כולם כנראה אוהבים לעבוד קשה. או לפחות להגיד שהם עובדים קשה.

אם לא תעבדו קשה יקראו לכם עצלנים. או בטלנים. או נצנצנים. או איזו מילת גנאי אחרת.

ככה זה אצלנו.

אז כולם עובדים קשה.

אבל מה זה אומר לעבוד קשה?

רוב האנשים מפרשים לעבוד קשה כלעבוד הרבה: ״ואוו עבדתי אתמול 18 שעות, אני עובד כל כך קשה״ או ״אין לי שניה לפגוש אותך לקפה כי אני כל כך עמוס, אני עובד ממש קשה״.

אבל לדעתי זה קישקוש. לדעתי זו ההצגה שאנשים עושים כדי שתחשבו שהם עובדים קשה, בזמן שהם לא באמת עובדים קשה.

אני מכיר אנשים שלהשאר עד 9 בערב במשרד זה הדבר הכי קל בשבילם. ללכת הבייתה ולשמוע את הילדים צורחים ולעשות להם אמבטיה ולהחליף חיתולים מלאים בחרא, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

אני מכיר אנשים שהיום שלהם מפוצץ בפגישות ואין להם דקה לעצמם, כי לעבוד זה הדבר שקל בשבילם. לעצור שניה ולחשוב האם הם מרוצים מהחיים והעבודה שלהם, זה הרבה יותר קשה בשבילם. אז הם ״עובדים קשה״.

האם באמת צריך לעבוד קשה?

אני חושב שכן.

אבל לא בגלל איזו אג׳נדה קפיטליסטית שאומרת שכולנו צריכים לייצר יותר ולהיות משועבדים לעבודה.

אני פשוט חושב שאם בן אדם רוצה לגדול ולהתפתח, לא משנה באיזה תחום – עבודה, אמנות, ספורט, מערכות יחסים, אז הוא צריך לנסות דברים חדשים, לדחוף את עצמו לקצה, ולשים את עצמו במקום לא נוח.

זה בדרך כלל קשה. ממש קשה.

לפני שנתיים כתבתי פוסט בעקבות קריאה של הספר Mastery, שמדבר על למה סבל ועבודה קשה הם תנאי הכרחי להצלחה מכל סוג שהוא. אני עדיין עומד מאוחרי מה שכתבתי שם, אבל אני חושב שאולי קצת שיקרתי לעצמי. כתבתי שם שבשבילי עבודה קשה היא לקום מוקדם בבוקר כדי לכתוב את הבלוג או כדי לקרוא ספרות מקצועית.

עכשיו כשאני חושב על זה, זה שקר בערך כמו השקר של אלו שנשארים בעבודה עד מאוחר. על מי אני עובד? אני אוהב לקום מוקדם בבוקר, ואני עושה את זה בקלות. אני ממש אוהב לקרוא ספרים, ובדרך כלל אני גם מאד נהנה לכתוב את הבלוג הזה. איזה קשקשן אני.

עכשיו כשתפסתי את עצמי מנסה לחרטט את עצמי, אני חושב רגע – מה הדברים שבאמת קשים לי? מה הדברים שאני מתחמק בכל מיני תירוצים כי אני ממש לא רוצה לעשות אותם? מה הדברים שכל כך קשים לי, שבגלל שאני לא עושה אותם אני לא נהיה טוב יותר.

הדבר שבאמת קשה לי: שיעמום

אוקי. אני יודע מה אתם חושבים: ״ואוו, החיים של רן כל כך טובים שהבעיה שלו היא שהוא משועמם״.

אבל זה ממש לא ככה.

הדבר שהכי קשה לי בעולם, ושאני מנסה להימנע ממנו בכל מחיר הוא לעשות דברים שמשעממים אותי. והנה הסיבה שזה בעייתי: בכל פרוייקט שאני עובד עליו, ההתחלה מאד מאתגרת. צריך למצוא קונספט, צריך לייצר משהו מכלום, צריך לשכנע אחרים שזה רעיון טוב. יש אנשים שהשלב הזה ממש קשה להם. אני ממש אוהב את השלב הזה.

אבל ככל שהפרוייקט מתקדם, והוא כבר ממש עומד ונשאר רק לעשות תיקונים ושיפורים אחרונים כדי לסיים אותו, אני מתחיל להשתעמם. אני פשוט לא מסוגל לעשות את התיקונים המפגרים האלו: ״בוא נשנה את הפונט של הכותרת״ / ״אוי, שכחנו להוסיף לינק בפוטר״ / ״צריך לבדוק איך האתר נראה בפייפרפוקס על וינדוס 95״.

כשהשלב הזה מגיע, אני פתאום שם לב שיש מלא כלים בכיור, ומישהו פשוט חייב לעשות את הכלים אלו. עכשיו.

זו הסיבה שכשמישהו שואל אותי: ״מה הפרוייקט שאתה הכי מתגאה בו?״ אני מתקשה לתת תשובה אמיתית. האמת היא שקשה לי מאד להתגאות בעבודה שלי, כי אני תמיד רואה את ה-20% האחרונים שלא הצלחתי לעשות. לא הצלחתי לעשות אותם בגלל שהם היו לי משעממים מדי כדי לעשות אותם.

שעמום. חוסר סבלנות. קוצים בתחת. זו הבעיה שלי.
זו העבודה הממש קשה בשבילי.
יום שעשיתי בו עבודה משעממת, זה יום שעבדתי בו קשה.
אבל אם לא אעבוד קשה ואסיים את העבודה המשעממת, הפרוייקט לעולם לא יצא לפועל.

עכשיו כשאני יודע את זה, אני יכול להתחיל לנסות ולהתמודד עם מה שקשה לי.

יש אנשים שבשבילם לקום בבוקר זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
יש אנשים שבשבילם לקרוא ספרים זו העבודה הקשה, ובגלל שהם לא עושים אותה הם לא מתקדמים.
אבל אני לא משלה את עצמי יותר שזו העבודה הקשה שלי.

תבררו מה העבודה הקשה שלכם. ואז תלכו לעשות אותה.

בטח קראתם כבר אלף סיכומי שנה השבוע, אבל האם הם כללו את כל הסיפורים העסיסיים על הכשלונות, המספרים והכספים? בשביל זה אני פה.

תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנתיים עזבתי את העבודה כשכיר כדי להקים את ה-NuSchool עם שני שותפי החמודים ליאור פרנקל ואיל גלס (אפשר לקרוא את הפוסט מלפני שנתיים פה). בחרנו לא לגייס כסף ממשקיעים (מה שנקרא סטארטאפ Bootstrapped), ולעבוד יומיים בשבוע עם לקוחות כדי לפרנס את עצמנו. אחרי שנה ראשונה של פעילות בארץ בעברית החלטנו לעבור לפעול בחו״ל ולהשיק קורס און-ליין למעצבים שילמד אותם להתנהל עסקית (אפשר לקרוא את הפוסט משנה שעברה פה).

השקנו את המוצר הראשון שלנו בינואר 2015.

עברה בדיוק שנה והגיע הזמן לספר לכם מה קרה ואיפה אנחנו היום.

ינואר: ההשקה

התחלנו את השנה בשמחה ובששון. אחרי 4 חודשים של עבודה מאומצת ב-2014 של יצירת תכנים, צילום, עריכה ובניית כלים ומערכת דיגיטליים, המוצר הראשון שלנו היה מוכן. קראנו למוצר ״The Designer's Pricing Class״ והוא כלל גישה לקורס הוידאו וכן כלים ומסמכים שיצרנו כדי לעזור למעצבים בהתנהלות העסקית שלהם.

אחרי הרבה למידה מנסיונם של אחרים (ובעיקר התבססנו על רעיונות מהספר Authority), החלטנו לתמחר את הקורס ב-$200, ולהשיק אותו במבצע במחיר של $170. אסטרטגיית ההשקה שלנו התבססה בעיקר על שיווק לרשימת התפוצה שלנו, שבשלב ההשקה מנתה באיזור ה-7,000 רשומים (עוד פרטים על איך יצרנו את רשימת התפוצה בפוסט משנה שעברה).

עד היום קשה לי להגיד אם ההשקה הייתה מוצלחת או לא. בשבוע הראשון מכרנו ב-$20,000. על פניו – נשמע אחלה. אבל בגלל שכמו שאמרתי, עשינו הרבה מחקר ולמידה וידענו שהרבה אחרים שהשיקו מוצרים דומים עשו במהלך ההשקה שלהם $50,000, והיות ואני בן אדם סופר אופטימי ולפי החישובים שלי היינו אמורים לעשות $100,000 בהשקה, סיימתי די מאוכזב.

לפני ואחרי המכירה הראשונה. רגע מרגש

מרץ: למכור למכור למכור

אחרי שנגמר הבאז הכייפי של ההשקה, המכירות ירדו והפכו להיות זרזיף דק של מכירות בודדות בשבוע. אחרי שנה ראשונה שבה לא לקחנו משכורות בכלל, המכירות מהקורס אפשרו לנו פעם ראשונה השנה להתחיל לקחת משכורות. בחרנו נוסחא שתאפשר לנו לחלק את ההכנסות בין השותפים וגם לכיסוי הוצאות התפעול וחיסכון לעסק והצלחנו במהלך רוב השנה להוציא לעצמנו משכורות. בדרך כלל הן נעו באיזור ה-5,000 ₪ לשותף, היו חודשים פחות טובים והיו חודשים קצת יותר מוצלחים.

המטרה שלנו הייתה להגיע ל-Breakeven, כלומר רמת הכנסות שתאפשר לנו לעבוד בסטארטאפ במשרה מלאה 5 ימים בשבוע (תזכורת: כולנו עובדים יומיים בשבוע עם לקוחות כדי לשלם חשבונות). הגדרנו את המטרה הזו ברמת מכירות של $25,000 בחודש. ודי מהר הבנו שאנחנו מאד רחוקים משם, כי בחודש טוב מכרנו ב-$5,000.

התגובות על המוצר שלנו היו טובות. אנשים שמילאו את הסקר שבסוף הקורס נתנו פידבק חיובי מאד. כמעט אף אחד לא ביקש את הכסף חזרה (הצענו מדיניות Money Back אם אתם לא מרוצים מכל סיבה שהיא), והיו אפילו די הרבה אנשים עם סיפורים מרגשים על איך השתנו להם החיים ועכשיו העסק שלהם מתנהל הרבה יותר טוב, הם עובדים עם לקוחות טובים יותר ומרוויחים פי כמה.

