מאת: רן סגל ויונתן סרגוסי

השבוע בפעם הראשונה בחיי הרצאתי בכנס מול המון אנשים (יותר מ-600). זה הייתה חוויה מרגשת, מלחיצה וכייפית, ואני ממש שמח שעשיתי את זה, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה יחד עם ידידי הטוב יונתן סרגוסי.

אנשים אמרו לנו שהם נהנו מאד מהמצגת, אז לטובת כל אלה שלא היו בכנס Digital Play, מסיבות אלו ואחרות החלטנו להעלות את תוכן ההרצאה לבלוג. יונתן ואני בנינו את ההרצאה ביחד, ככה שצריך לראות בפוסט הזה פוסט משותף של שנינו. אני אתן קצת רקע עלינו ועל Any.do כדי להבין את הקונטקסט של ההרצאה ונקפוץ מיד לתוכן.

יונתן סרגוסי חי את עולם הסטארטאפים ועיצוב חווית משתמש מגיל 15. חבר שלו מהכיתה סיפר לי שבגיל 15 הוא כתב ספר על פלאש ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. מאז הוא עבד וייעץ להמון סטארטאפים, בין השאר היה בצוות ההקמה של Wix ועשה להם את כל המוצר והעיצוב בשנים הראשונות שלהם. גם עם Any.do הוא נמצא מההתחלה, ועכשיו גם ממנכ"ל את החברה של עצמו – IMcreator.

אני, רן סגל, עובד ב-Any.do כבר שנה ולשם הגעתי אחרי שעבדתי במשרד המיתוג OPEN במשך שנה שם עזרתי לעשות מיתוג ועיצוב מוצר לסטארטאפים בתחילת דרכם, וגם עבדתי על מיתוג ישראל בין השאר. לפני זה במהלך ולפני הלימודים עבדתי 5 שנים כמעצב במשרד הפרסום Mccann Erickson.

Any.do, כמו שאני מקווה שאתם כבר יודעים, היא אפליקציית ניהול המשימות הפופולארית ביותר גם באייפון וגם באנדרואיד. הורידו אותה כבר מיליוני אנשים והיא גם זכתה בדי הרבה פרסים (כולל רשימת הטובות ביותר של אפל 2012, ורשימת 10 הטובות ביותר של הניו-יורק טיימס 2011). לפני כמה שבועות השקנו אפליקציית יומן חדשה שנקראת Cal, וגם היא כבר תופסת תאוצה (נכון לעכשיו קיימת רק לאייפון). בהמשך הדרך אנחנו חושבים גם על אפליקציית מייל ו-notes, כדי להשלים את ההשתלטות על המכשיר שלכם.

אוקי. אז עכשיו כשהבנו מי אנחנו ולמה הזמינו אותנו לדבר. בואו נגיע לחלק שבשבילו התכנסנו כאן, וזה לדבר על האג'נדה שלנו למעצב החדש. (אפשר לראות את השקפים מהמצגת בסוף הפוסט)

1. אפליקציות הן מוצרי צריכה

אחד מהתוצרים של מהפכת האייפון, הוא המצאת האפליקציה. כביכול, אפליקציה היא תוכנה כמו כל תוכנה. רק שזה ממש לא נכון. אפליקציה הרבה יותר דומה לנעל של נייקי או לקוקה קולה מאשר לתוכנה כמו Power point.

הסיבה לכך, היא הצורה שבה הם נמכרות: "חנות האפליקציות". החנות הזו מזכירה מאד מן vending machine גדול שבו אפשר לראות המון המון מוצרים קטנים, אחד ליד השני, זולים ונגישים ואנחנו רק צריכים להושיט את היד ולהחליט מה בא לנו לטעום.

המצב הזה משנה את כלכלי המשחק, ממשחק של טכנולוגיה ופיצ'רים למשחק של נחשקות. האם ממש "בא לי" להושיט את היד ולנסות את המוצר החדש הזה? האם הוא נראה "טעים" וכייפי?

היזמים שהקימו את Any.do (עומר, יוני ואיתי), הבינו את זה ב-2011 אחרי שכבר הייתה להם אפליקציית ניהול משימות אחת שנקראה Taskos. הם צירפו לקבוצה את יונתן ויחד עבדו על אפליקציה חדשה – Any.do תחת התובנה שאפליקציות הן בעצם מוצר צריכה, וצריך למצוא edge שאותו יהיה ניתן למקסם ולנצח בעזרתו באותה "vending machine" גדולה. ה-edge הזה היה עיצוב. באותה התקופה אפליקציות לאנדרואיד נראו על הפנים (ואולי גם היום זה עדיין המצב), ולכן בידול באמצעות עיצוב טוב נראה כמו כיוון מנצח.

יונתן הוביל קו עיצובי מאד ברור וייחודי בזמנו: פונט גרמני דק, עיצוב שטוח עם צבעים חזקים ובוהקים ומלא אייקונים קטנים וחמודים ולאייאוטים מאד לא שיגרתיים (יש שיגידו שהיום כולם עושים את זה, אבל לפני שנתיים עיצוב שטוח ומינימליסטי לא היה נפוץ).

