יש סיבה שאומרים שאנשים נחמדים מסיימים אחרונים.
אני חונכחתי להיות אדם חיובי, נחמד, כזה שעוזר לאנשים ולא חושב רק על עצמו. ושילמתי על זה בגדול.

פעם, אם מישהו היה מבקש ממני משהו. זה היה תמיד כן.
״רן אני צריך שתעזור לי עם איזה לוגו קטן״. סבבה.
״רן, חייבים להשאר היום עד 2 בלילה כי יש מחר מצגת״. אוקי.
״רן, יש לי רעיון שאני רוצה להתייעץ איתך, אפשר להפגש לקפה?״. בטח.
״רן, יש לנו פגישת סיעור מוחות, נשמח אם תצטרף״. מגניב.
״רן, המרצה שלנו הבריז ואנחנו צריכים מישהו שידבר עוד יומיים, אתה יכול להכין הרצאה של 45 דקות?״. קול.
״רן, יש לי פרוייקט מדהים בשבילך, ואנחנו משלמים טוב״. מהמם.

עשיתי עבודות בחינם, לא העזתי להגיד לא לעבודות בתשלום (מה אני משוגע?), וניסיתי לעזור לכל מי שביקש ממני עזרה, כתב לי מייל, שלח לי הודעה או התקשר.

אנחנו חיים בעידן שבו אחת החרדות הנפוצות ביותר נקראת: Fear of missing out. יש מצב שאם אני אומר עכשיו ״לא״, אני הולך להפסיד משהו חשוב. הזדמנות מדהימה. פרוייקט מעניין.

הרציונל היה שאם אעשה יותר דברים, אעזור ליותר אנשים, אקח יותר פרוייקטים – בסופו של דבר זה יעזור לי, זה יקדם אותי, זה יפתח לי דלתות. וזה גם סתם יהיה נחמד לעזור לאנשים שצריכים עזרה. אני הרי בן אדם נחמד אחרי הכל.

יום אחד התעוררתי וגיליתי שאני כבר לא זה ששולט בחיים שלי – האנשים שמבקשים ממני דברים, הם אלו שקובעים את סדר היום שלי. הם אלו שקובעים על מה אני עובד. יוצא שהם אפילו קובעים מתי אני הולך לישון.

ואיפה אני בסיפור הזה? מה אני בכלל רוצה?
לא יודע. לא היה לי זמן לחשוב על זה, אחרי הכל הייתה מצגת מחר בבוקר.

Just Don’t Do It

הסלוגן של נייקי אומר: ״פשוט תעשו את זה״.

כלומר, אם אתם ווינרים אתם תעשו את זה. אם אתם חבורה של לוזרים עייפים שצריכים לישון ולאכול ועוד כל מיני דברים כאלה של חלשים אז אתם יכולים לא לעשות את זה. זו המנטליות שחייתי בה.

למרבה האירוניה, ההפך הגמור הוא הנכון.

רוב האנשים שמצליחים להגיע הכי רחוק בתחום העיסוק שלהם הם אנשים מפוקסים שיודעים בדיוק במה הם רוצים להשקיע את האנרגיה שלהם, ואומרים ״לא״ לכל השאר.

כבר כמה זמן שאני מנסה ליישם את הגישה הזו בחיים שלי. עשיתי רשימה של הדברים שחשובים לי ואני רוצה להשקיע בהם, וכל השאר נדחק החוצה. הנה רשימת הדברים שחשובים לי לפי סדר החשיבות:

1. משפחה.

2. העסק שלי.

3. חברים.

4. הלקוחות שלי.

5. פיתוח עצמי.

אם מישהו מבקש ממני משהו שלא נמצא באחת מהנקודות האלו, סביר להניח שהתשובה תהיה לא.

זה עדיין לא קל לי להגיד לא. אני עדיין מרגיש לא נחמד. אני עדיין מרגיש שאני מפסיד הזדמנויות (וכסף). אני עדיין מרגיש שאולי אני מפסיד משהו ממש חשוב.

אבל יש לי זמן לדברים שחשובים לי. אני ישן, אוכל ומבלה זמן עם האנשים שאני אוהב ומפוקס מספיק כדי לקדם את הפרוייקטים שאני שותף בהם. אני מעדיף להשקיע הרבה אנרגיה במעט דברים חשובים מאשר קצת אנרגיה במיליון דברים לא חשובים.

אם מעניין אתכם איך לעשות פחות דברים אבל יותר טוב, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר Essentialism (תודה לגיא על ההמלצה).

איך לבקש דברים מאנשים ״עסוקים״

יש סיבה ששמתי את המילה ״עסוקים״ בגרשיים.

אני לא רוצה להיות אחד מאותם אנשים עסוקים שהם עסוקים כדי להרגיש חשובים כשהם אומרים לחברים שלהם: ״סורי אחי! אני לא יכול לבוא לשתות בירה כי אני כזה עסוק!״.

מצד שני, אני כן נאלץ הרבה פעמים להשתמש במילה ״עסוק״ כדי לפתור אנשים שאני לא רוצה להגיד להם ״כן״.

אני חושב שהם יקבלו את זה יותר טוב אם אגיד להם שאני עסוק מאשר שאגיד להם: ״אני לא רוצה לפגוש אותך לקפה כי אני רוצה לעשות מדיטציה״ או ״אני לא רוצה לעשות את הפרוייקט שלך כי אני רוצה לעשות אמבטיה לבן שלי ואז לראות משחקי הכס עם אשתי״.

כשמישהו אומר לכם שהוא עסוק, מה שהוא באמת מתכוון זה: ״אני לא חושב שמה שאתם מבקשים ממני כל כך מעניין וחשוב. יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי״.

