כולם כנראה אוהבים לעבוד קשה. או לפחות להגיד שהם עובדים קשה.

אם לא תעבדו קשה יקראו לכם עצלנים. או בטלנים. או נצנצנים. או איזו מילת גנאי אחרת.

ככה זה אצלנו.

אז כולם עובדים קשה.

אבל מה זה אומר לעבוד קשה?

רוב האנשים מפרשים לעבוד קשה כלעבוד הרבה: ״ואוו עבדתי אתמול 18 שעות, אני עובד כל כך קשה״ או ״אין לי שניה לפגוש אותך לקפה כי אני כל כך עמוס, אני עובד ממש קשה״.

אבל לדעתי זה קישקוש. לדעתי זו ההצגה שאנשים עושים כדי שתחשבו שהם עובדים קשה, בזמן שהם לא באמת עובדים קשה.

אני מכיר אנשים שלהשאר עד 9 בערב במשרד זה הדבר הכי קל בשבילם. ללכת הבייתה ולשמוע את הילדים צורחים ולעשות להם אמבטיה ולהחליף חיתולים מלאים בחרא, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

אני מכיר אנשים שהיום שלהם מפוצץ בפגישות ואין להם דקה לעצמם, כי לעבוד זה הדבר שקל בשבילם. לעצור שניה ולחשוב האם הם מרוצים מהחיים והעבודה שלהם, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

האם באמת צריך לעבוד קשה?

אני חושב שכן.

אבל לא בגלל איזו אג׳נדה קפיטליסטית שאומרת שכולנו צריכים לייצר יותר ולהיות משועבדים לעבודה.

אני פשוט חושב שאם בן אדם רוצה לגדול ולהתפתח, לא משנה באיזה תחום – עבודה, אמנות, ספורט, מערכות יחסים, אז הוא צריך לנסות דברים חדשים, לדחוף את עצמו לקצה, ולשים את עצמו במקום לא נוח.

זה בדרך כלל קשה. ממש קשה.

לפני שנתיים כתבתי פוסט בעקבות קריאה של הספר Mastery, שמדבר על למה סבל ועבודה קשה הם תנאי הכרחי להצלחה מכל סוג שהוא. אני עדיין עומד מאוחרי מה שכתבתי שם, אבל אני חושב שאולי קצת שיקרתי לעצמי. כתבתי שם שבשבילי עבודה קשה היא לקום מוקדם בבוקר כדי לכתוב את הבלוג או כדי לקרוא ספרות מקצועית.

עכשיו כשאני חושב על זה, זה שקר בערך כמו השקר של אלו שנשארים בעבודה עד מאוחר. על מי אני עובד? אני אוהב לקום מוקדם בבוקר, ואני עושה את זה בקלות. אני ממש אוהב לקרוא ספרים, ובדרך כלל אני גם מאד נהנה לכתוב את הבלוג הזה. איזה קשקשן אני.

עכשיו כשתפסתי את עצמי מנסה לחרטט את עצמי, אני חושב רגע – מה הדברים שבאמת קשים לי? מה הדברים שאני מתחמק בכל מיני תירוצים כי אני ממש לא רוצה לעשות אותם? מה הדברים שכל כך קשים לי, שבגלל שאני לא עושה אותם אני לא נהיה טוב יותר.

הדבר שבאמת קשה לי: שיעמום

אוקי. אני יודע מה אתם חושבים: ״ואוו, החיים של רן כל כך טובים שהבעיה שלו היא שהוא משועמם״.

אבל זה ממש לא ככה.

הדבר שהכי קשה לי בעולם, ושאני מנסה להימנע ממנו בכל מחיר הוא לעשות דברים שמשעממים אותי. והנה הסיבה שזה בעייתי: בכל פרוייקט שאני עובד עליו, ההתחלה מאד מאתגרת. צריך למצוא קונספט, צריך לייצר משהו מכלום, צריך לשכנע אחרים שזה רעיון טוב. יש אנשים שהשלב הזה ממש קשה להם. אני ממש אוהב את השלב הזה.

אבל ככל שהפרוייקט מתקדם, והוא כבר ממש עומד ונשאר רק לעשות תיקונים ושיפורים אחרונים כדי לסיים אותו, אני מתחיל להשתעמם. אני פשוט לא מסוגל לעשות את התיקונים המפגרים האלו: ״בוא נשנה את הפונט של הכותרת״ / ״אוי, שכחנו להוסיף לינק בפוטר״ / ״צריך לבדוק איך האתר נראה בפייפרפוקס על וינדוס 95״.

כשהשלב הזה מגיע, אני פתאום שם לב שיש מלא כלים בכיור, ומישהו פשוט חייב לעשות את הכלים אלו. עכשיו.

זו הסיבה שכשמישהו שואל אותי: ״מה הפרוייקט שאתה הכי מתגאה בו?״ אני מתקשה לתת תשובה אמיתית. האמת היא שקשה לי מאד להתגאות בעבודה שלי, כי אני תמיד רואה את ה-20% האחרונים שלא הצלחתי לעשות. לא הצלחתי לעשות אותם בגלל שהם היו לי משעממים מדי כדי לעשות אותם.

שעמום. חוסר סבלנות. קוצים בתחת. זו הבעיה שלי.
זו העבודה הממש קשה בשבילי.
יום שעשיתי בו עבודה משעממת, זה יום שעבדתי בו קשה.
אבל אם לא אעבוד קשה ואסיים את העבודה המשעממת, הפרוייקט לעולם לא יצא לפועל.

עכשיו כשאני יודע את זה, אני יכול להתחיל לנסות ולהתמודד עם מה שקשה לי.

יש אנשים שבשבילם לקום בבוקר זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
יש אנשים שבשבילם לקרוא ספרים זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
אבל אני לא משלה את עצמי יותר שזו העבודה הקשה שלי.

תבררו מה העבודה הקשה שלכם. ואז תלכו לעשות אותה.

פעם הלקוחות שלי שדדו אותי.

אני לא מתכוון שהם גרמו לי לעבוד יותר מדי, או לא שילמו לי. אני מתכוון שהם גנבו לי את התיק עם הארנק, המפתחות ונגן המוזיקה שלי. זה היה לפני יותר מ-10 שנים, בימים שעוד היה דבר חשוב כזה שנקרא ״נגן מוזיקה״. למען האמת, זו לא הייתה הלקוחה, זה היה המתופף בלהקה שלה. כשהיא גילתה אחרי כמה חודשים שזה הוא, היא הכריחה אותו להחזיר לי את הדברים ולהתנצל. ״יש לו בעיה״ היא אמרה לי. נראה לי שבסוף הם התחתנו. אני לא בטוח.

היום לשמחתי זה לא היה יכול לקרות.

הסיבה שזה לא היה קורה היום היא שאין למוזיקאי שום צורך ללכת למעצב ולשלם לו כמה אלפי שקלים כדי שיבנה לו ״אתר אינטרנט״. לפני 10 שנים הכל היה כל כך מסובך. כדי לבנות אתר שיכול לנגן mp3 וגם וידאו הייתי חייב להשתמש בפלאש. כדי לבנות אתר שהלקוחה תהיה מסוגלת לעדכן בעצמה הייתי חייב לבנות בעצמי מערכת ניהול תוכן בעזרת php / mySQL. ואז לבנות אתר שלם למערכת ניהול התוכן הזו. עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שגם במחיר שדדו אותי.