לא שזה היה קל, כמו כל מעצב מול "לקוח" מספרים לי שהיו המון מריבות ובכי, אבל סופו של הסיפור הוא שזה הוכיח את עצמו: Any.do הושקה והייתה להצלחה גדולה – מיליוני הורדות, 2 מתוך 3 תגובות מדברת על העיצוב המוצלח, פרסי עיצוב וכתבות סופר מפרגנות בכל כלי התקשורת החשובים.

2. מעצב כמוביל תהליך

השינוי הזה מ"תוכנות" ל"מוצרי צריכה", שם במישהו חדש במרכז התהליך: אותנו המעצבים. תפיסת המעצב כמי ש"מקשט" ועושה את התוכנה קצת יפה יותר בסוף התהליך, הולכת ומשתנה והמעצב הופך להיות יותר מזה. הוא הופך להיות "ממציא" האחראי כל כל תהליך הצלחת המוצר: החל מהחזון והמיצוב של החברה, דרך המיתוג ועיצוב החוויה, וגם לא בוחל בלתרום לחשיבה איך המוצר או החברה יכולה וצריכה להרוויח כסף. אם להיות דרמטיים: די-וינצ'י הבא הוא מעצב.

כמו שאנחנו רואים את זה, המעצב הוא החבר הטוב ביותר של המנכ"ל. בסופו של דבר, אנחנו המעצבים מקבלים מיזמים / מנהלים את החזון הגס שלהם, ותפקידנו הוא ללטש את החזון, הסיפור והמוצר לכדי יהלום. את ה"יהלום" שאנחנו מייצרים אנחנו נותנים למנכ"ל כדי שישים במזוודת אנשי המכירות שלו וילך למכור.

בסטארטאפים, ואולי בעצם בכל חברה, אנחנו תמיד מוכרים. בהתחלה אנחנו מוכרים למשקיעים את החלום (בעזרת מצגת או מוקאפים), אחר כך לקראת ההשקה אנחנו צריכים למכור לעיתונאים סיפור מספיק מעניין כדי שיכתבו ויפרגנו לנו, ובסופו של דבר והכי חשוב: אנחנו צריכים למכור את זה להמונים. זו העבודה שלנו המעצבים לספק למנכ"ל שלנו את ה"יהלום" השווה ביותר כדי שיהיה לו מה למכור.

ככה אנחנו עובדים ב-Any.do. יש לנו דיאלוג מלא ותמידי בגובהה העיניים עם המנכ"ל בניסיון לעזור לו לייצר את החברה הטובה ביותר. חוץ מזה שאנחנו חושב שזו דרך מעולה לייצר מוצרים וחברות טובות, זה כמובן גם כיף לנו מאד. אנחנו מרגישים שאנחנו לוקחים חלק בהובלת החברה ובמקום להרגיש שאנחנו מעצבים מתוסכלים אנחנו מרגישים שאנחנו מעצבים מובילים ומלאי אחריות.

3. תהליך העבודה שלנו

אם אתם עובדים כמעצבים בתחום הדיגיטאלי, או עובדים בסטארטאפ, אז סביר להניח שככה אתם עובדים: מנהל מוצר מחליט על סט פיצ'רים, הוא מעביר את זה למאפיין שמייצר wireframes, זה בתורו מעביר את זה למעצב ה-UI שעושה את זה יפה יותר, ואת זה מעבירים למפתח שיעשה שזה יעבוד.

אנחנו לא עובדים ככה. למען האמת, אנחנו חושבים שזה מוזר לעבוד ככה. נניח מישהו מביא לי wireframe כזה:

מה אני אמור להבין מה? אי אפשר להבין מה באמת תהיה החוויה. אי אפשר להבין מזה אם זו אפליקציה מצחיקה או רצינית. לילדים או לזקנים. ולמה? כי חוויה זה דבר מורכב. חוויה כוללת לא רק את העיצוב הגראפי ואת השימושיות אלה גם את האנימציות, הסאונד, ה-guestures ואפילו את השפה המילולית. כשאני מסתכל על wireframe כזה בתחילת התהליך, זה נורא מקבע אותי בתוך המחשבה ה"שימושית" של המאפיין ולא מאפשר לי לייצר חוויה חדשה ומעניינת. אנחנו חושבים שעיצוב מוצר לא יכול להיות מירוץ שליחים שכל אחד עובד על החלק הקטן שלו ומעביר את זה הלאה. המעצב חייב לראות את התמונה הכללית מההתחלה ולהיות חלק מכל השלבים בתהליך.

בגלל זה אנחנו עובדים פחות או יותר הפוך: אנחנו קודם כל מתחילים עם החזון הסופי ורק לבסוף יורדים לפרטים הקטנים ומאפיינים ומעצבים אותם.