דרך אגב, זה בדיוק אותו הדבר שאנשים שאומרים לכם שאין להם כסף לשלם לכם מתכוונים: ״יש לי כסף, אבל אני מעדיף להוציא אותו על דברים אחרים כי אני לא חשוב שמה שאתם עושים כל כך חשוב לי״.

הדרך לבקש דברים מאנשים, היא פשוטה, אבל לא קלה: אתם צריכים להבין מה הדברים שחשובים להם, ולנסות לעזור להם איתם. לדוגמא: עכשיו אתם יודעים מה הדברים שחשובים לי (תכלס אם אתם קוראים את הבלוג הזה יכולתם לדעת אותם גם קודם), אם אתם פונים אלי, אז לפני שאתם מבקשים ממני משהו (שאתם צריכים) תנו לי משהו או תעזרו לי באחד הדברים שחשובים לי.

עוד דוגמא איך אני מיישם את זה בעצמי.

נסעתי בשבוע שעבר לכנס TYPO Berlin, ורציתי לראיין כמה מהדוברים שם. אלו אנשים שהם יחסית סלבים בתעשייה שלנו, מה שאומר שכ-ו-ל-ם רוצים מהם משהו, החל מחתימה, ראיון ועד הצעות עבודה. אלה אנשים שקמים בבוקר ויש להם מאות אימיילים מחכים להם באינבוקס ככה שהסבירות שהם אשכרה יפתחו את האימייל שלך, יקראו אותו עד הסוף ואשכרה יענו לך, היא די נמוכה. (כן, יש אנשים הרבה יותר עסוקים ממני, המסכנים)

ניסיתי לחשוב על זה מהעיינים שלהם: למה שהם ירצו לעזור לי? ומה אני יודע עליהם שיכול לשמש אותי כשאני כותב להם?

הנה מה שידעתי:

1. הם אוהבים לדבר מול קהל, אחרת לא היו נוסעים לברלין לדבר בכנס.

2. לא יהיה להם הרבה זמן כי הם באים לדבר והולכים סביר להניח.

3. הם רוצים להרגיש חשובים (ומי לא בעצם?)

4. אין להם מושג מי אני, או ה-nuSchool.

החלטתי לנסח את האימייל תחת הכותרת: ״הכפילו את ההשפעה שלכם כשאתם בברלין״.

וניסחתי מייל קצת שמסביר איך אם הם יקדישו לי רק 2 דקות מזמנם אשאל אותם 2 שאלות מעניינות והם יהיו בוידאו שישלח לעשרות אלפי מעצבים בעולם ויוכלו להשפיע על החיים שלהם ולעזור להם. כתבתי בשתי שורות מי אני ועל ה-nuSchool. וזהו.

מתוך 9 מיילים, 6 ענו והסכימו.

יש משפט ששמעתי לא מזמן ואהבתי של זיג זיגלר:

״You can get anything in the world you want, if you can just help other people get what they want״.

שמעתי פעם סיפור: אישה ניגשת לפיקאסו ברחוב ומבקשת ממנו לצייר אותה. הוא משרבט משהו על נייר, נותן לה ואומר: ״זה יהיה $1,000 גברתי״. האשה מתרעמת:״ מה זאת אומרת $1,000?! לקח לך בדיוק שניה לצייר את זה״. פיקאסו עונה לה בנינוחות: ״נכון גבירתי, אבל לקח לי 30 שנה ללמוד איך לצייר אותך בשניה״.

באופן אולי לא מפתיע, שמעתי פעם בראיון את המעצבת המפורסמת פולה שר (פנטגרם) אומרת משהו די דומה: ״לפעמים אני יכולה לפתור בריף של לקוח ב-10 שניות. אבל זה בגלל שאני פותרת בריפים כבר 20 שנה״.

אני מנסה לדמיין את פולה אומרת ללקוח שלה: ״זה יהיה $200,000 עבור הלוגו אדוני״. והוא אומר לה: ״מה $200,000?! זה לקח לך 10 שניות! וחוץ מזה יש פה רק טקסט בריבוע שחור. הבת שלי יכלה לעשות את זה!״.

זה כנראה לא כל כך מפתיע שאנשים לא אוהבים לשלם המון כסף עבור דברים שנעשו מהר. בלי קשר לאיכות המוצר. כשאנשים משלמים הרבה כסף, הם בדרך כלל רוצים לדעת שהושקעה הרבה עבודה ומחשבה בעבודה שלהם. אם מסתבר שעבדתם כל הלילה וגם בסופ״ש, אפילו יותר טוב. כנראה שממש התאמצתם.

זה לא אומר שאני לא יכול לעשות עבודה ששווה $1,000 בכמה דקות. לפעמים אני יכול. מה שאני לא יכול לעשות זה להגיד ללקוח שהוא צריך לשלם לי $1,000 על הכמה דקות האלו.

הסיבה היא שהלקוח שלנו, כמונו, משווה כל מחיר למשהו אחר שהוא מכיר. האפקט הזה נקרא Anchoring. הלקוח אומר לעצמו: ״אם העורך דין הכי טוב בארץ לוקח $600 לשעה, איך יכול להיות שהמעצב הזה שיושב מולי לוקח $1,000 לדקה? מה הוא יותר טוב מהעורך דין הכי טוב בארץ?״.

כמובן שההשווה לא קשורה, אבל במוח של הלקוח שלנו, זה לא נראה כל כך הגיוני שהשירות שלי עולה פי 60 מהשירות של העורך דין הכי טוב בארץ.

מסתבר שאנחנו במלכוד: אם נעשה את העבודה מהר, וניקח שכר ״סביר״ לשעה – אנחנו בעצם מפסידים כסף.

