הייתי צריך לפטר את העובדת הראשונה שלי אחרי חודש וחצי.
מתוך החודש וחצי האלו, שבועיים העברתי בלאכול סרטים לגבי איך להגיד לה את זה בלי לפגוע בה.
לפטר אנשים זה ממש לא כיף. כנראה שלהיות מפוטר זה הרבה יותר לא כיף.

לפני בערך 3 חודשים פרסמתי בפייסבוק מודעה שאני מחפש מעצב/ת שיעזרו לי ב-nuSchool.
אחרי עשרות מיילים ומספר ראיונות, בחרתי את עדי, ויצאנו לדרך.
מאד התרגשתי, כי זו עמדה להיות הפעם הראשונה שאני מנהל מישהי. היה חשוב לי שזה יצליח.
ישבתי וחשבתי הרבה מה למדתי מכל הבוסים שהיו לי לאורך החיים, ובעיקר על אלו טעויות שלהם אני לא רוצה לחזור כבוס בעצמי.

כמו שכבר הבנתם, את הניסיון הראשון לא צלחנו. אבל אשתף אתכם בכל זאת במה למדתי בדרך.

מה למדתי מהבוסים הקודמים שלי

קשה להגיד שהיו לי בוסים איומים לאורך הקריירה, מצד שני – אף אחד לא מושלם, ותמיד היו דברים שהציקו לי וגרמו לי להגיד בלב: ״אני בחיים לא הייתי מתנהג ככה!״.

אלו הטעויות שלא רציתי לחזור עליהן בתור בוס:

1. לחשוב שהעובדת מרגישה כמוני לגבי החברה
רוב הבוסים שהם גם בעלי החברה נוטים להיות מכורים לעבודה. זה די ברור מאליו כשהעסק הוא שלך. אתה חולם עליו בלילה, אתה עובד עליו סופ״ש. חוץ מהאשה והילדים זה כנראה הדבר החשוב בחיים שלך. הבעיה מתחילה כשרוב הבוסים שוכחים שהעובדים שלהם לא מרגישים בדיוק כמוהם. הם מתקשרים בערב ״כי יש לי רעיון מדהים!״. הם שולחים מיילים בסופ״ש. הם מצפים שתתאבד על הפרוייקט. כי ככה הם מרגישים.

אבל רוב העובדים לא מרגישים ככה. אין להם תחושת ״בעלות״ על החברה, והם גם בדרך כלל לא שותפים ברווחים. כן, נכון בסטארטאפים נותנים אופציות בדיוק כדי לנסות ולהתגבר על הבעיה הזו, אבל עדיין זה לא באמת עובד. אני נשבעתי לעצמי לזכור כבוס שהעובדת שלי היא בסך הכל עובדת, ויש לה עוד דברים בחיים חוץ מהעבודה אצלי, ולא אציק לה בלילה או בסופ״ש ולא אדמיין שהיא מפנטזת על הצלחת העסק כמוני, כי זה כנראה לא המצב.

2. לבדוק מתי היא יוצאת הבייתה
ברוב המקומות שעבדתי בהם היה סטטוס קוו לגבי מתי יוצאים הבייתה. בדרך כלל זה היה אחרי שהבוס יוצא הבייתה. זה לא כל כך שינה אם סיימת את העבודה שלך להיום או לא – בחוזה שלך כתוב שאתה צריך להיות במשרד 9 שעות, וגם אם היית סופר פרודוקטיבי היום, אתה תשאר עד שהשעון יראה 6. ואם הבוס עוד במשרד לידך, אולי תשאר גם יותר. בעייני הפורמט הזה מגוחך ונוגד את המטרה. אם היו אומרים לי שכשאסיים את העבודה אוכל ללכת הבייתה הייתי מתחיל לעבוד פי 5 יותר מהר ומסיים הכל עד 3 ויוצא לראות את השקיעה בים (זאת אומרת זה מה שהייתי עושה לפני שהיה לי ילד).