לדוגמא כשעבדנו על Cal, היומן החדש שלנו, התחלנו לעבוד ישר על מוקאפ אינטראקטיבי בפלאש, כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עשינו את הסרטון הדגמה הזה לפני 10 חודשים: (הרבה לפני שנכתבה שורה אחת של קוד)

אחרי שהחלטנו מה כיוון החוויה שאנחנו רוצים, ירדנו לפרטים ועשינו מלא סקיצות למוצר האמיתי, שיצא בסופו של דבר מאד שונה באיפיון ממה שראיתם בסרט, אבל מאד דומה ברמה החוויתית.

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הקשה. לעצב חוויה מעולה זה אמנם לא פשוט. אבל לגרום לאנשים לחזור למוצר שלך, זה אפילו קשה יותר.

4. עיצוב צריך לייצר הרגל

אחד הדברים המתסכלים ביותר בעבודה של מעצב זה לראות את העיצוב שלך נזרק לפח. אין מה לעשות, כמו לכל מוצר צריכה, לאפליקציה או מוצר יש חיי מדף. מישהו משתמש בזה, מתישהו נמאס לו והוא ממשיך בחייו. למען האמת, המערכת הקפיטליסטית עושה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו שאנחנו כל הזמן צריכים דברים חדשים, כדי שנקנה עוד ועוד – וכתוצאה ישירה של זה, נזרוק את הדברים הישנים.

זה נכון לגבי ג'ינסים וסמארטפונים, וזה אפילו יותר נכון לאפליקציות. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים לייצר הרגל. אנחנו שותים קפה כל בוקר, ומצחצחים שיניים מתוך הרגל, איך יכול להיות שזה אף פעם לא נהיה ישן או משעמם?

זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו חושבים שזה תפקיד המעצב למצוא פתרונות כדי להפוך את העיצובים שלנו להרגל שאנשים חוזרים אליו יום אחרי יום.

גם ב-Any.do נתקלנו בבעיה הזו כמובן. אנשים הורידו את האפליקציה, נהנו ואחר זמן מה פשוט נטשו. אז ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעצב מכניקה של הרגל סביב ניהול המשימות, והפתרון שהגענו אליו הוא הרגל יומי שאנחנו קוראים לו Any.do moment. ה-moment הוא בעצם הרגע שלך בבוקר בו אתה לוקח דקה כדי לסדר את היום שלך, ולהחליט מה אתה מתכוון לעשות היום, מתי ומה אתה מתכוון לדחות למחר, או להמשך השבוע.

המכניקה עובדת ככה: אתה קם בבוקר, אנחנו אומרים לך "בוקר טוב!", אחר כך אתה מסדר את המשימות שלך, ולבסוף אנחנו מאחלים לך "המשך יום טוב!". זה נראה פשוט אבל ברגע שעשית את התהליך הזה כמה ימים ברצף, זה פשוט הופך להיות הרגל יום-יומי שאתה מתרגל אליו וחוזר אליו כל יום מחדש.

כמובן, שגם זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע. אם ההרגל הזה לא יהיה כייפי, כנראה שאף אחד לא ירצה לחזור אליו בכל יום מחדש, וזה מעלה את השאלה: איך עושים מוצר כייפי?

5. עיצוב צריך לייצר הנאה

לפני שנה-שנתיים ה"buzz-word" הפופולארי בעולם הסטארטאפים היה Gamification. הרעיון היה שאנשים אוהבים לשחק משחקים, אז אם נוסיף מכניקת משחקים כגון ניקוד, שלבים, באדג'ים וכדומה לאפליקציות ואתרים, אנשים יחשבו שהם משחקים משחק ויהנו יותר. אחת מהדוגמאות הפופולאריות היא הבאדג'ים (תגים) של פורסקוור: אם עשית צ'קאין במספיק מקומות, תקבל תג שמראה שאתה חזק באותו תחום. סטייל התגים שמקבלים בצופים האמריקאיים כדי להפגין את היכולות שלהם.

הרעיון בבסיסו הוא נכון: אנשים באמת אוהבים משחקים. אבל הרעיון של לאנוס את מכניקת הנקודות/שלבים/באדג'ים ללא קשר למוצר לא באמת עובד. אי אפשר "לזייף" את הרגשת המשחק באופן טכני שכזה.

אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת לעשות את זה. אנחנו קוראים לה playfication. הכוונה היא שאנחנו לא מנסים להוסיף מכניזם של משחק, אלה להפוך את החוויה הבסיסית של האפליקציה לחוויה משחקית שתהיה כייפית, פשוטה ומהנה.

הנה כמה דוגמאות איך אנחנו מיישמים את זה ב-Any.do:

1. מחיקת משימה: במקום ללחוץ על כפתור, המשתמש פשוט מצייר קו עם האצבע, כמו בחיים האמיתיים על המשימה, מה שמוחק אותה ואז היא "נופלת" לתחתית הרשימה. זוהי פעולה שכיף לעשות ומייצרת הנראה עם סיום המשימה.

2. ניקוי משימות שסויימו: שוב, במקום ללחוץ על כפתור, אנחנו משתמשים בשיקשוק המכשיר (פעולה כייפית ומצחיקה בפני עצמה), וכתוצאה של הפעולה קול חמוד וצייצני קורא אליך: "יש! עבודה טובה!", מה שגם מייצר חיוך אצל המשתמשים.

