עד לא מזמן חייתי בהזיות.

כמובן שלא ידעתי שאני חי בהזיות. זה כל היופי בהזיות, הן מרגישות ממש אמיתיות.

ההזיות שלי היו בצורת סיפורים שסיפרתי לעצמי והרגשתי שהם אמתיים, כמו: יום יבוא והעבודה כבר לא תהיה כל כך קשה, או אם רק אבחר את הפרוייקטים והלקוחות שלי טוב יותר לא אצטרך להתעצבן או להשתעמם, או אם רק ארוויח יותר כסף אז לא אהיה מוטרד מהעתיד כל כך.

עוד סיבה שלא הבנתי שאני חי בהזיות היא שכולם סביבי חיים בהזיות דומות, אז נראה שזו המציאות.

בשנים האחרונות אני לאט לאט מתעורר ומבין שהן היו הזיות כל הזמן הזה. אבל בניגוד לתפיסה המקובלת שאומרת שאתה מתבגר, לומד על ה״עולם האמיתי״ ואז מתבאס וקובר את כל החלומות שלך, אני דווקא מאושר יותר.

-

לא מזמן גיליתי ממש במקרה את אלאן ווטס. ווטס היה ד״ר לדתות, פילוסוף ובעיקר נהיה מפורסם כמרצה על זן ותרבות המזרח בארצות הברית. הוא נחשב למי שהפך את ה״מזרחנות״ לפופולארית בשנות ה-60 בהרצאות שלו שהיו די משעשעות עד כדי כך שכינו אותו ״פילוסוף סטאנדאפ״.

הקשבתי להרבה מההרצאות שלו ואני חושב שהתיאור מדוייק. אבל חוץ מזה שנהנתי ללמוד על הרעיונות היפים של הזן והבודהיזם, הבנתי כמה משותף בינם ובין החיים שלי כמעצב.

לפי ווטס (וסליחה לבודהיסטים אם אני לא מדייק פה), בוזהיזם היא למעשה לא דת. בודהיזם הרבה יותר קרוב לשיטת טיפול פסיכיאטרית שמנסה לפתור בעיה לאנשים. הבעיה שהיא מנסה לפתור היא שאנשים חיים בהזיות, וזה מה שגורם להם לסבול. הטענה המרכזית של הבודהיזם היא שאנשים מרגישים שהם דבר אחד, ואנשים אחרים והעולם בכלל הוא דבר אחר, חיצוני, מנותק ושונה מהם. הדבר הזה גורם להם להרגיש בדידות וסבל. לטענת הבודהיזם, ההרגשה הזו היא הזייה, כי למעשה כל הדברים בעולם הם דבר אחד.

עד פה נשמע כמו טענה היפית רגילה: ״כולנו אחד!״, אבל זה נהיה מעניין כשוואסט מתחיל להשתמש בדוגמאות מעולם העיצוב כדי להסביר את הטענה:

נניח שיש ריבוע לבן ובתוכו עיגול שחור. אם ישאלו אותנו מה אנחנו רואים, רובנו נגיד: עיגול שחור. למעשה, אומר וואסט וכל מעצב יודע שהוא צודק: אין עיגול שחור בלי הרקע הלבן. הרקע הוא מה שמגדיר את העיגול השחור. החלל הלבן, חשוב בדיוק כמו האלמנט שנמצא בתוך החלל. ללא הרקע אין עיגול.

למעשה, כבר בשנה א׳ בלימודים, ראובן כהן עשה לנו את הטריק הידוע שלו: לקחת פוסטר שעיצב סטודנט, להפוך אותו ולשאול בפליאה: ״לכל פוסטר יש גם צד אחורי, אז למה שלך ריק?״.

הטענה הזו מתפתחת כדי להסביר שאין שום דבר בעולם שמנותק מהרקע שלו. העולם שסביבנו והאנשים האחרים בעולם הם מה שמגדיר אותנו, ואנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. כל הדברים בעולם תלויים אחד בשני (interdependent).

לא יכול להיות שחור בלי לבן. לא יכול להיות טוב בלי רע. לא יכול להיות יפה בלי מכוער. כי ללא האחד, השני חסר משמעות.

היין ויאנג של החיים כמעצב

יין-ויאנג הם הייצוג של אותו הרעיון בפילוסופיה הסינית. אתם מכירים את הייצוג הגרפי של הרעיון הזה: עיגול שחציו לבן וחציו שחור והם נבלעים אחד בתוך השני. תלויים אחד בשני.