הסקנו מכך שהמוצר שלנו טוב ולמרות שהיו מליון דברים שהייתי שמח לשפר, החלטנו שהפוקוס של החברה צריך להיות לשפר את מצב המכירות כדי שנוכל להגיע כמה שיותר מהר ל-Breakeven שלנו.

בשלב הזה נכנסו למרתון של למידה בשילוב עם המון ניסיונות בתחום של המכירות. קראתי ספרים על מכירות (החל מספרים קלאסיים של זיג זאגלר ועד ספרים עדכניים כמו Ask), ועשינו כל מיני ניסיונות:

• קורס אימייל חינם

• דף מכירה חדש עם וידאו וביקורות של אנשים שנהנו מהקורס

• גישה חופשית לקורס עם חלק מהוידאו פתוחים וחלק נעולים

• מסרים שונים בדף המכירה

• ניסיונות עם מחירים שונים (בסופו של דבר העלנו ל-$300)

לצערנו ובאופן די מפתיע, כמעט כלום לא השתנה.

יוני: הערכה מחדש. האם הצלחנו או נכשלנו?

ביוני יצאנו לחופשת החברה המסורתית שלנו (כלומר התחלנו מסורת, מקווה שהיא תמשיך). נסענו לצפון וחפרנו במשך שעות על איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו ממשיכים.

למרות כל הניסיונות והמאמצים שהשקענו, לא הצלחנו לשנות משמעותית את רמת המכירות (״להזיז את המחט״ כמו שאומרים בפודקאסט ״השבוע״). ולא הצלחנו להבין למה.

בספרי הסטארטאפים כולם מדברים על כשלונות. אתה צריך להכשל כמה שיותר מהר, להבין למה נכשלת ואז לשנות כיוון בהתאם. אבל החיים כמו שאומרים, הם לא שחור ולבן כמו שמציירים את זה בספר.

אם לא היו מכירות בכלל היה קל מאד להגיד ״נכשלנו״ ולהתקדם לדבר הבא. אם היו מכירות מטורפות היינו יודעים שאנחנו בכיוון. אבל מה קורה אם יש קצת מכירות? לא ממש קצת כדי להגיד בבירור שנכשלנו, אבל גם לא מספיק כדי לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון.

או אז גילינו שאנחנו נמצאים במקום מסוכן מאד בעולם הסטארטאפים: איזור הדימדומים. באיזור הדימדומים קשה מאד להחליט שנכשלת, אחרי הכל יש מכירות ואנחנו אפילו מושכים משכורת ועוד מקבלים פידבקים נהדרים שאנחנו משנים לאנשים את החיים. אבל האם זה מספיק כדי להמשיך לעבוד על עסק שלא יצמח לעולם?

החלטנו לעשות עוד ניסיון אחד. הייתה לנו תזה שיכול להיות שבגלל שהמוצר שלנו נורא יקר ולקהל שלנו אין הרבה כסף, אם נוציא מוצר זול יותר, יכול להיות שהרבה מהם יקנו. החלטנו לערוך מחדש את התכנים של הקורס בפורמט של ספר דיגיטלי ולמכור אותו ב-$19. אם הספר ימכור בטירוף נבין שהבעייה הייתה במחיר הגבוה אבל עדיין יש דרישה לתכנים שאנחנו מייצרים.

ההוביטים חושבים על הצעד הבא

ספטמבר: הגיע זמן לעשות שינוי. ה-PIVOT

השקנו את הספר בספטמבר, ועל אף שעברנו את היעדים שהצבנו לעצמנו מבחינת מכירות בהשקה, התחלנו להבין כשככל הנראה הבעיה שלנו עמוקה יותר מבעיית מחיר.

הגענו למסקנה שככול הנראה רוב המעצבים בעולם לא תופסים את עצמם כבעלי עסק ובניגוד להשקעה בלימוד יכולות טכניות (נגיד קורסים בפוטושופ), הרוב המוחלט שבהם לא ישקיע בלימוד ״ניהול עסק״, בלי קשר למחיר שהם יצטרכו לשלם.

אחרי כמה דיונים די מבאסים, הגענו למסקנה שלמרות שאנחנו עדיין מאהבים בחזון שלנו – לעזור לאנשים להתנהל עסקית נכון יותר, להביא יותר ערך וכתוצאה גם להרוויח יותר, כנראה שלא נצליח לבנות עסק מספיק גדול, לפחות לא עם קהל היעד הנוכחי.

הגיע הזמן לנסות משהו חדש.

גם כאן, בספרי הסטארטאפים לעשות PIVOT (שינוי של המוצר או קהל היעד של החברה), נשמע כמו אירוע פשוט וזריז. הנה דוגמא: חברת ניהול המשימות Orchestra הבינה שאנשים לא רוצים לנהל את המשימות שלהם באפליקציית To-Do כי הם בתכלס מנהלים את המשימות דרך המייל אז הם פיתחו אפליקציית מייל – Mailbox ונמכרו לדרופבוקס תוך שניה במלא כסף. (סוף הסיפור דווקא עצוב ולא מזמן דרופבוקס הרגו את המוצר).

אבל גם כאן. החיים האמיתיים לא כל כך פשוטים. נכנסנו לסבב Brainstorm ארוך על מה המוצר הבא שנפתח, והאם להמשיך לעבוד עם הקהילה הגדולה שכבר בנינו ואוהבת אותנו, או ללכת לכיוון ממש שונה.

סופו של דבר החלטנו שבתקופה הקרובה נעשה כל מיני ניסיונות בכל מיני כיוונים במטרה לראות מה עובד.

אם זה נשמע לכם קצת מבולבל, זה בגלל שאנחנו באמת קצת מבולבלים. אלו החיים. אבל אם אנחנו כבר בקלישאות אז יש את זו שאומרת: ״לא משנה היעד, העיקר להינות מהדרך״, ומהדרך אני נהנה בטירוף.

נכון להיום שכרנו את שירותיה של מנהלת קהילה ושיווק במשרה חלקית שמתחזקת את הבלוג של ה-nuSchool ובכך ממשיכה לייצר מכירות של הקורס, ובעזרת הכסף אנחנו משלמים לה וגם קצת לעצמנו בזמן שאנחנו עובדים על הדבר הבא.

שורה תחתונה פיננסית: החברה עשתה השנה 250,000 ש״ח, שזה פי 7 ממה שעשתה בשנה שעברה (36,000 ש״ח), אבל עדיין חצי ממה שצפיתי שתעשה השנה. לא נורא. אם בשנה הבאה נצמח גם פי 7, אני אהיה מרוצה.

הדברים שלמדתי

1. תמיד לבדוק מה הן הנחות היסוד שעומדות מאחורי הרעיון: מאחורי כל רעיון או אמירה או פרוייקט יש תמיד ה-מ-ו-ן הנחות יסוד מובלעות (נגיד: ״אנשים רוצים את הדבר הזה״ / ״יש לאנשים כסף לשלם עבור הדבר הזה״ / ״הדבר הזה חשוב להם״ / ״אני יכול למכור לאנשים האלו״). סיכוי טוב שחלקן מוטעות. אנחנו לא התייחסנו להנחות היסוד שעומדות מאחורי הרעיון שלנו עד שלב מאוחר מאד יחסית, וכשכן רשמנו אותן במסודר, הבנו שחלקן פשוט לא מחזיקות מים. ברגע שרושמים אותם ומסתכלים עליהן, הרבה יותר קל לבדוק אותן אחת אחת.

2. כשזה נוגע לחוקיות, תעשו את שיעורי הבית שלכם: הייתה לנו פאשלה משמעותית במהלך השנה, כשרצינו לשנות את שם החברה. הסיבה שרצינו לשנות היא שישנו בית ספר לעיצוב בארה״ב שנקרא Parsons New School ורצינו להמנע מבלבול (או יותר נכון שלא יגידו שגנבנו להם את השם). באופי אירוני, גם השם החדש שבחרנו היה תפוס וקיבלנו מכתב מעורך דין בתוך 24 שעות מהחלפת השם. חזרנו לשם הקודם ובינתיים אנחנו מחכים לראות לאן אנחנו מתקדמים לפני שנבחר שם חדש. בכל אופן, זה פאק שלי כי הייתי חסר סובלנות ולא בדקתי מספיק טוב שהשם החדש פנוי ולא נקבל תביעה גם עליו. אופס.

3. השותפים שלי תותחים: כתבתי את זה גם בשנה שעברה, אבל אחרי שנה עם הרבה עליות, מורדות וגם כמה אירועי ״חירום״, הם שוב הוכיחו שהם בני אדם מעולים ויש לנו אחלה של שותפות.

4. לעקוב אחרי המטרות באופן שבועי: אני בן אדם שאוהב לסמן מטרות ואז ללכת להשיג אותן, אבל במהלך השנה הזו בעיקר הייתי עסוק בלשים את המטרות, ורק אחרי כמה חודשים נזכרתי לבדוק למה המטרות לא הושגו. בחודשים האחרונים אני עוקב אחרי המטרות וההתקדמות באופן שבועי וזה עוזר לי לראות את הנורות האדומות בדרך למטרה הרבה יותר מהר.

5. אפשר להיות סטארטאפיסט וגם אבא: וגם לעבוד שעות נורמליות, ולאסוף את הבן מהגן, ולהיות איתו כשהוא חולה שבועות ברצף. זה עניין של החלטה.

שתהיה לנו אחלה של שנה.

תמיד הצחיקה אותי תחרות התארים שאנשים מעניקים לעצמם.

לפני שנים כשעבדתי במקאן וראיתי את המחלה הזו בפעם הראשונה ביקשתי מכל חברי לסטודיו למנות אותי ל׳סמנכ״ל שדרת מק 5׳. היום אני רואה סטארטאפים עם 3 שותפים שעוד אין להם מוצר אבל יש להם בחברה לפחות 7 סמנכ״לים, סליחה, VP.

כמובן שגם מעצבים נהנים להתפאר בתארים שונים ומשונים וגם עדיף שיהיו באנגלית כדי שנרגיש כאילו אנחנו בחו״ל:
UX/UI Designer, Product Designer, Digital Designer, Full Stack Designer, Lead Designer.

