יש לי בעיה. אני מכור.
אם היה לי את כל הזמן וכסף שבעולם, כנראה שהייתי יושב כל היום וקורא ספרים.
הפילוסוף ההולנדי מהמאה ה-15 דסידריוס ארסמוס אמר: ״כשיש לי קצת כסף, אני קונה ספרים. אם נשאר משהו, אני קונה אוכל ובגדים״. הוציא לי את המילים מהפה.
הבעיה שלי כרגע היא דווקא פחות העניין של הכסף. יותר העניין של הזמן.
יש לי יותר מדי דברים בחיים כרגע שמונעים ממני לממש בנעימים את ההתמכרות שלי. אני עדיין מצליח לקרוא שעה בבוקר אם הבן שלי טומי ישן, ואולי כמה דקות לפני השינה, אבל זה ממש לא מספיק.

בגלל זה הדבר הגדול ביותר שגיליתי בשנה האחרונה הוא ספרי אודיו ופודקאסטים.

אני מודה בהתחלה הרעיון היה לי מוזר. זו חוויה אחרת לגמרי לשמוע ספר מאשר לקרוא אותו. אבל העובדה שאני עכשיו יכול ״לקרוא״ ספרים בזמן שאני נוסע לפגישות, בזמן שאני מבשל או בזמן שאני עושה כלים הכפילה או אולי אפילו שילשה את כמות הספרים שאני מצליח לקרוא.

הנה כמה המלצות לדברים טובים ששמעתי לאחרונה, כנסו ל-audible, מקבלים ספר חינם כשנרשמים ותורידו את אחד מאלה:

Design Is A Job – הספר של מייק מונטיירו (זה מההרצאה המצחיקה F*uck you pay me). אחלה ספר לכל מעצב, בין שהוא עובד במשרד או כעצמאי. מייק מקריא את הספר בעצמו, והוא בחור מצחיק ככה שזה חצי כמו לשמוע סטנדאפ על מעצבים. הספר בעיקר עוסק בפן העיסקי של עיצוב – איך לעבוד עם לקוחות, לתמחר ולעבוד עם מעצבים אחרים. אם אתם מעצבים, ממולץ.

The End Of Power – לספר הזה הגעתי דרך מועדון הקריאה של מארק צוקרברג (הוא קורא השנה ספר כל שבועיים). הרעיון מאחורי הספר הוא שהשינויים בעולם גורמים לכך שלגורמי הכוח (בפוליטיקה, כלכלה, צבא וכו׳) יש הרבה פחות כח מבעבר, והם יכולים לאבד אותו ממש בקלות, ולעומת זאת לגורמים קטנים ובדלניים הרבה יותר קל לעשות צרות לשחקנים הגדולים. הספר סופר מעניין בעייני, ונתן לי פרספקטיבה מדהימה על הבחירות האחרונות שלנו (לא משנה מי היה נבחר – הוא לא היה יכול לעשות שינויים גדולים כי אין לו כוח והשחקנים הקטנים ימנעו את זה ממנו). זה גם מאד רלוונטי לסכסוך המקומי שלנו שם אנחנו מבינים בשנים האחרונות שזה שיש לנו הרבה צבא חזק וגדול יותר לא אומר בהכרח שאנחנו יכולים לנצח.

The Hard Thing About Hard Things - אחד הספרים הכנים ביותר בנושא יזמות וניהול. נכתב על ידי המשקיע המפורסם בן הורוביץ, ומדבר על הקשיים האמיתיים בלהקים ולנהל חברה. בניגוד להרבה קלישאות שיש ברשת על כמה זה קשה להיות יזם, בן מתאר את הדברים שקשים באמת כשהכל מתחרבש: לפטר חברים שהיו איתך מההתחלה, להגיד לעובדים שהולכים לסגור את החברה ומה לעשות כשאין לך מושג מה לעשות. אם יש לכם סטארטאפ, אם אתם חושבים להקים אחד כזה, או שאם אתם מנהלים מכל סוג שהוא – מומלץ לשמוע.

Five Elements Of Effective Thinking- כבר כתבתי פוסט על הספר הזה, אז אני לא אחזור על עצמי. בקצרה – אם אנחנו רוצים להיות טובים יותר, לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו צריכים ללמוד לחשוב טוב יותר. זה ספר קצר ופרקטי איך לשנות את החשיבה שלנו לכזו שתאפשר לנו ללמוד ולגדול.

