סופר חשוב ואני מקווה שעוד ועוד מעצבים יתחילו יוזמות משלהם.

דוגמאות ליוזמות של מעצבים: Designers fund, הטקסטילים של לי קורן, 5070, Pixplit

-

יזם: ההגדרה של יזם בעייני היא פשוט אדם שעושה משהו בלי שביקשו ממנו לעשות את זה. זה יכול להיות שאתם מוכרים את החולצות שלכם בטי-מרקט או ב-Threadless, או שעיצבתם יומן או ספר ואתם מוכרים אותו, או שבניתם מוצר טכנולוגי. יזם זה לא בהכרח סטארטאפיסט, ולא כל יוזמה היא בהכרח טכנולוגית. אפשר להתחיל להיות יזם לבד, או שאפשר לעשות את זה בשותפות עם אנשים אחרים.
כישורים נדרשים: לא משנה מה יש לכם, אתם יכולים להתחיל. כמובן שכישורים כמו ניהול זמן ופרוייקט נכון, הבנה של השוק, שיווק ומכירות ויחסי אנוש מעולים יגדילו משמעותית את הסיכויי של היוזמה שלכם להפוך לריווחית.
שכר משוער: 0-אין סוף. תלוי בכם. יכול להיות שהיוזמה שלכם רק מכניסה דמי כיס נחמדים בנוסף לעבודה במשרה מלאה, יכול להיות שאתם ממש מתפרנסים ממנה, ויכול להיות שאתם מקימים חברה גדולה ובדרך להיות מיליונרים.

-

מנכ"ל: ההבדל בין יזם מתחיל למנכ"ל היא העובדה שמנכ"ל החליט שהוא לא מסוגל להרים את היוזמה רק בעזרת שתי הידיים שלו, ולכן הוא נדרש לגייס ולנהל צוות. יכול להיות שמה שהקמתם הוא סטודיו לעיצוב ואתם מעסיקים 3 מעצבים, יכול להיות שהקמתם משרד פרסום בין לאומי ועכשיו אתם מנהלים עשרות אלפי אנשים ביבשות שונות או שהקמתם סטארטאפ ואתם בדרך להנפקה או אקזיט.
כישורים נדרשים: גיוס, ניהול ומוטיבציה של האנשים בצוות, ניהול זמן ופרוייקטים מורכבים, הבנה עיסקית ושיווקית בתום הפעילות
שכר משוער: בניגוד לתפיסה הרווחת שמנכ"ל מרוויח הכי הרבה בחברה, הרבה מאד פעמים זה דווקא לא המקרה. בעיקר עם מדובר בסטארטאפ מוגבל משאבים והמנכ"ל צריך לשלם משכורות גבוהות לעובדים שלא מוכנים לעבוד בחינם. לעיתים המנכ"ל מקריב את המשכורת שלו כדי שהחברה תוכל להמשיך להתקיים. כמובן שבהנחה שהקמתם חברה מצליחה, עכשיו אתם יכולים להינות מהפירות ולקחת הבייתה משכורות ובונוסים גבוהיים, שלא לדבר על אקזיט.

מסלולים נוספים

ישנם עוד די הרבה מסלולים נוספים כגון מסלול משרדי אינטראקטיב, מסלול פוסט-פרודקשן (וידאו), מסלול הייטק וכן מקצועות נוספים כגון טיפוגרף או מעצב ספרים. לא הספקתי להשלים את המחקר, ואני אשמח אם תרצו לתרום מהידע והנתונים שלכם (אפשר גם בפרטי למייל אם לא נעים לכם לחשוף נתוני שכר), ועוד יותר אשמח אם תתקנו / תעירו ותוסיפו על מה שכתבתי פה.

הערה לגבי משכורות: הנתונים כמובן בברוטו, והם מבוססים על מה שאני יודע שקורה בשוק ומה שחברים מספרים לי. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, לשני הכיוונים וזה די תלוי בכם ובחברה (ראו ציטוט של Jay-Z למעלה). הדבר השני הוא שאלו המשכורות בארץ, אבל אף אחד לא אמר שאתם חייבים להשאר בשוק העבודה המקומי. היום די קל לעבוד עבור חברות בחו"ל דרך האינטרנט (מה שנקרא Remote work) או לעשות רילוקיישן.

לפני כמה זמן פגשתי מישהו שכותב ל"ישראל היום". תמיד תהיתי מי הם אותם אנשים שעובדים בביטאון של ביבי, ולכן הייתי ממש מופתע לפגוש מישהו שנראה רחוק מאד מהסטיראוטיפ שהיה לי בראש. למען האמת, האיש נראה די שמלאני.

"תגיד", אמרתי לו, "זה לא נראה לך לא מוסרי למכור את הכישורים שלך עבור הזבלים האלה?". ואז הוא אמר לי משהו שנשאר איתי מאז. הוא אמר לי: "שמע, ברור שהייתי מעדיף לכתוב לגלריה, אבל מצב שוק העבודה של עיתונאים הוא על הפנים. ובין ללכת למצלר (משהו שאני לא סובל), ובין לכתוב (משהו שאני אוהב) לישראל היום, אני מעדיף ללא ספק להתפרנס מכתיבה".

זה עזר לי להבין משהו חשוב: מוסריות זה עניין לאנשים שבעים. באידיליה כולנו רוצים להיות, או להציג את עצמנו כמוסריים, אבל כשאתה רעב, מוסריות הופך להיות דבר די משני.