לפי ווטס, הרבה מהסבל שלנו הוא כי אנחנו רוצים רק את ה״יין״ ולא את ה״יאנג״. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לקבל רק חלק אחד, את החלק הטוב, כשלמעשה אי אפשר לקבל רק את הטוב בלי הרע. אם היינו יכולים, אז הוא לא היה טוב, כי הוא היה חסר משמעות.

בשלב הזה התחלתי לחשוב על החיים כמעצב, ועל התלות בין המעצבים ללקוחות שלנו.

הרבה פעמים אנחנו שונאים, או לפחות מתעצבנים קלות על הלקוחות שלנו. יש המון סיבות, לא צריך למנות אותן עכשיו. אתם מכירים אותן.

הרבה מעצבים, מתים להפטר מהלקוחות שלהם. ״אם רק יכלתי להסתדר בלי לקוחות״ הם חושבים. למעשה גם אני כשהחלטתי לפתוח עסק משלי עברה לי בראש המחשבה: ״לא אצטרך יותר להקשיב ללקוחות! אוכל לעשות רק מה שאני רוצה״. אבל זו הזייה. אין עיצוב בלי לקוחות. אין עיצוב בלי משתמשים. הייתי יכול להגיד לכם שעיצוב בלי לקוחות זו אמנות, אבל גם אמנות לא קיימת בלי הצופים.

אוקי, אבל אם אני חייב לעבוד עם לקוחות, אז רק עם לקוחות טובים. כי אני לא רוצה לסבול. אבל זוהי גם הזיה. אם הייתי עובד רק אם לקוחות טובים, לא הייתי יודע שהם לקוחות טובים. אני חייב לעבוד עם לקוחות גרועים כדי להבין ולהינות מלקוחות טובים.

הפרסומאי פול ארדן כתב בספר שלו:

דמיינו עולם שבו כל הלקוחות נפלאים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה ללא הגבלות של תקציב, זמן או קראייטיביות.

מה יקרה אז?

אנחנו נתנגד לזה. אנחנו נגיד: ״מה זה השיעמום הזה?, בואו נעשה את זה ממש גרוע ומכוער, ובזול!״

כי זה הטבע של האדם הקראייטיבי. כל בן אדם קראייטיבי צריך משהו למרוד בו, כי זה מה שמלהיב בחיים שלו, וזה האדם הקראייטיבי שמלהיב את חייו של הלקוח.

לסבול כדי ללמוד

ווטס מסביר את ההבדל בין לימודים במערב ללימודים במזרח:

מורה טוב במערב הוא מורה שמצליח להעביר לך את החומר בקלות. מי שמצליח לקחת נושא מורכב כמו מתימטיקה ו״להאכיל את הסטודנטים בכפית״ כדי שיבינו את הנושא בקלות מירבית, בלי לשבור את הראש.

במזרח, הוא אומר, ההיפך הוא הנכון. מורה טוב הוא לא מורה שמאכיל בכפית, אלה מורה שנותן לך משהו לשבור את הראש עליו, ונותן לך להתמודד איתו לבד.

ווטס נחשב למורה זן נהדר במערב, כי הוא מעביר נושא פילוסופי מורכב בצורה פשוטה ומבדרת. לעומת זאת, מורה זן במזרח יגיד לסטודנט שרוצה ללמוד זן: ״רוצה ללמוד זן? קודם כל תגיד לי מי אתה באמת״. עכשיו הסטודנט ילך ובמשך שנים ינסה למצוא תשובה ראוייה למורה, שלא יסכים לקבל שום תשובה עד שהסטודנט לבדו יבין מה זה זן, ולמורה כבר לא יהיה מה ללמד אותו.

אם חושבים על זה, אז למעשה לימודי העיצוב הרבה יותר קרובים ללימודי הזן במזרח מאשר ללימודי מתמתיקה במערב. במקום לנסות וללמד בצורה טכנית ופשוטה איך עושים קומפוזיציות טובות, איך מעבירים מסר או מה זה בכלל עיצוב טוב, שולחים את הסטודנטים להביא את התשובות בעצמם, ואפילו להעביר ביקורת בעצמם על הרעיונות שלהם.

שנוא עלי מכל היה התרגיל שקיבלתי בלימודים מקובי פרנקו תחת הבריף ״A4״. שעות על גבי שעות שברתי את הראש: ״מה לעזאזל זה אומר?! מה אני אמור לעשות?! למה התרגיל הזה לא ברור יותר?! מה זה בכלל קשור לעיצוב?! ומה אני לומד פה בכלל?!״.