כמו כולם, גם אני חליתי קצת במחלה הזו. כשעברתי מעולם המיתוג לעולם הסטארטאפים אמר לי הבוס החדש שלי: ״אל תכתוב סתם ׳מעצב׳ בתואר שלך בלינקדאין, אנשים יחשבו שאתה סתם עושה באנרים, תכתוב ׳Product Designer׳, זה מה שנחשב היום בסיליקון ואלי״. הוא כמובן צדק, ואני עשיתי את מה שהוא אמר, אבל לא בלי הרגשה קטנה בבטן שאמרה לי: ״למה אתה מגדיר את עצמך רק כמעצב מוצר? זה לא נכון. אתה גם מעצב את המותג, ואת השיווק ואת כל האספקטים האחרים של החברה, אז למה שיחשבו שאתה עושה רק דבר אחד?״.

היום אני קורא לעצמי פשוט מעצב.

אבל רוב האנשים כן משתמשים בכינויים האלו, ולאחרונה הפופולארי ביותר מבינהם הוא הכינוי מעצב UX/UI. אפשר להכנס לדיון פילוסופי מה משמעות המילה Interface במילה User Interface, אבל ב-99% מהמקרים, הכוונה של רוב המעצבים שקוראים לעצמם כך היא לממשק משתמש גרפי. הבעיה בכינוי הזה לדעתי היא שהוא למעשה מגביל את העבודה של המעצבים וגם את החשיבה שלהם רק להתייחסות לממשק הגרפי – המסך.

כשמעצב חושב שהעבודה שלו היא לעצב ממשק גרפי (הלוא הוא הרי מעצב גרפי), אז הפתרונות שהוא יציע, הם פתרונות גרפיים, למרות שלא תמיד זה הפתרון הנכון או האידאלי.

תנו לי לתת לכם דוגמא: כמה חברות מכוניות עיצבו עכשיו אפליקציות שמאפשרות לפתוח את הרכב באמצעות הסמארטפון. על פניו, נשמע שזו ״מכונית חכמה״. אבל שימו לב כמה שהפתרון הזה מטופש – הנה רשימת הצעדים שאתם צריכים לבצע כדי לפתוח את המכונית שלכם:

1. להוציא את הטלפון מהכיס.

2. לפתוח את הנעילה של המכשיר.

3. לצאת מהאפליקציה הקודמת שהייתה פתוחה.

4. לחפש את האייקון הרלוונטי בין עשרות האפליקציות על הטלפון שלכם.

5. להפעיל את האפליקציה.

6. לחכות שהאפליקציה תטען.

7. למצוא את הכפתור שפותח את הדלת.

8. ללחוץ עליו.

9. הרכב נפתח.

נשמע יותר מסובך מהפתרון הקיים היום – מפתח עם כפתור עליו.

אם הייתם צריכים לחשוב על מה העיצוב הטוב ביותר לתהליך פתיחת הרכב שלא כולל ממשק גרפי, כנראה שהייתם אומרים:

1. ניגש לרכב.

2. הרכב יודע לבד שזה אתם.

3. הדלת פתוחה.

למען האמת, כבר בשנת 1999 חברת מרצדס פתחה טכנולוגיה שבה הרכב מזהה כשהמפתח נמצא בקרבת הרכב, ואתם לא צריכים אפילו להוציא אותו מהכיס – פשוט נסו לפתוח את הדלת והיא תפתח (הנה וידאו). אז מה לעזאזל קורה פה? למה אנחנו צריכים אפליקציה וממשק גרפי לכל דבר?

את הדוגמא הזו לקחתי מהספר The Best Interface Is No Interface. עדיין לא סיימתי לקרוא את הספר, אבל הנקודה של הספר ברורה: אנחנו מכורים למסכים ואנחנו מנסים להדביק ממשק גרפי כפתרון לכמעט כל בעיה שאנחנו מזהים. אבל ממשק גרפי הוא לווא דווקא העיצוב הנכון לבעיה.

בעולם שבו אנחנו חיים – עולם שבו אנשים לא מסתכלים בעיניים יותר לאנשים כי הם בתוך הסמארטפון שלהם, עולם שבו אנחנו מותקפים בנוטיפיקציות כל שניה ועולם עם Ubiquitous computing (עולם שבו המחשב נמצא תמיד ובכל מקום), העבודה שלנו כמעצבים היא דווקא לעזור לאנשים לבצע את הפעולה שהם רוצים בצורה המהירה והמיטבית, ואם אפשר לעשות את זה בלי לעבור דרך ממשק גרפי (כלומר להסתכל על איזה מסך)  - יותר טוב.

אם סירי הייתה היום במקום שבו היא הייתה מבינה אותי קצת יותר טוב, הייתי מעדיף לא לפתוח את הטלפון בכלל ורק להשתמש בו דרך הממשק הקולי. ואני מאמין שאנחנו בדרך למקום הזה.

אם נחזור לבעיית התארים: אני לא רוצה להגביל את עצמי לעיצוב ממשקים גרפיים. ואני חושב שגם אתם לא צריכים להגביל את עצמכם. היום אנחנו מעצבים למסך, מחר אולי נעצב לסירי ומי יודע למה נעצב מחרתיים (סביר להניח ל-VR). הכלים שיש לנו כמעצבים יעזרו לנו להגיע לפתרונות טובים באמת רק אם לא נגביל את עצמנו לפורמט מסויים – נגיד מסך.

אני יודע שאתם אוהבים פיקסלים, וצבעים ופונטים. גם אני אוהב אותם וגם אני נכנסתי למקצוע הזה מתוך הכיף שבלעשות דברים מגניבים איתם. אבל אם אתם רוצים באמת להיות מעצבים טובים, אם אתם רוצים למצוא את הפתרון הכי טוב לבעיה שבה אתם מטפלים, אז יכול להיות ש-UI הוא לא הפתרון.

אני שונא טלויזיה.

כלומר, לא ממש את הטלויזיה עצמה, אבל את הקונספט הזה שאתה צריך לשבת ופשוט לראות מה מישהו החליט כדאי שתראה עכשיו. ובאמצע גם תראה פרסומות. והכי גרוע – השלט של הממיר נדפק ואנחנו תקועים כבר חודשים על ערוץ הופ.

הסיבה היחידה שעוד יש לנו מנוי ל-יס היא שאשתי היפה נועה רוצה שבפעם בחודש שיוצא לה סתם להתיישב מול הטלויזיה, היא לא תצטרך לבחור אקטיבית מה לראות. פשוט יהיה שם משהו.

אבל רוב הערבים, אחרי שטומי הלך לישון ואנחנו אכלנו ארוחת ערב ובא לנו להרקב קצת מול המסך עם ביסלי ובמבה, אנחנו רואים יו-טיוב. ובעתיד, כנראה שכולם יעשו את זה.

זה התחיל לפני כמה חודשים כשגיליתי במקרה את ה-vlog של קייסי נייסטאט. כבר שנים שיש לנו AppleTV אבל כמעט ולא השתמשנו בו, כי לא הבנו למה הוא טוב. פעם אחת כשנועה יצאה עם חברות, אני ישבתי מנומנם מול הטלויזיה ושיחקתי באפליקציה של יו-טיוב, רואה סרטים רנדומליים. איכשהו הגעתי לvlog של קייסי, והתמכרתי.

קייסי הוא יוצר סרטים ופרסומאי עם סיפור אמריקאי קלאסי: בגיל 16 הכניס את חברה שלו להריון, בגיל 17 כבר היה אבא, הוא עזב את התיכון ועבד כשותף כלים במסעדה וגר ב-trailer park כי לא היה לו כסף. אחרי שאשתו זרקה אותו, הוא עבר לניו-יורק ופשוט התחיל לצלם סרטים ולהעלות אותם לאינטרנט. 10 שנים קדימה, אחרי מיליון סרטונים וכמה ויראליים הוא יוצר סרטים מבוקש שעושה בוחטות של כסף ופרסומות לנייקי.

לפני כמה חודשים, קייסי החליט שבגלל שעכשיו יש לו סטארטאפ ואין לו כל כך זמן לעשות סרטים, הוא יפתח vlog ויעלה כל יום סרטון ליו-טיוב. אני גיליתי את הערוץ שלו ביום ה-18 לפרוייקט הזה. עכשיו הוא כבר ביום 230 והוא לא פיספס יום.

לקח לנועה בערך איזה שבוע שבו היא טענה שה״תוכנית״ של קייסי לא מעניינת אותה לפני שהיא התמכרה יחד איתי ועכשיו אנחנו רואים את הסרטון היומי בקביעות כבר חודשים.

דרך הערוץ של קייסי נחשפתי לעולם שלם של vloggers – אנשים שמצלמים ומעלים סרטונים מהחיים שלהם, על בסיס קבוע, הרבה מהם על בסיס יום יומים (הכי קיצוני שראיתי – לא פיספסו יום כבר 5 שנים, ובדרך עברו מחלת סרטון, ושיתפו הכל). לא כל התכנים מעולים, כמו כל דבר באינטרנט, אבל הדברים שכן, הרבה יותר טובים ממה שמשדרים בטלויזיה. הראיליטי לא מזוייף ומתוסרט כמו בטלויזיה – אלה אותנטי ומשתף ואפילו תכנים כמו תוכניות בישול, מוזיקה וחדשות (תראו VICE) עשויות 10 רמות מעל מה שיש אצלנו בטלויזיה היום.

טרנד ה-vloggers הוא לא באמת חדש, ולמען האמת גורו השיווק גארי וינרצ׳וק מטיף לעסקים לפתוח ערוצי מדיה משלהם כבר שנים. גארי, בן למהגרים בלרוסים שעלו לארה״ב לקח את חנות היין הקטנה של אבא שלו, ופתח בשנת 2001 ערוץ יו-טיוב (Wine Library TV) שבו כל יום גארי העלה סרטון שבו הוא מדבר על יין. גארי העלה כל יום סרטון במשך 1,000 יום. בסוף 1,000 היום האלו הוא כבר היה מיליונר ממכירות של יין (העסק התפוצץ בטירוף בגלל הערוץ), ועכשיו יש לו חברת מדיה שעוזרת לעסקים לבנות את המותג שלהם ברשתות חברתיות.

דרך אגב, גארי הוא גם אחת מהמשקיעים בסטארטאפ החדש של קייסי: Beme. עולם קטן.

כל העסק הזה של vlogging ויו-טיוב מאד הדליק אותי. תמיד אהבתי לעשות סרטים וזה אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם. אז החלטתי שאנסה לפתוח ערוץ יו-טיוב בעצמי שבו אדבר על עיצוב, עבודה והחיים. כמו הבלוג הזה רק בוידאו. ובאנגלית.