ואז חשבתי על הסיפור שלי. כשסיימתי את הצבא, קיבלתי הצעת עבודה מדהימה: ללכת להיות מעצב בחברת אינטרנט גדולה, לקבל משכורת ותנאים של גדולים, וזה בלי שהלכתי ללימודים או תיק עבודות אמיתי. זו הייתה עבודת חיי, וכל כך שמחתי לקבל אותה. מה עשתה אותה חברת אינטרנט גדולה? אה, כן. הם עשו הימורים באינטרנט. אבל למי אכפת? אני קיבלתי לשחק בפוטושופ כל היום, ועוד שילמו לי עבור זה!

אחרי שנה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. הימורים זה עסק רע מאד לנשמה וראיתי בחברה הזו הרבה דברים שלא רציתי להיות שותף להם. אחרי שחזרתי מהטיול שלי לדרום אמריקה הם הציעו לי לחזור לעבוד אצלם במשכורת אפילו גבוהה יותר, ועמדתי לעשות את זה אבל אז קיבלתי הצעה חדשה: משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל הציע לי עבודה. ההתלבטות לא הייתה קשה: אין ספק שעדיף לעבוד במשרד פרסום מאשר לתרום לתעשיית ההימורים. אז הלכתי לעבוד שם, אפילו שהמשכורת הייתה קצת נמוכה יותר.

עבדתי בתעשיית הפרסום פחות או יותר 5 שנים, רוב הזמן בחצי משרה בזמן שהייתי בלימודים בשנקר. העובדה שהייתי שם רק בחצי משרה עזרה מאד, כי אחרי שנה במשרה מלאה הבנתי שגם משרד פרסום זה לא מקום שעובדים בו רק מלאכים, וגם לדחוף פרסומות לאנשים זה לא שיא המוסריות. אבל היי – הם שילמו לי לעשות את הדבר שאהבתי לעשות, וזה היה מאד נוח בתור סטודנט.

כשסיימתי את הלימודים ידעתי כבר שני דברים: הימורים – לא. פירסום – לא. אז חשבתי לעצמי שהתחום הבא שבטח יהיה טוב יותר יהיה מיתוג. אז עברתי לעבוד במשרד מיתוג, והתחלתי לעשות מיתוג לחברות. מה כבר יכול להיות לא מוסרי בזה? אז נכון, אין פה משהו לא מוסרי, אבל אחרי כמה פרוייקטי נדל"ן וכמה לקוחות לא סימפטיים במיוחד חשבתי לעצמי: אז זהו? לפה הגעתי? לעזור לאנשים האלה לקדם את העסקיים שלהם?

ואז קיבלתי הצעה להצרף לסטארטאפ.. טוב, עכשיו אני כבר די קרוב לפסגה חשבתי לעצמי: לא דוחף אנשים להמר, לא מוכר להם חרא שהם לא צריכים וגם הם חבר'ה טובים שבגדול רק רוצים לעשות טוב. אז לקחתי אז זה.

למה אני מספר לכם את זה?

אני לא חושב שאני מיוחד. ואני חושב שהתהליך שקורה לי, קורה בכלל בעולם הצרכנות.

לדוגמא: אם פעם נעליים היו דבר מאד יקר ולא יכלתי להרשות לעצמי אותן, אז הייתי קונה רק את הנעליים הזולות שיכולתי להרשות לעצמי, בלי קשר לאיך ומי ייצר אותן. העיקר שיהיו לי נעליים. אבל עכשיו, רובינו יכולים לקנות את רוב סוגי הנעליים, ואז אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו: איזה נעליים נקנה? כולן במחיר סביר, כולן באיכות סבירה. ואז, אם כל שאר הצרכים שלנו סופקו אנחנו נגיע לשאלה: איזה נעל מוסרית יותר? כלומר, אם אני יכול לבחור, אז למה לי לקחת את הנעל שמזהמת או שסבלו כדי להכין אותה?

הנקודה היא, שבעולם המערבי שלנו, שהולך ונהיה שבע יותר ויותר, השאלה המוסרית הופכת להיות גורם מבדל וסקסי. הנה כמה שאלות שאנשים מתחילים לשאול יותר ויותר כשהם קונים מוצרים או שירותים:

• מי אתה? האם אתה חברת ענק שהעובדים שלה מנוצלים, או שאתה עסק קטן שמשלם טוב לעובדים שלו. מה הרקע שלך? גנבת, שיקרת או תקפת מינית פעם?

• איך אתה עושה את מה שאתה עושה? האם זה על חשבון אנשים אחרים? האם אתה הורס את הסביבה?

• למה אתה עושה את מה שאתה עושה? האם כל מה שחשוב לך הוא כסף כסף כסף? האם אתה תורם חזרה לחברה? האם יש לך חלום גדול יותר?

בין אם אתם חברות, עצמאיים או נותנים שירות, אם יש לכם תשובות טובות לשאלות האלה, יש לכם ייתרון על המתחרים שלכם, כי לא רחוק היום שבו כולם יצטרכו להתלבש בשחור מוסרי.

מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת:

השבוע גיליתי את הסוד הכמוס של "לעשות משהו ויראלי". לא רק שהסוד מעניין, הוא גם נתן לי תובנות מעניינות אחרות על שיווק ומיתוג.

לפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה. כתבתי בכל שבוע באדיקות, ופתחתי גם קבוצת פייסבוק. יש בה בה נכון להיום 703 לייקים. בממוצע 30 לייקים חדשים בחודש. לפני כמה ימים, בעקבות הטרנד-מם המבדר שמשתולל ברשת, פתחתי את "סטארטאפיסטים עילאיים ומתנשאים". תוך 7 שעות היו לדף 700 לייקים. יומיים אחרי הדף כבר עם יותר מ-1500 לייקים, ואזכור מפרגן בגלובס.