היום היא הייתה יכול ללכת ל-wix, או אולי ל-squarespace, או אולי לקנות טמפלייט ב-theme forest, או ללכת לאתר מתמחה במוזיקאים כמו bandzoogle ולקבל במחיר של כמה דולרים בודדים אתר מטורף פי 10 ממה שאני הייתי מסוגל לבנות לה בזמנו. למען האמת, אם מוזיקאי משלם היום כמה אלפי שקלים עבור אתר אינטרנט, סביר להניח שהוא מרגיש ששודדים אותו. ואולי הוא לא כל כך טועה.

וזה לא רק מוזיקאים. בעלי מסעדות, עורכין דין, חברות סטארטאפ, בעלי חנויות וכול מיליוני העסקים האחרים שנופלים תחת קטגוריית ה-״עסקים קטנים ובינוניים״ (SMBs), לא צריכים להמציא את הגלגל ויכולים במחיר מצחיק להרים אתר אינטרנט שלא היה מבייש מעצבים שסיימו בית ספר נחשבים.

״אוי ויי!״ זועקים לשמים אלפי המעצבים שמרגישים איך הפרנסה שלהם נשמטת מתחת לרגליים שלהם. ״הלקוחות שלי לא מבינים למה לשלם לי אלפי שקלים כשהם יכולים לקבל אתר בכמה דולרים!״, ״חייבים להלחם ב-wix שמשמידים את עולם העיצוב!״, הם אומרים.

אבל זה לא עומד לקרות. והטענה שלי, היא שזה טוב לנו כמעצבים. להפך, אנחנו המרוויחים הגדולים מהסיפור הזה.

עד לפני כמה שנים, כשלקוחות הגיעו אליכם ורצו אתר, הם התייחסו אליכם כמו אל בוב הבנאי.

״שלום, תבנו בבקשה בית בשביל העסק שלי״. הם לא כל כך ידעו מה זה בית טוב, ולמען האמת, גם רוב המעצבים לא ידעו מה זה בית טוב. אבל זה לא שינה כל עוד בסוף הפרוייקט היה בית עומד.

עברו כמה שנים, האינטרנט קצת גדל, הלקוחות גדלו וגם אנחנו. היום, הבניה כבר לא מהווה אתגר. יש לנו מנופים טכנולוגיים גדולים, וכל אחד יכול לבנות לו בית תוך 20 שניות. עם זאת, חלק מהאנשים למדו, שכדי לבנות בית טוב לא מספיק בוב הבנאי, אלה צריך גם אדריכל כדי להבין מה בכלל אנחנו רוצים לבנות ואיך. ואולי בסוף גם איזה מעצב פנים כדי שיעשה את הבית כזה שרוצים לגור בו.

תפקידו של המעצב האדריכל הוא להבין מה הן המטרות של האתר. האם יש מטרות עסקיות? איך נמדדת ההצלחה של הפרוייקט? מה הקונטסט שבו נבנה האתר? מהי התחרות? איך בכלל מגיעים לאתר הזה ולמה?

תפקידו של מעצב הפנים הוא לראות שהאלמנטים שקיימים בתוך האתר משרתים את המטרות האלו – האם הטקסטים מספרים את הסיפור בצורה משכנעת ובטון הנכון? האם הצילומים משרתים את המותג? האם האייקונים ברורים ועם זאת יחודיים לקונטקסט של האתר? האם הביקור באתר הוא חוויה מרגשת?

מיותר לציין שאדריכלים ומעצבי פנים גובים מחירים גבוהים יותר מבוב הבנאי.

המעצבים היחידים שיפסידו מההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות הם אלו שרוצים להשאר בוב הבנאי ולא מבינים למה אף אחד לא רוצה לשלם להם עכשיו כשאפשר לקנות מנופים בזול. אבל המעצבים שישכילו להבין שהעיצוב האמיתי של האינטרנט נמצא באדריכלות ועיצוב פנים, הם אלה שיכולים לגבות $20,000 עבור אתר שהם בונים ב-Squarespace ללקוחות שלהם.

״קהל היעד שלי הוא כולם״.

שמעתם פעם את המשפט המצחיק הזה?

השבוע פגשתי יזמית בתחום ה-wellness, שסיפרה לי שאף מעצב לא מבין אותה: ״אני מבקשת מהם לעשות לוגו, והם עושים לי איזה משהו סגול, הם לא מבינים ש-wellness זה לא רק לנשים, זה לכולם!״.

זה הזכיר לי את אחת הפתיחות הטובות למופע של לואיס סי קיי בה הוא אמר: ״שלום לכולם! בעצם למה להגיד כולם? אתם לא כולם. למעשה רוב האנשים לא נמצאים פה. רוב האנשים נמצאים בסין. למעשה, רוב האנשים מתים״.

מה שהיזמית ניסתה להגיד הוא שקהל היעד שלה מורכב גם מנשים וגם מגברים, אבל זה עדיין לא אומר שזה ״כולם״. אחרי עוד כמה דקות שיחה הסתבר ש״כולם״ זה למעשה אנשים בין 20-60, ממעמד בינוני-גבוהה, שחיים במנהטן, ומתעניינים ביוגה או שאר פעילויות wellness. אני מעריך שיש אולי 150,000 איש כאלה בעולם. בטח לא כולם. אפילו לא הרבה.

יזמים שמדמיינים את עצמם כבר בשיא ההצלחה והמיינסטרים חושבים שהמוצר שלהם פונה לכולם. כמו שגוגל פונה לכולם, כמו שפייסבוק פונה לכולם. אבל הם נוטים לשכוח שאף מוצר או חברה לא מתחילים במיינסטרים. כול מוצר, כולל פייסבוק מתחיל כמוצר נישתי שיש לו כמה משתמשים ראשונים (הנקראים גם ה-Early Adopters). אם המוצר לא יפנה ספציפית אל המשתמשים הראשוניים האלו, ויהיה מגניב ורלוונטי להם, הם לא ישתמשו בו, והמוצר לעולם לא יגיע למיינסטרים. כשיזמים מנסים מההתחלה לפנות לטעם והסגנון של ״רוב האנשים״, למעשה הם מדללים את המותג שלהם, והסיכוי שלהם להלהיב באמת מישהו יורד וכך גם סיכויי ההצלחה שלהם.

העבודה שלנו כמעצבים היא לעזור ליזמים לנסות ולהגדיר באופן כמה שיותר צר ומדוייק את קהל היעד הראשוני שאליו הם מכוונים בעסק החדש שהם מקימים. זה לא באמת משנה אם זו מסעדה או אפליקציה, לשניהם יש קהל יעד, ולשניהם הוא לא ״כולם״. ככל שנעשה עבודה יותר טובה בהגדרת קהל היעד, נוכל לעצב יותר טוב (נוכל ללמוד את הקהל, איך הוא מדבר, איפה הוא נמצא, באיזה עולם ויז׳ואלי הוא חי), ונוכל לתת ללקוח שלנו סיכוי גבוהה יותר להצליח.