הפתרון המשתמע הוא שנעבוד לאט. פשוט נמשוך את הזמן, כדי שהשכר השעתי ה״סביר״ שלנו יגיע למחיר נורמאלי, ורק אז נשלח את העבודה ללקוח.

אני חושב שהרבה מעצבים עובדים ככה. אין לי ספק שכל מי שעובד במשרה מלאה במשרד עובד ככה: אם הצלחת לסיים את העבודה עד 3 בצהריים, אין סיכוי שמישהו ייתן לך ללכת הבייתה. אז אתה מושך את הזמן. (הזכרתי את הבעייה הזו בפוסט הקודם).

אני חושב שיש פתרון אחר ויותר טוב למילכוד הזה, והוא מורכב מ-2 נקודות:

1. לנתק את הקשר בין זמן העבודה לעלות הפרוייקט. כשאני מתמחר פרוייקט אני מתייחס לדד-ליין של הלקוח, לא לכמות הזמן שיקח לי לעשות את הפרוייקט. צריך אתר בתוך חודש? סבבה. צריך אפליקצייה תוך שבועיים? בסדר. עלות הפרוייקטת מתייחסת לפרוייקט – כמה שווה אתר / אפליקצייה, ולא כמה זמן לוקח לוקח לעצב אותם. הלקוח יקבל את עבודה מוכנה ומעולה בדד-ליין שהציב. כמה זמן עבדתי על העבודה הזו, זה בכלל לא רלוונטי.

2. להשוות את מחיר הפרוייקט לשווי או לאלטרנטיבות של הלקוח. זוכרים שהזכרנו את אפקט ה-Anchoring? אם הלקוח יחשוב על זה שאני עושה $1,000 בכמה דקות הוא יתבאס. אבל אם הוא יחשוב על זה שהוא מקבל עכשיו מוצר שעומד להכניס לו $54,000 בחודש בעלות מזערית של $1,000 אז הוא יחשוב שהוא גאון. חלק מהעבודה שלי עם הלקוח היא לגרום לו להרגיש טוב עם העבודה איתי – כלומר שיבין שהוא קיבל אחלה דיל כשהוא עובד איתי, ולכן זו חלק מהעבודה שלי לגרום לו להשוות את המחיר שלי לדבר הנכון כדי שירגיש טוב עם העלות.

הבן אדם היחיד שצריך לדעת כמה שעות אתם עובדים על פרוייקט הוא אתם. הסיבה היא שאם לא תדעו כמה זמן לוקח לכם לעשות משהו, יהיה לכם ממש קשה לתכנן איזה וכמה פרוייקטים אתם יכולים לקחת, וגם לעשות עבודה טובה ולעמוד בדד-ליינים.

כל מה שהלקוחות שלכם צריכים לדעת זה שהפרוייקט יהיה מוכן בזמן, הוא יהיה מעולה והם סגרו איתכם דיל לא מהעולם הזה.

הייתי צריך לפטר את העובדת הראשונה שלי אחרי חודש וחצי.
מתוך החודש וחצי האלו, שבועיים העברתי בלאכול סרטים לגבי איך להגיד לה את זה בלי לפגוע בה.
לפטר אנשים זה ממש לא כיף. כנראה שלהיות מפוטר זה הרבה יותר לא כיף.

לפני בערך 3 חודשים פרסמתי בפייסבוק מודעה שאני מחפש מעצב/ת שיעזרו לי ב-nuSchool.
אחרי עשרות מיילים ומספר ראיונות, בחרתי את עדי, ויצאנו לדרך.
מאד התרגשתי, כי זו עמדה להיות הפעם הראשונה שאני מנהל מישהי. היה חשוב לי שזה יצליח.
ישבתי וחשבתי הרבה מה למדתי מכל הבוסים שהיו לי לאורך החיים, ובעיקר על אלו טעויות שלהם אני לא רוצה לחזור כבוס בעצמי.

כמו שכבר הבנתם, את הניסיון הראשון לא צלחנו. אבל אשתף אתכם בכל זאת במה למדתי בדרך.

מה למדתי מהבוסים הקודמים שלי

קשה להגיד שהיו לי בוסים איומים לאורך הקריירה, מצד שני – אף אחד לא מושלם, ותמיד היו דברים שהציקו לי וגרמו לי להגיד בלב: ״אני בחיים לא הייתי מתנהג ככה!״.

אלו הטעויות שלא רציתי לחזור עליהן בתור בוס:

1. לחשוב שהעובדת מרגישה כמוני לגבי החברה
רוב הבוסים שהם גם בעלי החברה נוטים להיות מכורים לעבודה. זה די ברור מאליו כשהעסק הוא שלך. אתה חולם עליו בלילה, אתה עובד עליו סופ״ש. חוץ מהאשה והילדים זה כנראה הדבר החשוב בחיים שלך. הבעיה מתחילה כשרוב הבוסים שוכחים שהעובדים שלהם לא מרגישים בדיוק כמוהם. הם מתקשרים בערב ״כי יש לי רעיון מדהים!״. הם שולחים מיילים בסופ״ש. הם מצפים שתתאבד על הפרוייקט. כי ככה הם מרגישים.

אבל רוב העובדים לא מרגישים ככה. אין להם תחושת ״בעלות״ על החברה, והם גם בדרך כלל לא שותפים ברווחים. כן, נכון בסטארטאפים נותנים אופציות בדיוק כדי לנסות ולהתגבר על הבעיה הזו, אבל עדיין זה לא באמת עובד. אני נשבעתי לעצמי לזכור כבוס שהעובדת שלי היא בסך הכל עובדת, ויש לה עוד דברים בחיים חוץ מהעבודה אצלי, ולא אציק לה בלילה או בסופ״ש ולא אדמיין שהיא מפנטזת על הצלחת העסק כמוני, כי זה כנראה לא המצב.