פודקאסטים

אחרי שהתרגלתי לפורמט של להקשיב למישהו מדבר באוזיות, השלב הבא היה לגלות את עולם הפודקאסטים. בגדול אם אתם כמוני ואין לכם מושג מה זה פודקאסט אז זה בגדול כמו תוכנית רדיו שאפשר לשמוע דרך האייפון. אם יש לכם אייפון אז מותקנת לכם אוטומטית אפליקציית הפודקאסט, בפנים יש חנות עם מיליון תוכניות ואפשר להקשיב להן. רובן רק אודיו אבל יש כאלה גם עם וידאו. (אם אתם לא עם אייפון יש גם חנות מקבילה באנדרואיד שנקראת Sticher).

99% Invisible – שמעתי על הפודקאסט הזה מעופר להר ואהבתי מאד. כל פרק הוא סיפור בן 20 דקות שקשור איכשהו לעיצוב, אבל מזויות מאד מעניינות. פרק אחד ששמעתי היה בנוגע לאלמנט עיצובי על ספינות שמציל אותן מטביעה, פרק אחר היה על יחידה אמריקאית במלחמת העולם השניה של אמנים ומעצבים שיצרו דיביזציה צבאית מזוייפת על ידי בנייה של טנקים מתנפחים. מרחיב אופקים.

Serial – את הפודקאסט הזה אני שומע עם אשתי (היפה) כשאנחנו באוטו בנסיעות. כתבת אמריקאית מנסה לפענח רצח משנות ה-90 ולהבין האם הבן אדם שנמצא בכלא באמת אשם. התוכנית עשוייה ממש ממש טוב והיא מורכבת מהקלטות של הכתבת מדברת בטלפון עם הבחור מהכלא ושאר המעורבים בפרשה. ממש סיפור מתח אבל מהחיים האמיתיים.

Mixergy – אם אתם בעולם הסטארטאפים, אז זה הפודקאסט הכי מפורסם וגם הכי מוצלח. המראיין אנדרו מדבר במשך שעה כל פרק עם יזם אחר, וממש יורד לפרטים הקטנים של איך היזם בנה את העסק שלו והצליח. אנדרו לא מתבייש לשאול על כסף, מספרים ובכלל לתת להם בראש. למדתי הרבה דברים דרך הפודקאסט הזה.

Entrepreneur On Fire - תוכנית קצרה וכייפית (20 דקות), גם אם אתם לא יזמים. כל הפרקים בנויים בפורמט קבוע של אותן שאלות שעונים עליהן יזמים מכל מיני תחומים: מה היה הרגע הכי גרוע בקריירה שלכם ומה למדתם, מה העצה הכי טובה שקיבלתם, איך נראית רוטינת הבוקר שלכם. המנחה ג׳ון מלא אנרגיה וזה כיף ונותן מוטיבציה לשמוע פרק כזה בבוקר לפני העבודה.

[הערה מנהלתית: בשבוע הבא לא יהיה פוסט כי אני נוסע לכנס העיצוב TYPO Berlin. איזה כיף לי. אני מקווה לצלם סרטון מגניב ולראיין חלק מהאנשים המוכשרים שידברו שם, אז צפו לזה בשבועות הקרובים]

אני תמיד חושד באינטואציה שלי. הסיבה נובעת מהסיפור הבא:
כשהייתי בצבא, שירת איתי בחור בשם שחר. שחר היה סוג של יחצ״ן מסיבות והעביר את רוב השירות שלו עם רשימות ארוכות של אנשים שהוא מתכוון להזמין למסיבות ביום שישי. יום אחד שחר סיפר לי שהוא מרים אתר חדש יחד עם חברים שלו, והם צריכים שאני ארשם כי עוד אין שם הרבה אנשים. קראו לאתר ״מקושרים״.
שחר הסביר לי שהאתר הוא מה שנקרא ״רשת חברתית״ ודרכו אני יכול להגיע לכל אחד בעולם דרך 6 קשרים.
השנה הייתה 2004, שזו בדיוק הזה שבה מארק התחיל להפיץ את הרשת החברתית שלו.

לא הבנתי למה צריך את זה, ונרשמתי כדי להיות נחמד, אבל ידעתי שזה לא יעבוד.
כמה שנים קדימה, שחר והחברים שלו מכרו את האתר הסופר פופולארי שלהם ב-10 מיליון שקל לוואלה, ואני מניח שאתם יודעים מה קרה עם האתר של מארק.