הנקודה השניה שבה כדאי להגדיר קהל יעד הוא מי הם הלקוחות שלנו כמעצבים. אני חושב שיותר מדי מעצבים חושבים שקהל הלקוחות הפוטנציאלי שלהם הוא ״כולם״. מי שיבוא יבוא. כל עוד יש להם כסף, מבחינתי הם לקוחות פוטנציאלים. אבל אני חשוב שזו גישה שגויה. כשאתם מנסים לפנות לכל הלקוחות, ולא לקהל ספציפי, אתם מדללים את המותג שלכם ואף לקוח לא ידע בבירור שאתם המעצבים הנכונים בשבילו.

ככל שתהיו יותר ספציפיים לגבי סוג הלקוחות שאתם רוצים לעבוד איתם, יהיה לכם הרבה יותר קל לדעת איך ״לשווק״ את עצמכם.

אני למשל, אוהב לעבוד עם חברות טכנולוגיה, ויותר ספציפי – עם סטארטאפים. זה תחום שמעניין אותי מאד ואני מרגיש שיש לי כלים טובים לעזור ללקוחות בתחום הזה. ברגע שהגדרתי לעצמי את זה, עשיתי לעצמי חיים קלים, כי עכשיו כל לקוח שהוא לא בקטגוריה הזו, הוא לא לקוח פוטנציאלי מבחינתי. יותר מזה – אני גם יודע איפה סטארטאפיסטים מסתובבים, איזה בלוגים הם קוראים, לאיזה אירועים הם הולכים וכו׳. קל לי לבנות רשת בנישה הזו.

אני חושב שהרבה אנשים, גם לקוחות וגם מעצבים מפחדים לעשות את הבחירה הזו לגבי קהל יעד. היא באמת מפחידה. היא מאלצת אתכם להגיד בבירור: זה מי שאני, ואלו האנשים שאני רוצה לשרת. וזה לא דבר קל להגיד. מה אם אתם טועים? מה אם מחר יגיע לקוח אחר שיהיה מעניין? אבל כמו כל דבר בחיים – אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. רוצים להיות טובים מאד למישהו? תחליטו למי אתם לא טובים.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.

האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?

זו לא שאלה פשוטה.

יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.

מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.

בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.

הנה המצב כמו שאני רואה אותו:

יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.

ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.

איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.

בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.

צאו מהבניין

בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.

אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.

במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.

כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.

אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.

כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.

מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.

רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.

מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?

תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב

האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.

זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.

האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?

בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.

במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.

האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר

בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.

תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).

אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.

ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.

שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:

כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.

אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.

האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.

אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.

אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.

האם סטארטאפים הם רעה חולה?

אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:

בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?

אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.

התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.

סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.

אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.

ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.

בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.

לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.

בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.

לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.

רק פעם אחת גנבתי בחיים שלי. ואתם לא תאמינו מה עשיתי עם השלל.

הייתי בן 15. האינטרנט גם הוא היה עוד בצעירותו ואני בדיוק גילית שם ספר מחתרתי שנקרא The Anarchist Cookbook. בספר היו הוראות הכנה לחומרי נפץ, סמים, הונאות טלפוניה ועוד כל מיני דברים מהסוג שהופכים ספר ללא חוקי בכמה מדינות וגורמות לך לחשוב שה-CIA עומד לפרוץ את הדלת של החדר שלך בכל רגע.

באחד הפרקים צוינה שיטה לגלות מספרי כרטיסי אשראי של אנשים: פשוט לאסוף קבלות שאנשים זורקים אחרי שהם משלמים באשראי. מסתבר שבשנות ה-90, לפני שבעיות אבטחה עוד היו עניין, כל קבלה כללה את כל פרטי האשראי שלכם.

יום אחד הייתי בסופר, קונה קרטיב. לתדהמתי ראיתי את האשה שלפני בתור משלמת באשראי ופשוט משאירה את הקבלה אחריה והולכת. מתוך עניין הצצתי בקבלה, ונחשו מה היה שם? נכון. כל הפרטי האשראי היו רשומים שם.

עדיין לא האמתי שהסיפור הזה אמיתי, אבל החלטתי לנסות בכל אופן. מתוך סקרנות אנרכיסטית גרידא.

חזרתי הבייתה ומימשתי את הפנטזיה שהייתה לי כבר כמה חודשים: קניתי קורס תלת מימד באינטרנט.

כן. אתם קוראים נכון.

אני גנבתי $20 כדי ללמוד תלת מימד.

אני לא יודע למה עשיתי את זה. אני בטוח ב-100% שאם הייתי מבקש מההורים שלי לקנות לי את הקורס הם היו מסכימים בשמחה. אבל משום מה היה נראה לי שזו הוצאה לא מוצדקת.

זו בעצם הנקודה שאני רוצה לדבר עליה.

אמנם לא גנבתי שוב בחיים, ואני עדיין מרגיש רע לגבי ה-$20 האלו, אבל הקושי להשקיע כסף כדי ללמוד עדיין קיים אצלי. בטח אם הסכום גדול.

-

לפני כמה שבועות נתקלתי באתר של UX Salon Edge. האירוע היה נראה לי מגניב ורלוונטי: Design Leadership, והדוברים מנוסים מרחבי העולם ומחברות מעניינות: Autodesk, Facebook, Designit. אבל המחיר הרתיע אותי. למעשה המחיר של ללכת לכנס מהסוג הזה הוא כפול: גם הכניסה עולה כסף, וגם מפסידים יום עבודה.

אני מניח שאם אתם שכירים, והבוס משלם לכם ללכת, אז אין לכם יותר מדי התלבטויות: ״יאיי! יום חופש על חשבון הברון!״, אבל בתור עצמאי ההחלטה לוותר על יום עבודה + לשלם ימבה כסף, היא לא החלטה קלה.

במבט ראשון היה לי ברור שאני עומד לוותר על התענוג, אבל משהו המשיך להציק לי: אחרי שאני כותב בבלוג על זה שחייבים להמשיך ללמוד, וחייבים להודות שאתם לא יודעים הכל כדי להתפתח, האם אני מונע מעצמי לגדול בגלל חשיבה על הטווח הקצר?

נזכרתי שרואה החשבון שלי עודד אותי להביא לו הוצאות ושכנס מקצועי הוא בהחלט הוצאה מוכרת והחלטתי לפרגן לעצמי יום חופש מהעבודה השוטפת כדי להקשיב לאנשים חכמים ממני.

היה אחלה אירוע, הנה מה שלמדתי:

Maria Giudice

התחילה לעשות פרילאנס אחרי הלימודים, לאט לאט בנתה סטודיו שאחרי 15 שנה היו בו 100 עובדים. ואז פייסבוק קנו אותם. עכשיו היא עברה ל-Autodesk בתור סמנכ״לית חווית משתמש. היא בגיל של אמא שלי עם וייב של בת 28. אשה מדהימה.