2. לבדוק מתי היא יוצאת הבייתה
ברוב המקומות שעבדתי בהם היה סטטוס קוו לגבי מתי יוצאים הבייתה. בדרך כלל זה היה אחרי שהבוס יוצא הבייתה. זה לא כל כך שינה אם סיימת את העבודה שלך להיום או לא – בחוזה שלך כתוב שאתה צריך להיות במשרד 9 שעות, וגם אם היית סופר פרודוקטיבי היום, אתה תשאר עד שהשעון יראה 6. ואם הבוס עוד במשרד לידך, אולי תשאר גם יותר. בעייני הפורמט הזה מגוחך ונוגד את המטרה. אם היו אומרים לי שכשאסיים את העבודה אוכל ללכת הבייתה הייתי מתחיל לעבוד פי 5 יותר מהר ומסיים הכל עד 3 ויוצא לראות את השקיעה בים (זאת אומרת זה מה שהייתי עושה לפני שהיה לי ילד).

התפיסה של הבוסים שאם אני יכול לעבוד פי 5 יותר מהר אז פשוט שאעבוד פי חמש יותר מהר עד 6 ואספיק יותר עבודה היא מגוחכת וכמובן לא ישימה בעליל. קודם כל אין לי מוטיבציה להתאמץ – לא אקבל שום דבר בתמורה. בנוסף, אי אפשר לעבוד בפול גז 9 שעות ביום. המוח ישרף. זה לא פרקטי. ב-nuSchool אנחנו עובדים מהבית, מה שנקרא בעגה המקצועית Remote. זה אומר שגם העובדת שלנו תעבוד מהבית ואין לי שום שליטה או פיקוח על השעות שלה. אני מקווה שהיא לא תעבוד יותר מדי שעות, אבל אם היא תעבוד רק שעתיים ותספק את הסחורה בזמן ובמצב טוב – על כיפאק. אני מקווה שתהנה בים. היא תקבל את אותו הכסף.

3. לסרס אותה קראייטיבית
אין דבר יותר מבאס ממנהל קריאייטיב / ארט דירקטור / בוס שאומר לך: ״זוז, זוז שניה, תן לי רגע לשחק רגע בפוטושופ ואראה לך מה אני מדמיין״. ברגע שהמשפט הזה נאמר, זה פחות או יותר סוף הסיפור מבחינת העובד הזה. הוא יותר לא יתאמץ לעשות שום דבר קראייטיבי. לפחות ככה אני הרגשתי בעשרות הפעמים שאנשים שונים אמרו לי את המשפט הזה במהלך הקריירה שלי. אין מה לעשות, בתור אנשי קראייטיב, האגו שלנו מעורב בתהליך העבודה וברגע שמישהו בא ורומס אותו בגסות, המוטיבציה שלנו להתאמץ בשבילו, ולקחת סיכונים ירדה לריצפה. הפכנו לביצועיסטים. נשבעתי לעצמי לעולם לא לעשות את זה לעובדת שלי, גם אם זה יעלה לי בבריאות. וכמובן שזה עלה.

מה זכיתי ללמוד בעצמי

כמובן שהתמזל מזלי ונשארו עוד טעויות בעולם שאפשר לעשות שלא חשבתי עליהן מראש, וכך זכיתי ללמוד על בשרי (ועל בשרה של עדי) שאני לא כל כך חכם כמו שניסיתי להיות.
הנה הטעויות שאני עשיתי:

1. כדי לקחת עובדים, צריך כסף. כל חודש.
את עדי שכרתי בערך חודש אחרי שהשקנו את המוצר הראשון שלנו ב-nuSchool (קורס תמחור למעצבים). באותו החודש כמות המכירות הייתה כזו שאפשרה לנו סוף סוף אחרי שנה של עבודה להתחיל לקחת משכורות בפעם הראשונה. הרעיון שלי היה במקום לקחת את המשכורת לעצמי – לתת את המשכורת לעדי ובכך להכפיל את כח העבודה העיצובי. החודש הראשון היה סבבה, אבל אחרי שהסתיים הבאז הכייפי של ההשקה, כמות המכירות היומית ירדה ופתאום לא היה ברור שעומדת להיות עוד משכורת בחודש הבא. כמובן שאני לקחתי את ההתחייבות באופן אישי, אבל הרעיון להתחיל ולהוציא כספים מהכיס הפרטי שלי כדי לשלם לעדי התחיל להלחיץ אותי. מילא שאני לא מרוויח כסף מה-nuSchool, אבל להתחיל להוציא כסף, זה די כבד. כמובן שאני אופטימי ועובד קשה כדי שנצליח ונרוויח המון כסף, אבל אם זה לא יקרה בחודשיים הקרובים, הבנתי שאני בבעיה.

2. לנהל עובדים לוקח זמן. הרבה זמן.
הרעיון שלי כשלקחתי את עדי היה כמו שכתבתי קודם – להכפיל את כח העבודה העיצובי שלנו. כלומר המטרה הייתה שבסוף החודש נעשה ביחד כפול דברים משעשיתי לבד. מה שלא לקחתי בחשבון הוא כמות הזמן שנצטרך לדבר על העבודה, לעשות שיפורים, כיוונים נוספים ותיקונים. הייתה לי מן פנטזיה כזו שפשוט אתן לה פרוייקט ובשבוע שאחרי היא תגיע עם פרוייקט מוכן ומושלם. טוב, כנראה שזו הייתה פנטזיה די מנותקת מהמציאות, ובחיים האמיתיים היינו צריכים לעשות משהו כמו 7-8 סבבים של שיפורים כדי להגיע למוצר הסופי. לא רק שהעבודה מהצד שלה לקחה יותר סבבים משצפיתי, הסבבים האלו גם עלו לי בזמן עבודה שלי שבו לא עשיתי דברים אחרים. אחרי כמה שבועות הבנתי שבסופו של דבר אנחנו לא מייצרים באמת כפול דברים ביחד, ויכול להיות שזה לא שווה את המאמץ.