הסיפור הזה לימד אותי לא לסמוך על האינטואיציה שלי. להפך – אם יש לי הרגשה שמשהו לא עומד לעבוד, זו כנראה אינדיקציה לזה שהוא כן יעבוד. בגלל זה אני מניח שהרגשת השנאה העזה שיש לי לגוגל גלאס מנבאת שהמוצר יצליח.

מאז הסיפור הזה, כל פעם שאני אומר למישהו שאני בטוח במשהו, אני מוסיף בזהירות – אבל כבר הוכח שטעיתי בעבר.

למה זה משנה?
כי אנחנו המעצבים מסתמכים המון (אם לא רק) על האינטואיציה שלנו.
נראה לנו שמשהו טוב, או מוצלח, אבל יותר מהרגשה חזקה בבטן לגבי זה אין לנו באמת ״הוכחות״ לגבי העובדה שאנחנו צודקים. כמובן יש כאלה שינסו להביא הוכחות מנסיון העבר או אפילו ממחקרים מדעיים, אבל העובדה היא שאנחנו מסתמכים על האינטואיציה שלנו, ומבקשים מהלקוחות שלנו לסמוך עלינו.

מה זה בכלל אינטואיציה?

דניאל כהנמן, חוקר שזכה בפרס נובל, כתב ספר ממש מעניין שנקרא ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ שבו הוא מסביר מה זה בעצם אינטואיציה, מתי היא עוזרת לנו ומתי היא מטעה אותנו.

בספר הוא מסביר שהמוח שלנו פועל בשני מצבים (הוא קורא להם ״מערכות״): ״מערכת 1״ היא מהירה, אינסטינקטיבית ואמוציונלית, ו״מערכת 2״ שהיא איטית, לוגית ורציונלית.

״מערכת 1״ (שהיא האינטואיציה), נועדה לפתור בעיות נורא מורכבות נורא מהר.

נניח שאני שואל אתכם: ״איזה פוליטיקאי יותר טוב – ביבי או לפיד״. אם הייתם רוצים לענות על השאלה הזו באמת, מן הסתם הייתם צריכים לחשוב על זה די הרבה זמן כדי להבין את הרקע של כל אחד מהם, לבדוק איזה החלטות הם קיבלו בעבר, מה השיקולים שלהם וכו׳. זה היה יכול לקחת לכם שעות, אם לא ימים.

ועדיין – כשאני שואל אתכם את זה, מיד יש לכם סוג של תשובה בראש. זה התפקיד של ״מערכת 1״. היא תקבל החלטה מהירה על שאלה מורכבת בלי שאתם אפילו תבינו על בסיס מה היא קיבלה את ההחלטה הזו. אם מישהו ישאל אתכם: ״למה?״ אז המוח שלכם יעביר את השאלה ל״מערכת 2״ שתתחיל לחשוב על זה באופן רציונלי ותעלה לכם לאט לאט טיעונים רציונלים כדי להסביר את ההחלטה.

הסיבה האבולוציונית שיש לנו מערכת כזו היא שאם היינו מתחילים לחשוב לעומק על כל דבר, נמרים היו אוכלים אותנו. זו מערכת שעוזרת לנו לחיות את החיים בקלות בלי לחפור על כל שאלה מורכבת שאנחנו נתקלים בה במהלך החיים.

כהנמן מסביר, שהמערכת הזו אמנם עוזרת לנו בהמון מצבים בחיים אבל הרבה מאד פעמים היא גם מקבלת החלטות לא נכונות או מקבלת את ההחלטות על פי פרמטרים לא קשורים. לדוגמא, אם אין לי תשובה לשאלה הקשה ״מי הפוליטיקאי הטוב יותר״, ״מערכת 1״ תחליף את השאלה לשאלה קלה יותר שיש לנו כבר תשובה עליה, לדוגמא: ״איזה פוליטיקאי אני אוהב יותר?״, שאלה שהתשובה עליה נקבעת על ידי פרמטים אחרים לגמרי. אני אפילו לא אשים לב שעניתי על שאלה אחרת מהשאלה ששאלו אותי, אבל אני אהיה בטוח שאני צודק.

כהנמן מביא דוגמא ממחקר שמראה ששופטים מקבלים החלטות להאשים מישהו יותר פעמים כשהם בדיוק לפני הפסקת האוכל. הוא מסביר שהשופט (לא במודע) מקשר את הרגשת העצבנות ואי הנוחות שנובעת מהרעב עם התיק המונח לפניו ונוטה יותר להחליט לשפוט לחומרה את הבן אדם. אחרי האוכל, השופט חוזר להיות נחמד ו״רציונלי״.