אז מה קורה פה? האם התוכן שם יותר איכותי מבבלוג שלי? ואם לא, מדוע הוא יותר ויראלי?

אחד השירים האהובים עלי של בוקובסקי הולך משהו כזה: "יצאתי פעם עם איזה בחורה, והיא הייתה אומרת לי: בוקובסקי, אתה בחור מצחיק! לא הבנתי למה. כשניסיתי להצחיק אותה היא הייתה אומרת: למה אתה מתכוון? זה לא מצחיק! ואז הבנתי: האמת כל כך נדירה, שכשאנשים שומעים אותה, הם כל כך מופתעים, שהם בטוחים שאתה צוחק איתם והם צוחקים".

הטרנד העילאי-ומתנשא מצחיק מאד כנראה כי הוא עוסק בלשים לנו מראה של ההתנהגות שלנו, ולפעמים אנחנו מגלים שאנחנו כל כך מטופשים, שזה מצחיק.

מה למדתי מהטרנד העילאי-ומתנשא?

1. אנשים אוהבים להיות חלק מקהילה

כמה רגעים אחרי שהטרנד התחיל, הרימו ידידי המעצבים את הקבוצה "מעצבים עילאיים ומתנשאים". במקביל, ראיתי שאחי המוזיקאי הצטרף לקבוצה "מוזיקאים עילאיים ומתנשאים". חיפוש בפייסבוק של המונח "עילאיים ומתנשאים" מניב עשרות אם לא מאות קבוצות עניין שונות. הדבר המדהים ביותר ששמתי לב אליו הוא איך התופעה הזו מציפה בבירור שווקים נישתיים של אנשים בעלי עניין ואהבה גדולה.

אנשים מתים על להיות חלק מ"קבוצה סודית" בעלי ג'ארגון, ובדיחות פרטיות, אלילים וסלבים משלהם ובעיקר התחושה שמדובר במשהו שרק הם מבינים אותו.

יש כוח עצום בפנייה הזו לקבוצת עניין מצומצמת מאד, ומפתיע אותי בטירוף שאף מותג שמכבד את עצמו לא הרים את הכפפה:
נייקי: רצי מרתון עילאיים ומתנשאים.
גלנפידיך: חובבי וויסקי עילאיים ומתנשאים.
סטימצקי: קוראי ספרים עילאיים ומתנשאים.

הבנתם את הרעיון.

גם ההפך הוא נכון כמובן: אם יש לכם מותג או סטארטאפ והלקוחות שלכם לא יכולים להיות "עילאיים ומתנשאים" כי הם משתמשים במוצר שלכם ("אה.. אתם לא עובדים עם מק?"), אז אולי אתם בבעיה. אתה חייבים למצוא את הקהילה שמ-מ-ש אוהבת את המוצר שלכם ולטפח אותה.

2. אנשים אוהבים לצחוק.

זה אולי לא סוד, אבל אנשים רוצים שיבדרו אותם. והם ילחצו לייק בפייסבוק אם הם יודעים שהם יקבלו סטטוס או תמונה מצחיקה פעם בכמה זמן. חוץ מלצחוק הם גם אוהבים דברים שקל לצרוך אותם: סטטוס בדיחה לוקח 2 שניות לקרוא, בעוד שפוסט בבלוג לוקח אולי 4 דקות לקרוא.

בנוסף, אנחנו אוהבים אנשים מצחיקים. צחוק מייצר אצלנו קונוטציה חיובית. נכון, גם בנקים מנסים לעשות פרסומות "מצחיקות", אבל זה לא אמין. אנחנו לא באמת מאמינים שהבנק שלנו הוא מותג מצחיק. בדרך כלל כשאנחנו נכנסים לסניף הדחף הראשונים שלנו הוא לפרוץ בבכי ולא בצחוק. אבל תארו לכם בנק שהיה באמת מצחיק, בנק שהיה מאד מודע לעצמו וללקוחות שלנו ופתוח מספיק כדי לצחוק על זה?

חושבים שהמוצר שלכם "משעמם מדי" כדי להיות מצחיק? אין דבר כזה. תסתכלו על המותג Mail Chimp. על הנייר אין פה שום דבר מצחיק – שירות לשליחת מיילינג ליסטס. ש-י-ע-מ-ו-ם! ועדיין הם הצליחו לייצר מותג מצחיק (עם לוגו של קוף), שתמיד מצליח להעלות לי חיוך ולאהוב אותם.

3. אנשים רוצים לתרום משהו משלהם.

כשפתחתי את הקבוצה היו בה בקושי 10 סטטוסים שכתבנו תומר ואני. אבל ברגע שאנשים התחילו להצטרף לקבוצה הם מיד התחילו לשלוח בדיחות משלהם. ברגע שהססטוסים שלהם פורסמו (עם קרדיט), אנשים אחרים ראו שזה בסדר ומקובל לשלוח גם ססטוסים, והקבוצה קיבלה תנופה נוספת.

אני לא יודע אם זה כי אנשים נהנים להרגיש חלק מהקהילה (ולהראות שהם יודעים את הג'ארגון הסודי), או אולי כדי לקבל את 15 שניות התהילה שלהם, או אולי סתם כי הם חשבו על משהו יותר מצחיק ממני, אבל ההשתתפות היא עצומה. זה גרם לי לחשוב על זה שהדרך לויראליות היא אך ורק דרך תוכן נוסף שאנשים אחרים יצרו. בקבוצה מעין זאת זה קל כי כל מה שנדרש מאנשים הוא שניה כדי לכתוב סטאטוס משלהם, אבל כשעושים וידאו (גאנגם סטייל, נניח), הפארודיות של אנשים הם כלי מאד חזק לויראליות של המקור עצמו, רק שוידאו מאד קשה ל"אנשים מהשורה" לעשות, ולכן הסבירות שיעשו את זה היא נמוכה יותר.