3. זול עולה ביוקר.
יש שתי גישות כשמגייסים עובדים – האחת לקחת מישהי שהיא יותר חכמה וטובה ממך בעבודה הספיציפית הזו. השניה – לקחת מישהי בלי הרבה ניסיון וללמוד אותה לעשות את העבודה. לכל גישה יתרונות וחסרונות משלה. אני לא בטוח שאני עשיתי בחירה אידיאולוגית כשניגשתי לגייס עובדת. הבחירה לקחת מישהי יותר חכמה וטובה ממני היא אופציה סופר יקרה, והיות ולא היה לי הכסף לאופציה הזו – בחרתי באופציה הזולה של מישהי ללא ניסיון. האופציה של לקחת מישהי ללא ניסיון היא כנראה אופציה מאד טובה אם יש לכם חברה גדולה ויש מספיק אנשים שיכולים לחפוף וללמד את העובדת ובנוסף לקחת בחשבון שבתקופת החפיפה היא לא תהיה סופר פרודוקטיבית. אם אתם צוות מצומצם מאד, וחייבים לתת בראש מהיום הראשון, אז כנראה שאתם מחפשים מישהי עם מלא ניסיון. אני חשבתי שאוכל להתמודד עם העובדה שעדי לא עשתה אינטרנט בחיים, אבל לא לקחתי בחשבון שכמעצבת טרייה אצטרך להשקיע גם זמן בפידבק שעוסק בעיצוב עצמו – קומפוזיציה, צבע וטיפוגרפיה. סופו של דבר העלות של הלמידה הזו הייתה גבוהה משצפיתי.

סופו של הסיפור הוא שנפרדנו כידידים. עדי הייתה ממש אחלה איתנו, היא באמת בחורה סופר מקסימה ואין לי מילה רעה להגיד עליה – עשתה תמיד את מה שהבטיחה שתעשה, עמדה בזמנים, ועשתה עבודה טובה עד היום האחרון.

מקווה להצליח להיות חכם יותר בסיבוב הבא. כי אין ספק שהוא יגיע.

זה קורה להרבה מעצבים. הרגע הזה שנשבר לכם.

אתם עובדים קשה בסטודיו או משרד, ואתם עושים עבודה טובה, אבל משום מה משהו לא עובד.
אולי הבוס לא מעריך אתכם, או שנמאס לכם ממנהל הקראייטיב, או שאתם לא מרוויחים מספיק, או שאין לאן להתקדם, אולי אתם לא אוהבים את הלקוחות של המשרד, אולי גיליתם כמה המשרד גובה על העבודה שאתם עושים והתעצבנתם על הקופון שגוזרים עליכם.
״סעמק. 70,000 שקל על הפרוייקט הזה שאני עושה לבד ואני מקבל 7,000 שקל בסוף החודש?״
אז אמרתם לעצמכם – ״פאק איט״. אני יכול לעשות את זה לבד. אני לא צריך אותם, להפך – אני אוכל לעבוד יותר טוב בלעדיהם. אני אהיה חופשי.

אבל עכשיו יצאתם לעצמאות, וגיליתם שזה לא בדיוק מה שפינטזתם עליו.

למען האמת, בערך 50% מהעבודה היא לא העבודה הקראייטיבית שאתם אוהבים לעשות. הצעות מחיר, משא ומתן, פגישות עם לקוחות, גביה של כספים מלקוחות לא משלמים, הנהלת חשבונות, לענות לאימיילים, לטפל בשכירות בסטודיו, לטפל בנזילה בסטודיו, לדאוג איך תהיה עבודה בחודש הבא גם – אה כן, זה נקרא שיווק.

ועכשיו פתאום יש לכם רק 50% מהזמן לעצב, והרבה יותר מדי עבודה אז אולי כבר אין מספיק לחשוב כמו שצריך ופתאום גם זה כבר לא כיף כמו פעם, ואתם רצים, רצים רצים ושואלים את עצמכם: ״למה לעזאזל אני עושה את זה? זה לא החופש שדמיינתי״.

למה זה קורה לנו?

השבוע סיימתי לקרוא ספר שנקרא E-myth, ועוסק בשאלה למה כל כך הרבה עסקים קטנים נכשלים ומה אפשר לעשות בקשר לזה. לפי הספר, כדי שעסק קטן יעבוד טוב, הבן אדם שמקים אותו צריך להיות 33% טכנאי (נגיד מעצב, זה שיודע לעשות את העבודה הטכנית), 33% מנהל (זה שיודע לעבוד בצורה מסודרת, לקבוע נהלים ולדאוג שהעניינים ירוצו כמו שצריך) ו-33% יזם (זה שיש לו חלומות ופנטזיות, כלומר חזון, מה הוא רוצה להשיג לעצמו ולעסק שלו).

למרות שהצד היזמי הוא זה שדחף אותנו להתפטר מהעבודה שלנו כדי לנסות להגשים את החלום שלנו, מהר מאד הצד הזה חוזר לישון בזמן שהצד של המעצב (הטכנאי) משתלט על רוב העבודה ומנהל אותנו. למען האמת, רובנו לא חושבים על זה שלמרות שהקדשנו המון שנים בכדי ללמוד להיות מעצבים מעולים, אנחנו לא מרגישים צורך להשקיע את אותה כמות הזמן בלהיות מנהלים או יזמים מעולים. יש לנו את ההרגשה ש״נולדנו עם זה״, ואנחנו פשוט נסתדר.