• סיכונים מייצרים קראייטיביות: הרעיונות הכי מקוריים מגיעים כשאין לכם ברירה.

• אנשים לא עוזבים עבודות. הם עוזבים בוסים: אם אני באמת באמת כנה עם עצמי, אני חושב שזו אמירה מאד נכונה ואם אני רוצה להיות בוס מתישהו אני חייב להבין את המשמעויות שלה.

• 6 המילים הכי חשובות למנהל: ״אני לא יודע. מה אתה חושב?״ (ציטוט של ריצ׳ארד ברנסון, Virgin)

• כשאתה מצחיק ונחמד זה מוכר: למריה היה וייב כזה טוב ומצחיק שכל מה שהיא אמרה נשמע ממש אמין. שמתי לב לזה כשפתאום בהרצאה הבאה היה בן אדם שלא כל כך התחברתי לווייב שלו, ושמתי לב שאני לא ממש מאמין לעצות שלו. זו תובנה מעניינת בעייני כי כנראה שככה גם הלקוחות שלנו תופסים אותנו – אם אנחנו באים להם בטוב (בלי קשר לפן המקצועי) אז הם יקשיבו לפן המקצועי, אם אנחנו באים להם רע, הם יתנגדו.

• העבודה שלכם זה לעשות אנשים אחרים שמחים: בין שהם העובדים שלכם, או הלקוחות שלכם. הדרך לעשות את זה, היא להתייחס אליהם כאילו הם שווים ולא להתנשא.

Robert Stulle

ראש מחלקת מוצרים דיגיטלים ב-Edenspiekermann (הסטודיו של אריק ספיקרמן).

• מודל ה״מפל״ מת. סטודיואים חייבים לאמץ את מודל ה״אג׳ייל״: עד לפני כמה שנים המודל בו חברות תוכנה ומוצר היו עובדות היה נקרא מודל המפל. בקצרה הרעיון הוא שהפרוייקט זורם כמו מפל מ״למעלה – למטה״ – החל ממנהל הפרוייקט, למעצב, למפתח ואז לשיווק. בתור מעצבים אנחנו יודעים כמה המודל הזה גרוע: אנחנו מעצבים משהו מדהים, המפתחים הורסים אותו, ועד שהוא מגיע לשוק הוא כבר לא קרוב למה שעיצבנו ואנחנו מתביישים להראות לאמא את הפרוייקט. גם חברות הבינו שהמודל הזה רע והיום הם עובדים במודל של מעגלים קצרים שנקרא ״אג׳ייל״. הדיאגרמה הזו מסבירה את זה באופן קצת ברור יותר:

• רוב הסטודיואים היום לא בנויים לתת מענה לצורת העבודה החדשה הזו כי הם עובדים לפי פרוייקטים. אם הם לא יאמצו דרך חדשה לעבוד בה, בקרוב לא תשאר להם עבודה. אני באופן אישי מאד מאמין בזה, ולכן עובד עם לקוחות רק לאורך זמן כדי להיות חלק מהתהליך הזה באופן שוטף.

• הלקוחות שלכם רוצים לקחת חלק ב״קסם״: יש לנו נטייה למדר את הלקוחות שלנו מהחלק הקראייטיבי של העבודה. אנחנו רוצים שייתנו לנו לעבוד בשקט ואנחנו נראה להם את המוצר המוגמר. הגישה הזו בעייתית משתי סיבות: הראשונה, העבודה שלנו תהיה טובה יותר אם נקבל עליה יותר פידבק מהלקוח. השניה היא שהלקוח ממש רוצה לראות איך ה״קסם״ הזה של הקרייאיטיב קורה מאחורי הקלעים. למעשה חלק מהשירות שאנחנו נותנים ללקוח הוא לחשוף אותו לקסם הזה. לקוח שמעורב בפרוייקט הוא לקוח שמרגיש חלק מהקריאייטיב ולא שדחפו לו קריאייטיב שהוא לא אוהב.

Mikal Hallstrup

מייסד Designit. אני אוהב את החברה הזו, יש להם משרדים גם בארץ. פעם כמעט הלכתי לעבוד שם.

• אם אתם לא גדלים, אתם לא יכולים לפתור את הבעיות הגדולות באמת: נקודה מעניינת. מצד אחד בא לי להשאר עצמאי ולא בורג קטן במערכת עצומה (או לחלופין לנהל מאות עובדים), אבל אם אני רוצה להשתמש בכישורי העיצוב שלי כדי לעבוד על פרוייקטים בסדר גודל עולמי, אני לא יכול להשאר one man show.

• יש עוד כל כך הרבה דברים חדשים לעצב בעתיד: וואו זה מטורף. תחשבו רגע על המכונית בלי נהג של גוגל, שקיבלה עכשיו אישורים לנסוע בקליפורניה. בואו נניח שיקח להם עוד כמה שנים עד שזו תהיה טכנולוגיה מקובלת בכל העולם, אבל אין ספק שלשם העולם הולך. אז עכשיו כשאתם לא נוהגים, התפנתה לכם בין שעה לשעתיים נוספות ביום שאתם מבלים ברכב אבל פנויים לעשות משהו אחר. מה אתם עומדים לעשות בשעה הזו? האם תהיה חנות אפליקציות לרכב של גוגל? יש פה עכשיו חלל ופורמט חדש לגמרי לעיצוב.

• האנשים שיצליחו בעולם החדש הם אנשי X: לא אקס מן כמו וולברין, אלה אנשים שיש להם הצטלבות של 2 או יותר כישורים. מעצב שלמד פילוסופיה. מפתח שלמד משפטים. השילוב בין דיציפלינות יוצר אנשים מקוריים וחזקים יותר.

מילה לגבי מה שקוראים ״נטוורקינג״ באירועים מהסוג הזה.

יש אנשים שמגיעים לאירועים כאלו כדי לעשות שמוזינג עם המרצים או להכיר אנשים חדשים. אלו האנשים שניגשים אליך ושואלים: ״אז…. מה אתה עושה?״. אני לא מהאנשים האלו. אולי אני ביישן, אולי אני סתם לא אוהב לספר לאנשים מה אני עושה (אירוני בהתחשב בזה שאני כותב על זה בבלוג), אבל כך או כך הלכתי מתוך כוונה לשמוע את ההרצאות ולא הייתה לי בעיה גם אם לא אדבר עם בן אדם אחד.

למעשה, ההפך קרה: פגשתי חברים מכל עבודה שעשיתי מאז גיל 18, והיה לי ממש כיף לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. בשבילי ה״נטווריקנג״ לא קשור לכרטיסי ביקור או לא ״מה אתה עושה״, אלה לשבת עם חברים על קפה ולשמוע מה קורה איתם.

לסיכום, היה גם מפרה וגם כיף. נראה לי שאלך שוב.

שנאתי את העבודה כביצועיסט.

לא ידעתי מה אני רוצה יותר: למות או להרוג את הארט-דירקטור שאומר לי מה לעשות.