4. ויראליות היא דבר שיטחי

כולם רוצים להיות ויראלים. להתפוצץ מהר ובגדול. כמו שאומר הסטאטוס: Dude! Let's go viral!. אנשים חושבים שברגע שתייצר משהו ויראלי (פרסומת, משחק, אפליקציה, דף), ההצלחה בטוחה. ההמונים יגיעו ואתה תוכל לנוח על זרי הדפנה.

אל תתבלבלו: זה רחוק מאד מהאמת.

ויראליות היא דבר שטחי ביותר: כל מה שקרה פה הוא שמישהו חשב שמשהו מצחיק והוא שיתף. אין פה עניין עמוק במוצר, ואם נחליט עכשיו לייצר תכנים "אמיתיים ועמוקים" לאותה קהילה לאו דווקא שהם ימשיכו להצליח. באותה מהירות שמשהו נהיה ויראלי, הוא גם נעלם. ולכן, אני לא בטוח שויראליות, מהירות, צחוקים ושטחיות צריכה להיות המטרה של כולנו.

הפוסט הזה הוא השלישי (וכנראה האחרון) בסדרת הפוסטים שעוקבים אחרי האפליקציה שהשקתי. אם אתם לא מכירים את הסיפור, אני ממליץ לכם לקרוא קודם את פרק 1, ואז את פרק 2.

לפני 3 וחצי חודשים השקתי את האפליקציה שלי. אחרי 4 חודשי פיתוח, חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, ועכשיו רק נשאר לי החלק הכייפי – השיווקי: לספר לאנשים איזה מוצר מדהים עיצבתי, ואחרי שההמונים יורידו ויתלהבו להאפליקציה, לנסות ולהרוויח גם איזה שקל מהצד. אוי, איזה תמים הייתי. בפוסט הזה אני אסקור את מאמצי השיווק והמוניטיזציה (המילה הלועזית ל"איך עושים פה כסף"), שעשיתי בחודשים האחרונים, ומה למדתי מהם.

שיווק (או: "בבקשה בבקשה בבקשה תכתבו על האפליקציה שלי!")

כשהתחלתי את הפרוייקט, החשיבה שלי לגבי שיווק הייתה כזו: רוב מפתחי האפליקציות מנסים לקדם את עצמם בבלוגים טכנולוגיים, או באתרים ספציפיים שכותבים ביקורות על אפליקציות. הוית ויש אלפי אפליקציות שמושקות כל יום, יש לחץ רק על אותם אתרים, והם מקבלים מאות פניות ביום. יהיה קשה להתבלט שם.

חשבתי לעצמי, שהיות שאני מעצב, ואין הרבה מעצבים שפיתחו אפליקציה, אנסה לקדם את עצמי דווקא דרך אתרים של מעצבים ולווא דווקא דרך אתרים טכנולוגיים. יש לי סיפור נחמד: "מעצב שלמד לתכנת וכתב בעצמו אפליקציה", וחשבתי שהרבה בלוגים לעיצוב ישמחו לכתוב על הרעיון הזה כדי לעודד מעצבים אחרים להתחיל פרוייקטים משלהם. אז השלב הראשון עבורי, היה לייצר את ה"תוכן" שאותו התכוונתי לתת לבלוגים. בעזרת חבר טוב שצילם, ואחי שעשה מוזיקה עשינו סרטון קצת שמדבר על התהליך של יצירת האפליקציה:

ברגע שהסרט היה מוכן, יצאתי לדרך. היה לי מוצר וסיפור לספר. עשיתי רשימה של כל האתרי העיצוב שהיו נראים לי רלוונטיים והתחלתי לשלוח מיילים. ההתחלה הייתה טובה: בלוגרית שאני מאד אוהב כתבה לי חזרה שהיא מתה על האפקליקציה וכתבה עליה, וגם ב-Creative Review התפרסם איטם קטן על האפליקציה. אבל אלו היו פחות או יותר נקודות האור היחידות. עשרות מיילים ששלחתי נותרו ללא מענה וכשסיימתי את כל הבלוגים הגדולים, ואחריהם גם את הקטנים, התייאשתי וכתבתי גם לאותם אתרי סיקור אפליקציות שניסיתי להמנע מהם בהתחלה, אבל גם הם לא ענו.

בנוסף למאמץ היח"ץ, ניסיתי טקטיקה נוספת: לחפש את כל הבלוגים והאתרים שעוסקים בציטוטים ולהגיב בתגובות שלהם עם קישור לאפליקציה שלי. לפעמים זה היה תגובה די פרסומית בסגנון: "כדאי לכם לנסות את האפליקציה שלי", ופעמים הייתה תגובה רלוונטית לנושא כגון מהו הציטוט האהוב עלי, רק עם לינק בסוף. הטקטיקה הזו עבדה פחות או יותר, ואנשים לחצו על הלינקים והגיע לאתר, חלקן כנראה גם הורידו את האפליקציה, אבל לא באלפיהם כמו שפינטזתי.