אבל המציאות מראה שזה רחוק מלהיות נכון. אני שומע את הסיפורים של החברים המעצבים שלי, והם נשמעים בדיוק כמו הסיפורים של החבר הטבח שלי שהחליט לפתוח מקום – העובדה שאנחנו יודעים לעצב / לבשל מעולה לא אומרת שאנחנו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה. אם היינו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה לא היינו צריכים לעבוד 16 שעות ביום, להרגיש שאנחנו רצים כל הזמן, ובסוף החודש לגלות שאנחנו לא בדרך להיות מליונרים.

אבל אני לא רוצה להיות מנהל. אני רוצה להיות מעצב.

יגידו חלק מכם, ויכול להיות שאתם צודקים. אנחנו למדנו עיצוב, ואנחנו אוהבים עיצוב והאמת היא שלא כל כך בא לנו להיות מנהלים או יזמים, ולהשקיע זמן ואנרגיה במשהו שלא ממש מרגש אותנו.

פייר. אין בעיה.

אבל אל תשלו את עצמכם שאתם יכולים להיות עצמאיים ולהיות רק מעצבים, או להיות מעצבים ולעשות את השאר על הדרך. כי זה מתכון בטוח לחיים מתסכלים, וסופו של דבר גם העיצוב והשירות שאתם נותנים ללקוחות שלכם נפגע מזה (אתם זוכרים שאתם לא מוכרים רק עיצוב נכון? אתם מוכרים גם את כל השירות הנלווה אליו – החל מהצעות המחיר, לניהול לקוח ושירות מדהים).

להיות פרילאנסר, או בעל סטודיו לעיצוב זה לא להיות מעצב, זה להיות בעל עסק, על כל המשתמע מזה. אם חיפשתם עבודה כמעצבים, אז להיות עצמאי זו לא התשובה.

אז מה לעשות עכשיו? כי הבוס עדיין בן זונה.
קודם כל, נסו להבין מה באמת הבעיה – עכשיו כשהבנתם שבסך הכל להיות שכיר זה לא הדבר הכי נורא בעולם. מה מתסכל אתכם?
עכשיו יש 2 אפשרויות:

1. לטפל בבעיות בעבודה הנוכחית.

2. למצוא עבודה חדשה.

הדבר הקל ביותר תמיד הוא להגיד ״פאק איט״ ולהתפטר או לעזוב כי אין לכם כח להתמודד עם הדברים שלא מוצאים חן בעינכם. אבל לדעתי אתם תגלו שאם חשבתם טוב טוב על מה מפריע לכם באמת עכשיו, ותלכו לשבת עם הבוס ולעשות איתו שיחת תיאום ציפיות – יכול להיות שדברים ישתפרו.

אם ניסיתם ובאמת שוב דבר לא השתפר (יכול להיות שגם הבוס שלכם הוא מעצב שלא למד להיות מנהל טוב אף פעם?), אז יכול להיות שזה הזמן לחפש עבודה חדשה.

אבל בשום אופן לא כדאי להיות עצמאי כי לא מצאתם עבודה שאהבתם.
לא עוברים מקצוע לעריכת דין אם לא מצאתם עבודה בעיצוב, ולכן לא כדאי לעבור להיות בעל עסק אם לא מצאתם עבודה בעיצוב.

ומה אם אני כן רוצה לנסות?

אחלה. זה יכול להיות ממש אדיר ולקחת אתכם למקומות מדהימים – אם תבינו מה אתם לא יודעים ואיזה ידע אתם צריכים להשלים כדי להיות בעלי עסק מעולה לעיצוב.

בין שאתם רוצים להיות פרילאנסרים בודדים או להקים סטודיו עם סניפים בלונדון וניו-יורק, הנה חלק מהדברים שאולי אתם חושבים שאתם יודעים אינטואיטיבית אבל כדאי ללמוד כדי להיות בעל עסק מוצלח: הצבת מטרות ויעדים, אסטרטגיה (ניהולית + שיווקית), ניהול ארגוני (אם אתם רוצים להעסיק אנשים נוספים), שיווק, לעבוד עם אנשים (כלומר ״לקוחות מהגהינום״), בניית תהליכים ומערכות, משא ומתן, כלכלה בסיסית (רווח והפסד, היצע וביקוש) וניהול זמן.

אני לא אומר שלא כדאי לעזוב את העבודה ולצאת לעצמאות בלי הידע הזה, אבל אני אומר שחשוב לדעת כשאתם יוצאים לדרך שיש לכם הרבה ידע להשלים – ולדעת להקציב זמן ללימודים האלה, כי כשתתחילו להתרוצץ בעבודה העצמאית עם הלקוחות, יהיה קשה לזכור את זה.

ואיפה לומדים את הדברים האלה?
כמו כל נושא היום, יש מלא אופציות. החל מקורסים אמתיים ועד קורסים און-ליין וספרים. אני באופן אישי קורא מלא ספרים, הנה כמה מהספרים שקראתי לאחרונה:

• The E-Myth Revisited: Why Most Small Businesses Don't Work and What to Do About It

• Secrets of Power Negotiating

• Unlabel: Selling You Without Selling Out

• The Hard Thing About Hard Things: Building a Business When There Are No Easy Answers

• How to Win Friends and Influence People

• Zero to One: Notes on Startups, or How to Build the Future

• The Entrepreneur Mind: 100 Essential Beliefs, Characteristics, and Habits of Elite Entrepreneurs

• The Willpower Instinct: How Self-Control Works, Why It Matters, and What You Can Do to Get More of It (עוד לא קראתי, הבא בתור אצלי)

וכמובן שאני מקווה שבקרוב יהיה קורס בנושא של ה-nuSchool.