3. Any.do moment: כדי להפוך את ה-moment לכייפי, בנינו אותו בהשראת קונסולת המשחקים והפכנו את המשימות לכדורים צבעוניים ואת הלחצנים ללחצנים עגולים וגדולים. הוספנו סאונדים חמודים וכייפים (תודות לעמית אחי שעשה סאונד מצויין). אפשר לראות בפרסומת איך יצא לנו:

הגישה הוכיחה את עצמה ואנחנו רואים את זה בשימוש מוגבר באפליקציה והוספת יותר משימות לאורך זמן רב יותר. חשוב לא פחות: הייצירה של Any.do moment גררה אחריה פרסום תקשורתי די גדול, וכמו שאמרנו קודם – זו חלק מעבודתו של המעצב לייצר סוג כזה של סיפורים מעניין לכתוב עליהם.

עכשיו אחרי שהראנו איך אנחנו מאמינים שצריכים לייצר מוצרים, לגרום לאנשים לחזור אליהם וגם להינות, נשאלת השאלה: איך מוכרים להם את זה?

6. המעצב כאיש שיווק

כבר כתבתי על זה פוסט שלם בבלוג "מה רודריגז לימד אותי על שיווק", אבל חשוב להגיד את זה שוב לכל המעצבים: לעשות עיצובים מדהימים זה לא מספיק אם אף אחד לא יראה אותם. התפקיד שלנו בתור אנשי קראייטיב הוא גם למצוא את הסיפור הנכון כדי למכור אותו.

שיווק זה בסופו של דבר לספר סיפור טוב. ומי מספר סיפורים יותר טוב ממעצבים? הרי מהות התפקיד שלנו בסופו של דבר הוא להיות storytellers.

עברו הימים מן העולם שבו יכלתם למכור נעל עם שורה פונקציונלית בסגנון: הנעל שלנו היא עם סוליית גומי מעולה, ויש לה שרוכים שמחזיקים את הרגל ממש טוב. זה לא סיפור מעניין!

מצד שני קחו לדוגמא את נייקי, שמוכרים את אותו המוצר בדיוק אבל מספרים סיפור שונה לחלוטין: סיפור על הצלחה, על שאיפה למצויינות, על ניצחון, על זה שגם אתה יכול. זה סיפור מרגש! זה סיפור שמוכר.

כשסיימנו לעצב את Cal, הבנו שגם אנחנו צריכים לספר סיפור חדש ומעניין. אנחנו כבר לא רק חברה שעושה אפליקציה לניהול משימות. עכשיו יש לנו גם יומן שהוא כלי הרבה יותר חזק לניהול היום שלך ויש לו השפעה רצינית על האם היום שלך יהיה יום מלא בעבודה, או יום שיש בו גם כיף, יש לו השפעה על איכות היום שלך ועל הבאלאנס של החיים שלך.

ולכן במקום לחשוב על סיפור בסגנון: היומן שלנו יודע לעשות x, y, z פעולות, ניסינו לחשוב על סיפור אחר. מעורר השראה, שנוגע באנשים במקומות שבאמת חשובים להם.

תמצית הסיפור הזה הוא הסלוגן החדש שלנו: Good day, Every day, ומהותו היא שאנחנו כאן כדי לעזור לך לגרום לכל יום להיות יום טוב. עבור כל בן אדם יכול להיות למשפט הזה משמעות שונה: עבור אחד יום טוב הוא יום עם המשפחה, עבור אחר הוא יום שבו היה מאד פרודוקטיבי בעבודה ועבור אחר זהו סתם יום בים.

כדי לספר את הסיפור הזה, יונתן ואני נסענו לכמה ימים לברלין (היו לנו כמה good days מאד טובים), פגשנו אנשים שונים ומשונים וביקשנו מהם לספר לנו מהו "יום טוב" עבורם. הנה התוצאה:

לסיכום

אני לא חושב שזו אמירה חדשה שמקום המעצב בעולם הולך ומתגבר, וכתבתי על זה בבלוג כבר לפני כמעט שנתיים, אבל אני לא חושב שכולם באמת הפנימו את האמירה הזו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה היא אצל הלקוחות, אבל אני חושב שהבעייה האמיתית היא שהרבה מעצבים בעצמם לא הבינו את זה.

אנחנו מקווים שמי שהיה בהרצאה, או קרא פה את ה"אני מאמין" שלנו, יבין שמעצב לא יכול להמשיך לחיות בפינה הקטנה שלו ולהיות בורג קטן בתוך מערכת, עושה ומעצב מה שמבקשים ממנו. מעצבים צריכים לקחת את המושכות לידים שלהם, ללמוד לראות את התהליך מגבוהה (כן, זה אומר ללמוד על הרבה דברים שלא היו בתחום הצר שעשיתם עד עכשיו), ולנסות להשפיע על חברות ומוצרים בצורה רצינית.

בהצלחה לכולנו.