כאחד שעובד בתחום האפקליציות אני יודע שבתכלס הדבר השכי משנה את כמות ההורדות הוא המיקום שלך בחנות. והיות אם מחפשים את המילה quotes יש למעלה מ-3000 תוצאות, אם אתה לא בין הראשונים, גורלך נחרץ ככל הנראה. אני הייתי ממוקם בחנות האמריקאית באיזור מקום 300 ובחנות הישראלית במקום מספר 7. הסיבה להבדל הוא שהרבה מהחברים ומהמכרים בארץ השאירו תגובה ודירוג בחנות, מה שמאד מקדם את האפליקציה בחנות. חבר מפתח המליץ לי לקנות ביקורות מזוייפות לחנות האמריקאית כדי לקדם את המיקום שלי שם. "זה נכון שזו טכניקה די באיזור האפור, אבל היי, כולם עושים את זה" הוא אמר לי.

טוב, משאיר את המוסריות מאחור כדי לקדם את המוצר שלי הלכתי לאתר fiverr (אתר שבוא אפשר לקנות המון שירותים ב-5 דולר), וקניתי 20 ביקורות חיוביות בחנות האמריקאית. לתקופה קצרה אני חושב שזה באמת עזר, וכמות ההורדות עלתה קצת, אבל בערך חודש מאוחר יותר קיבלתי מייל זועם מאפל: "אתה רמאי שקרן ועברת על חוקי החנות שלנו, מחקנו את כל הביקורות שלך, ובפעם הבאה שתעצבן אותנו, אנחנו נשלול לך את רשיון המפתח". זה היה הסוף לניסיונות שלי בצד האפל של השיווק.

מה למדתי?  

הדבר העיקרי שלמדתי הוא, ששיווק מתחיל הרבה הרבה לפני היום שבו אתה באמת צריך לשווק. אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזו ב-Smashing magazine, שמספרת איך המפתח הצליח להביא את האפליקציה שלו ל-Top 10, אבל המסקנה היא שכדי להצליח היום בשיווק בעולם האפקליקציות אתה צריך להכיר המון המון אנשים, אתה צריך קשרים וגם כסף יעזור. כל יום אנשים מסביבי מספרים לי את הרעיון הגאוני שלהם לאפליקציה וחשוב שזה יהיה ברור לכולם: זה אולי נראה קל, אבל זה רחוק מאד להיות פשוט. למען האמת, אם אתה עושה את זה לבד, זה על גבול הבלתי אפשרי.

איפה הכסף?

אמנם לא עשיתי את הפרוייקט הזה כדי להתעשר, אבל חשבתי שיהיה נחמד לקבל קצת דמי כיס מהצד. הרעיון המקורי שלי היה כזה: לקדם את האפקליקציה החינמית, לייצר מצב שיש מאות או אלפי הורדות ביום ואז "לנעול" את האפליקציה אחרי 10 ימי שימוש. אנשים שאהבו אותה ורוצים להמשיך יצטרכו לשלם. הרעיון היה נחמד, אבל לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון: לייצר מאות ואלפי הורדות ביום. נתקעתי בשלב של עשרות הורדות ביום (מספרים מדוייקים בהמשך הפוסט) ובשלב הזה לא היה שווה לנסות ולגבות כסף אחרי 10 ימים. ממספרים שאני מכיר מהשוק, מספר יחסית טוב להמרה ללקוח משלם הוא 5%. אז גם אם הייתי מצליח להמיר 5% מנניח 30 הורדות ביום, היה מדובר על בין 1-2 לקוחות משלמים ביום. מה שאומר משהו בסביבות ה-240 שקל בחודש עבורי. חבל על הזמן שיקח לי לפתח את כל מנגנון הגבייה הזה.

אחרי שראיתי שאני לא מצליח להרים את כמות ההורדות, החלטתי לשנות אסטרטגיה. במקום לתת את האפליקציה בחינם, פשוט אהפוך אותה לאפקליציה בתשלום. אם אגבה 3 דולר, אני מקבל 2 דולר (אחרי שאפל לוקחים את החלק שלהם) על כל קניה. זה פותח פתח לשיווק מסוג אחר: אם אצליח למצוא סוג פרסום (גוגל, באנרים וכו') שבוא אוכל לגרום ללקוח להוריד את האפקליקציה והעלות תהיה פחות מ-2 דולר, אני ארוויח את השארית (מה שנקרא "ארביטראז'" בעולם של אנשים שמבינים בכסף), אז אוכל פשוט להתחיל לזרוק כסף על פרסום ולעשות רווחים על ההשקעה שלי.

למשך כמה ימים הייתי תחת הרושם שגיליתי משהו שאף אחד לא חשב עליו עדיין. ידעתי שזה לא יכול להיות, אבל החישובים שעשיתי על הנייר היו משוגעים. בשירות הפרסום של אפל (iAD), השקעתי 200 דולר, והמחשבון שלהם הראה לי חישוב לפיו אפל מאמינים שבתקציב הזה אקבל 600 הורדות. כמו שאמרתי קודם – אם הרווח שלי הוא 2 דולר להורדה, זה בעצם אומר שעל ה-200 דולר שלי אקבל החזר של 1200 דולר. הייתי בעננים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי או איפה אחביא את כמויות הכסף שאני עומד לעשות. ישבתי מול המחשב ולחצתי refresh כול 20 שניות מחכה לראות את הכסף נכנס.