אני יכול להגיד על עצמי, שאמנם אני מכוון להקים עסק שהוא לא סטודיו לעיצוב, אבל האתגרים בהקמת עסק הם די דומים ומגניבים בטירוף (וקשים בטירוף). אותי זה מגניב וזה בא לי טוב. אבל אני מבין שלא כולם הם כאלה. אז תחשבו טוב טוב איפה אתם נופלים ולאיזה כיוון בא לכם ללכת.

לפעמים אנשים אומרים לי דברים כמו: "אני לעולם לא אוכל להיות עצמאי, כי אני לא יודע לנהל את עצמי" או "אני לא יכול לעבוד מהבית, יש שם יותר מדי פיתויים" או "אין לי מספיק כוח רצון כדי לנהל את עצמי". משום מה יש לי את ההרגשה שאנשים חושבים שכשאתה עצמאי אתה נדרש לכח רצון עילאי בכדי להיות אחראי ואשכרה לגרום לעצמך לעבוד, בעוד שכל חלש אופי יכול ללכת ולהיות שכיר, כי שם הבוס או המחוייבות והלחץ במשרד יגרמו לו לעבוד.

מה שאותם אנשים לא מבינים ככול הנראה הוא שגם בעבודה כשכיר אתה נדרש לנהל את עצמך. אני מכיר אנשים שעובדים כשכירים ועדיין נופלים לפיתויים של לבזבז חצי מהיום בפייסבוק, או לשרוף שעות בהפסקות קפה / סגריות או מה שנקרא באמריקאית "water-cooler-talks" עם עובדים אחרים. אנשים שמתנהגים ככה כשכירים מאלצים את הבוס שלהם לעשות את הדבר שהוא כנראה הכי שונא בעולם: לנהל אותם.

כמובן ששני הצדדים יוצאים מופסדים במקרה כזה: העובד מתבאס על הבוס שיושב לו על הראש כל היום, והבוס מתבאס על העובד שגורם לו לבזבז את כל היום ב-micro management במקום לעשות עבודה ניהולית שתעזור לחברה לגדול בטווח ארוך.

מה שחשוב להבין הוא זה: לא משנה מי אתה, או אם אתה עצמאי או שכיר, אתה נדרש לנהל את עצמך. האלטנטיבה היא מאד פשוטה – אם לא תנהל את עצמך, מישהו אחר ינהל אותך. ואף אחד לא אוהב שמישהו אחר מנהל אותו. אף אחד לא אוהב שהבוס מנהל אותך, שבן/בת הזוג מנהלים אותך, שהילדים שלך מנהלים אותך או כל אחד אחר. כשמישהו אחר מנהל אותך, הוא קודם כל דואג לעצמו, ומשתמש בך כדי לקדם את האינטרסים אלה. לא פלא שבסוף אתם נשארים מבואסים.

נו, יופי. אז עכשיו הבנו שכדאי מאד לנהל את עצמנו. עכשיו נשאלת השאלה איך?
אני לא מתיימר להיות איזה גאון ניהולי, ויש הרבה מומחים שכתבו על זה לפני. כל מה שאני כותב אלה דברים שאני מנסה ליישם בחיים שלי ואני מקווה שיהיו לכם רלוונטים גם.

להיות אקטיבי

כשהייתי בלימודים בשנקר ממש רציתי לעשות התמחות בחו"ל. משנה א' ידעתי שממש בא לי על זה וחיכיתי לסוף שנה ג'. כשהתקרב הזמן הבנתי שמה ששנקר מציעים זה משהו כזה: כל הסטודנטים מכל המחלקות מגישים תיקי עבודות, מגיעה איזה חברה מלונדון, לא מעניינת במיוחד, ובוחרת 1-2 סטודנטים מכל בית הספר. לא אהבתי את הסיכויים שלי שם, אז עשיתי במקום משהו אחר: אספתי לינקים של כל הסטודיואים ברחבי העולם שבהם רציתי לעבוד, ושלחתי לכולם מייל עם תיק העבודות שלי ובקשה להתמחות קיץ אצלם. מתוך 60 מיילים ששלחתי, 2 קיבלו אותי ואז ההחלטה עברה לידיים שלי: התמחות באמסטרדם או במקסיקו ? בחרתי במקסיקו.

מוסר ההשכל הוא כזה: לא חייבים לקבל את האופציות שנותנים לכם. זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים לייצר לעצמכם אופציות חדשות, שאתם מעדיפים יותר ואז הכח הוא בידיים שלכם.

כשאני מתחיל פרוייקט חדש אני יכול לגשת אליו בשתי דרכים: הראשון לשאול את הבוס / הלקוח "מה אתה רוצה שאני אעשה? מאיפה להתחיל? מה יותר חשוב?" והשניה היא לבוא אליהם באופן אקטיבי ולהגיד: "הנה מה שצריך לעשות, ואני חושב שצריך לעשות קודם כל את זה". נחשו באיזה אופציה אתם תהנו יותר? ואיפה יתייחסו אליכם יותר ברצינות?

מטרות

יש משפט שאני אוהב שעובד רק באנגלית:It's hard to score if you don't know where the goal is.