מהות העבודה כביצועיסט היא לעשות מה שאומרים לך. לא תפקיד אידאלי בשבילי.

לא הבנתי איך זה יכול להיות שבא איזה ארט, מקשקש איזה חירטוט על נייר והולך לעשן ג׳ונייט על הגג. אני אעבוד עכשיו 7 שעות כדי לבצע את הרעיון שלו, ואז הוא יקבל את כל הקרדיט וגם משכורת טובה יותר.

הדבר היחידי שהיה יותר הזוי מזה, היה תפקיד מנהל הקריאייטיב: הוא היה רק יושב בחדר ואומר לארטים שהרעיונות שלהם גרועים, ואז מעשן את הג׳וינט בחדר (מנהלים לא צריכים לעלול לגג כדי לעשן). מדי פעם הוא היה הולך להציג רעיונות של אנשים אחרים ללקוחות, ואז הוא היה מקבל את הקרדיט, וכמובן, משכורת יותר טובה משל הארטים.

הייתה לי הרגשה שיש פה איזושהי שחיתות קפיטליסטית. הרגשתי כמו צ׳ה גווארה של הסטודיו המייצג את מעמד הפועלים ומנסה לארגן מרד: ״זה לא יכול להיות! אנחנו קורעים את התחת במפעל, עובדים עד 2 בלילה, והם מקבלים את כל הכסף והתהילה. אנחנו חייבים למרוד. בלעדינו הם לא יכולים לעשות כלום! הם אפילו לא זוכרים איך עושים ריבוע בפריהנד״. כן. פעם היו עובדים בפריהנד. אל תשאלו.

אבל אני טעיתי. לא הייתה שחיתות. אני פשוט לא הבנתי איך המערכת עובדת. ואני לא מדבר על המערכת של משרדי פרסום. אני אפילו לא מדבר על המערכת הקפיטליסטית. אני מדבר על המערכת של יצירת ערך בעולם.

הרעיון הוא מאד מאד פשוט, אבל עדיין, אף אחד לא טרח להסביר לי אותו בבירור:
המיקום שלך ב״שרשרת המזון״ של החברה שבה אתה נמצא נקבע ע״י כמה ערך אתה מביא לאנשים אחרים.
זהו. זה הכל.

אם אתה פותר בעיות קטנות וזניחות, אתה לא מביא הרבה ערך. אם אתה פותר בעיות גדולות וחשובות, אתה מביא הרבה ערך. אם אתה מביא הרבה ערך, אתה ממוקם גבוהה בשרשרת המזון של האנושות.

אם נתייחס שוב למשרד הפרסום בו עבדתי:

• אני פתרתי את בעיית הביצוע של הרעיונות הפרסומיים. זו בעיה יחסית קטנה וזניחה – כמעט כל בן אדם שיודע פוטושופ / אינדיזיין יכול לפתור את הבעיה הזו, בלי תואר וגם בלי כשרון או יכולות יצירתיות גדולות במיוחד.

• הארטים פתרו את בעיית הרעיונות. שזו הבעיה חשובה יותר, כי רעיונות זה בסופו של דבר מה שהחברה מוכרת ללקוחות שלה. יש פחות אנשים שמסוגלים להביא רעיונות טובים ולכן מי שיודע לפתור את הבעיה הזו ממוקם גבוהה יותר בשרשרת המזון.

• מנהל הקריאייטיב, פתר 2 בעיות: גם סינן רעיונות לא טובים וגם מכר את הרעיון ללקוח. שזו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה, כי כמו שאנחנו יודעים, רוב הלקוחות שלנו לא יזהו רעיון טוב גם אם הוא יזיין אותם בתחת (סליחה על השפה, פרפרזה על בוקובסקי). אם הלקוחות לא יקנו את הרעיונות הטובים של הארטים אין טעם בכל משרד הפרסום. היות ולצערנו רוב אנשי הקריאייטיב הם חסרי מושג בתחום המכירות, האנשים שיודעים למכור רעיונות מביאים יותר ערך וממוקמים גובהה יותר בשרשרת המזון.

• אפשר להמשיך הלאה עד מנכ״ל החברה, שמטפל בבעיות בסדר הגודל הגדול ביותר: דואג שכל המשרד ימשיך להתנהל בלי בעיות, דואג להביא לקוחות גדולים חדשים ולמנוע מלקוחות אחרים לעזוב. אם הוא לא ינהל את החברה כמו שצריך, אף אחד מתחתיו לא יקבל את ההזדמנות לעשות את העבודה שלו, ולכן הוא מביא הכי הרבה ערך.

זה נכון שהמודל הזה לא תמיד מדוייק, בעיקר בחברות ציבוריות ובכל מיני מקומות שבהם יש מינויים פוליטיים ומנכ״לים מקבלים משכורות מטורפות בלי להביא ערך (להפך – לפעמים הם עושים נזק ועדיין מקבלים בונוס. ר״ע בנק לאומי). אבל בגדול – ככה העולם עובד.

אני למדתי את זה לאט לאט כשפתאום שמתי לב, שלמרות שלקוחות באים אלי בשביל עיצוב, למעשה יותר חשוב להם שאעזור להם להבין את המוצר ואת הצעת הערך שלהם. זו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה בשבילם מאשר לעצב ממשק או מותג מעולה. אם יש מוצר גרוע, לא יעזור העיצוב הטוב בעולם.

ברגע שהתחלתי לעזור ללקוחות עם בעיות גדולות וחשובות יותר מאשר רק העיצוב הגרפי, תכף ומיד הרגשתי את ההתקדמות בשרשרת המזון של המעצבים. זה מתבטא בכסף, חופש ואפשרויות.

כדי להתקדם בשרשרת אתם צריכים להכיר טוב יותר את הלקוחות שלכם. תלמדו מה באמת חשוב להם ומהן הבעיות האמת גדולות בעסק שלהם. אז תשתמשו בכלים שיש לכם כמעצבים, או תלמדו כלים חדשים כדי לעזור להם לפתור אותן.

-

[הערה: את הרעיון של שרשרת הערך שמעתי בפודקאסט ״השבוע״ (פודקאסט בעברית על סטארטאפים) בפרק שמדבר על פרילאנסרים. אני ממליץ לכם לשמוע את הפרק. אני חושב שתלמדו הרבה, כולל העובדה שיש פרילאנסרים שמרוויחים 100,000 ₪ בחודש, כי הם מביאים מלא ערך]

האמת היא לא תמיד נעימה לשמוע.

אם אתם אנשים שמתקשים להסתכל לאמת המרה בפנים, אז אולי לא כדי שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה.

זה לא כל כך ברור שכולם רוצים לדעת את האמת על עצמם. גיליתי את זה בלימודים. אני חשבתי שכשאני נותן ביקורת לאנשים אני מנסה לעזור להם ללמוד ולהשתפר, אבל מסתבר שהרבה מהאנשים לא רצו ללמוד ולהשתפר. הם רצו שיגידו להם שהם כבר מאד טובים ומוכשרים ואיזה עבודה יפה שעשיתם וכל הכבוד.