גם במקרה הזה, התבדתי די מהר. ההורדה הראשונה דרך הפרסום של אפל עלתי לי 36 דולר (כלומר אני מפסיד 34 דולר להורדה), וביטלתי את הקמפיין מיד לפני שהפסדתי את כל הכסף. ניסיתי לפרסם בעוד כמה מקומות (פייסבוק, גוגל), אבל התוצאה הייתה דומה: אנשים לא קונים אפליקציות דרך באנרים, ואם כן זה כי אתה משקיע המון כסף בפרסום כי אתה מרוויח המון מכל משתמש שמוריד (נגיד אם אתה אפליקציית הימורים).

מה למדתי?

אם זה היה קל, כנראה שכולם היו עושים את זה, אבל עדיין, כל אחד מאיתנו חושב שהוא כנראה קצת חכם יותר מכל השאר. אבל זה עדיין קשה. שוק הפרסום נשלט על ידי ענקיים שיש להם המון כסף, והם מרוויחים המון כסף מכל הורדה, אני שמרוויח 2 דולר מהורדה, לא באמת יכול להתחרות איתם. נכון לעכשיו הפסקתי את כל מאמצי הפרסום, והשארתי את האפליקציה בתשלום, ובין 1-2 מורידים ביום, מה שבאמת מייצר לי בסוף החודש משהו כמו 240 שקל.

קצת מספרים

היות ולא הרבה אנשים מפרסים בפומבי את ה"מספרים" שלהם, אני חושב שזה די מסקרן לראות מבפנים את הגרפים של מותגים אחרים, אז אני מצרף פה כמה מהגרפים שלי (מהתקופה שהאפקליקציה הייתה בחינם)

משתמשים אקטיביים: (תתעלמו מהירידה בסוף, זה בגלל שעדיין אין נתונים לגבי אותו שבוע)

הורדות מה-iTunes

שימור לקוחות (מה שנקרא retention או "אחרי כמה זמן המשתמש נוטש")

לסיכום

ההצלחות שלי: קודם כל – הצלחתי להשיק. הצלחתי להתחיל, ולסיים פרוייקט וזה חשוב והרגשה מעולה. היום שבו לחצתי על הכפתור השיחררתי את האפקליקציה לחנות היה יום נהדר והרגשת סיפוק אדירה. הצלחתי גם לייצר מוצר שאנשים אוהבים, משתמשים בו יחסית לאורך זמן, משתפים ונהנים. בכל יום אני נכנס ל-twitter ומחפש מי שיתף ציטוטים וכל יום יש די הרבה (למרבה ההפתעה האפליקציה פופולרית בעיקר אצל נשים). למדתי המון, בטח בפן הטכני אבל גם בפן של איך לנהל פרוייקט, איך עושים או לא עושים שיווק מה עובד ומה לא.

הכשלונות שלי: על אף כל הכתוב למעלה, כמובן שקיוותי ליותר. קיוותי שהאפקליציה "תתפוצץ" והיו עשרות אלפי הורדות, קיוויתי שכולם ירצו לכתוב על הסיפור הזה, והתבדתי. נכשלתי גם בפן השיווקי וגם בפן הכספי, אבל למרבה המזל, לא היה פה הימור קשה מדי: לא ויתרתי על העבודה שלי, ולא השקעתי המון כסף ולכן הכשלון לא צורב יותר מדי, ובטח לא יעצור אותי מלעשות את הפרוייקט הבא.

בשלב הזה, אני מפסיק להשקיע בפרוייקט. הרבה אנשים כותבים לי שהם מתבאסים שנגמרים הציטוטים אחרי חודשיים, ומבקשים שאני אעשה עוד, אבל זה הרבה עבודה ואני מעדיף להשקיע את עצמי בפרוייקטים אחרים. זה היה אחלה ניסוי והתנסות והיה לי ממש כיף (למרות שלפעמים היה קשה לקום מוקדם בבוקר לפני העבודה לעבוד על זה), ואני בטח ממליץ לכולם להתחיל איזשהו פרוייקט כזה או אחר. העובדה שזה קשה לא אמורה להרתיע אף אחד. היא בטח לא מרתיע אותי.

הלכתי לראות סרט חדש בקולנוע בשבוע שעבר. טראנס קוראים לסרט. סרט נחמד. האם הוא חדש? כן. האם הוא מחדש משהו? לא. מישהו ישב בהוליווד והוציא פתקים מתוך כובע: שמש ניצחית בראש צלול + אינספשן + השוד האיטלקי = סרט "חדש". אבל זה בסדר, כי המטרה של הוליווד היא לא לחדש, היא לעשות מלא כסף.

יכול להיות שגם המטרה של העסק שלכם היא רק לעשות מלא כסף וגם עבורכם "חדשנות" זה לקחת כמה דברים שכבר הצליחו בעבר במטרה לייצר משהו שיצליח בוודאות. אבל אל תתבלבלו – זוהי לא חדשנות. זהו מחזור, וזו ערובה בטוחה לעובדה שאתם תמיד נמצאים מאחור – מאוחרי מי שעשה את זה קודם, והוא זה שיעשה מלא כסף, לא אתם.

חדש! משהו שאתה בכלל לא צריך!

הפרסומות חינכו אותי שאם יש לי משהו יותר מכמה חודשים הוא כנראה ישן. וישן זה רע. אז מהר מהר לרוץ לקנות חדש. אז בכל שנה מוצאים דגם חדש של מכונית, ודגם חדש של מכשיר הטלפון ודגם חדש של נעלי ריצה. כדי שאני לא אשאר עם משהו ישן.

כדי למכור לי את החדש, המותגים יצטרכו לספר לי מה כל כך חדש ולמה כדי לי לזרוק את הישן. כאן מגיעה הבעיה האמיתית – בגלל שחדשנות אמיתית היא קשה ולוקחת זמן, זורקים עלי המותגים משהו "חדש!" רק כדי שיהיה חדש, אפילו אם הוא בכלל לא מה שאני צריך.