בסוף נשבר לי הזין ופשוט עשיתי את הפוסטר הזה:

האוריינטציה שלי היא ללא ספק מערבית. אולי בגלל זה אני כל כך נהנה לשמוע את ההרצאות של ווטס שכוונו לאנשי המערב. כשקניתי ספר על זן שלא נכתב עלי ידי מישהו מערבי, לא הצלחתי לעבור את עמוד 20. אני אוהב ללמוד בקלות, ואני אוהב שמסבירים לי כמו לילד קטן, ואני אוהב להבין.

אני שונא לא להבין. אני שונא להרגיש טיפש. ואני שונא להתאמץ ולהתאמץ ובסוף לא להצליח.

אבל יכול להיות שיש דברים בחיים, ובעיקר בעיצוב, שאי אפשר ללמוד בקלות ובמהירות. צריך להתאמץ, צריך לשבור את הראש, זה לא יהיה כיף ואני אסבול בדרך.

עכשיו, כשהבנתי שלא לסבול זו מטרה הזוייה וחסרת סיכוי כשלעצמה, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. וגם אם לפעמים אני ב״יאנג״ והמצב על הפנים, אני נהנה לחשוב שזה רק הצד השני של המטבע שלפני רגע הייתי בו, ועוד רגע יחזור.

-

אם אתם רוצים להקשיב להרצאות של אלאן ווטס, אפשר לשמוע אותן בלינק הזה.

באמת תודה לך המגיב "יואב".
תודה לך שבתגובה לפוסט הקודם הגבת ש"אנחנו לא מוצאים מעצבים טובים כי עיצוב לא ניתן למדידה".
תודה לך שלא יכלתי לצאת לירח דבש בשקט בגללך, והייתי צריך לקחת איתי את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע", כדי לחשוב שוב ושוב על השאלה: "אם אי אפשר למדוד כמותית מהו עיצוב טוב, איך אפשר לדעת מה הוא עיצוב טוב?".

אני מבין עכשיו את העיתונים שרוצים לבטל את האפשרות לטוקבקים.
מה בסך הכל רציתי? לצאת לירח דבש בשקט?

ועכשיו תראו מה קרה: בגלל שכמו כל דבר בחיים, שום דבר הוא לא פשוט, התוצאה היא שאני אצטרך לכתוב סדרת פוסטים שלמה שמנסה להתמודד עם השאלה הזו: "מהו עיצוב איכותי?"

הנקודה הראשונה היא פשוטה: עבודה איכותית, היא תוצאה של עבודה של מישהו שאכפת לו.
זה הרי ברור בכל תחום אחר בחיים: מישהו שאכפת לו מאוכל מבשל טעים יותר, עורך דין שאכפת לו מהמקרה ימצא פתרונות יצירתיים יותר, ומעצב שאכפת לו יעצב מוצר טוב יותר.

למרות שאנחנו לוקחים העובדה שלאנשים אכפת מהעבודה שלהם כמובן מאליו, יותר פעמים ממה שאנחנו רוצים להודות זה לא המקרה. בכלל, לאנשים בגדול לא כל כך אכפת. לא כל כך אכפת להם מהמצב הפוליטי, לא כל כך אכפת להם מהשכנים שלהם, לא אכפת להם שיש אנשים רעבים, אז אתם מבקשים מהם שיהיה אכפת להם מעיצוב?

הנה כמה סימפטומים של מעצב שאכפת לו (אם אתם או המעצב שלכם לא מתנהגים ככה, יש סיבה לחשוש):

1. הוא מוצא את הבעיה האמיתית: המון פעמים מבקשים מאיתנו לעשות משהו בסגנון: "אתה יכול בבקשה לעצב מייל כזה וכזה" או "אנחנו צריכים פיצ'ר שעושה ככה וככה". השאלה הראשונה צריכה להיות: "למה? למה אנחנו צריכים את זה? מה המטרה?". במקרים רבים הלקוחות שלנו מבקשים מאיתנו דברים שלא באמת פותרים את הבעיה האמיתית שלהם. מעצב שאכפת לו לא פשוט יעשה מה שמבקשים ממנו. הוא יעשה את מה שנכון לעשות.

2. הוא עובד עם הכלים הנכונים: חלקנו נמצאים במקצוע הזה כבר הרבה שנים. יש כאלה שאפילו מתגעגעים לפריהנד (לא אני חס וחלילה). אבל העולם השתנה מאד ב-10 השנים האחרונות, וגם הכלים שמעצבים משתמשים בהם. לכן מעצבים שלא מספיק אכפת להם כדי ללמוד כלים חדשים כדי לעשות עבודות מסוג חדש ומנסים לאנוס את הכלים הישנים שהם מכירים כדי לעצב אפליקציות ומוצרי אינטראקטיב, סביר שלא ייצרו פתרונות איכותיים.