התפיסה של הבוסים שאם אני יכול לעבוד פי 5 יותר מהר אז פשוט שאעבוד פי חמש יותר מהר עד 6 ואספיק יותר עבודה היא מגוחכת וכמובן לא ישימה בעליל. קודם כל אין לי מוטיבציה להתאמץ – לא אקבל שום דבר בתמורה. בנוסף, אי אפשר לעבוד בפול גז 9 שעות ביום. המוח ישרף. זה לא פרקטי. ב-nuSchool אנחנו עובדים מהבית, מה שנקרא בעגה המקצועית Remote. זה אומר שגם העובדת שלנו תעבוד מהבית ואין לי שום שליטה או פיקוח על השעות שלה. אני מקווה שהיא לא תעבוד יותר מדי שעות, אבל אם היא תעבוד רק שעתיים ותספק את הסחורה בזמן ובמצב טוב – על כיפאק. אני מקווה שתהנה בים. היא תקבל את אותו הכסף.

3. לסרס אותה קראייטיבית
אין דבר יותר מבאס ממנהל קריאייטיב / ארט דירקטור / בוס שאומר לך: ״זוז, זוז שניה, תן לי רגע לשחק רגע בפוטושופ ואראה לך מה אני מדמיין״. ברגע שהמשפט הזה נאמר, זה פחות או יותר סוף הסיפור מבחינת העובד הזה. הוא יותר לא יתאמץ לעשות שום דבר קראייטיבי. לפחות ככה אני הרגשתי בעשרות הפעמים שאנשים שונים אמרו לי את המשפט הזה במהלך הקריירה שלי. אין מה לעשות, בתור אנשי קראייטיב, האגו שלנו מעורב בתהליך העבודה וברגע שמישהו בא ורומס אותו בגסות, המוטיבציה שלנו להתאמץ בשבילו, ולקחת סיכונים ירדה לריצפה. הפכנו לביצועיסטים. נשבעתי לעצמי לעולם לא לעשות את זה לעובדת שלי, גם אם זה יעלה לי בבריאות. וכמובן שזה עלה.

מה זכיתי ללמוד בעצמי

כמובן שהתמזל מזלי ונשארו עוד טעויות בעולם שאפשר לעשות שלא חשבתי עליהן מראש, וכך זכיתי ללמוד על בשרי (ועל בשרה של עדי) שאני לא כל כך חכם כמו שניסיתי להיות.
הנה הטעויות שאני עשיתי:

1. כדי לקחת עובדים, צריך כסף. כל חודש.
את עדי שכרתי בערך חודש אחרי שהשקנו את המוצר הראשון שלנו ב-nuSchool (קורס תמחור למעצבים). באותו החודש כמות המכירות הייתה כזו שאפשרה לנו סוף סוף אחרי שנה של עבודה להתחיל לקחת משכורות בפעם הראשונה. הרעיון שלי היה במקום לקחת את המשכורת לעצמי – לתת את המשכורת לעדי ובכך להכפיל את כח העבודה העיצובי. החודש הראשון היה סבבה, אבל אחרי שהסתיים הבאז הכייפי של ההשקה, כמות המכירות היומית ירדה ופתאום לא היה ברור שעומדת להיות עוד משכורת בחודש הבא. כמובן שאני לקחתי את ההתחייבות באופן אישי, אבל הרעיון להתחיל ולהוציא כספים מהכיס הפרטי שלי כדי לשלם לעדי התחיל להלחיץ אותי. מילא שאני לא מרוויח כסף מה-nuSchool, אבל להתחיל להוציא כסף, זה די כבד. כמובן שאני אופטימי ועובד קשה כדי שנצליח ונרוויח המון כסף, אבל אם זה לא יקרה בחודשיים הקרובים, הבנתי שאני בבעיה.

2. לנהל עובדים לוקח זמן. הרבה זמן.
הרעיון שלי כשלקחתי את עדי היה כמו שכתבתי קודם – להכפיל את כח העבודה העיצובי שלנו. כלומר המטרה הייתה שבסוף החודש נעשה ביחד כפול דברים משעשיתי לבד. מה שלא לקחתי בחשבון הוא כמות הזמן שנצטרך לדבר על העבודה, לעשות שיפורים, כיוונים נוספים ותיקונים. הייתה לי מן פנטזיה כזו שפשוט אתן לה פרוייקט ובשבוע שאחרי היא תגיע עם פרוייקט מוכן ומושלם. טוב, כנראה שזו הייתה פנטזיה די מנותקת מהמציאות, ובחיים האמיתיים היינו צריכים לעשות משהו כמו 7-8 סבבים של שיפורים כדי להגיע למוצר הסופי. לא רק שהעבודה מהצד שלה לקחה יותר סבבים משצפיתי, הסבבים האלו גם עלו לי בזמן עבודה שלי שבו לא עשיתי דברים אחרים. אחרי כמה שבועות הבנתי שבסופו של דבר אנחנו לא מייצרים באמת כפול דברים ביחד, ויכול להיות שזה לא שווה את המאמץ.