בניגוד לבלוג כמו זה שבו אפשר לערוך ולתקן ולשפצר עד שהפוסט יראה טוב, החלטתי מטעמי תקציב שה-vlog שלי יהיה בשוט אחד. אם אני עושה טעויות, הן נשארות. אם אני לא זוכר מה רציתי להגיד – רואים. הסיבה היא גם משיקולי זמן כמו שאמרתי, אבל גם אני חושב שיש משהו הרבה יותר אותנטי ואמיתי כשרואים את הבן אדם בצורה לא ערוכה ולא מתוסרטת.

אני עדיין בימים הראשונים של ה-vlog, והפורמט אולי עוד ישתנה, אבל זה הניסיון שלי לעשות משהו חדש, ולהפוך לטוב בו.

הבלוג הזה ימשיך כרגיל במתכונת שבועית (או בכנות בזמן האחרון דו שבועית), וה-vlog יצא גם במתכונת שבועית בימי שני. אתם מוזמנים להרשם לערוץ היו-טיוב החדש ולעקוב גם שם. פידבקים יתקבלו בברכה.

פעם הלקוחות שלי שדדו אותי.

אני לא מתכוון שהם גרמו לי לעבוד יותר מדי, או לא שילמו לי. אני מתכוון שהם גנבו לי את התיק עם הארנק, המפתחות ונגן המוזיקה שלי. זה היה לפני יותר מ-10 שנים, בימים שעוד היה דבר חשוב כזה שנקרא ״נגן מוזיקה״. למען האמת, זו לא הייתה הלקוחה, זה היה המתופף בלהקה שלה. כשהיא גילתה אחרי כמה חודשים שזה הוא, היא הכריחה אותו להחזיר לי את הדברים ולהתנצל. ״יש לו בעיה״ היא אמרה לי. נראה לי שבסוף הם התחתנו. אני לא בטוח.

היום לשמחתי זה לא היה יכול לקרות.

הסיבה שזה לא היה קורה היום היא שאין למוזיקאי שום צורך ללכת למעצב ולשלם לו כמה אלפי שקלים כדי שיבנה לו ״אתר אינטרנט״. לפני 10 שנים הכל היה כל כך מסובך. כדי לבנות אתר שיכול לנגן mp3 וגם וידאו הייתי חייב להשתמש בפלאש. כדי לבנות אתר שהלקוחה תהיה מסוגלת לעדכן בעצמה הייתי חייב לבנות בעצמי מערכת ניהול תוכן בעזרת php / mySQL. ואז לבנות אתר שלם למערכת ניהול התוכן הזו. עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שגם במחיר שדדו אותי.

היום היא הייתה יכול ללכת ל-wix, או אולי ל-squarespace, או אולי לקנות טמפלייט ב-theme forest, או ללכת לאתר מתמחה במוזיקאים כמו bandzoogle ולקבל במחיר של כמה דולרים בודדים אתר מטורף פי 10 ממה שאני הייתי מסוגל לבנות לה בזמנו. למען האמת, אם מוזיקאי משלם היום כמה אלפי שקלים עבור אתר אינטרנט, סביר להניח שהוא מרגיש ששודדים אותו. ואולי הוא לא כל כך טועה.

וזה לא רק מוזיקאים. בעלי מסעדות, עורכין דין, חברות סטארטאפ, בעלי חנויות וכול מיליוני העסקים האחרים שנופלים תחת קטגוריית ה-״עסקים קטנים ובינוניים״ (SMBs), לא צריכים להמציא את הגלגל ויכולים במחיר מצחיק להרים אתר אינטרנט שלא היה מבייש מעצבים שסיימו בית ספר נחשבים.

״אוי ויי!״ זועקים לשמים אלפי המעצבים שמרגישים איך הפרנסה שלהם נשמטת מתחת לרגליים שלהם. ״הלקוחות שלי לא מבינים למה לשלם לי אלפי שקלים כשהם יכולים לקבל אתר בכמה דולרים!״, ״חייבים להלחם ב-wix שמשמידים את עולם העיצוב!״, הם אומרים.

אבל זה לא עומד לקרות. והטענה שלי, היא שזה טוב לנו כמעצבים. להפך, אנחנו המרוויחים הגדולים מהסיפור הזה.

עד לפני כמה שנים, כשלקוחות הגיעו אליכם ורצו אתר, הם התייחסו אליכם כמו אל בוב הבנאי.

״שלום, תבנו בבקשה בית בשביל העסק שלי״. הם לא כל כך ידעו מה זה בית טוב, ולמען האמת, גם רוב המעצבים לא ידעו מה זה בית טוב. אבל זה לא שינה כל עוד בסוף הפרוייקט היה בית עומד.

עברו כמה שנים, האינטרנט קצת גדל, הלקוחות גדלו וגם אנחנו. היום, הבניה כבר לא מהווה אתגר. יש לנו מנופים טכנולוגיים גדולים, וכל אחד יכול לבנות לו בית תוך 20 שניות. עם זאת, חלק מהאנשים למדו, שכדי לבנות בית טוב לא מספיק בוב הבנאי, אלה צריך גם אדריכל כדי להבין מה בכלל אנחנו רוצים לבנות ואיך. ואולי בסוף גם איזה מעצב פנים כדי שיעשה את הבית כזה שרוצים לגור בו.

תפקידו של המעצב האדריכל הוא להבין מה הן המטרות של האתר. האם יש מטרות עסקיות? איך נמדדת ההצלחה של הפרוייקט? מה הקונטסט שבו נבנה האתר? מהי התחרות? איך בכלל מגיעים לאתר הזה ולמה?

תפקידו של מעצב הפנים הוא לראות שהאלמנטים שקיימים בתוך האתר משרתים את המטרות האלו – האם הטקסטים מספרים את הסיפור בצורה משכנעת ובטון הנכון? האם הצילומים משרתים את המותג? האם האייקונים ברורים ועם זאת יחודיים לקונטקסט של האתר? האם הביקור באתר הוא חוויה מרגשת?

מיותר לציין שאדריכלים ומעצבי פנים גובים מחירים גבוהים יותר מבוב הבנאי.

המעצבים היחידים שיפסידו מההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות הם אלו שרוצים להשאר בוב הבנאי ולא מבינים למה אף אחד לא רוצה לשלם להם עכשיו כשאפשר לקנות מנופים בזול. אבל המעצבים שישכילו להבין שהעיצוב האמיתי של האינטרנט נמצא באדריכלות ועיצוב פנים, הם אלה שיכולים לגבות $20,000 עבור אתר שהם בונים ב-Squarespace ללקוחות שלהם.

״קהל היעד שלי הוא כולם״.

שמעתם פעם את המשפט המצחיק הזה?

השבוע פגשתי יזמית בתחום ה-wellness, שסיפרה לי שאף מעצב לא מבין אותה: ״אני מבקשת מהם לעשות לוגו, והם עושים לי איזה משהו סגול, הם לא מבינים ש-wellness זה לא רק לנשים, זה לכולם!״.

זה הזכיר לי את אחת הפתיחות הטובות למופע של לואיס סי קיי בה הוא אמר: ״שלום לכולם! בעצם למה להגיד כולם? אתם לא כולם. למעשה רוב האנשים לא נמצאים פה. רוב האנשים נמצאים בסין. למעשה, רוב האנשים מתים״.

מה שהיזמית ניסתה להגיד הוא שקהל היעד שלה מורכב גם מנשים וגם מגברים, אבל זה עדיין לא אומר שזה ״כולם״. אחרי עוד כמה דקות שיחה הסתבר ש״כולם״ זה למעשה אנשים בין 20-60, ממעמד בינוני-גבוהה, שחיים במנהטן, ומתעניינים ביוגה או שאר פעילויות wellness. אני מעריך שיש אולי 150,000 איש כאלה בעולם. בטח לא כולם. אפילו לא הרבה.

יזמים שמדמיינים את עצמם כבר בשיא ההצלחה והמיינסטרים חושבים שהמוצר שלהם פונה לכולם. כמו שגוגל פונה לכולם, כמו שפייסבוק פונה לכולם. אבל הם נוטים לשכוח שאף מוצר או חברה לא מתחילים במיינסטרים. כול מוצר, כולל פייסבוק מתחיל כמוצר נישתי שיש לו כמה משתמשים ראשונים (הנקראים גם ה-Early Adopters). אם המוצר לא יפנה ספציפית אל המשתמשים הראשוניים האלו, ויהיה מגניב ורלוונטי להם, הם לא ישתמשו בו, והמוצר לעולם לא יגיע למיינסטרים. כשיזמים מנסים מההתחלה לפנות לטעם והסגנון של ״רוב האנשים״, למעשה הם מדללים את המותג שלהם, והסיכוי שלהם להלהיב באמת מישהו יורד וכך גם סיכויי ההצלחה שלהם.

העבודה שלנו כמעצבים היא לעזור ליזמים לנסות ולהגדיר באופן כמה שיותר צר ומדוייק את קהל היעד הראשוני שאליו הם מכוונים בעסק החדש שהם מקימים. זה לא באמת משנה אם זו מסעדה או אפליקציה, לשניהם יש קהל יעד, ולשניהם הוא לא ״כולם״. ככל שנעשה עבודה יותר טובה בהגדרת קהל היעד, נוכל לעצב יותר טוב (נוכל ללמוד את הקהל, איך הוא מדבר, איפה הוא נמצא, באיזה עולם ויז׳ואלי הוא חי), ונוכל לתת ללקוח שלנו סיכוי גבוהה יותר להצליח.

הנקודה השניה שבה כדאי להגדיר קהל יעד הוא מי הם הלקוחות שלנו כמעצבים. אני חושב שיותר מדי מעצבים חושבים שקהל הלקוחות הפוטנציאלי שלהם הוא ״כולם״. מי שיבוא יבוא. כל עוד יש להם כסף, מבחינתי הם לקוחות פוטנציאלים. אבל אני חשוב שזו גישה שגויה. כשאתם מנסים לפנות לכל הלקוחות, ולא לקהל ספציפי, אתם מדללים את המותג שלכם ואף לקוח לא ידע בבירור שאתם המעצבים הנכונים בשבילו.

ככל שתהיו יותר ספציפיים לגבי סוג הלקוחות שאתם רוצים לעבוד איתם, יהיה לכם הרבה יותר קל לדעת איך ״לשווק״ את עצמכם.