ההבדל בין אינטואיציה של מעצב מתחיל ומנוסה

מן סתם, האינטואיציה שלנו לא רק מטעה אותנו, וכהנמן מפריד בין אינטואיציה של מומחה שכבר קיבל כל כך הרבה החלטות מורכבות שעכשיו הוא מסוגל לקבל אותן במהרה והחלטות ״לא מקצועיות״ שנובעות מכל מיני פרמטרים שלא קשורים לניסיון.

אז האם ההחלטות שאנחנו מקבלים כמעצבים בנושאי לייאוט, צבע, קונספט, טיפוגרפיה וכו׳ מגיעות ממקום מקצועי ורציונלי או ממקום אינטואיטיבי ורגשי?

לפני שבוע נתקלתי בכתבה הזו, בה תוארו בדיאגמות תהליכי העבודה של מעצב צעיר ומעצב מנוסה:

תהליך העבודה של מעצב מתחיל

תהליך העבודה של מעצב מנוסה

אני חושב שיש משהו מאד מדוייק בתיאור הגרפי הזה. זה לא שלמעצבים מנוסים יש את התשובה, אבל לפחות יש להם דרך (method) לנסות ולהגיע לפתרון הנכון.

יש החלטות עיצוביות שהן קצת יותר ״טכניות״ כגון טיפוגרפיה ולייאוט, בהן ככול שמעצב צובר יותר ניסיון הוא יכול לקבל את ההחלטות בצורה מהירה ואינטואיטיבית יותר ועדיין האינטואיציה תגיע ממקום של ניסיון וידע.

החלטות אחרות כגון סגנון, קונספט וצבע לעד ישארו בעייני החלטות שמגיעות ממקום רגשי ואינטואיטיבי ובהן האינטואיציה לווא דווקא מגיעה ממקום מקצועי של ידע אלה יותר ממקום של רגש.

איך מוכרים ללקוח אינטואיציה?

אני יודע ומודע לכך שהרבה מההחלטות שאני מקבל הן אינטואיטיביות ולא ניתן להוכיח אותן מדעית. אבל אתם חושבים שזה מעורר ביטחון בלקוחות שלי? אני לא בטוח.

לקוחות לא יודעים את זה, ובטח לא יגידו לכם את זה, אבל חלק חשוב מהסיבה שהם משלמים לכם הרבה כסף היא כדי שתרגיעו אותם. הלקוח שלכם בפאניקה: הוא עומד לפתוח עכשיו עסק חדש, או להשיק קמפיין או מוצר, וכל הנראות של הדבר הזה תלוי בעיצוב שאתם תעשו לו. זה ממש מפחיד!

ועכשיו אתם רוצים לבוא ולהגיד לו: ״שמע.. מרגיש לי נכון ללכת עם הקונספט הזה. אינטואיציה. סמוך עלי״. לא בטוח שזה רעיון טוב.

גם אם קיבלתם החלטה אינטואיטיבית לגבי צבע/קונספט/עיצוב מסויים, לפני שאתם מעבירים אותו ללקוח קודם כל תעבירו אותו ל״מערכת 2״, כדי למצוא נימוקים רציונליים, לוגים ומילוליים לסיבה שבחרתם את הרעיון הזה.

יש כאלה שאומרים שכל מה שלומדים בבית ספר לעיצוב זה ״לזיין את המוח שעות על עיצוב של לוגו״. אז יש סיבה שלמדתם לנסות ולתרץ הכל – גם אם התירוץ מצוץ מהאצבע. התירוץ הזה יתן ביטחון ללקוח שלכם (שאין לו אינטואיציה עיצובית כמו שלכם), ויגרום לו להרגיש סבבה עם ההחלטה שלכם.

לכו אם האינטואיציה שלכם, אבל תלמדו לנתח ולחשוב מאיפה היא הגיעה והאם היא עוזרת לכם או מטעה אתכם.

תמיד חשבתי איזה מסכנות בחורות, כל היום שוטפים להן את המוח בפרסומות וסרטים איך בחורה "כוסית" אמורה להראות, ואז ברור שהן אוכלות סרטים על איך שהן נראות, אפילו אם הן נראות סבבה לגמרי. בחיים לא חשבתי שזה יכול לקרות גם לי. שגם לי יכולים לשטוף את המוח. אבל מסתבר שזה קרה.

לא. אני לא חושב שאני שמן. שטפו לי את המוח בנושא אחר: גודל החזון שצריך להיות לי.