3. זול עולה ביוקר.
יש שתי גישות כשמגייסים עובדים – האחת לקחת מישהי שהיא יותר חכמה וטובה ממך בעבודה הספיציפית הזו. השניה – לקחת מישהי בלי הרבה ניסיון וללמוד אותה לעשות את העבודה. לכל גישה יתרונות וחסרונות משלה. אני לא בטוח שאני עשיתי בחירה אידיאולוגית כשניגשתי לגייס עובדת. הבחירה לקחת מישהי יותר חכמה וטובה ממני היא אופציה סופר יקרה, והיות ולא היה לי הכסף לאופציה הזו – בחרתי באופציה הזולה של מישהי ללא ניסיון. האופציה של לקחת מישהי ללא ניסיון היא כנראה אופציה מאד טובה אם יש לכם חברה גדולה ויש מספיק אנשים שיכולים לחפוף וללמד את העובדת ובנוסף לקחת בחשבון שבתקופת החפיפה היא לא תהיה סופר פרודוקטיבית. אם אתם צוות מצומצם מאד, וחייבים לתת בראש מהיום הראשון, אז כנראה שאתם מחפשים מישהי עם מלא ניסיון. אני חשבתי שאוכל להתמודד עם העובדה שעדי לא עשתה אינטרנט בחיים, אבל לא לקחתי בחשבון שכמעצבת טרייה אצטרך להשקיע גם זמן בפידבק שעוסק בעיצוב עצמו – קומפוזיציה, צבע וטיפוגרפיה. סופו של דבר העלות של הלמידה הזו הייתה גבוהה משצפיתי.

סופו של הסיפור הוא שנפרדנו כידידים. עדי הייתה ממש אחלה איתנו, היא באמת בחורה סופר מקסימה ואין לי מילה רעה להגיד עליה – עשתה תמיד את מה שהבטיחה שתעשה, עמדה בזמנים, ועשתה עבודה טובה עד היום האחרון.

מקווה להצליח להיות חכם יותר בסיבוב הבא. כי אין ספק שהוא יגיע.

זה קורה להרבה מעצבים. הרגע הזה שנשבר לכם.

אתם עובדים קשה בסטודיו או משרד, ואתם עושים עבודה טובה, אבל משום מה משהו לא עובד.
אולי הבוס לא מעריך אתכם, או שנמאס לכם ממנהל הקראייטיב, או שאתם לא מרוויחים מספיק, או שאין לאן להתקדם, אולי אתם לא אוהבים את הלקוחות של המשרד, אולי גיליתם כמה המשרד גובה על העבודה שאתם עושים והתעצבנתם על הקופון שגוזרים עליכם.
״סעמק. 70,000 שקל על הפרוייקט הזה שאני עושה לבד ואני מקבל 7,000 שקל בסוף החודש?״
אז אמרתם לעצמכם – ״פאק איט״. אני יכול לעשות את זה לבד. אני לא צריך אותם, להפך – אני אוכל לעבוד יותר טוב בלעדיהם. אני אהיה חופשי.

אבל עכשיו יצאתם לעצמאות, וגיליתם שזה לא בדיוק מה שפינטזתם עליו.

למען האמת, בערך 50% מהעבודה היא לא העבודה הקראייטיבית שאתם אוהבים לעשות. הצעות מחיר, משא ומתן, פגישות עם לקוחות, גביה של כספים מלקוחות לא משלמים, הנהלת חשבונות, לענות לאימיילים, לטפל בשכירות בסטודיו, לטפל בנזילה בסטודיו, לדאוג איך תהיה עבודה בחודש הבא גם – אה כן, זה נקרא שיווק.