אז אם אתם רוצים שמישהו יטפח לכם על השכם ויגיד לכם שאתם נהדרים, אני חושב שכדאי שתתקשרו לאמא שלכם עכשיו, כי הפוסט הזה עלול לעצבן אתכם.

עדיין כאן?

יופי.

הנה שתי הסיבות שבגללן אנשים לא עומדים בתור ארוך כדי לעבוד אתכם ולשלם לכם ערימות של כסף:

1. אתם לא מספיק טובים, והעבודה שלכם לא מביאה מספיק ערך ללקוחות שלכם כמו שנדמה לכם.

2. אתם מעולים, מביאים המון ערך, אבל אתם לא יודעים לתקשר את זה נכון לעולם ובגלל זה אנשים לא יודעים כמה אתם מעולים.

אני יודע שאתם מפנטזים שהבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 2. גם אני מפנטז על זה בלילה. אבל האמת היא שסביר להניח שעבור 98% מכם (כולל אני) הבעיה היא בעיה מס׳ 1.

הבעיה הגדולה יותר היא שאנחנו חיים בעולם כל כך מפרגן, כולנו נורא נחמדים לכולם וכולנו נותנים לייקים כאילו זה בחינם (כי זה באמת בחינם!), שנוצרת ההרגשה שכולם פה מוכשרים מדהימים ומעולים, ואיך זה יכול להיות שהלקוחות המטומטמים שלנו לא מבינים את זה ועדיין מתווכחים איתנו על המחיר ובסוף הולכים לבן דוד שלהם בן ה-14 שלמד פוטושופ שלשום בשיעור מחשבים.

האמת היא שאנחנו לא כאלה מוכשרים, וגם אם אנחנו ״מוכשרים״ זה בדרך כלל אומר שאנחנו יודעים לעשות יפה, אבל יפה זה בדרך כלל לא מה שהלקוחות שלנו באמת מעריכים ומוכנים לשלם עבורו. אנחנו בדרך כלל לא פותרים להם את הבעיות הגדולות, האמיתיות והחשובות שבשבילם הם מוכנים לשלם הרבה ולחכות בתור.

אתם אולי חושבים שאין לקוחות טובים שמעריכים עיצוב ומוכנים לשלם, אבל המציאות היא די הפוכה: יש הרבה לקוחות שמעריכים עיצוב ומוכנים לשלם והם חושבים שהבעיה היא שאין מספיק מעצבים טובים שיכולים לעזור להם.

עכשיו אני מאמין שאתם חושבים בראש שלכם: ״אני דווקא כן עושה עבודה טובה אם פשוט הייתי מוצא את הלקוחות האלו, אז אין ספק שהייתי יכול לעשות להם עבודה טובה״ (ודרך אגב ברור שאני גם נוהג יותר טוב מהממוצע). אבל אתם משקרים לעצמכם. חושבים שהבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 2 כשלמעשה הבעיה שלכם היא בעיה מס׳ 1.

הנקודה החיובית הכל הסיפור הזה, הוא שאם עכשיו אתם מתחילים להשלים עם העובדה שאתם לא כל כך טובים כמו שחשבתם, ויש לכם עוד מלא ללמוד ולהשתפר, אז עכשיו הפתרון קל: לכו תלמדו מה באמת חשוב ללקוחות שלכם ותשתפרו.

אל תדאגו למצוא לקוחות. תדאגו להיות הכי טובים בעולם. הלקוחות כבר ימצאו אתכם.

יצאתי אידיוט בתחנת הדלק.

עמדתי עם הרכב בתחנה מגרד את הראש כי אני לא מוצא את הידית הקטנה והמעצבנת שפותחת את תא הדלק. יש משהו מאד מביך לראות את המתדלק מגיע לכיווני עם מבט שנע בין התנשאות לרחמים בעיינים שלו.

אני שונא להרגיש אידיוט.

אין לי רכב משלי. ככה אני אוהב את זה. אני מקווה שלעולם לא אצטרך להיות בעלים של רכב. אני אוהב ללכת ברגל ולנסוע באופניים. אבל מדי פעם אני כן נוהג ברכבים של אחרים: של אשתי, של העבודה, של ההורים או כשאני בחו״ל.

כשאני נכנס לרכב חדש יש רק דבר אחד שמעניין אותי: להתחיל לנסוע ולהגיע לאן שאני צריך. חיבור מוזיקה לאייפון גם יהיה נחמד. בדרך ככל אין בעיה עם הנהיגה: המפתחות תמיד נכנסים באותו המקום, ההגה תמיד עובד אותו הדבר, וגם הדוושה של הגז. אחלה. זה מעולה שיש סטנדרט לעיצוב רכב, כי אם בכל רכב חדש היינו צריכים ללמוד מחדש איך נוהגים זה כנראה לא היה עובד.

הבעיה מתחילה כשמעצבי הרכב שמונו לתפקיד לעצב את הדגם החדש, תוהים מה הם יכולים לחדש השנה ואז מתחילים לשנות את כל שאר הדברים ברכב, כמו הידית הקטנה שפותחת את תא הדלק. תמיד היא ממוקמת מצד שמאל של כיסא הנהג או באיזור של כיסא הנהג, אבל ברכב של אשתי החליט המעצב לשים את הידית מתחת למעצור היד. תודה באמת. שמחתי ללמוד את זה מהמתדלק.

וזו לא הדוגמא היחידה. ברכב שאשתי קיבלה מהעבודה החליט המעצב להשאיר את הנורות של הדשבורד דולקות כל הזמן. בטח לא שמתם לב לזה, אבל בדרך כלל הנורות נדלקות רק כשמדליקים את האורות. הסיבה שככה עיצבו את זה היא כדי שאם התנעתם את הרכב בלילה ולא הדלקתם את האורות, אתם גם לא יכולים לראות את הדשבורד וזו תהיה התזכורת שלכם להדליק אורות. אני תמיד ראיתי שהאור דולק בדשבורד והנחתי שהאורות עובדים. אז תודה לך מעצב מטופש שהחליט לשנות את הסטנדרט הזה ובגללך שכחתי מיליון פעם להדליק אורות.

כן, העובדה שאני שכחתי היא אשמתו של המעצב. אמרה ידועה היא ש״אין משתמשים מטומטמים, יש רק מעצבים רשלנים״. העבודה של המעצב היא למנוע ממני לעשות טעויות ובטח לעזור לי לשמור על החוק ועל עצמי.

אתמול נכנסתי לרכב של אבא שלי בפעם הראשונה והייתי צריך להשקיע בערך חצי דקה בניסיון למצוא איך מגבירים את המזגן, בגלל שהמעצב החכם החליט להפריד בין הכפתורים של ההגברה וההנמכה. כן. למה שיהיו אחד ליד השני כמו בכל הרכבים? אפשר לשים אחד מעל הפאנל הדיגיטלי ואחת מתחת. חדשנות לשמה.