אם הייתם לאחרונה בסביבת יזמים, סטארטאפים, משרדי מיתוג, תוכניות בערוץ 8 על איך מתעשרים "עשו את זה" או שסתם ראיתם את ההרצאה בטד על Why/How/What, אז גם אתם חיים תחת הרושם שאם אתם רוצים לעשות משהו עם עצמכם, אתם צריכים חזון שמטרתו לשנות את העולם.

לכולם יש כזה: לפייסבוק, לנייקי, לאפל. אפילו לכל סטארטאפ קאקאמייקה יש הבטחה לשנות את העולם: “אנחנו מתכוונים לעשות מהפכה בתחום ה-X ולשנות לאנשים את החיים". בלי הבטחה כזו הרי אי אפשר להתייחס לעסק שלך ברצינות. מה? סתם באת לשחק? אתה לא מתכוון לשנות את העולם? אל תבזבז לי את הזמן.

לפני כמה חודשים עזרתי לחבר למלא בקשה להתקבל לתוכנית מצליחנים בקנדה, תוכנית שמממנת לך שנה כדי "להגשים את החזון שלך". מילאנו המון עמודים בסיפור החיים המרגש שלו, ואז הגענו לשאלת המחץ: “מה החזון שלך? איך אתה מתכוון לשנות את העולם?”. איזה לחץ. מה לכתוב? הרי אי אפשר לכתוב משהו קטן, משהו זניח. אם אתה בן אדם רציני – אתה חייב לשנות את העולם.

הגודל לא קובע

לפני שלושה חודשים כתבתי פוסט וטענתי את הטענה הבאה:

אני מסתכל על פייסבוק. שמגדירים את החזון שלהם: “לייצר עולם מחובר יותר". יפה. חזון מעניין. והם באמת עושים עבודה טובה בכיוון. אבל תנו לי לשאול אתכם את זה: האם אתם חושבים שכשמארק צוקרברג ישב בחדר שלו והתחיל לכתוב את הקוד, זה מה שעמד מול עיניו? לייצר עולם מחובר יותר. לא מאמין לכם.

השבוע ראיתי הרצאה מעניינת שנפתחה בכותרת: “you are not visionaries”. ודיברה בדיוק על הנושא הזה: כולם חושבים שהם צריכים איזשהו חזון ענק בקשר לחיים שלהם, לטכנולוגיה, לחינוך, לעולם. אבל זה לא נכון. יותר מזה, הם באו והציגו את התמונה הנ"ל:

מארק צוקרברג מצוטט משנת 2005 כאומר: “החזון שלי הוא לא להשתלט על העולם, אני רוצה לעשות מוצר מגניב לקולג'ים". (יש! צדקתי אפילו שלא הכרתי את הציטוט הזה)

אז מה זה אומר? האם פייסבוק השתלטו על העולם במקרה? האם לא צריך חזון כדי להצליח? או שאולי מספיק חזון קטן שיכול לגדול עם הזמן?

הטענה בהרצאה שראיתי, והיא טענה מעניינת היא שאתה לא צריך חזון גדול עד שאתה בעצמך לא באמת גדול. כשסטיב ו-ווז התחילו לבנות את ה-Apple I, כנראה שמה שהם רצו לעשות זה "לבנות מחשב מגניב, כזה שאנחנו היינו רוצים להשתמש בו", בלי מחשבות ענקיות על שינוי העולם. כשסלמאן קאהן התחיל לצלם סרטוני וידאו לבת דודה שלו, כנראה שהוא לא חשב על "שינוי מערכת החינוך העולמית" אלה פשוט על לעזור לבת דודה שלו במבחן הקרוב.

בואו נפתור בעיה קטנה

אני מרגיש שהלחץ הזה "לשנות את העולם" עושה לי קצת בחילה כבר. כמו הבחורה שמרגישה שהיא לא נראית מספיק טוב אף פעם, אני מרגיש שכל רעיון שאני מעלה או שומע מאנשים אחרים הוא לא מספיק גדול. ואני חושב שזה טעות.

גם גוגל התחילו בסך הכל מלפתור "רק" את בעיית חיפוש. החזון שלהם ל"סידור כל המידע בעולם" לא כלל מהרגע הראשון גם את המייל, המפות וכל הספרים בעולם.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים על החזון של החברה שלכם, או שמישהו מספר לכם רעיון, או שלכם בעצמכם יש רעיון, אולי אנחנו לא צריכים ללכת מיד רחוק מדי ולהחליט האם הרעיון הזה הוא קטן מדי או שהוא יכול לשנות את העולם. אולי פשוט נתחיל עם הדברים שאנחנו מסוגלים לעשות היום.