אני למשל, אוהב לעבוד עם חברות טכנולוגיה, ויותר ספציפי – עם סטארטאפים. זה תחום שמעניין אותי מאד ואני מרגיש שיש לי כלים טובים לעזור ללקוחות בתחום הזה. ברגע שהגדרתי לעצמי את זה, עשיתי לעצמי חיים קלים, כי עכשיו כל לקוח שהוא לא בקטגוריה הזו, הוא לא לקוח פוטנציאלי מבחינתי. יותר מזה – אני גם יודע איפה סטארטאפיסטים מסתובבים, איזה בלוגים הם קוראים, לאיזה אירועים הם הולכים וכו׳. קל לי לבנות רשת בנישה הזו.

אני חושב שהרבה אנשים, גם לקוחות וגם מעצבים מפחדים לעשות את הבחירה הזו לגבי קהל יעד. היא באמת מפחידה. היא מאלצת אתכם להגיד בבירור: זה מי שאני, ואלו האנשים שאני רוצה לשרת. וזה לא דבר קל להגיד. מה אם אתם טועים? מה אם מחר יגיע לקוח אחר שיהיה מעניין? אבל כמו כל דבר בחיים – אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. רוצים להיות טובים מאד למישהו? תחליטו למי אתם לא טובים.

עד לא מזמן חייתי בהזיות.

כמובן שלא ידעתי שאני חי בהזיות. זה כל היופי בהזיות, הן מרגישות ממש אמיתיות.

ההזיות שלי היו בצורת סיפורים שסיפרתי לעצמי והרגשתי שהם אמתיים, כמו: יום יבוא והעבודה כבר לא תהיה כל כך קשה, או אם רק אבחר את הפרוייקטים והלקוחות שלי טוב יותר לא אצטרך להתעצבן או להשתעמם, או אם רק ארוויח יותר כסף אז לא אהיה מוטרד מהעתיד כל כך.

עוד סיבה שלא הבנתי שאני חי בהזיות היא שכולם סביבי חיים בהזיות דומות, אז נראה שזו המציאות.

בשנים האחרונות אני לאט לאט מתעורר ומבין שהן היו הזיות כל הזמן הזה. אבל בניגוד לתפיסה המקובלת שאומרת שאתה מתבגר, לומד על ה״עולם האמיתי״ ואז מתבאס וקובר את כל החלומות שלך, אני דווקא מאושר יותר.

-

לא מזמן גיליתי ממש במקרה את אלאן ווטס. ווטס היה ד״ר לדתות, פילוסוף ובעיקר נהיה מפורסם כמרצה על זן ותרבות המזרח בארצות הברית. הוא נחשב למי שהפך את ה״מזרחנות״ לפופולארית בשנות ה-60 בהרצאות שלו שהיו די משעשעות עד כדי כך שכינו אותו ״פילוסוף סטאנדאפ״.

הקשבתי להרבה מההרצאות שלו ואני חושב שהתיאור מדוייק. אבל חוץ מזה שנהנתי ללמוד על הרעיונות היפים של הזן והבודהיזם, הבנתי כמה משותף בינם ובין החיים שלי כמעצב.

לפי ווטס (וסליחה לבודהיסטים אם אני לא מדייק פה), בוזהיזם היא למעשה לא דת. בודהיזם הרבה יותר קרוב לשיטת טיפול פסיכיאטרית שמנסה לפתור בעיה לאנשים. הבעיה שהיא מנסה לפתור היא שאנשים חיים בהזיות, וזה מה שגורם להם לסבול. הטענה המרכזית של הבודהיזם היא שאנשים מרגישים שהם דבר אחד, ואנשים אחרים והעולם בכלל הוא דבר אחר, חיצוני, מנותק ושונה מהם. הדבר הזה גורם להם להרגיש בדידות וסבל. לטענת הבודהיזם, ההרגשה הזו היא הזייה, כי למעשה כל הדברים בעולם הם דבר אחד.

עד פה נשמע כמו טענה היפית רגילה: ״כולנו אחד!״, אבל זה נהיה מעניין כשוואסט מתחיל להשתמש בדוגמאות מעולם העיצוב כדי להסביר את הטענה:

נניח שיש ריבוע לבן ובתוכו עיגול שחור. אם ישאלו אותנו מה אנחנו רואים, רובנו נגיד: עיגול שחור. למעשה, אומר וואסט וכל מעצב יודע שהוא צודק: אין עיגול שחור בלי הרקע הלבן. הרקע הוא מה שמגדיר את העיגול השחור. החלל הלבן, חשוב בדיוק כמו האלמנט שנמצא בתוך החלל. ללא הרקע אין עיגול.

למעשה, כבר בשנה א׳ בלימודים, ראובן כהן עשה לנו את הטריק הידוע שלו: לקחת פוסטר שעיצב סטודנט, להפוך אותו ולשאול בפליאה: ״לכל פוסטר יש גם צד אחורי, אז למה שלך ריק?״.

הטענה הזו מתפתחת כדי להסביר שאין שום דבר בעולם שמנותק מהרקע שלו. העולם שסביבנו והאנשים האחרים בעולם הם מה שמגדיר אותנו, ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. כל הדברים בעולם תלויים אחד בשני (interdependent).

לא יכול להיות שחור בלי לבן. לא יכול להיות טוב בלי רע. לא יכול להיות יפה בלי מכוער. כי ללא האחד, השני חסר משמעות.

היין ויאנג של החיים כמעצב

יין-ויאנג הם הייצוג של אותו הרעיון בפילוסופיה הסינית. אתם מכירים את הייצוג הגרפי של הרעיון הזה: עיגול שחציו לבן וחציו שחור והם נבלעים אחד בתוך השני. תלויים אחד בשני.

לפי ווטס, הרבה מהסבל שלנו הוא כי אנחנו רוצים רק את ה״יין״ ולא את ה״יאנג״. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לקבל רק חלק אחד, את החלק הטוב, כשלמעשה אי אפשר לקבל רק את הטוב בלי הרע. אם היינו יכולים, אז הוא לא היה טוב, כי הוא היה חסר משמעות.

בשלב הזה התחלתי לחשוב על החיים כמעצב, ועל התלות בין המעצבים ללקוחות שלנו.

הרבה פעמים אנחנו שונאים, או לפחות מתעצבנים קלות על הלקוחות שלנו. יש המון סיבות, לא צריך למנות אותן עכשיו. אתם מכירים אותן.

הרבה מעצבים, מתים להפטר מהלקוחות שלהם. ״אם רק יכלתי להסתדר בלי לקוחות״ הם חושבים. למעשה גם אני כשהחלטתי לפתוח עסק משלי עברה לי בראש המחשבה: ״לא אצטרך יותר להקשיב ללקוחות! אוכל לעשות רק מה שאני רוצה״. אבל זו הזייה. אין עיצוב בלי לקוחות. אין עיצוב בלי משתמשים. הייתי יכול להגיד לכם שעיצוב בלי לקוחות זו אמנות, אבל גם אמנות לא קיימת בלי הצופים.

אוקי, אבל אם אני חייב לעבוד עם לקוחות, אז רק עם לקוחות טובים. כי אני לא רוצה לסבול. אבל זוהי גם הזיה. אם הייתי עובד רק אם לקוחות טובים, לא הייתי יודע שהם לקוחות טובים. אני חייב לעבוד עם לקוחות גרועים כדי להבין ולהינות מלקוחות טובים.

הפרסומאי פול ארדן כתב בספר שלו:

דמיינו עולם שבו כל הלקוחות נפלאים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה ללא הגבלות של תקציב, זמן או קראייטיביות.

מה יקרה אז?

אנחנו נתנגד לזה. אנחנו נגיד: ״מה זה השיעמום הזה?, בואו נעשה את זה ממש גרוע ומכוער, ובזול!״

כי זה הטבע של האדם הקראייטיבי. כל בן אדם קראייטיבי צריך משהו למרוד בו, כי זה מה שמלהיב בחיים שלו, וזה האדם הקראייטיבי שמלהיב את חייו של הלקוח.

לסבול כדי ללמוד

ווטס מסביר את ההבדל בין לימודים במערב ללימודים במזרח:

מורה טוב במערב הוא מורה שמצליח להעביר לך את החומר בקלות. מי שמצליח לקחת נושא מורכב כמו מתימטיקה ו״להאכיל את הסטודנטים בכפית״ כדי שיבינו את הנושא בקלות מירבית, בלי לשבור את הראש.

במזרח, הוא אומר, ההיפך הוא הנכון. מורה טוב הוא לא מורה שמאכיל בכפית, אלה מורה שנותן לך משהו לשבור את הראש עליו, ונותן לך להתמודד איתו לבד.

ווטס נחשב למורה זן נהדר במערב, כי הוא מעביר נושא פילוסופי מורכב בצורה פשוטה ומבדרת. לעומת זאת, מורה זן במזרח יגיד לסטודנט שרוצה ללמוד זן: ״רוצה ללמוד זן? קודם כל תגיד לי מי אתה באמת״. עכשיו הסטודנט ילך ובמשך שנים ינסה למצוא תשובה ראוייה למורה, שלא יסכים לקבל שום תשובה עד שהסטודנט לבדו יבין מה זה זן, ולמורה כבר לא יהיה מה ללמד אותו.

אם חושבים על זה, אז למעשה לימודי העיצוב הרבה יותר קרובים ללימודי הזן במזרח מאשר ללימודי מתמתיקה במערב. במקום לנסות וללמד בצורה טכנית ופשוטה איך עושים קומפוזיציות טובות, איך מעבירים מסר או מה זה בכלל עיצוב טוב, שולחים את הסטודנטים להביא את התשובות בעצמם, ואפילו להעביר ביקורת בעצמם על הרעיונות שלהם.

שנוא עלי מכל היה התרגיל שקיבלתי בלימודים מקובי פרנקו תחת הבריף ״A4״. שעות על גבי שעות שברתי את הראש: ״מה לעזאזל זה אומר?! מה אני אמור לעשות?! למה התרגיל הזה לא ברור יותר?! מה זה בכלל קשור לעיצוב?! ומה אני לומד פה בכלל?!״.

בסוף נשבר לי הזין ופשוט עשיתי את הפוסטר הזה:

האוריינטציה שלי היא ללא ספק מערבית. אולי בגלל זה אני כל כך נהנה לשמוע את ההרצאות של ווטס שכוונו לאנשי המערב. כשקניתי ספר על זן שלא נכתב עלי ידי מישהו מערבי, לא הצלחתי לעבור את עמוד 20. אני אוהב ללמוד בקלות, ואני אוהב שמסבירים לי כמו לילד קטן, ואני אוהב להבין.

אני שונא לא להבין. אני שונא להרגיש טיפש. ואני שונא להתאמץ ולהתאמץ ובסוף לא להצליח.