ועכשיו פתאום יש לכם רק 50% מהזמן לעצב, והרבה יותר מדי עבודה אז אולי כבר אין מספיק לחשוב כמו שצריך ופתאום גם זה כבר לא כיף כמו פעם, ואתם רצים, רצים רצים ושואלים את עצמכם: ״למה לעזאזל אני עושה את זה? זה לא החופש שדמיינתי״.

למה זה קורה לנו?

השבוע סיימתי לקרוא ספר שנקרא E-myth, ועוסק בשאלה למה כל כך הרבה עסקים קטנים נכשלים ומה אפשר לעשות בקשר לזה. לפי הספר, כדי שעסק קטן יעבוד טוב, הבן אדם שמקים אותו צריך להיות 33% טכנאי (נגיד מעצב, זה שיודע לעשות את העבודה הטכנית), 33% מנהל (זה שיודע לעבוד בצורה מסודרת, לקבוע נהלים ולדאוג שהעניינים ירוצו כמו שצריך) ו-33% יזם (זה שיש לו חלומות ופנטזיות, כלומר חזון, מה הוא רוצה להשיג לעצמו ולעסק שלו).

למרות שהצד היזמי הוא זה שדחף אותנו להתפטר מהעבודה שלנו כדי לנסות להגשים את החלום שלנו, מהר מאד הצד הזה חוזר לישון בזמן שהצד של המעצב (הטכנאי) משתלט על רוב העבודה ומנהל אותנו. למען האמת, רובנו לא חושבים על זה שלמרות שהקדשנו המון שנים בכדי ללמוד להיות מעצבים מעולים, אנחנו לא מרגישים צורך להשקיע את אותה כמות הזמן בלהיות מנהלים או יזמים מעולים. יש לנו את ההרגשה ש״נולדנו עם זה״, ואנחנו פשוט נסתדר.

אבל המציאות מראה שזה רחוק מלהיות נכון. אני שומע את הסיפורים של החברים המעצבים שלי, והם נשמעים בדיוק כמו הסיפורים של החבר הטבח שלי שהחליט לפתוח מקום – העובדה שאנחנו יודעים לעצב / לבשל מעולה לא אומרת שאנחנו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה. אם היינו יודעים לנהל עסק בצורה מעולה לא היינו צריכים לעבוד 16 שעות ביום, להרגיש שאנחנו רצים כל הזמן, ובסוף החודש לגלות שאנחנו לא בדרך להיות מליונרים.

אבל אני לא רוצה להיות מנהל. אני רוצה להיות מעצב.

יגידו חלק מכם, ויכול להיות שאתם צודקים. אנחנו למדנו עיצוב, ואנחנו אוהבים עיצוב והאמת היא שלא כל כך בא לנו להיות מנהלים או יזמים, ולהשקיע זמן ואנרגיה במשהו שלא ממש מרגש אותנו.

פייר. אין בעיה.

אבל אל תשלו את עצמכם שאתם יכולים להיות עצמאיים ולהיות רק מעצבים, או להיות מעצבים ולעשות את השאר על הדרך. כי זה מתכון בטוח לחיים מתסכלים, וסופו של דבר גם העיצוב והשירות שאתם נותנים ללקוחות שלכם נפגע מזה (אתם זוכרים שאתם לא מוכרים רק עיצוב נכון? אתם מוכרים גם את כל השירות הנלווה אליו – החל מהצעות המחיר, לניהול לקוח ושירות מדהים).

להיות פרילאנסר, או בעל סטודיו לעיצוב זה לא להיות מעצב, זה להיות בעל עסק, על כל המשתמע מזה. אם חיפשתם עבודה כמעצבים, אז להיות עצמאי זו לא התשובה.

אז מה לעשות עכשיו? כי הבוס עדיין בן זונה.
קודם כל, נסו להבין מה באמת הבעיה – עכשיו כשהבנתם שבסך הכל להיות שכיר זה לא הדבר הכי נורא בעולם. מה מתסכל אתכם?
עכשיו יש 2 אפשרויות:

1. לטפל בבעיות בעבודה הנוכחית.

2. למצוא עבודה חדשה.