הנה השקפים מהמצגת:

אם יש משהו שהייתי משנה בעצמי, זה חוסר הסבלנות שלי. אני לא יודע אם כזה נולדתי, או כזו היא החברה שאנחנו בחיים בה אבל אני רוצה לראות תוצאות נורא מהר. עוד 15 שנה נראה לי ביקום אחר ולא רלוונטי. מי בישראל יודע מה יהיה פה עוד 15 שנה? בואו נאכל עכשיו, כי אולי מחר נמות. אבל אני גם רוצה לאכול טוב עכשיו, לא עוד 15 שנה, אז אני צריך להרוויח טוב עכשיו ולא עוד 15 שנה.

לאכול בריא? לחסוך כסף? להתעמל? כל אלה דברים שישפיעו על "אני" בעוד 15 שנה, זה שבכלל נמצא ביקום אחר, ולכן אני לא חושב עליו יותר מדי. אני רוצה דברים עכשיו. כזה אני, וכאלה גם האנשים שאני רואה סביבי. ואני בטח לא הראשון שאומר לכם את זה, אבל זו בעיה.

ראיתי לפני שבוע סרט מדהים. קוראים לו: "ג'ירו חולם על סושי", ואני ממליץ לכם מאד לראות את הסרט היפה הזה. הסרט מספר את הסיפור של ג'ירו, זקן בן 85, שיש לו סושיה קטנה ברכבת התחתית של טוקיו, שזכתה בשלושה כוכבי משלן ועוד כל מיני פרסים. ג'ירו הזקן עושה כבר למעלה מחמישים שנה את אותו הדבר – מכין סושי, והוא עדיין ממשיך לחדש, להשתפר ולהתמיד בעבודה שלו, שאותה הוא מאד אוהב.

איך זה קשור לנושא אתם שואלים? מאד קשור.

יש משהו מדהים בלראות איך עבודה קשה לאורך זמן משתלמת. בסושיה של ג'ירו צריך לעבוד לפחות 10 שנים לפני שיתנו לך להכין את החביתה על הסושי (זה יותר קשה מלהכין את הדגים להפתעתי).

אם תחשבו על זה, רוב הדברים המדהימים בעולם הזה, נבנו לאורך הרבה זמן – אמנים שעבדו קשה לפני שהגיעו לפרסום, מותגים שלפני 20 שנה לא היה לכם אכפת מהם והיום הם ענקיים, מסעדות שהפכו למוסדות עם השנים וכל דבר איכותי באמת שהוא לא סתם טרנד.

מותג בונים לאורך זמן

יש בתחום המיתוג בעיה. גם הלקוחות, וגם נותני השירות חושבים ש"מיתוג" היא מוצר שניתן לכמת לסט פעולות ולרכוש אותו. פרוייקט שניתן לסיים בכמה חודשים, במקרים מורכבים אולי אפילו שנה. אבל האמת המרה היא שרעיונות, מצגות קרייאיטיב, שפה חזותית וביצוע של אלמנטים הם נחמדים. אבל הם לא מה שיוצר את המותג. מה שיוצר את המותג הוא העבודה הקשה לאורך זמן.

בהמוני מקרים ראיתי את התופעה הזו: "עשינו ללקוח מיתוג מעולה, והוא הרס אותו" או "זה היה מיתוג יפה בזמנו, אבל עכשיו הוא קצת מיושן".

אני חושב שהבעיה פשוט נובעת ממודל עסקי לא נכון של נותני השירות בתחום המיתוג. נכון, רבים היו רוצים לשמר לקוח כ"ריטיינר", אבל ישמחו לקחת אותו גם סתם כפרוייקט מיתוג (מה לעשות, צריך לשלם חשבונות לא?), וכך יוצא ששוב ושוב לקוחות (שלא תמיד מבינים מה הוא מיתוג) מסתפקים בהעברת חומרים, וחושבים שבזה נגמר העניין.

כמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו יצורים שקשה להם לראות לאורך זמן. אנחנו חיים בטווח הזמן המיידי, לכן יש לנו לפעמים תחושה ש"אפל" זה מותג מדהים רק כי המכשיר האחרון נראה מעולה, או ש"זמנם כבר עבר" רק כי מערכת ההפעלה החדשה שלהם כוללת אייקונים מכוערים. אבל זוהי רק אשליה. המותג יבחן רק לאורך זמן – האם עוד 10 שנים הוא יהיה מותג רלוונטי ? מותג טוב?

כולנו עושים טעויות. אף תהליך מיתוג, כמה טוב שיהיה, הוא לא חף מטעויות. אבל אם נסיים את הפרוייקט ונמשיך הלאה, לעולם לא תהיה לנו ההזדמנות לתקן את אותן הטעויות, לשפר ולחדש שוב ושוב.

זו אחת הסיבות שעברתי מעולם הסטודיואים למיתוג לעבוד כמעצב במותג עצמו – לנסות ולייצר מותג טוב לאורך זמן. לא רק למשך קמפיין אחד, או גרסא אחת. אלה לאורך זמן. אני מקווה שגם אני, כמו ג'ירו, אצליח לשמר את המרץ לעבוד קשה שוב ושוב, לטובת האני המדומיין של עוד 15 או 50 שנה.