'Different' and 'new' is relatively easy. Doing something that's genuinely better is very hard

Jonathan Ive

בכל פעם שאני עובר ברחוב לפני פרסומת לרכב חדש ואני קורא את הכותרות השטחיות בסגנון: ״תחיה יותר! אתה על הקצה! אתה גבר!״, אני תוהה: ״למה הם לא עושים שום דבר חדש?״. ובכל זאת, בכל שנה כל אחת מעשרות מחברות הרכב מוציאה דגם חדש שבו הן רק שינו את העיקום של הפח החיצוני ואת מיקום הכפתורים של המזגן.

הרי לא חסר מה לשפר ברכבים שלנו, ואני לא מדבר על מכוניות מעופפות. אני מדבר על מכונית שאתה נכנס אליה בחודש אוגוסט ואתה לא מרגיש שנכנסת לגיהינום וצריך לחכות רבע שעה כדי שהמזגן יקרר אותה. אני מדבר על מכונית שיודעת להתריע עם שכחת את הילד שלך בפנים, או לפחות לא נועלת את עצמה אם המפתחות בפנים. כל הדברים האלו לא מצריכים טכנולוגיה עתידנית. רק קצת אכפתיות.

-

כמעצבים אנחנו הרבה פעמים מונעים מתוך אגו. הרצון שלנו לעשות משהו ״חדש!״ / ״פורץ דרך!״ / ״שעוד לא נראה כמותו!״ מוביל אותנו להמציא ולשנות דברים שלא תמיד יש צורך להמציא ולשנות אותם. זה נכון לא רק בעיצוב רכב. אני רואה אתרים שאני לא מצליח לנווט בהן, או אפליקציות שממציאות מחדש פעולות פשוטות ורגילות רק כדי לייצר ״חווית משתמש״ חדשה. אנחנו שוכחים לפעמים שאנשים לא מעוניינים בחוויות חדשות. הם מעוניינים לעשות את הדבר שהם באו לעשות ולהמשיך בחייהם. העבודה שלנו היא לתת להם לעשות את זה בקלות ובנעימות. יש מקומות לחדש ולאתגר, ברור. אבל לא על חשבון הזמן של המשתמשים שלכם.

Photo: Marco Reynosa

יום אחד פגשתי את מתי ברחוב בדרך לעבודה.

הוא אמר לי: ״אני קורא את הבלוג שלך, מה שאתה כותב זה אחלה, אבל בוא נחכה שיהיו לך ילדים ואז נראה אותך״. זה היה לפני שהיה לי ילד. מן הסתם.

עכשיו אני אבא כבר קצת יותר מ-7 חודשים. אני מרגיש שהגיע הזמן לנסות ולענות על השאלה – האם אפשר לנסות ולהיות גם אבא טוב וגם מעצב טוב או שחייבים לבחור אחד ולהתפשר על השני, וזה בדרך כלל על להיות אבא טוב וזה בדרך כלל על חשבון זוגתך.

-

בשנה לפני שנועה (אשתי היפה) נכנסה להריון עבדתי יחד עם יונתן, שהיה אבא טרי בעצמו, וזכיתי לקבל ממנו הצצה וגם כמה עצות לקראת האבהות. הדבר העיקרי שהוא חזר עליו שוב ושוב הוא כמה שילד מקשה על הזוגיות וכמה שאחוז הזוגות שמתגרשים בשנה הראשון של הילד הוא עצום, ולא להתבייש וללכת לטיפול זוגי. חשבתי על זה הרבה, קראתי ספרים וניסיתי להבין למה זה קורה ואיך אנחנו יכולים לנסות ולהמנע מזה.

מה שגיליתי (באופן אולי לא מפתיע לנשים שבינכן), הוא שבדרך כלל ישנה חלוקה מאד לא שווה של המטלות בבית ומסביב לגידול ילדים ואם תוסיפו לזה חוסר שינה ובדידות של להיות בבית לבד אחרי הלידה, תקבלו תסכול גדול אצל נשים, שמתפרץ על הגברים ויוצר תסכול גדול גם אצלם.

הדבר השני שחשבתי עליו הרבה הוא העובדה שרציתי להיות מעורב ולבלות זמן עם הילד וניסיתי לחשוב איך זה עומד להשתלב עם העובדה שאני עובד משרה מלאה. כשעזבתי את Any.do בסוף אותה שנה זה היה כדי לנסות ולהקים עסק, אבל אחת המוטיבציות הגדולות ביותר מאחורי הרצון להקים עסק משלי הייתה העובדה שרציתי להיות גמיש עם הזמן שלי. לא רציתי לבקש אישור מאף אחד כדי להתחיל מאוחר / לסיים מקודם / להיות בבית כשצריך.

הדבר השלישי שקרה לפני שנהייתי אבא אבל בסופו של דבר סוג של הציל אותי בתור אבא היה שהתחלתי לקום ב-6 בבוקר כל יום. זה קרה אחרי שיום אחד יצא לי לשבת עם שחר וייזר, המנכ״ל של גט-טקסי, והוא סיפר לי שהוא קם כל יום בין 4-5 לפנות בוקר ומשקיע 3 שעות בלפתח את עצמו. בסוף אותו יום כתבתי לו הודעה: ״שכנעת אותי! ממחר אני מתחיל לקום ב-6 בבוקר״. וכך היה.

בחודשים לפני שטומי נולד הייתי קם כל יום ב-6 והיו לי 3 שעות להקדיש לקריאה, מדיטציה, ספורט וארוחת בוקר. תמיד הייתי בן אדם של בוקר, ככה שזה לא היה לי יותר מדי קשה לקום מוקדם וזה הפך להיות זמן ממש כייפי כל בוקר. אחרי שטומי נולד 3 השעות האלו הפכו משעות שמוקדשות לי לשעות שמוקדשות לו, אבל העובדה שאני לא מתבאס שאני צריך לקום אליו ב-6, כי גם ככה אני רגיל לקום ב-6, הצילה אותי ואת נועה (כשהוא קם ב-5 זה משהו אחר. הייתי צריך להקשיב לשחר ולהתחיל לקום ב-4).

-

לעבוד מהבית עם ילד ואשה בחופשת לידה זה גם נהדר וגם קשה מאד (״מגעיל ומעולה!״).

זה נהדר כי אני לידם כל היום, אנחנו אוכלים צהריים ביחד, אנחנו יוצאים לטיולים אחרי הצהריים או לים ואני יכול לעזור לנועה כשהיא צריכה אותי.

זה קשה כי יש ימים שהוא צורח ואני חייב לסיים איזו מטלה ואני שם אוזניות ברגשות אשמה על זה שאני מנסה להתעלם מהצרחות של הבן שלי. וזה לא תמיד זה עובד. זה קשה כי לפעמים אני צריך להסביר לנועה שלעשות גיפים מצחיקים זה חלק מהעבודה שלי ובגלל זה אני לא עוזר לה עכשיו להחליף חיתול מלא בחרא. אבל זה מרגיש רע באיזשהו מקום.

יש איזה מיתוס או ״אמת מקובלת״ (Truism) שאם אתה רוצה להיות מעולה בעבודה שלך או בהקמת העסק, אתה חייב לשים את זה מעל הכל, אתה חייב לעבוד יותר שעות מכולם ולהיות מוכן להקריב קורבנות. כאילו מי שלא מוכן להקריב לעולם לא יהיה מעולה.