הדבר הקל ביותר תמיד הוא להגיד ״פאק איט״ ולהתפטר או לעזוב כי אין לכם כח להתמודד עם הדברים שלא מוצאים חן בעינכם. אבל לדעתי אתם תגלו שאם חשבתם טוב טוב על מה מפריע לכם באמת עכשיו, ותלכו לשבת עם הבוס ולעשות איתו שיחת תיאום ציפיות – יכול להיות שדברים ישתפרו.

אם ניסיתם ובאמת שוב דבר לא השתפר (יכול להיות שגם הבוס שלכם הוא מעצב שלא למד להיות מנהל טוב אף פעם?), אז יכול להיות שזה הזמן לחפש עבודה חדשה.

אבל בשום אופן לא כדאי להיות עצמאי כי לא מצאתם עבודה שאהבתם.
לא עוברים מקצוע לעריכת דין אם לא מצאתם עבודה בעיצוב, ולכן לא כדאי לעבור להיות בעל עסק אם לא מצאתם עבודה בעיצוב.

ומה אם אני כן רוצה לנסות?

אחלה. זה יכול להיות ממש אדיר ולקחת אתכם למקומות מדהימים – אם תבינו מה אתם לא יודעים ואיזה ידע אתם צריכים להשלים כדי להיות בעלי עסק מעולה לעיצוב.

בין שאתם רוצים להיות פרילאנסרים בודדים או להקים סטודיו עם סניפים בלונדון וניו-יורק, הנה חלק מהדברים שאולי אתם חושבים שאתם יודעים אינטואיטיבית אבל כדאי ללמוד כדי להיות בעל עסק מוצלח: הצבת מטרות ויעדים, אסטרטגיה (ניהולית + שיווקית), ניהול ארגוני (אם אתם רוצים להעסיק אנשים נוספים), שיווק, לעבוד עם אנשים (כלומר ״לקוחות מהגהינום״), בניית תהליכים ומערכות, משא ומתן, כלכלה בסיסית (רווח והפסד, היצע וביקוש) וניהול זמן.

אני לא אומר שלא כדאי לעזוב את העבודה ולצאת לעצמאות בלי הידע הזה, אבל אני אומר שחשוב לדעת כשאתם יוצאים לדרך שיש לכם הרבה ידע להשלים – ולדעת להקציב זמן ללימודים האלה, כי כשתתחילו להתרוצץ בעבודה העצמאית עם הלקוחות, יהיה קשה לזכור את זה.

ואיפה לומדים את הדברים האלה?
כמו כל נושא היום, יש מלא אופציות. החל מקורסים אמתיים ועד קורסים און-ליין וספרים. אני באופן אישי קורא מלא ספרים, הנה כמה מהספרים שקראתי לאחרונה:

• The E-Myth Revisited: Why Most Small Businesses Don't Work and What to Do About It

• Secrets of Power Negotiating

• Unlabel: Selling You Without Selling Out

• The Hard Thing About Hard Things: Building a Business When There Are No Easy Answers

• How to Win Friends and Influence People

• Zero to One: Notes on Startups, or How to Build the Future

• The Entrepreneur Mind: 100 Essential Beliefs, Characteristics, and Habits of Elite Entrepreneurs

• The Willpower Instinct: How Self-Control Works, Why It Matters, and What You Can Do to Get More of It (עוד לא קראתי, הבא בתור אצלי)

וכמובן שאני מקווה שבקרוב יהיה קורס בנושא של ה-nuSchool.

אני יכול להגיד על עצמי, שאמנם אני מכוון להקים עסק שהוא לא סטודיו לעיצוב, אבל האתגרים בהקמת עסק הם די דומים ומגניבים בטירוף (וקשים בטירוף). אותי זה מגניב וזה בא לי טוב. אבל אני מבין שלא כולם הם כאלה. אז תחשבו טוב טוב איפה אתם נופלים ולאיזה כיוון בא לכם ללכת.

מדי פעם מתקשרים אלי חברים כדי להזמין אותי לקפה ולספר לי על הרעיון החדש שלהם.