תגידו לי אם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי:

הלכתם לבית קפה ביום שבת בבוקר. שתיתם קפה הפוך ואכלתם ארוחת בוקר ישראלית במחיר מופקע. נחמד מאד. כעבור יומיים אתם מקבלים אס.אמ.אס מבית הקפה: “היי [שם פרטי]!, כבר יומיים לא היית בבית הקפה שלנו! אנחנו מתגעגעים, בבקשה תבוא/י שוב!”. אתם מתעלמים בנונשלאנט אבל למחרת שוב: “היי [שם פרטי]!, רק רצינו להגיד לכם ש[שם של חבר מהפייסבוק] היה אצלנו בבית קפה ומאד נהנה! כדאי לך לבוא שוב!”. טוב עכשיו אתם כבר מתחילים להתעצבן, אבל מוחקים את ההודעה וממשיכים עם היום שלכם. אבל נחשו מה קורה למחרת? נכון! עוד הודעה: “היי [שם פרטי]!, ראינו שבביקורך האחרון אכלת [ארוחת בוקר ישראלית], מצאנו שאנשים שנהנו מ[ארוחת בוקר ישראלית] גם אהבו לאכול [סנדוויץ' גבינת עזים]! אם תגיע/י בשבוע הקרוב תקבל/י 5% הנחה! בוא/י כבר!”.

נשמע לכם רחוק? בקרוב בטלפון הנייד שלכם או בתיבת המייל שלכם.

למען האמת, לא צריך אפילו לחכות ל"בקרוב". מותגים דיגיטליים כמו אפליקציות או אתרי אינטרנט שנרשמנו אליהם מרשים לעצמם להתנהג כמו חברה משוגעת רק בגלל שיש להם גישה לכתובת המייל שלנו או יותר נורא – אפשרות לשלוח לנו נוטיפיקציות ישר לתוך הטלפון הנייד.

כל בוקר אני מתעורר לתיבת מייל שמלאה בלפחות 10-20 מיילים ממותגים שמתישהו במהלך החיים נרשמתי או ביקרתי אצלם וחשבו שיש להם משהו נורא חשוב לספר לי. מילא זה, אבל במהלך היום הסמארטפון שלי מתריע לי בסביבות כל 20 שניות עם עוד אפליקציה שמודיעה לי שמאד כדאי שאני אפתח אותה אחרת אני חי בסיכון גבוהה מאד שמשהו מעניין קרה אבל אני לא יודע עליו.

אם חייתם תחת הרושם שאין מה לעשות, אלו הם החיים המודרניים וזו התוצאה של טכנולוגיה מתקדמת – אז שיקרו לכם. זוהי אך ורק תוצאה של מותגים שרוצים עוד ועוד מתשומת הלב שלכם ובוחרים להיות אגרסיביים מאד בקשר לזה.

בתווך הקצר המותגים כנראה יקבלו את שלהם: אתם תפתחו את האפליקציה, או תשלמו עוד דולר. אבל בתווך הארוך מותגים שמתנהגים ככה ייצרו שנאה והרגשת גועל כלפיהם. אף אחד לא אוהב את החברה האובססיבית שמחכה לו מתחת לבית ב-2 בלילה וצורחת שהיא אוהבת אותו ורק רוצה להיות ביחד.

המהפכה בדרך

כבר כתבתי פה בבלוג פעמיים על אפליקציית המייל האהובה עלי: Mailbox. אני עדיין חושב שהיא אפליקציה מעולה, אבל משהו קרה בשבועות האחרונים: קלטתי שהפכתי מכור לקריאה וניקיון תיבת הדואר שלי. האפליקציה עוצבה בצורה טובה כל כך שהיא פשוט גרמה לי להתמכרות. כל פעם שפתחתי את הטלפון שלי וראיתי את המספר המציין את מספר המיילים החדשים שיש לי בתיבה מיד נכנסתי וניקיתי את התיבה. 20 אולי 30 פעם ביום. כשאני קם בבוקר. כשאני בעבודה. כשאני באוטובוס. כשאני עם אשתי. כשאני יוצא מהמקלחת. כשאני במיטה.

כשקלטתי מה קורה החלטתי לשים לעצמי גבולות: ביטלתי את ה-Badge (המספר שיושב על האייקון של האפליקציה ומראה כמה מיילים חדשים יש). בנוסף ביטלתי את כל הנוטיפיקציות בטלפון שלי- לא עוד פייסבוק, אינסטגרם, ושאר ירקות יכולים לדחוף את המסרים שלהם לתוך הנייד שלי. אם זה לא שיחה או אס.אמ.אס, זה כנראה לא כל כך חשוב.