פלאפון מספרים לי בכל הזמנות שהם הרשת המהירה ביותר בעולם! אני יכול לגלוש מהנייד שלי במהירות של-100 מגה בשניה! מ-ד-ה-י-ם! אבל נשבע לכם שבחיים לא ראיתי עוד מישהו מסתובב ברחוב ואומר לעצמו: "היי! אני לא מצליח לשלוח את הודעת הוואטאפ שלי מהר מספיק!". אני כן רואה המוני אנשים מתלוננים על השירות של רשת פלאפון. אני רוצה ה-מ-ו-ן אנשים שמתלוננים שלא עונים להם מספיק מהר, ושמרמים אותם במחיר, ושהם לא מצליחים להתנתק. אז למה לא לחדש משהו בתחום הזה? בתחום שאשכרה ייצר שינוי ואכפתיות כלפי המותג?

בתחום הסמארטפונים התחרות אפילו קשה עוד יותר. אז מותגים שלא יודעים איך לעשות חדשנות אמיתית ממשיכים לייצר דברים "חדשים" רק כדי שיהיה להם סיבה להשיק עוד מכשיר. המגוכך ביותר מכל מה שראיתי עד עכשיו הוא הסמטאפון החדש של LG (שפורסם מלא בטלוויזיה) ושמאפשר את הפעולה המופלאה של לראות שתי אפליקציות אחד על השניה באותו הזמן. כדי שלא תפסיקו לראות את הסרט בזמן שאתם גולשים בפייסבוק, או משהו כזה.

חדש! טלפון עם כל כך הרבה דברים על המסך שלא תוכלו להבין כלום!

אתם אמיתיים? זה הפיצ'ר החדש שלכם? מי צריך את השיט הזה בכלל? איך בכלל אפשר לעבוד ככה? בפעם הראשונה שראיתי את הפרסומת הזו לא ידעתי אם להתפקע מצחוק או פשוט לבכות על המטומטמים שמקבלים כסף כדי לעשות את העבודה המביכה הזו.

חדש זה בדרך כלל מפחיד

אני לא חושב שזה סוד שאנשים לא אוהבים שינויים. אנשים אוהבים כן להראות עדכניים (אבל אחרי שמישהו אחר הגדיר שזה העדכון הנכון). ואנשים תמיד שונאים שמזזים לכם את הגבינה. אז אם יש לכם איזשהו רעיון חדש, וכולם אוהבים אותו – הוא כנראה לא כל כך חדש.

כי חדשנות אמיתית זה מפחיד. חדשנות אמיתית לא מובנת על ידי כולם בהתחלה, ולכן יהיו די הרבה אנשים שיצעקו שמה שאתם עושים זה חרא. ואתם עומדים להכשל. ואולי הם צודקים, כי אם זה מספיק חדש, אז אין ערובה להצלחה. אבל מי שמחדש באמת, מאמין באמונה שלמה שמה שהוא עושה זה הדבר הנכון. והוא מוצא את המעטים שמוכנים להסתכן יחד איתו, ולנסות דברים חדשים.

לא תמיד הם מצליחים, כמו במקרה המצער של שי אגסי ו-Better Place, אבל כשהם כן מצליחים, הם משנים את העולם. אני מצדיע להם.

אני מניח שלפני שאוכל להתפנות לדבר על 5 ספרים שממש כדאי לכם לקרוא, אני אצטרך לשכנע אתכם שבכלל עדיין כדאי לקרוא ספרים. כלומר, מי בכלל קורא היום ספרים? ועוד ספרים על עיצוב ומיתוג שמורכבים ממילים ולא רק מתמונות מהממות של פרוייקטים יפים? למה לי לעשות את זה לעצמי?

זה אולי נשמע מטופש שאני צריך לצאת להגנת הספר המודפס (או האייפדי), אבל כשאני מסתכל סביבי אני לא רואה הרבה אנשים שקוראים ספרות מקצועית. מקסימום איזה מורקמי טוב לפני השינה או כשאני על החוף, אבל ספרות שקשורה לעבודה? מה אני בעונש?

אני מאמין שאנחנו אף פעם לא מסיימים ללמוד. העולם מלא בכל כך הרבה אנשים חכמים ומוכשרים שכנראה יודעים משהו שאנחנו לא, שאין לנו מספיק זמן בחיים האלה ללמוד את כל מה שיש ללמוד. את הזמן שכן יש לנו, אנחנו לא יכול להקדיש תמיד ללימודים אקדמאיים, כי מה לעשות, צריך גם לעבוד, אז נשאר לנו להקדיש מדי פעם את הזמן בבית כדי ללמוד ולגדול.

האינטרנט הוא מדהים. יש בלוגים, מגזינים, יו-טיובים וTEDים מספיק כדי למלא חיים שלמים, וגם זה מקום מעולה ללמוד. העניין הוא שיש רעיונות מורכבים שמה לעשות, אי אפשר להעביר ב-20 דקות הרצאה. זה לא סתם שאומרים "הספר יותר טוב מהסרט". ספר הוא פורמט שמאפשר להכנס לנושא לעומק, לקרוא אותו לאורך תקופה אורכה (יותר משעתיים), לתת לדברים לשקוע ולחשוב עליהם.

אז בין שהספר מנייר ייעלם כפורמט (מה שמאד מעציב אותי כי לא תהיה לי ספריית עץ ענקית עם סולם קטן), ונעבור לקרוא על מכשירים דיגיטליים, הפורמט של טקסט ארוך ומעמיק ישאר, כי נכון לעכשיו, אין לו תחליף.