זה די מוזר כי אי אפשר להגיד עלי שאני איזה דוגמא להצלחה יזמית. סך הכל בניתי אפליקציה שאף אחד לא משתמש בה ועזבתי את העבודה כדי להקים בית ספר (שגם ההצלחה שלו עדיין רחוקה), אבל כנראה שזה נראה להם מספיק יזמי כדי להתייעץ איתי האם הרעיון שלהם הוא טוב.

אם יש דבר אחד שאתה לומד ממש מהר כשאתה מנסה להרים איזו יוזמה היא שזה ממש קשה. כלומר, כולם אמרו לך שזה יהיה ממש קשה, אבל אתם חשבתם שאין לכם בעיה עם קשה, עד שנהיה לכם קצת קשה. לפני שעזבתי את העבודה הקודמת עומר המנכ״ל של Any.do אמר לי: ״שמע, אתה רוצה לשנות את העולם, אבל העולם לא רוצה שישנו אותו. צריך להפעיל המון כוח. זה החוק השלישי של ניוטון״.

עכשיו כשאני יודע על הרבה מהקשיים האלו, זה נורא קל להגיד לחבר שמתייעץ איתי שאין לו סיכוי. בדרך כלל אחת מאופציות האלה תופסת:

1. מישהו אחר עושה את זה, ויש לו יותר כסף, ניסיון וקשרים.
2. רעיון נחמד אבל איך מביאים לקוחות / משתמשים לרעיון הזה?
3. ומה ימנע ממישהו עם יותר כסף / ניסיון וקשרים מלגנוב לך את הרעיון ולעשות את זה יותר טוב?
4. ואיך תעשו מזה כסף?
5. ואיך הנסיון שלך רלוונטי לתחום הזה?
6. יותר מ-90% אחוז מהסטארטאפים לא מצליחים, וסיכוי טוב שתרוויחו פחות כסף מהעבודה שלך עכשיו בשנים הקרובות. סבבה?

למען האמת, ברוב הפעמים כמעט כל הסעיפים נכונים, גם אם הם לא יודו בזה בפה מלא.

אבל זה לא משנה. זה גם לא ממש משנה אם הרעיון טוב או לא טוב. יש המון חברות מעולות ומצליחות שהתחילו עם רעיון גרוע או בינוני והבינו את זה רק לאחר כמה זמן, ויש המון חברות שהתחילו עם רעיון מעולה אבל לא הצליחו לממש אותו ונסגרו. רעיון טוב הוא לא ערובה להצלחה.

הדבר שבאמת משנה הוא האם אתם רוצים באמת להתחיל משהו משלכם. אם התשובה היא כן, אז זה לא ממש משנה אם הרעיון שלכם טוב או לא טוב, אתם צריכים ללכת על זה. כמובן, שזה יהיה נחמד יותר אם יהיה לכם רעיון טוב, אבל כך או כך זה עומד להיות מסע ארוך וקשה, וכל עוד אתם מפוקחים ומנסים ללמוד מהטעויות שלכם, אז גם אם הרעיון לא משהו, אתם תבינו את זה ותתקנו אותו. העיקר שתהיו במומנטום של תנועה קדימה.

בגלל זה אני אף פעם לא אומר לחברים שלי שאין להם סיכוי. זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא איך מתחילים לנוע קדימה ולצבור מומנטום.

אז מה הצעד הבא?

מה הגרסא הפשוטה ביותר של הרעיון שלכם?
אחד הרעיונות הפופולארים ביותר בעולם הסטארטאפים בשנים האחרונות נקרא ״הסטארטאפ הרזה״. הרעיון מאחוריו הוא כזה שאומר שלא כדאי לבזבז שנים בפיתוח מוצר שאף אחד לא רוצה, וצריך למצוא את הגרסא הפשוטה והמהירה ביותר למוצר כדי שנוכל לבדוק במהירות האפשרית אם אנשים רוצים, צריכים ומוכנים לשלם על מוצר כזה. לדוגמא, ליזם של Food On The Table, היה רעיון לעזור לאנשים לתכנן את הארוחות השבועיות עם אפליקציה שתשלח לך מתכון כל יום, ורשימת קניות שבועית. לפני שהוא התחיל לגייס כסף, עובדים, לכתוב קוד ולעצב לוגו ואפליקציה, הוא התחיל ללכת לאנשים בעצמו ולהציע להם את השירות. הוא היה מגיע אליהם כל יום הביתה עם מתכון, ופעם בשבוע עם רשימת קניות עם מחירים מהסופר הקרוב לביתם. הוא עשה את זה בלי כסף בכלל, ועם המון עבודה שחורה. אבל הוא למד מזה. הוא הבין מה אנשים אוהבים, ומה לא עובד ואיפה למצוא לקוחות פוטנציאלים ורק כשראה שאנשים נהנים מהשירות ומוכנים לשלם לו, הוא פיתח את השירות בצורה טכנולוגית.