ואז גיליתי שאני לא לבד. פגשתי חבר לפני כמה שבועות, ליאור פרנקל, שסיפר לי שהוא מתמודד עם אותה הבעיה, הוא מכור לסמארטפון שלו. ליאור שהגיע מה"צד השני" כיזם שמפתח אפליקציה ומנסה לגרום לאנשים להתמכר אליה, החליט לערוק מהצד של המותגים לצד של האנשים ולעזור לאנשים להתחיל בדיאטה דיגיטלית. אם לא ראיתם הקמפיין שלו Undigitize.me רץ עכשיו חזק בפייסבוק.

כשיש סמים ממכרים יש לבעיה שני צדדים שצריך לטפל בהם: המכורים לסמים, וייצרני הסמים. ליאור מנסה לעזור למכורים, אני מנסה להגיד לייצרני הסמים: תרגיעו חבר'ה, לפני שהסמים שלכם הולכים לחזור לכם בפנים.

To spam? or not to spam? That is the question

אני עובד בחברת סטארטאפ שמפתחת אפליקציה. אז אני מתמודד עם מה שנקרא "החיים האמיתיים" כל יום. בחיים האמיתיים יש המון לחצים. אחד האתגרים הכי גדולים בעולם האפליקציות הוא – Retention, מה שנקרא בעברית "שימור לקוחות". בעולם האפליקציות יש אחוזי נטישה גבוהים מאד. אנשים מורידים אפליקציה, משחקים איתה קצת, ואז לעולם לא חוזרים. או שבמקרה הטוב – הם משחקים איתה שבוע או שניים, ואחרי זה לא חוזרים.

ונגיד שהלקוחות לא נוטשים אותך. אבל הם נכנסים לאתר שלך וקונים משהו פעם בחודש. במקרה הזה, מטרתך כעסק היא להגביר את ה-Engagement. כלומר את כמות הזמן, והתדירות שלקוח מבקר באתר שלך.

שתי הדרכים ה"קלות" ביותר להתמודדות עם הבעיות האלה, הן פשוט להזכיר ללקוח שאתה קיים, או לתת לו איזשהו דרבון קל לחזור אליך. ואז איך נזכיר לו? נכון. נשלח לו מיילים, או שאם אנחנו מותקנים על הסמארטפון שלו, נשלח לו נוטיפיקציה.

אז נכון, הסטארטאפ שלנו הוא לא בין יצרני הסמים הכבדים, אבל זה יהיה שקר להגיד שאני לא שולח מיילים ונוטיפיקציות ללקוחות שלנו. מצד שני, אני גם לא חי באשליות – אני יודע שאני חייב למצוא דרך טובה יותר לגרום ללקוחות לאהוב אותי מאשר לעמוד מתחת לבית שלהם ב-2 בלילה ולצעוק להם שאנחנו צריכים להיות ביחד.

יש לי 14 מכתבים מחכים לי על השולחן. אני מנסה בכל שיטה אפשרית לדחות את הרגע שבו אאלץ לפתוח אותם. אלה המכתבים מהבנק, הביטוח וקרנות הפנסיה. כשמגיע הרגע אני מסתכל במבט מזוגג על טבלאות המספרים ומנסה להבין מה כל זה אומר: אחד זה קרן פנסיה, השני זה כנראה ביטוח המנהלים (כי סוכן הביטוח אמר לי שכדאי לי שיהיו נפרדים), אחד זה כנראה ביטוח בריאות, והנוסף? אולי פנסיה מהעבודה הקודמת שעדיין לא אוחדה עם החדשה? או שזה בכלל מחברת ניהול ההשקעות (לצערי לשתיהן קוראים "מגדל”). אין לי מושג מה קורה פה. אני לא יודע אם יש לי כסף, או שאני חייב כסף, ובטח לא כמה יהיה לי כשאהיה בפנסיה.

נמאס לי. הכל לגריסה.

אני מצטער. הכל פה מסובך מדי בשבילי. אני לא מבין מה הולך עם הכסף שלי, אני לא מבין מה אומר התקציב החדש שעומדים להעביר פה, אני לא מבין למה המניה של אפל צונחת והביטקוין עולה בטירוף, לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין איך להגיד לממיר שלי להקליט לי "משחקי הכס". מה הולך כאן?

ניחשתם את התשובה?

כן. אני עומד להגיד את מה שאתם חושבים שאני הולך להגיד: זה פשוט תולדה של עיצוב גרוע!

לעיצוב יש כח עצום: עיצוב טוב מסוגל לקחת רעיון מורכב מאד ולהעביר אותו בצורה פשוטה וברורה. אם כך ניתן להסיק את המסקנה הבאה:

1.  Design = Understanding/Knowledge
2.  Knowledge = Power
3.  Design = Power

יכולתי להתחיל לפתח פה תאוריית קונספירציה על כך שהתאגידים ובעלי השליטה בהון לא רוצים שתבינו איך העולם סביבכם מתנהל, אז הם מסבכים אותו כדי להמשיך לעבוד עליכם, אבל האמת כנראה פשוטה ועצובה יותר: סתם עיצוב גרוע.