אז תעשו לעצמכם טובה, תזמינו איזה ספר טוב מאמזון, פנו לכם חצי שעה בבוקר לפני העבודה לשבת על הספה עם קפה וספר ותיהנו.

הספר הזה נכתב על ידי המנהלים של משרד המיתוג Sid Lee. הספר הוא תולדה של טיול של השניים בשוויץ, כאשר טיילו ליד אגם יפה לרקע ההרים המושלגים וחשבו: “ואוו! איזה יופי פה! אני חייב לספר לחברים!”. משפט זה גרר אותם לדיון מהם אותם אלמנטים שגורמים לאנשים לאהוב חוויה בצורה כל כך חזקה שהם מיד רוצים לרוץ ולספר עליה לאנשים אחרים.

הם הצליחו לפרק את אותם "מנועי שיחה" אשר גורמים למותגים (או חוויות לא מסחריות) להיות משהו שאנחנו מדברים עליו. בין המנועים: טקסים, מיתוסים, אייקונים ושבטיות. יש בספר אחלה רעיונות שאפשר לנסות וליישם כאשר בונים מוצר כדי להפוך אותו למותג ששווה לדבר עליו עם דוגמאות מהמשרד של Sid Lee כגון אדידס, רד בול איקאה ועוד.

15 דולר באמזון

ספר המוטיבציה הטוב ביותר שקראתי בחיי. כן, כן, אפשר לצחוק עליו כעל עוד ספר "עזרה-עצמית", מהז'אנר שכולם אוהבים לשנוא (אפילו צחקו עליו ב-Family guy), אבל תקשיבו לי – זה ספר אדיר. נכתב על ידי גורו הפרסום פול ארדן, זה ספר קצר, עם מסרים פשוטים וברורים שיגרום לכם להפסיק להתבכיין ופשוט לעשות עבודה מעולה (אם זה מה שאתם רוצים לעשות).

הספר נכתב אמנם באוריינטציה של עולם הפרסום, אבל כל מעצב או מישהו אחר שעובד עם לקוחות יכול להרוויח המון מלקרוא את הספר הקטנטן הזה.

9 דולר באמזון

במקור הספר נקרא "הפסיכולוגיה של דברי היום-יום", אבל הכותרת שונתה כדי שיהיה ברור שמדובר בספר עיצוב. זה ספר עיצוב קלאסי שנכתב בשנות ה-80 אבל ממשיך להיות סופר רלוונטי היום.

בספר מדגים המחבר (שהוא פסיכולוג קוגניטיבי) מה זה עיצוב גרוע: למה יש דלתות שאנחנו לא מצליחים לפתוח? איך יכול להיות שמכשיר הוידאו מסובך מדי בשבילנו? למה כל כך קל לנהוג ברכב אפילו שיש שם מיליון אופציות?

הספר מסביר מהם האלמנטים של עיצוב מוצר טוב, הוא נכתב בקונוטציה של עיצוב תעשייתי אבל אני חושב שכל מעצב שמעצב מוצרים בין שהם דיגיטליים (אתר, אפליקצייה) או מוצריים מוחשיים (חוברות, ספרים), כדאי שיקרא את הספר הזה ויבין למה אנשים לא מצליחים להשתמש בפאר יצירת העיצוב שלו.

13 דולר באמזון

אמנם הקדשתי פוסט שלם להעברת ביקורת על הספר הזה, אבל במידה ולא הבנתם: אני חושב שזה ספר שחשוב לקרוא. למה למעצבים לקרוא ספר על יזמות ועל סטארטאפים? כי אני חושב שאם מעצב רוצה לדעת לתת מענה עיצובי טוב, הוא צריך הבנה רחבה של איך חברה ושוק מתנהלים.

הספר מסביר איך לנהל חברה בצורה "רזה" – לא לבזבז זמן על תזות שלא הוכחו עוד, איך למדוד את ההצלחות שלך ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. תקראו את הפוסט שכתבתי אם אתם רוצים לדעת עוד, אבל כדאי שתקראו את הספר בעצמכם – כולם מדברים עליו, ואתם לא רוצים להיות אלה שלא יודעים על מה כולם מדברים.

18 דולר באמזון

גם אם אתם עובדים במשרד מיתוג, או מעצבים עצמאיים, או שאתם בכלל מנהלי המותג – הספר הזה פורס בצורה מתודולוגית ומסודרת את תהליך המיתוג הקלאסי.

הוא פותח בהגדרת "מה זה מותג" מה זה "תדמית ויזו'אלית" מה זה Positioning ושאר המושגים שכולם מדברים עליהם. לאחר מכן הוא סוקר בפרוטרוט את התהליך החל ממחקר, אסטרטגיה, עיצוב, נקודות מגע, וניהול המותג בסיום התהליך. השליש האחרון של הספר מוקדש למקרי מבחן בינהם אמזון, פדאקס, מומה ו-HP.

הספר הזה רציני מאד, ויכול לעזור בתהליך מיתוג מסודר, אבל לסטארטאפים לא הייתי ממליץ עליו מפני שהוא "כבד" מדי לשלב בו מהות המותג והמוצרים איננם ברורים עוד. זה מיתוג קלאסי לחברות "עובדות".

20 דולר באמזון

-

אמנם ה-Wish list שלי באמזון די גדול גם ככה, אבל אם יש לכם המלצות משלכם לספרים טובים שכדאי לקרוא, אשמח לשמוע!