אבל יכול להיות שיש דברים בחיים, ובעיקר בעיצוב, שאי אפשר ללמוד בקלות ובמהירות. צריך להתאמץ, צריך לשבור את הראש, זה לא יהיה כיף ואני אסבול בדרך.

עכשיו, כשהבנתי שלא לסבול זו מטרה הזוייה וחסרת סיכוי כשלעצמה, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. וגם אם לפעמים אני ב״יאנג״ והמצב על הפנים, אני נהנה לחשוב שזה רק הצד השני של המטבע שלפני רגע הייתי בו, ועוד רגע יחזור.

-

אם אתם רוצים להקשיב להרצאות של אלאן ווטס, אפשר לשמוע אותן בלינק הזה.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי איפה הייתי היום אם לא הייתי הולך לבית ספר לעיצוב.

האם הייתי מעצב פחות טוב? או אולי הייתי מעצב יותר טוב כי היו לי עוד 4 שנים של עבודה מאחורי?

זו לא שאלה פשוטה.

יש לי יחסי אהבה שנאה עם האקדמיה לעיצוב.

מאד נהנתי ולמדתי הרבה מהמון אנשים טובים. אבל לדעתי זהו מוסד מיושן, מנותק מהמציאות שעושה נזק גדול לתעשיית העיצוב.

בגלל זה קראתי את הראיונות עם ראשי המחלקות בבתי הספר לעיצוב בשבוע שעבר, והתעצבנתי מאד.

הנה המצב כמו שאני רואה אותו:

יש לפחות 4 מוסדות גדולים לעיצוב עם מחלקות שקרובות ל-100 איש בכל מחזור, ובנוסף יש עוד כל מיני מכללות קטנות ומסלולים מקוצרים. יוצא שבכל שנה נוספים לשוק העיצוב המקומי לפחות 500 מעצבים חדשים.

ועדיין המצב הוא כזה שסטודיואים לעיצוב (כולל אלו שמנוהלים על ידי מרצים), סטארטאפים וחברות טכנולוגיה מחפשים כולם מעצבים בטירוף ולא מוצאים.

איך זה יכול להיות אתם שואלים? אם אתם חושבים שחסרים אנשים מוכשרים פה, אתם טועים.

בעייני התשובה היא פשוטה: האקדמיה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך ולא מייצרת מעצבים טובים, שמוכנים לאתגרים שרלוונטים לעולם שאנחנו חיים בו.

צאו מהבניין

בעולם הסטארטאפים יש ביטוי מוכר שטבע סטיב בלאנק: Get out of the building. המונח מתייחס לעובדה שהמון סטארטאפים נכשלים בכלל שהצוות יושב במשרד ובונה מוצר במנותק מהעולם, רק כדי לגלות אחרי שנים של עבודה שאף אחד לא צריך את המוצר הזה.

אני חושב שהביטוי הזה סופר רלוונטי למחלקות העיצוב בארץ.

במהלך 4 שנים של לימודים הסטודנטים יושבים בינם לבין עצמם, ״מעצבים״ דברים ומסתכלים עליהם בעצמם ומדברים על האם זהו עיצוב טוב או לא עיצוב טוב. מדי פעם מזמינים מרצה ״חיצוני״ – כמובן מעצב, שיחווה את דעתו על הפרוייקט.

כשהם מסיימים את הלימודים, הסטודנטים מזדעזעים לגלות שמקצוע העיצוב הוא מקצוע שבו עובדים עם אנשים אחרים – לקוחות או צוותים, שפחות מתעניינים בצד האסתטי של הפרוייקט ועוד עלולים להגיד שהפרוייקט המהמם שלי לא עמד במטרות של החברה. הם מזועזעים לגלות שעיצוב הוא מקצוע שבו צריך לעבוד תחת מגבלות של זמן, כסף, הצוות שלך ופוליטיקה בין אישית.

אבל זו העבודה של מעצב. אף לא פעם אחת הזכירו או נתנו לסטודנטים להתמודד עם האמת הזו באקדמיה.

כל מעצב יודע ש״מחקר עיצובי״ זה חלק חשוב מעבודת העיצוב. אבל איזה מחקר לימדו אותנו לעשות באקדמיה? מחקר באקדמיה משמעותו לאסוף תמונות יפות ולתלות אותן על קאפה כדי שכולנו נוכל לראות מאיפה אתם גונבים את הרעיונות שלכם. שלא תבינו לא נכון, גם לעשות moodboard זה דבר חשוב בתהליך, אבל זה לא מחקר.

מחקר עיצובי אמיתי משמעותו לצאת מהבניין, לדבר עם אנשים אמיתיים שאת הבעיה שלהם אתם מנסים לפתור, להקשיב להם, ללמוד על החיים שלהם ולגלות אמפתיה. להבין את הקונטקסט שבו הפרוייקט עומד לחיות. אחד הגופים שמובילים בסוג הזה של המחקר הוא משרד העיצוב IDEO שגם מפתחים כלים ומתודות חדשות כדי לבצע מחקרים כאלו. חבל שהמתודות האלו הן לא קורס חובה באקדמיה.

רק פעם אחת במהלך הלימודים שלי ״יצאתי מהבניין״ וגם את זה עשיתי בטעות ולא כי ביקשו ממני. עשיתי פרוייקט על כפייה דתית ועשיתי סרט ״ויראלי״ שהייתי בטוח שיזעזע את אמות הסיפים. בכיתה קיבלתי ביקורות חיוביות: השפה הגרפית הייתה טובה, הרפרנס הויזואלי היה טוב ולא רחוק מדי מהמקור, והרעיון היה מקורי. פרוייקט מעולה. אם אני לא טועה קיבלתי 90. כשפרסמתי אותו, קרה הדבר שאף אחד לא הכין אותי אליו: אף אחד בעולם האמיתי לא שם זין.

מהמקרה הזה למדתי יותר מאשר ברוב הקורסים במהלך הלימודים. אם עושים ״עיצוב טוב״ ואף אחד לא שם עליו זין, האם הוא עדיין עיצוב טוב?

תפסיקו להיות נרקיסיסטים ותתחילו לעצב

האקדמיה מעודדת את הסטודנט ״להתחבר לעצמו״ / ״למצוא את הקול שלו״ / ״להביא את האמירה האישית שלו״, והלוואי וגם תהיה לו דעה פוליטית. כל זה כמובן נורא כיף ונעים, וכמובן לא קשור לעיצוב.

זה נהדר שיש מעצבים שהם גם אקטיביסטים עם דעה פוליטית כמו להב הלוי, שמנצלים את היכולות העיצוביות שלהם כדי לנסות ולייצר שינוי פוליטי. אבל אין בין האקטיביזם והעיצוב שום קשר. כשלהב מעצב פוסטרים לבראסרי הוא לא מכניס את האמירות הפוליטיות שלו אליהם, כי זה לא מה שהלקוח שלו צריך במקרה הזה.

האובססיה של האקדמיה עם האני אני אני, היא בעייני אחד הגורמים שמייצרים הכי הרבה נזק כשהבוגרים יוצאים לעולם האמיתי ומבינים שלא הכל סובב סביבם. להפך – עבודת העיצוב צריכה לשרת את הצרכים של הלקוח, הלקוחות שלו או הציבור, וממש לא את הצרכים של המעצב עצמו. אבל כשבאקדמיה מעולם לא עבדנו עם מגבלה שחיצונית לעצמינו, מה הפלא שפתאום כל פרוייקט בעולם האמיתי נהיה מבאס?

בשיעורי טיפוגרפיה נהנים לספר לסטודנטים ש״עיצוב טוב זה עיצוב שקוף״ אבל בשאר הקורסים מעודדים את הסטודנטים להכניס את עצמם לתוך הפרוייקט, ולהביא את האמירה האישית שלהם.

במקום להיות עסוקים בעצמנו, יותר טוב אם האקדמיה הייתה עוזרת לנו ללמוד איך מתקשרים עם לקוחות. איך להבין מה הפרוייקט באמת צריך ואיך לעבוד בצוות.

האתגרים של המעצבים היום ומעצבי המחר

בעוד שמחלקת תקשורת חזותית מלמדת אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק – לתקשר חזותית, האתגרים החשובים והמעניינים היום לא נוגעים דווקא לתקשורת חזותית. הם נוגעים לעיצוב. ויש הבדל.

תקשורת חזותית משמעותה: איך אני מעביר מסר (מתקשר) בצורה ויז׳ואלית (חזותית).

אבל אם לצוטט את ידידנו סטיב ג׳ובס: ״עיצוב זה לא איך משהו נראה. עיצוב זה איך זה עובד״.

ואת זה, לא טורחים ללמד סטודטים.

שימו לב לגרף הזה, מתוך המצגת המעניינת של מייסד משרד העיצוב הבינלאומי Designit:

כמות הדברים החדשים שדורשים וידרשו עיצוב בעתיד היא עצומה וגדלה בקצב מטורף (שלא לומר אקספוננציאלית). העתיד שייך למעצבים, ואני לא היחידי שחושב ככה.

אבל מעצבי העתיד צריכים להיות הרבה יותר מעמיקים וחכמים מהמעצבים שהאקדמיה מייצרת היום. מעצבי העתיד לא צריכים ללמוד טכנולוגיה או עיצוב לפורמט ספציפי, כי הפורמטים משתנים במהירות עצומה (ותודה לאיציק שהיה ראש המחלקה שלי והחליט שכל מעצב חייב ללמוד פלאש ז״ל כי מעצב לא יוכל להסתדר בלי זה). הם צריכים ללמוד איך לשאול את השאלות הנכונות מאחורי כל פרוייקט, ואיך ללמוד בעצמם את הטכנולוגיות החדשות ולהשתנות ביחד עם העולם.

האתגרים שהמעצבים היום מתמודדים איתם מורכבים בכמה רמות מהאתגרים שמעצבי העבר התמודדו איתם: אם פעם מעצב היה צריך לעצב מגזין, ולהתמודד עם התמונות שהצלם הביא והכותרת שהעורך הביא כדי לעצב כפולה מושלמת, המעצבים היום צריכים לעצב אתרים ואפליקציות מתוך חשיבה מערכתית על הפורמט כשהם לא יודעים אילו תמונות או כותרות יהיו באתר מחר, או אפילו באיזו גודל יהיה המסך עליו יראו את האתר.