3. הוא לא ממהר לסיים את הפרוייקט: לא סתם המשוואה היא כמות מול איכות. אם מה שעומד מול עיניו של המעצב הוא הכמות של הפרוייקטים שהוא צריך לסיים, קשה להאמין שיהיה לו אכפת מאיכות כל פתרון שהוא נותן. עדיף מעצב שמשקיע בפרוייקט לאורך זמן.

4. הוא רב עם הלקוח כשצריך: אם אתם לא רבים עם הבוס / לקוח שלכם על בסיס קבוע, אז כנראה לא אכפת לכם מספיק. אני לא טוען שהמעצב תמיד צודק, אבל אם אכפת לו מספיק, הוא ינסה בתוקף לעמוד על שלו.

עכשיו נשאלת השאלה, איך מייצרים סביבת עבודה שמייצרת אכפתיות למעצב? אני לא מאמין ש"אכפתיות" היא תכונה שנולדים איתה ואו שהיא קיימת או שלא. זהו מדד שכל הזמן משנה ותלוי בהמון פרמטרים בסביבת העבודה שלי ובאנשים שאני עובד איתם.

הנה כמה נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

1. לתת למעצב בעלות (ownership) על הפרוייקט: כשמעצב מרגיש שהפרוייקט הוא שלו, הוא ה"בייבי שלו", אין ספק שאכפת לו הרבה יותר מהפרוייקט. איך עושים את זה? הלקוח פשוט צריך לשחרר את המושכות, לסמוך על המעצב ולתת לו לקבל את ההחלטות בעצמו. איך אמר ספיידרמן: "with great power comes great responsibility". ברגע שהמעצב יודע שאף אחד לא עומד לתקן את הטעויות שלו, והאחריות היא עליו – רמת האכפתיות עולה פלאים.

2. לתת למעצב קרדיט: בסופו של דבר כולנו יצורים של אגו. כולנו רוצים שיטפחו לנו על השכם כשעשינו עבודה טובה, וכולנו רוצים להיות גאים בפומבי בעבודה שעשינו. משרדים וחברות רבות חושבות שזה עדיף לתת קרדיט קבוצתי למשרד או לחברה מאשר לאיזה "סופרסטאר" בודד. אבל הצד השני של אותו המטבע הוא שאם אין לי סיכוי כמעצב להיות "סופרסטאר", אז כנראה שלא יהיה לי אכפת כל כך.

3. לחבר את המעצב לחזון: כשמעצב מבין למה העבודה שהוא עושה חשובה, תמיד אכפת לו יותר. אפילו באנר או עיצוב כרטיס ביקור יכול להיות פרוייקט חשוב מאין כמוהו אם הסיבה לאותה חברה היא סיבה מעוררת השראה.

*שימו לב: לדעתי אכפתיות היא לא פונקציה של כסף. אני יכול לשים זין על עבודה שמשלמים לי בה המון, ושיהיה אכפת לי בטירוף מפרוייקט שאני עושה בהתנדבות.

אז נכון, אכפתיות זה לא דבר שאפשר לראות אם הוא קיים בתיק עבודות של מעצב. והיא גם דבר שיכול להופיע או להעלם בהתאם לנסיבות העבודה, אבל היא נקודה משמעותית בתוצאה הסופית.

רוצים עיצוב טוב? תמצאו מישהו ששם זין.

תמיד אמרתי לחברים שלי שאני מת כבר להיות זקן. אני מחכה שהשיער שלי ילבין ואני כבר אוכל להראות חכם ומבין עניין כמו המינגווי. לפני שבוע קלטתי שהפכתי להיות זקן, אבל לא זקן סקסי כמו המינגווי, אלא מהזקנים שחושבים ש"פעם" היה יותר טוב, ואין בהם רצון ללמוד דברים חדשים. וכזה נשבעתי לא להיות.

לפני בערך 8-9 שנים, עבדתי כביצועיסט צעיר במקאן אריקסון. זו הייתה בדיוק התקופה שבה תעשיית העיצוב עברה מעבודה עם תוכנת פריהנד לעבודה עם תוכנת אינדיזיין. למען האמת התקבלתי לעבודה כי אמרתי שאני יודע לעבוד עם אינדיזיין (למרות שכמובן לא היה לי מושג).  באותה תקופה ראיתי את הארט-דירקטורים הבכירים בוכים על המעבר לתוכנה החדשה. אמרתי להם שוב ושוב: “תקשיבו – זה טוב לכם!, זה הרבה יותר יעיל, זה הרבה יותר חכם! אפשר לעשות המון דברים שפעם אי אפשר היה לעשות". זה כמובן לא הזיז להם. מבחינתם זה היה סוף העולם. כל מה שהם הכירו – הקיצורים, התפריטים ובעיקר ה-Paste Inside לא עבד יותר. מבחינתם להשקיע עכשיו בלימוד מחדש של תוכנה היה בזבוז זמן.