הכח בפשטות

אם יש משהו שאנחנו שונאים, זה להרגיש שאנחנו מטומטמים. אז כשהחברה שלכם שולחת לי נייר שאני לא מסוגל להבין, או מפרסמת מוצר שהערך שלו לא ברור, או משתמשת במילים גבוהות אך לא מובנות – אני מרגיש מטומטם. ונחשו מה? מחקרים מראים שאנשים לא אוהבים דברים שהם לא מבינים (הפתעה גדולה! אם היינו בימי הביניים היינו שורפים אתכם כמכשפות אם לא היינו מבינים אתכם). מספיק שאני לא מצליח לבטא את השם של המוצר שלכם, או את המילה שהשתמשתם בה, אני כבר לא אוהב אתכם.

בצבא האמריקאי המציאו לזה ראשי תיבות:KISS – Keep it simple, stupid

כמה דברים שחשוב לשמור עליהם פשוטים:

1. מסר: מה המטרה של הנייר/מוצר הזה? מה אתם רוצים לספר לי? כשאתם רוצים להעביר יותר מדי מסרים סימן שאנחנו בבעיה. אם המסר מורכב, צריך לפרק אותו לכמה מסרים פשוטים שמובילים למסקנה מורכבת.
2. שפה: אל תשתמשו במילים שאני לא מבין או לא מסוגל לבטא. אתם לא נראים חכמים יותר, אתם פשוט מעצבנים.
3. שימושיות: אם אני צריך לקרוא מדריך שלם לפני שאני יכול להשתמש במוצר שלכם – אנחנו בבעיה. אם אני צריך לזכור איפה מוצאים את האפשרות הזו והזו ואני לא יכול למצוא את זה בקלות – אנחנו בבעיה.
4. אפשרויות: אם יש יותר מדי כפתורים, או יותר מדי פעולות שאני יכול לעשות, העומס על המוח שלי עושה לי לא נעים. אל תראו לי מה שאני לא חייב לראות, יש רק כמות מוגבלת של אינפורמציה ואפשרויות שאני מסוגל לזכור בכל רגע נתון.

פשוט זה לא מינימליסטי

בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאפל השיקו את האייפון, כולם מדברים על "פשטות". אפל הוכיחו שאפשר לקחת טלפון מסובך, עם מיליון כפתורים ולהפוך אותו למוצר עם כפתור אחד – והוא יהיה אפילו יותר פשוט לשימוש.

הבעיה היא שהרבה אנשים מבלבלים את המושג "פשוט" עם המושג "מינימליסטי". הם חושבים שכדי לעשות משהו פשוט יותר, כל מה שצריך לעשות זה להוריד טקסטים, להוריד כפתורים, להוריד ולהוריד עד שאין כלום. ואז הכל נראה יפה ומהמם ונקי.

בואו נסתכל שניה על מסכי הנעילה של האייפון מול הגאלאקסי 3 של סמסונג:

לכאורה, המסך של סמסונג פשוט יותר: רק שעה ותאריך, ומשפט קטן ולא מפריע למטה. מהמם. אצל אפל מצד שני יש כפתור גדול עם חץ עליו, סוג של "מסילה" שנראה כאילו אפשר להחליק עליה את הכפתור וטקסט שיש עליו אנימציה של הברקה נעה מצד שמאל לימין.

בואו נניח שמישהו כמו אמא שלכם לוקח את המוצר הזה בפעם הראשונה לידיים שלו. באלו מהמכשירים היא תצליח להשתמש יותר בקלות? היא מסתכלת על המסך ושואלת את עצמה "מה לעשות עכשיו?”

בסמסונג: אין שום דבר ללחוץ עליו. אין איזור מסויים, או כפתור. אחרי שהיא בוהה במסך ללא הבנה היא מחליטה לקרוא את המשפט שכתוב בפונט קטן, היא שמה משקפיים ואז קוראת: “swipe screen to unlock”. אבל מה קשור לנגב את המסך עכשיו? מה זה אומר בכלל?

באפל: יש כפתור. על הכפתור יש חץ לצד ימין, ומסילה שאפשר להזיז את הכפתור לצד ימין. לא ברור? יש גם אנימציה נחמדה שזז מצד שמאל לימין ומעודדת אותך להזיז את הכפתור לכיוון הנכון. לא ברור? יש טקסט שאומר: “slide to unlock”. אהה. עכשיו הכל ברור.

במקרה של אפל יש 3 רמזים מה צריך לעשות, בעוד שבסמסונג יש רמז אחד, והוא קטן ופחות ברור. אז נכון. זה לא הופך את מכשיר הסמסונג ללא שימושי, אבל בעיקר בגלל שאפל כבר לימדו אותכם איך פותחים מכשיר ואתם כבר מכירים את השיטה. אבל אם סמסונג היו משיקים את המכשיר הזה לפני האייפון, ייתכן והרבה אנשים היו מרגישים תסכול ולא אוהבים אותו.

איינשטיין אמר פעם: "Everything should be made as simple as possible, but not simpler."

יותר מדי פשוט הופך להיות לא ברור.

אז אני אסכם במאש-אפ משלי של שני המשפטים:

Keep it simple, but not too simple, stupid