מה שאני מציע לחברים שלי הוא לנסות ולחשוב מה הגרסא הבסיסית ביותר לרעיון שלהם (מה שנקרא בעגת הסטארטאפים ״MVP – Minimum Viable Product״), והאם הם יכולים לעשות אותה בעצמם ללא צורך בטכנולוגיה?

מה אתם יכולים לעשות בשבועיים הקרובים?
אני מאמין שמה שאין לו דד-ליין, לא קורה בחיים. אז אם אתם רוצים להתחיל לזוז, ולייצר מומנטום, אז הדבר הראשון שצריך לעשות לדעתי הוא לשים איזשהו דד-ליין. נסו לחשוב מה אתם יכולים לעשות בשבועיים הקרובים (תחת כל האילוצים של עבודה / חתונות / ביקורי רופא וכו׳). האם אתם מסוגלים להרים אתר? אפילו ב-wix? האם אתם יכולים לייצר תוכנית לגרסא הפשוטה שלכם? האם אתה יכולים לקבוע איזה פגישות?

מה הצעד הראשון שאתם יכולים לעשות בשבועיים כדי להתחיל להניע את עצמכם?

מה אתם יכולים לעשות לבד?
הבעיה עם רוב הרעיונות היא שהם מורכבים ודורשים יכולות שונות כגון טכנולוגיה, עיצוב, שיווק, פיתוח עסקי וכו׳. יכול להיות שבגלל זה באתם לפגוש אותי – בתקווה שאני אעזור לכם קצת עם איזה עיצוב קטן. אבל אז גיליתם לצערכם שאני עסוק ולא יכול לעזור לכם והנה נתקעתם במחסום הראשון שלכם: אני צריך עיצוב ולא יודע לעצב, ורן לא מוכן לעזור לי.

ברוכים הבאים ליזמות, תתכוננות להרבה מחסומים ולהרבה אנשים שיגידו לכם לא. עכשיו תנסו לחשוב איך אתם יכולים להמשיך להתקדם גם אם אף אחד לא מוכן לעזור לכם.

קחו בחשבון – רוב האנשים עסוקים ביום-יום שלהם, ויש להם מספיק דברים על הראש. הם יעזרו לכם רק אם תהיה להם סיבה מ-מ-ש טובה לעזור לכם (או כמובן שיש לכם כסף).

את מי אתם מחפשים?
כמו שכבר הבנתם, הקשיים בדרך להרים יוזמה הם רבים, ואין משהו נחמד יותר מאשר לחלוק את הקשיים האלה עם שותף או שותפים. הסטטיסטיקה מראה שרוב הסטארטאפים שמצליחים עומדים בראשם זוג או שלישיית יזמים. ליזם בודד מחכים חיים קשים ביותר, והסטטיסטיקה מראה את זה. עוד ייתרון בעבודה עם שותף שהיכולות שלו משלימות את היכולות שלכם (כלומר הוא יודע לעשות דברים שאתם לא יודעים לעשות), היא שכמובן העסק יכול להתקדם ״לבד״ בצורה מהירה יותר – אם יש לכם שותף מפתח, אתם לא צריכים למצוא ולשלם למפתח, כנ״ל עם שותף מעצב.

בהזדמנות זאת אני רוצה להגיד תודה לשותפים שלי, איל וליאור, שעושים את כל הקשיים שלנו ב-nuSchool הרבה יותר כייפים משהם היו יכולים להיות אם הייתי לבד. ולסיכום – אתם לא צריכים מישהו שיגיד לכם שהרעיון שלכם טוב או לא טוב (צאו מנקודת הנחה שהוא לא מושלם), ופשוט תתחילו לזוז.