אני חושב שאין ספק שמחלקות העיצוב נראות בדמותם של אלו שמנהלים אותם, ועם כל הכבוד אליהם (ויש לי המון כבוד), אני לא חושב שהם נמצאים בחזית עולם העיצוב היום.

אני מת על פרינט, ואני בטח לא מספיד אותו, אבל הצמיחה הגדולה ביותר היום, ובטח בעתיד, בדרישה למעצבים נמצאת היום בעולם הטכנולוגיה. וזה מביא אותנו לנושא האחרון אותו כינה עודד בכתבה ״הרעה החולה״.

האם סטארטאפים הם רעה חולה?

אין ספק שעודד חושב שסטארטאפים זה רע למעצבים:

בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד – למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?

אני תוהה האם עודד שאל את עצמו ״למה שסטארטאפ ישלם תנאים מדהימים לבוגרים טריים חסרי ניסיון?״.

התשובה היא כמובן: כי אין להם מעצבים נהדרים עם ניסיון לשלם להם.

סטארטאפ, בדיוק כמו כל משרד עיצוב, היה מעדיף מעצב מעולה עם ניסיון. יותר מזה – סטארטאפ הוא עסק בסיכון גבוהה מאד. הזמן שלו והתקציב שלו מאד מוגבלים והוא לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי טעויות, ולכן מעצב עם ניסיון היה מוריד את הסיכון בטירוף.

אבל אין מעצבים טובים עם ניסיון. כלומר ברור שיש כאלה, אבל הם כבר עובדים בתנאים מדהימים וטוב להם, ויש יותר דרישה למעצבים מאשר מעצבים טובים עם ניסיון. אז בוגרים שמראים הבטחה נחטפים.

ועדיין – הביקוש למעצבים עדיין בעלייה. בכל שבוע אני מקבל פניות גם מסטארטאפים אבל גם מסטודיואים לעיצוב: ״רן, אתה יכול להפנות אותי למעצב טוב פנוי?״ ואני נאלץ לענות – ״סורי, אף אחד טוב לא פנוי היום״.

בנוסף, עודד חושב שההכשרה המקצועית של המעצבים מפסיקה כשהם עוברים לעבוד בסטארטאפ. הייתי רוצה לחלוק עליו. אנשים שרוצים ללמוד ולהתקדם, ילמדו ויתקדמו. אנשים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם, לא ילמדו גם אם תשים אותם במשרד העיצוב הכי טוב בעיר.

לי באופן אישי התמזל המזל וזכיתי שיהיה לי מעצב ״מנטור״ כשעבדתי בסטארטאפ (יונתן סרגוסי) ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ברוב הקורסים בלימודים (למרבה האירוניה יונתן מעולם לא למד עיצוב במוסד מוכר בעצמו), אבל גם היום כשאני עובד כמעצב יחיד אני דואג להשאר בקשר עם מעצבים חברים ולהיות חלק מקהילה.

בניגוד להרבה מהמעצבים שעובדים בסטודיואים, רוב המעצבים שעובדים בסטארטאפים מאד מחוברים לכלים החדשים ולמה שקורה בעולם העיצוב והטכנולוגיה היום, ככה שהייתי אומר שדווקא להם קל יותר להתפתח מקצועית, והם הרבה יותר מוכנים לאתגרים של השנים בקרובות.

לסיכום, אני חושב שחשוב שתהיה אקדמיה טובה לעיצוב. יותר מזה – אני חושב שהעולם צריך המון מעצבים טובים. כמו שאני רואה את זה, יש כרגע כשל שוק: יש דרישה למעצבים טובים ואין מקום שיודע לייצר מעצבים טובים. לשמחתי בעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, כשלי שוק נפתרים מהר, כי כשלמישהו יש בעיה, למישהו אחר זוהי הזדמנות עסקית.

רק פעם אחת גנבתי בחיים שלי. ואתם לא תאמינו מה עשיתי עם השלל.

הייתי בן 15. האינטרנט גם הוא היה עוד בצעירותו ואני בדיוק גילית שם ספר מחתרתי שנקרא The Anarchist Cookbook. בספר היו הוראות הכנה לחומרי נפץ, סמים, הונאות טלפוניה ועוד כל מיני דברים מהסוג שהופכים ספר ללא חוקי בכמה מדינות וגורמות לך לחשוב שה-CIA עומד לפרוץ את הדלת של החדר שלך בכל רגע.

באחד הפרקים צוינה שיטה לגלות מספרי כרטיסי אשראי של אנשים: פשוט לאסוף קבלות שאנשים זורקים אחרי שהם משלמים באשראי. מסתבר שבשנות ה-90, לפני שבעיות אבטחה עוד היו עניין, כל קבלה כללה את כל פרטי האשראי שלכם.

יום אחד הייתי בסופר, קונה קרטיב. לתדהמתי ראיתי את האשה שלפני בתור משלמת באשראי ופשוט משאירה את הקבלה אחריה והולכת. מתוך עניין הצצתי בקבלה, ונחשו מה היה שם? נכון. כל הפרטי האשראי היו רשומים שם.

עדיין לא האמתי שהסיפור הזה אמיתי, אבל החלטתי לנסות בכל אופן. מתוך סקרנות אנרכיסטית גרידא.

חזרתי הבייתה ומימשתי את הפנטזיה שהייתה לי כבר כמה חודשים: קניתי קורס תלת מימד באינטרנט.

כן. אתם קוראים נכון.

אני גנבתי $20 כדי ללמוד תלת מימד.

אני לא יודע למה עשיתי את זה. אני בטוח ב-100% שאם הייתי מבקש מההורים שלי לקנות לי את הקורס הם היו מסכימים בשמחה. אבל משום מה היה נראה לי שזו הוצאה לא מוצדקת.

זו בעצם הנקודה שאני רוצה לדבר עליה.

אמנם לא גנבתי שוב בחיים, ואני עדיין מרגיש רע לגבי ה-$20 האלו, אבל הקושי להשקיע כסף כדי ללמוד עדיין קיים אצלי. בטח אם הסכום גדול.

-

לפני כמה שבועות נתקלתי באתר של UX Salon Edge. האירוע היה נראה לי מגניב ורלוונטי: Design Leadership, והדוברים מנוסים מרחבי העולם ומחברות מעניינות: Autodesk, Facebook, Designit. אבל המחיר הרתיע אותי. למעשה המחיר של ללכת לכנס מהסוג הזה הוא כפול: גם הכניסה עולה כסף, וגם מפסידים יום עבודה.

אני מניח שאם אתם שכירים, והבוס משלם לכם ללכת, אז אין לכם יותר מדי התלבטויות: ״יאיי! יום חופש על חשבון הברון!״, אבל בתור עצמאי ההחלטה לוותר על יום עבודה + לשלם ימבה כסף, היא לא החלטה קלה.

במבט ראשון היה לי ברור שאני עומד לוותר על התענוג, אבל משהו המשיך להציק לי: אחרי שאני כותב בבלוג על זה שחייבים להמשיך ללמוד, וחייבים להודות שאתם לא יודעים הכל כדי להתפתח, האם אני מונע מעצמי לגדול בגלל חשיבה על הטווח הקצר?

נזכרתי שרואה החשבון שלי עודד אותי להביא לו הוצאות ושכנס מקצועי הוא בהחלט הוצאה מוכרת והחלטתי לפרגן לעצמי יום חופש מהעבודה השוטפת כדי להקשיב לאנשים חכמים ממני.

היה אחלה אירוע, הנה מה שלמדתי:

Maria Giudice

התחילה לעשות פרילאנס אחרי הלימודים, לאט לאט בנתה סטודיו שאחרי 15 שנה היו בו 100 עובדים. ואז פייסבוק קנו אותם. עכשיו היא עברה ל-Autodesk בתור סמנכ״לית חווית משתמש. היא בגיל של אמא שלי עם וייב של בת 28. אשה מדהימה.

• סיכונים מייצרים קראייטיביות: הרעיונות הכי מקוריים מגיעים כשאין לכם ברירה.

• אנשים לא עוזבים עבודות. הם עוזבים בוסים: אם אני באמת באמת כנה עם עצמי, אני חושב שזו אמירה מאד נכונה ואם אני רוצה להיות בוס מתישהו אני חייב להבין את המשמעויות שלה.

• 6 המילים הכי חשובות למנהל: ״אני לא יודע. מה אתה חושב?״ (ציטוט של ריצ׳ארד ברנסון, Virgin)

• כשאתה מצחיק ונחמד זה מוכר: למריה היה וייב כזה טוב ומצחיק שכל מה שהיא אמרה נשמע ממש אמין. שמתי לב לזה כשפתאום בהרצאה הבאה היה בן אדם שלא כל כך התחברתי לווייב שלו, ושמתי לב שאני לא ממש מאמין לעצות שלו. זו תובנה מעניינת בעייני כי כנראה שככה גם הלקוחות שלנו תופסים אותנו – אם אנחנו באים להם בטוב (בלי קשר לפן המקצועי) אז הם יקשיבו לפן המקצועי, אם אנחנו באים להם רע, הם יתנגדו.

• העבודה שלכם זה לעשות אנשים אחרים שמחים: בין שהם העובדים שלכם, או הלקוחות שלכם. הדרך לעשות את זה, היא להתייחס אליהם כאילו הם שווים ולא להתנשא.

Robert Stulle

ראש מחלקת מוצרים דיגיטלים ב-Edenspiekermann (הסטודיו של אריק ספיקרמן).

• מודל ה״מפל״ מת. סטודיואים חייבים לאמץ את מודל ה״אג׳ייל״: עד לפני כמה שנים המודל בו חברות תוכנה ומוצר היו עובדות היה נקרא מודל המפל. בקצרה הרעיון הוא שהפרוייקט זורם כמו מפל מ״למעלה – למטה״ – החל ממנהל הפרוייקט, למעצב, למפתח ואז לשיווק. בתור מעצבים אנחנו יודעים כמה המודל הזה גרוע: אנחנו מעצבים משהו מדהים, המפתחים הורסים אותו, ועד שהוא מגיע לשוק הוא כבר לא קרוב למה שעיצבנו ואנחנו מתביישים להראות לאמא את הפרוייקט. גם חברות הבינו שהמודל הזה רע והיום הם עובדים במודל של מעגלים קצרים שנקרא ״אג׳ייל״. הדיאגרמה הזו מסבירה את זה באופן קצת ברור יותר:

• רוב הסטודיואים היום לא בנויים לתת מענה לצורת העבודה החדשה הזו כי הם עובדים לפי פרוייקטים. אם הם לא יאמצו דרך חדשה לעבוד בה, בקרוב לא תשאר להם עבודה. אני באופן אישי מאד מאמין בזה, ולכן עובד עם לקוחות רק לאורך זמן כדי להיות חלק מהתהליך הזה באופן שוטף.