אז הם ישבו נכים על הכיסא לידי ואמרו לי – “תזיז את זה לפה, תגדיל את זה", בלי שום יכולת להוציא את הרעיונות שלהם לפועל. נשבעתי שלעולם לא אהיה כזה. לעולם לא אזניח את הלימוד של דברים חדשים, לעולם לא אשאר מאחור.

והנה, כמעט עשור מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי בפוזיציה דומה: יש לי המון המון עבודה. יש לי כבר וותק של עשור וחצי על התוכנות שאני מכיר, וללימוד כלי חדש יש עלות עצומה.
אז כשיותם הציע בקבוצת הפייסבוק "לחברים מעצבים", לנסות את התוכנה סקץ', השאלה הראשונה שהייתה לי בראש הייתה: האם זה שווה את בזבוז הזמן?

אני מתנהג כמו זקן בלי לשים לב

אוקי. אז עכשיו כשקלטתי את עצמי, אני מתכוון להתאפס על עצמי. אני עדיין לא מוכן להיות זקן רקוב שמרגיש שהוא יודע הכל ולא צריך ללמוד שום דבר חדש. בנוסף, כתבתי לעצמי כמה חוקים כדי להזכיר לעצמי איך להישאר צעיר.

איך להישאר צעיר

1. ללמוד משהו חדש כל יום. “יום שלמדת בו משהו חדש הוא לא יום מבוזבז" אמר בלגאגאת' הקוסם בספר שקראתי כשהייתי ילד, ולא שכחתי את המשפט הזה מאז. זה יכול להיות הרצאת טד מעניינת, זה יכול להיות טיפ לעבודה בפוטושופ, או בלוג שמלמד איך לכתוב אימיילים טובים יותר. אבל אני משתדל שלא יעבור יום שאני לא לומד בו לפחות משהו חדש אחד.
2. להכיר אנשים חדשים. אחד הדברים הכייפים בחיים לטעמי. נורא קל לעשות כשאתה מטייל, אבל הרבה יותר קשה לעשות בחיי היום יום. אנשים חדשים פותחים לך את הראש בכיוונים חדשים, אנשים מחוץ למעגל החברתי הרגיל שלך תמיד מרחיבים לך אופקים. השבוע פגשתי 2 אנשים חדשים ביום אחד: שי, מעצב ויזם ששלח לי מייל וישבנו לקפה, והילית, רקדנית שעזרה לנו לצלם קליפ קצר לעבודה. הפגישות האלה עשו את היום הזה ליום הכי כייפי בשבוע.
3. לחיות בעתיד ולא בעבר. יש שני סוגים של אנשים – אלה שמתרפקים על העבר, ואלה שמפנטזים על העתיד. סוג אחד מלא נוסטלגיה, והשני מלא תקווה. נחשו מי מהם מאושר יותר? מי מהם עומד לעשות הרבה יותר דברים? אני לא מציע להתעלם מהעבר. להפך. אבל לחיות בעבר זו תכונה של זקנים.
4. לחשוב כמו ילד. יש קונספט בזן בודהיזם שנקרא "שושין", הכוונה היא למצב של פתיחות, חוסר בדעה קדומה, וסקרנות כאשר לומדים נושא חדש, גם כשאתה כבר מנוסה ברמה גבוהה מאד בנושא. אני לא נזיר זן, ואני לא בטוח שיש לי מושג איך מיישמים את זה, אבל זה רעיון מעניין – לגשת לחיים בראש פתוח כמו ילד.

ככה אני עומד מול המראה בבוקר, כדי לא לקחת את עצמי ברצינות מדי

אם הגעתם עד לפה ומה שמטריד אותם זה "מה הקשר למיתוג?”, אז קודם כל – תפסיקו להיות מעצבנים. לא הכל חייב להיות קשור למיתוג. לפעמים גם סתם טוב לחשוב על החיים. וחוץ מזה, אם אתם מתעקשים לחבר את זה, אז אני חושב שהמותגים הכי טובים מנוהלים על ידי צעירים. הם לא חייבים להיות צעירים בגיל, אבל הם חייבים להיות צעירים בראש כדי לייצר מותג חדשני שידע להתמודד עם השינויים המהירים בעולם שלנו. וגם אתם צריכים להיות כאלה.