יש לי בעיה עם האמת הזו. למען האמת אני פשוט לא מוכן לקבל אותה. אני עכשיו עובד פחות שעות כאבא, אני לא מוכן לוותר על הזמן שלי עם טומי בבוקר, ואני לא מוכן לעבוד אחרי 6 בערב, ואני לא מוכן לוותר גם על הזמן שלי עם נועה בערב ואני עדיין רוצה להיות מעולה בעבודה שלי ולהקים עסק מדהים.

כמובן שיש מחיר לזה. המחיר הוא לחץ. העובדה שאני רוצה יותר מדי דברים ואני לא מוכן לוותר על כלום יוצרת אצלי לחץ גדול. גם להיות אבא טוב וגם בעל טוב וגם מעצב טוב וגם שותף טוב וגם חבר טוב וגם נותן שירות טוב וגם לעזור לאנשים וגם לכתוב את הבלוג וגם לקרוא ספרים וגם לעשות ספורט. בקיצור. אני סובל מזה שיש רק 24 שעות ואני חייב כל הזמן לוותר על דברים שאני לא רוצה לוותר עליהם.

אני מתמודד עם הלחץ בכל מיני דרכים – ניהול זמן, מדיטציה, שחייה, נסיעה על אופניים והליכה. בינתיים זה עובד לי. זה לא קל, אבל אני מצליח לעשות את הדברים שחשובים לי. חוץ מזה, אם זה היה קל, זה כנראה לא היה כל כך כיף.

אני חייב להתוודות. את כל העבודות שקיבלתי בחיים, קיבלתי דרך חברים.

את העבודה הראשונה שלי קיבלתי כי חברה עבדה שם והביאה אותי. את העבודה ב-Mcann קיבלתי כי מנהל כח האדם הכיר אותי. את העבודה ב-OPEN כי חבר עבד שם לפני והמליץ עלי. את העבודה ב-Any.do כי אחד השותפים הוא חבר ילדות. אחד הסטארטאפים שאני עובד איתם הגיע אלי דרך אשתו של חבר, והשני דרך המלצה של חבר אחר.

אם לא היו לי חברים כנראה שעדיין הייתי מובטל בלי ניסיון שלא הרוויח אגורה בחייו.

יכול להיות שאתם קוראים את זה ואתם אומרים לעצמכם: ״אה, נו טוב, היה לו פשוט מזל גדול״. וזה כנראה נכון. אבל כמו שלואי פסטר אמר: ״המזל אינו מחייך אלה למי שמוכנים היטב לקראתו״.

-

אני רוצה לדבר בפוסט הזה על נטוורקינג. אבל אני לא רוצה להשתמש במילה הזו כי היא מגעילה ועושה אסוציאציות של אנשים מחלקים כרטיסי ביקור בכנסים, דבר שלא עשיתי בחיים. אין לי בכלל כרטיס ביקור. במילים פשוטות – ככל שאתם מכירים יותר אנשים שאוהבים וסומכים עליכם ומוכנים להמליץ עליכם, יהיה לכם יותר ״מזל״ בחיים. יותר הזדמנויות נהדרות יגיעו אליכם.

המוטו שלי בנושא נטוורקינג הוא מאד פשוט: תעבדו קשה ותהיו נחמדים לאנשים.

זהו. תכלס אפשר לסיים את הפוסט פה. אם תיישמו את זה, כל השאר יהיה בסדר.

אני אפרט עוד קצת, כדי שלא יהיו אי הבנות.

להיות נחמדים לאנשים

אני אתחיל דווקא בקצה השני של המשפט, כי אנשים הם מה שמייצר את המזל.
אני קורא עכשיו ספר שנקרא Give & Take, זו הייתה המלצה של SwissMiss בטיפו ברלין.

הנקודה של הספר היא כזו: יש 3 סוגי אנשים בעולם (רואים שהסופר לא קרא את הפוסט האחרון שלי) – אלו שרק רוצים להכיר אנשים כדי ״להרוויח״ מזה משהו. אלו שרוצים לנהל מערכת יחסים שיוויונית (״אתה תיתן לי ואני אתן לך״), ואלו שנותנים לאחרים בלי לספור להם או לחכות למשהו בתמורה. הסופר טוען שאלו שנותנים בלי לחכות לתמורה הם אלו שבסופו של דבר יש להם את רשת החברים הגדולה ביותר, כולם רוצים לעזור להם והם מגיעים הכי רחוק.

אני אף פעם לא חשבתי על עצמי כמישהו ש״נותן״ בלי לצפות לתמורה (אחרי הכל אנחנו במדינה שבה הכי חשוב זה לא לצאת פראייר), אבל כשאני חושב על זה אחורה, כנראה שזה מה שאני עושה כשאני מאמין שאני סתם נחמד לאנשים.

גתה אמר: ״קל לשפוט את האופי של בן אדם לפי איך שהוא מתייחס לאנשים שלא יכולים לעשות כלום עבורו״. אני תמיד מנסה לזכור את זה כשאנשים שאני לא מכיר מבקשים ממני דברים. אין ספק שאני לא אמא תרזה, אבל כשמישהו מבקש ממני משהו ואני יכול לעזור לו וזה לא יקח לי יותר מדי זמן, אני תמיד מנסה לעזור. גם אם אני לא יכול לעזור מסיבה זו או אחרת, אני מנסה להפנות למישהו אחר או למצוא דרך אחרת לעזור להם.

לעבוד קשה

עכשיו כשיש לכם חברים, והם המליצו עליכם או שלחו איזו הזדמנות לכיוונכם, עכשיו השלב שבו אתם צריכים להיות מוכנים היטב לקראת המזל הזה, אחרת הוא יפספס אתכם. בשביל זה אתם צריכים לעבוד קשה.

הדבר הראשון שחשוב לי להגיד לגבי עבודה קשה, היא שבעייני עבודה קשה לא שווה ל-״אני עובד 20 שעות ביממה״ / ״אני עובד בסופ״ש״ / ״אני קורא אימיילים בחופשה״. לדעתי זו ממש לא המשמעות של עבודה קשה. להפך – לדעתי לפעמים הרבה יותר קל לעבוד הרבה שעות ולהרגיש טוב עם עצמך (״כל הכבוד לי שאני עובד כל כך קשה!״), מאשר לעשות את הדבר הקשה באמת.

אז מהו הדבר הקשה באמת שצריך לעשות?

להיות ממש טוב במה שאתם עושים.

זה קשה להודות שאתם לא יודעים מספיק.
זה קשה לעשות דברים שמפחידים אתכם.
זה קשה לקחת סיכונים.
זה קשה להשתפר.
זה קשה לחשוב על רעיון שאף אחד אחר לא חשב עליו.
זה קשה לעמוד על שלכם.
זה קשה לא ללכת עם הזרם.

אבל זה מה שצריך לעשות אם אתם רוצים להיות טובים ולזכות בהזדמנויות שחברים שלכם שולחים אליכם.