המטרה של לנהל את עצמך היא לא "להספיק לעשות יותר דברים". יש אנשים שחושבים שלהיות פרודוקטיבי זה אומר שבסוף היום יש רשימה ענקית של משימות מחוקות. הם שעושים מלא דברים אבל הם עדיין לא מגיעים לשום מקום, והרבה פעמים לעשות את כל הדברים האלה בכלל לא עושה אותה מאושרים יותר. אז למה בכלל להיות יותר פרודוקטיבי?

יותר חשוב מלהיות פרודוקטיבי, זה להיות אפקטיבי. כלומר לדעת שהדברים שאתה עושה הם הדברים הנכונים, שיש להם השפעה על הפרוייקט או החיים שלך. וכדי לכוון להשפעה הנכונה צריך לדעת מה המטרה שלך.

אחת המטרות שלי למשל, היא לייצר באלאנס נכון בין העבודה לחיים האישיים שלי. אני מאד אוהב לעבוד, אבל חשוב לי מאד גם שיהיה לי זמן לאשתי, לחברים שלי וגם סתם לעשות דברים כמו לקרוא ספרים או לישון מספיק שעות בלילה. המטרה הזו מכתיבה הרבה מההחלטות שאני מקבל. היא גורמת לי לא לקבל פרוייקטים מסויימים, או להגביל את שעות העבודה שלי. לא תמיד זה אפשרי בשבילי לעמוד במטרה הזו, למשל אם יש איזה משבר בעבודה. אבל כשעבדתי בעבודה שבה משבר היה קורה 3 פעמים בשבוע, מחשבה על המטרה הזו גרמה לי להבין שאולי זו לא עבודה שעושה לי טוב.

דד-ליינים

לפני איזה 60 שנה, בחור חכם בשם פרקינסון קבע חוק: "העבודה מתרחבת בכדי למלא את הזמן המוקצה להשלמתה". אני חייב להסכים איתו.

אנשים, ובעיקר מעצבים, נוטים לחשוב שככל שיש יותר זמן לפרוייקט, זה יותר טוב והפרוייקט יצא מוצלח יותר. אני חושב שזה לא המצב.

מכירים את הגרף הבא? אני חושב שהוא מתאר את הסיטואציה די בדיוק:

בגלל זה אני מת על דד-ליינים. הם מכריחים אותך להתפקס, ולספק את הסחורה בתאריך מדוייק. הבעיה איתם היא שהם בדרך כלל ארוכים מדי. כן, שמעתם נכון. הבעיה שלכם היא שיש לכם יותר מדי זמן. בגלל זה אתם בפייסבוק חצי יום.

הפתרון שלי במקרה הזה, הוא להתעלם מהדד-ליין של הלקוח, ולייצר אחד לעצמי. בדרך כלל קצר משמעותית.

התוצאה היא שאני מצליח לעבוד על עצמי ולהלחיץ את עצמי: "או לא!! יש לי רק שעתיים כדי לסיים את הפרוייקט הזה!! אני חייב לעבוד מהר!!!".  ונחשו מה התוצאה? אני מסיים בזמן (שהגדרתי לעצמי) והולך לים לקרוא ספר.

כשהייתי בלימודים, הגדרתי לעצמי שאני לא עובד אחרי 22:00. מה שיהיה יהיה. כמובן שאני לא יכול לבוא בידיים ריקות, אז אני אהיה חייב לסיים משהו. גם אם לא זה הדבר הכי טוב בעולם. גם אם זה רק 80 מתוך 100. התוצאה הייתה שלא עשיתי בלימודים לילות לבנים, הספקתי להשקיע זמן ואנרגיה גם בזוגתי ובחברים שלי. ואלה שכן עבדו כל הלילה? הם יכולים עכשיו ללכת לישון עם תעודת ההצטיינות שלהם אחרי שלא ישנו 4 שנים, אבל סביר להניח שחלקם ממשיכים לעשות לילות לבנים בעבודות שלהם גם עכשיו, כי היי, אם הדד-ליין הוא מחר בבוקר, אז יש עוד את כל הלילה.

חשוב לעומת דחוף

זה קונספט שלמדתי ממש לאחרונה. כשלמדתי אותו הבנתי שהייתי מיישם אותו חלקית כבר שנים באופן אינטואיטיבי, אבל זה מאד מגניב להבין איך זה עובד. תסתכלו על הטבלה הבאה:

עכשיו נסו לחשוב מה אתם עושים רוב היום? האם אתם נמצאים בקוביה מס' 1 + 3 רוב היום?

בכדי להיות אפקטיבי, ולהגיע למטרות שלכם, ויותר חשוב – להיות מאושרים, עדיף לנסות ולבלות כמה שיותר זמן בקוביה מס' 2. שם נמצאים הדברים שיגרמו לכם לגדול, לפתח מערכות יחסים, להתמקצע, ולהשיג את הדברים שחשובים לכם. זה לא באמת דחוף שאני אשב לקרוא עכשיו ספר, או שאלך לקולנוע, או שאצא לדייט עם אשתי. אבל זה מאד חשוב. ואם אני לא אעשה את זה, אז בסופו של דבר אני אשלם על זה. אולי הפרוייקט שאתם עובדים עליו עכשיו נראה לכם סופר חשוב, אבל אם בן / בת הזוג שלכם יפרד מכם כי לא השקעתם במערכת היחסים בינכם כבר תקופה ארוכה האם הפרוייקט עדיין יראה כל כך חשוב? אם לא נשקיע בדברים החשובים והלא דחופים, לא נתקדם לשום מקום.

ללמוד לנהל את עצמך זה לא קל. זה עוד אחד מהדברים שלא לימדו אותי בבית הספר, וחבל, כי זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. אז אני מנסה כל הזמן להמשיך ללמוד ולהשתפר, מקווה שגם אתם.