• הלקוחות שלכם רוצים לקחת חלק ב״קסם״: יש לנו נטייה למדר את הלקוחות שלנו מהחלק הקראייטיבי של העבודה. אנחנו רוצים שייתנו לנו לעבוד בשקט ואנחנו נראה להם את המוצר המוגמר. הגישה הזו בעייתית משתי סיבות: הראשונה, העבודה שלנו תהיה טובה יותר אם נקבל עליה יותר פידבק מהלקוח. השניה היא שהלקוח ממש רוצה לראות איך ה״קסם״ הזה של הקרייאיטיב קורה מאחורי הקלעים. למעשה חלק מהשירות שאנחנו נותנים ללקוח הוא לחשוף אותו לקסם הזה. לקוח שמעורב בפרוייקט הוא לקוח שמרגיש חלק מהקריאייטיב ולא שדחפו לו קריאייטיב שהוא לא אוהב.

Mikal Hallstrup

מייסד Designit. אני אוהב את החברה הזו, יש להם משרדים גם בארץ. פעם כמעט הלכתי לעבוד שם.

• אם אתם לא גדלים, אתם לא יכולים לפתור את הבעיות הגדולות באמת: נקודה מעניינת. מצד אחד בא לי להשאר עצמאי ולא בורג קטן במערכת עצומה (או לחלופין לנהל מאות עובדים), אבל אם אני רוצה להשתמש בכישורי העיצוב שלי כדי לעבוד על פרוייקטים בסדר גודל עולמי, אני לא יכול להשאר one man show.

• יש עוד כל כך הרבה דברים חדשים לעצב בעתיד: וואו זה מטורף. תחשבו רגע על המכונית בלי נהג של גוגל, שקיבלה עכשיו אישורים לנסוע בקליפורניה. בואו נניח שיקח להם עוד כמה שנים עד שזו תהיה טכנולוגיה מקובלת בכל העולם, אבל אין ספק שלשם העולם הולך. אז עכשיו כשאתם לא נוהגים, התפנתה לכם בין שעה לשעתיים נוספות ביום שאתם מבלים ברכב אבל פנויים לעשות משהו אחר. מה אתם עומדים לעשות בשעה הזו? האם תהיה חנות אפליקציות לרכב של גוגל? יש פה עכשיו חלל ופורמט חדש לגמרי לעיצוב.

• האנשים שיצליחו בעולם החדש הם אנשי X: לא אקס מן כמו וולברין, אלה אנשים שיש להם הצטלבות של 2 או יותר כישורים. מעצב שלמד פילוסופיה. מפתח שלמד משפטים. השילוב בין דיציפלינות יוצר אנשים מקוריים וחזקים יותר.

מילה לגבי מה שקוראים ״נטוורקינג״ באירועים מהסוג הזה.

יש אנשים שמגיעים לאירועים כאלו כדי לעשות שמוזינג עם המרצים או להכיר אנשים חדשים. אלו האנשים שניגשים אליך ושואלים: ״אז…. מה אתה עושה?״. אני לא מהאנשים האלו. אולי אני ביישן, אולי אני סתם לא אוהב לספר לאנשים מה אני עושה (אירוני בהתחשב בזה שאני כותב על זה בבלוג), אבל כך או כך הלכתי מתוך כוונה לשמוע את ההרצאות ולא הייתה לי בעיה גם אם לא אדבר עם בן אדם אחד.

למעשה, ההפך קרה: פגשתי חברים מכל עבודה שעשיתי מאז גיל 18, והיה לי ממש כיף לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. בשבילי ה״נטווריקנג״ לא קשור לכרטיסי ביקור או לא ״מה אתה עושה״, אלה לשבת עם חברים על קפה ולשמוע מה קורה איתם.

לסיכום, היה גם מפרה וגם כיף. נראה לי שאלך שוב.

שנאתי את העבודה כביצועיסט.

לא ידעתי מה אני רוצה יותר: למות או להרוג את הארט-דירקטור שאומר לי מה לעשות.

מהות העבודה כביצועיסט היא לעשות מה שאומרים לך. לא תפקיד אידאלי בשבילי.

לא הבנתי איך זה יכול להיות שבא איזה ארט, מקשקש איזה חירטוט על נייר והולך לעשן ג׳ונייט על הגג. אני אעבוד עכשיו 7 שעות כדי לבצע את הרעיון שלו, ואז הוא יקבל את כל הקרדיט וגם משכורת טובה יותר.

הדבר היחידי שהיה יותר הזוי מזה, היה תפקיד מנהל הקריאייטיב: הוא היה רק יושב בחדר ואומר לארטים שהרעיונות שלהם גרועים, ואז מעשן את הג׳וינט בחדר (מנהלים לא צריכים לעלול לגג כדי לעשן). מדי פעם הוא היה הולך להציג רעיונות של אנשים אחרים ללקוחות, ואז הוא היה מקבל את הקרדיט, וכמובן, משכורת יותר טובה משל הארטים.

הייתה לי הרגשה שיש פה איזושהי שחיתות קפיטליסטית. הרגשתי כמו צ׳ה גווארה של הסטודיו המייצג את מעמד הפועלים ומנסה לארגן מרד: ״זה לא יכול להיות! אנחנו קורעים את התחת במפעל, עובדים עד 2 בלילה, והם מקבלים את כל הכסף והתהילה. אנחנו חייבים למרוד. בלעדינו הם לא יכולים לעשות כלום! הם אפילו לא זוכרים איך עושים ריבוע בפריהנד״. כן. פעם היו עובדים בפריהנד. אל תשאלו.

אבל אני טעיתי. לא הייתה שחיתות. אני פשוט לא הבנתי איך המערכת עובדת. ואני לא מדבר על המערכת של משרדי פרסום. אני אפילו לא מדבר על המערכת הקפיטליסטית. אני מדבר על המערכת של יצירת ערך בעולם.

הרעיון הוא מאד מאד פשוט, אבל עדיין, אף אחד לא טרח להסביר לי אותו בבירור:
המיקום שלך ב״שרשרת המזון״ של החברה שבה אתה נמצא נקבע ע״י כמה ערך אתה מביא לאנשים אחרים.
זהו. זה הכל.

אם אתה פותר בעיות קטנות וזניחות, אתה לא מביא הרבה ערך. אם אתה פותר בעיות גדולות וחשובות, אתה מביא הרבה ערך. אם אתה מביא הרבה ערך, אתה ממוקם גבוהה בשרשרת המזון של האנושות.

אם נתייחס שוב למשרד הפרסום בו עבדתי:

• אני פתרתי את בעיית הביצוע של הרעיונות הפרסומיים. זו בעיה יחסית קטנה וזניחה – כמעט כל בן אדם שיודע פוטושופ / אינדיזיין יכול לפתור את הבעיה הזו, בלי תואר וגם בלי כשרון או יכולות יצירתיות גדולות במיוחד.

• הארטים פתרו את בעיית הרעיונות. שזו הבעיה חשובה יותר, כי רעיונות זה בסופו של דבר מה שהחברה מוכרת ללקוחות שלה. יש פחות אנשים שמסוגלים להביא רעיונות טובים ולכן מי שיודע לפתור את הבעיה הזו ממוקם גבוהה יותר בשרשרת המזון.

• מנהל הקריאייטיב, פתר 2 בעיות: גם סינן רעיונות לא טובים וגם מכר את הרעיון ללקוח. שזו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה, כי כמו שאנחנו יודעים, רוב הלקוחות שלנו לא יזהו רעיון טוב גם אם הוא יזיין אותם בתחת (סליחה על השפה, פרפרזה על בוקובסקי). אם הלקוחות לא יקנו את הרעיונות הטובים של הארטים אין טעם בכל משרד הפרסום. היות ולצערנו רוב אנשי הקריאייטיב הם חסרי מושג בתחום המכירות, האנשים שיודעים למכור רעיונות מביאים יותר ערך וממוקמים גובהה יותר בשרשרת המזון.

• אפשר להמשיך הלאה עד מנכ״ל החברה, שמטפל בבעיות בסדר הגודל הגדול ביותר: דואג שכל המשרד ימשיך להתנהל בלי בעיות, דואג להביא לקוחות גדולים חדשים ולמנוע מלקוחות אחרים לעזוב. אם הוא לא ינהל את החברה כמו שצריך, אף אחד מתחתיו לא יקבל את ההזדמנות לעשות את העבודה שלו, ולכן הוא מביא הכי הרבה ערך.

זה נכון שהמודל הזה לא תמיד מדוייק, בעיקר בחברות ציבוריות ובכל מיני מקומות שבהם יש מינויים פוליטיים ומנכ״לים מקבלים משכורות מטורפות בלי להביא ערך (להפך – לפעמים הם עושים נזק ועדיין מקבלים בונוס. ר״ע בנק לאומי). אבל בגדול – ככה העולם עובד.

אני למדתי את זה לאט לאט כשפתאום שמתי לב, שלמרות שלקוחות באים אלי בשביל עיצוב, למעשה יותר חשוב להם שאעזור להם להבין את המוצר ואת הצעת הערך שלהם. זו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה בשבילם מאשר לעצב ממשק או מותג מעולה. אם יש מוצר גרוע, לא יעזור העיצוב הטוב בעולם.

ברגע שהתחלתי לעזור ללקוחות עם בעיות גדולות וחשובות יותר מאשר רק העיצוב הגרפי, תכף ומיד הרגשתי את ההתקדמות בשרשרת המזון של המעצבים. זה מתבטא בכסף, חופש ואפשרויות.

כדי להתקדם בשרשרת אתם צריכים להכיר טוב יותר את הלקוחות שלכם. תלמדו מה באמת חשוב להם ומהן הבעיות האמת גדולות בעסק שלהם. אז תשתמשו בכלים שיש לכם כמעצבים, או תלמדו כלים חדשים כדי לעזור להם לפתור אותן.

-

[הערה: את הרעיון של שרשרת הערך שמעתי בפודקאסט ״השבוע״ (פודקאסט בעברית על סטארטאפים) בפרק שמדבר על פרילאנסרים. אני ממליץ לכם לשמוע את הפרק. אני חושב שתלמדו הרבה, כולל העובדה שיש פרילאנסרים שמרוויחים 100,000 ₪ בחודש, כי הם מביאים מלא ערך]